בת 13, לבד, באוטובוס עם מחבלים

"אני אימא הרבה יותר חרדתית. אני הבנתי שלי זה יכול לקרות, אני לא אחת כזאת ששלווה, שאומרת, לי זה לא יקרה, כי זה כבר קרה לי פעם". לאחר טיפולי פוריות מורכבים ועשור של המתנה אסתי אלפר הגיחה לעולים ועשתה את הוריה מאושרים.  בשנת 1978, כשהייתה בת 13, היא נקלעה לסיטואציה טראומטית אותה היא מפרטת: "במערת הנטיפים ובסביבות הצהריים, חזרנו חזרה לכיוון חיפה ואז מטח יריות נורה לעבר האוטובוס.

אימא שלי נפגעה, היא נפגעה בראש וירד לה דם. ראיתי שמעלים את אימא שלי על טנדר, הצליחו לעצור טרמפים, ולקחת את הפצועים לכיוון רמב"ם וביקשתי שיגידו לי, אולי רואים את אחותי ואת אבא שלי, שהיו איתי. ולא ראו אותם באוטובוס. ופתאום עוד פעם התחילו לירות עלינו. המחבלים, שהיו 13 במספר, התפרשו על כל האוטובוס, התחילו לאיים עלינו עם האקדחים והמחבלת כיוונה את האקדח שלה אל הראש של הנהג, סימנו לו שהם רוצים לנסוע לכיוון תל אביב.

וכל הדרך, כל הזמן אנשים בוכים המחבלים צועקים עלינו, כל הזמן אומרים: 'לא בגין סאדאת', כאילו... קללות בערבית, מאיימים בערבית. פחד, פשוט. כשהגענו לאזור נתניה, כנראה היה איזה רכב שניסה לחסום את האוטובוס שלנו ואז הנהג של האוטובוס עצר, אז הם ירו החוצה והאזרחים האחרים שהיה להם כלי נשק, שהגיעו לאזור,

 ירו לתוך האוטובוס וזה ממש היה כמו טבח".

צפו בסיפורה המלא של אסתי אלפר:

פיגוע הטרור עליו מספרת אסתי, המוכר גם בשם "אוטובוס הדמים", בוצע ב-11 במרץ 1978 על ידי מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "פת"ח", ובו נרצחו 35 ישראלים ונפצעו 71.

כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות בפאתי תל אביב, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט.

עיתון ישן המספר על אסתי אלפר מ"אוטובוס הדמים"

לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף. אסף חפץ, מפקד הימ"מ, שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים כנגד שישה-שבעה מחבלים, במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד. חפץ נפצע במהלך הקרב ואיבד את השמיעה באוזן אחת. בזכות גילוי אומץ לב בעת הקרב, הוענק לו עיטור האומץ מטעם משטרת ישראל.

סיפורה של אסתי הוא חלק מתמונת הפסיפס של החברה הישראלית, שלעיתים אנו שוכחים לראות את החלקים האנושיים בה, במיוחד אלו הפחות מוכרים. מתוך ההכרה הזו, לכבוד שנת העצמאות ה-70 של ישראל, יצאו כ-150 סטודנטים מכל בתי הספר במרכז הבינתחומי הרצליה, לספר את הסיפור הזה.

סיפורים קודמים שהוצגו בפרויקט:

• "היא קראה לי אילנה, ואני רציתי להתנער מעצמי"
• "תגידי, למה לא כל החרדים כמוך?"
• "בין העמים ה'יהודי' וה'ערבי', אין סכסוך"
  

במסגרת הפרויקט, שנקרא "מעשה ב-70", הם אספו 70 סיפורים אנושיים, אישיים ומרגשים ב-70 סרטונים קצרים, שצולמו באמצעות הטלפונים הסלולריים של הסטודנטים. המיזם נולד כחלום שדחפו ד"ר עדי קול, דיקנית הסטודנטים והבוגרים, ופרופ' אלון רוזן, מרצה וחוקר בבית ספר אפי ארזי למדעי המחשב, בשיתוף עם מיזם 'דיבור אחר'.

מטרת הסרטונים היא לתת במה וקול למגוון רחב של קהילות, אוכלוסיות וזהויות בחברה הישראלית - גם כאלה שבדרך כלל קולן אינו נשמע וסיפורן פחות מוכר. הסרטונים מציגים סיפורים מרגשים ואותנטיים על אזרחים שונים במדינה - יהודים, נוצרים, מוסלמים, מכל חתכי הגיל, המוצא והעדה. המפגש מאפשר לצופים להיחשף לנקודות המבט השונות בחברה הישראלית, להכיר את המרכיבים אותה וליהנות מהפסיפס החברתי המגוון.

• מדי שבוע יעלה ב-ynet מעורבות, סרטון אחד מ-70 הסרטונים שהופקו במסגרת הפרויקט.