שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חילונים, ממה נבהלתם: המרחב הציבורי גם שלנו
    כל עוד היה ברור איזו תרבות מנהלת פה את העניינים ואיזו תרבות צריכה להשתלב בה, הכול היה טוב. אבל אז דוסים, מזרחיים ומניחי תפילין הרימו ראש, ופחד אחז את ההגמוניה חילונית. פוביה מהשתלטות "האחר", ולא ברור למה. אך בעוד הקיצונים מכים על תופי המלחמה, הציבור רוצה שילוב

     

    מראות שלא אמורים להיראות    (קרדיט: פייסבוק, גד קאופמן)

    מראות שלא אמורים להיראות    (קרדיט: פייסבוק, גד קאופמן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    זוכרים את "פרפר נחמד" - תוכנית הילדים של הטלוויזיה חינוכית שעל ברכיה גדלו דורות של ילדי ישראל? הפרקים (שנמצאים, אגב, ברשת) מאפשרים הצצה לא רק לתכנים המשובחים שהורים כיום יכולים רק לחלום עליהם, אלא גם ל"תכנים הדתיים" שהועברו מהמסך הקטן לצעירי הצאן.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    כמובן שלא קראו לזה "תוכן דתי", או במילה העכשווית והמתלהמת הזו, "הדתה". אבל ידעו שם לספר יחד עם עוזה ובץ שבפסח פיתות זה חמץ, וכן אוכלים עוגיות מקוקוס. גם אילו שירים שרים בהגדה ומה שמים על שולחן הסדר – ועוד אי אלו תכנים שהיו גורמים לווריד האתאיסטי להתנפח מעדנות בדרך לעוד מניפסט חוצב להבות. זה היה כאמור באייטיז. אכן טרגדיה איומה.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    אם ממש מתעקשים, אפשר גם ללכת יותר רחוק, לתקופת קום המדינה, עם מנהיגים מעצבנים כמו דוד בן-גוריון שלא יכלו להשלים שום נאום ממלכתי בלי איזה ציטוט מהתנ"ך או הטפה מפרקי אבות. אפילו בקיבוצי השומר הצעיר ערכו ריטואלים חקלאיים והביאו "ביכורים" על גבי טרקטור לכל מצהלות החברים.

     

    אלה אותם קיבוצניקים, אגב, שעליהם אמרו מנהיגי דת כי הם "תינוקות שנשבו" שלא ידעו טעם דת. ובכן, איכשהו סליהם (או עגלותיהם) היו מלאים בכל טוב המסורת - בדרכם שלהם.

     

    ספסרי השדים

    עד כמה שהשוני בין הקבוצות, העדות והאסכולות שיצרו את הפסיפס המדהים הזה, שנקרא מדינת ישראל, היה רב - מקומה של הזהות היהודית והתרבות המשותפת היו הגשרונים שחיברו: את הרב קוק ורבי אריה לוין לחלוצים הציונים; את הרצל הווינאי המתפקר לעלייה הדתית מצפון אפריקה (ולהרבה הרצלים שנקראו על שמו); את הבבא סאלי ולוי אשכול, הרב עובדיה ושמעון פרס. איכשהו, החיבורים האלה שנראו לכאורה שוליים, אפילו מגוחכים לעיתים, העמידו יסודות לישראליות.  

     

    תרבות מאוימת? השוואה בין הרב הראשי למנהיג האיראני

    תרבות מאוימת? השוואה בין הרב הראשי למנהיג האיראני

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    כל עוד חיבורים אלה נותרו כתחנה בדרך ליעד הסופי - ישראל הנאורה והחילונית למהדרין - הכול היה טוב. כל עוד היה ברור איזו תרבות מנהלת פה את העניינים ואיזו תרבות צריכה להשתלב בה, הכול היה טוב. כל עוד נישוקי המזוזות והצהלולים נשארו בין כותלי הבית ומקסימום במימונה, וכל עוד בפלייליסט היה איזה בנאי אחד בשביל ההרגשה הליברלית – הכול היה טוב.

     

    הכול היה טוב עד שאותם שוליים של דוסים, מזרחיים, מניחי תפילין ומשתטחי קברים הרימו ראש, וואחד ראש. ופחד אחז את רוקחי הפיוז'ן התרבותי. פחד מצד אנשי אותה תרבות הגמונית חילונית מאובדן זהות. פוביה מהשתלטות "האחר" עליי, על אורח חיי ועל ילדיי.

     

    אין לפחד הזה שום בסיס, כמובן. תמיד יהיו חוזרים בתשובה ויוצאים בשאלה, המספרים זהים ולא ממש משתנים. אבל את מי מעניינות העובדות כשיש פופוליזם לרכב עליו, שדים לספספר בהם, וציבורים לשסות במסווה של "חופש" ופלורליזם?

     

    פניה של ישראל

    אז כן, פניה של ישראל הפסיקו להיות פניה של ההגמוניה החילונית, הלבנה, הבורגנית. הם הפכו להיות מיקרוקוסמוס אמיתי. המרחב המשותף, "הממלכתי", הציבורי איננו מרחב חילוני, ובניגוד לתפיסה הליברלית-פרוטסטנטית הוא גם לא אמור להיות כזה. המרחב אמור להכיל את החב"דניקים על דוכניהם ואת מלכות הדראג על וויז'יהן; נשים בגופיות ומכנסונים - ונשים במטפחות ושרוולים.

     

    ילדים חילוניים לא ייפגעו מלשמוע שבפסח, לפי הדת היהודית, לא אמורים לאכול פיתות, וילדים דתיים (וכן, גם חרדים) לא ייפגעו משיעורי פיזיקה וביולוגיה. כך יוצרים מרחב שבו "האחר" איננו מאיים אלא מפרה ומגוון, שותף שווה בזכות ולא בחסד.

     

    בעוד הקיצונים מכים על תופי המלחמה, הציבור רוצה שילוב. גם בקיבוצים יש מי שכבר לא חוששים לקיים תפילות יום כיפור או לארגן חוגי תלמוד אפילו אם "חילוניותם אומנותם". ומן הצד שני, רואים כיצד חרדים רבים שעד לאחרונה חיו בגטו תרבותי ומתבדל, עושים צעדים כלפי החברה הישראלית, משתלבים באקדמיה ובשוק העבודה, ואפילו מבקשים חינוך ממלכתי לילדיהם. אלה ה"משתלבים" ו"המתחברים" מכל הציבורים והשבטים שמונים אלפים, וזוהי כבר תנועה.

     

    בידינו ההחלטה אם לתת לפחד ולשיח של "אנחנו" ו"הם", שמשתלט אט-אט על החברה בישראל, לנצח. רק אנחנו נקבע אם יהיה מקום לאמירות מפלגות וקריאות למרד מדומיין, אם יהיה מקום למחזות אבסורדיים של פרופ' המתמחה ברב-תרבותיות, התוקפת רב בעיצומו של ריטואל דתי.

     

    המאבק על ישראל המשותפת והמשתפת הוא של כולנו: חרדים וחילונים, מסורתיים ודתיים. רק אנחנו נקבע אם ינהלו אותנו קריאות המלחמה של פוליטיקאים חרדים ואישי ציבור חילונים - או שנקשיב לאותו קול של תום והכלה של עוזה ובץ, ונבחר, כמה נחמד, אחרת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חילונים, ממה נבהלתם: המרחב הציבורי גם שלנו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים