נטלי פורטמן היא רק סימפטום: ליהדות ארה"ב נמאס
ההתרחקות האידיאולוגית של יהודי ארה"ב בשנת 2018 ממה שמייצגת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא עובדה מוגמרת. לכן יהיה זה מסוכן מאוד להתייחס למהלך המתריס של פורטמן כאל אפיזודה חולפת. זה סימבול של שינויים דרמטיים שמתרחשים בתוך המשפחה, סמל למיאוס של יהדות ארה"ב
לא צריך להסכים עם נטלי פורטמן או לתמוך בחרם שלה על בנימין נתניהו. אפשר אפילו לחלוק על עמדותיה ועל תפיסותיה בסוגייה הפלסטינית, הכיבוש - כן או לא. אבל בכלל לא מומלץ להתעלם מהתמרור האדום המהבהב בעצבנות, שבוקע מן ההצהרתיות שבמהלך שעשתה השחקנית היהודייה המפורסמת.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
יתכן שהמהלך הזה היה תולדה של תחושותיה בלבד. יתכן. אלא שפורטמן, שמחרימה את נתניהו ואת מדיניותו, עומדת איתנה על קרקע יציבה (ולמרבה הצער כזו שמתרחבת); קרקע פורייה של מחלוקת אידיאולוגית עמוקה שממנה צומחת יהדות אמריקה בימים אלה.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- "להפריד את הפרזיט היהודי": מכתב אנטישמי של וגנר
- רבנים נגד כשרות "צהר": "חרם על פסטה בסטה"
- רבני אירופה נגד איסלנד: "אנחנו לא רצויים שם"
פורטמן היא חלק מן היהדות הזו - נאורה, פרוגרסיבית, בטוחה בעצמה, מבוססת, הומנית, מעורבת ומתערבבת, וכזו שאינה מעלימה עין מזכויות אדם, מוסר יהודי, וערכים אוניברסליים. לא באמריקה ולא בישראל.
זוהי יהדות שלפי שעה איננה מתעלמת מישראל וממדיניותה, כפי שהיא מצטיירת בשנים האחרונות - אך היא מבקרת אותה ללא היסוס. היא לא מתעלמת, משום שישראל היא עדיין חלק מהדי-אן-איי של רוב יהדות ארה"ב, אבל גם די-אן-איי משתנה עם חלוף הדורות. יהדות ארה"ב השתנתה משמעותית בשני העשורים האחרונים. ישראל אולי מרטיטה עדיין לבבות מסוימים, אולם עבור רבים היא סתם מעצבנת ומפלגת.
זו לא אפיזודה חולפת
ההתרחקות האידיאולוגית של יהודי ארה"ב בשנת 2018 ממה שמייצגת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, היא עובדה מוגמרת. אפשר להתרגש עד דמעות מקבלת הפנים שקיבל ראש הממשלה בוועידת איפא"ק האחרונה, ואפשר גם לזכור ש-20 אלף הנוכחים הם בדיוק מה שהם: 20 אלף איש. 20 אלף מתוך כמעט 7 מיליון, אולי קצת פחות. ואלה שלא מוחאים כפיים באקסטזה לנתניהו הם קצת יותר מאלה שעמדו שם והריעו כמו במופע רוק.
אפשר להסתמך על מחקרי וסקרי "פיו" (Pew) כדי להרגיש טוב עם עצמנו בכל מה שנוגע לאהבת האמריקנים כלפי ישראל. ומאידך גיסא, אפשר גם לזכור שהדמוקרטים ממש לא שכחו את סימני הקטטה שבין נתניהו לאובמה, ואת השפעותיה הם עדיין בוחנים בעידן שבו הדמוגרפיה האמריקנית משתנה במהירות.
ובחזרה לנטלי פורטמן: יהיה זה מסוכן מאוד להתייחס למהלך המתריס שלה כאל אפיזודה חולפת או פרובוקציה סתמית. היא הרבה יותר מזה: היא סימבול של שינויים דרמטיים שמתרחשים ביחסים בתוך המשפחה, סמל למיאוס של יהדות ארה"ב ממה שנראה להם ככיוון בעייתי מאוד שבו צועדת מדינת היהודים, שהיא בסופו של דבר - גם המדינה שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
