שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    11 חודשים במניין: למה אמרתי קדיש על אמא

    בכל בוקר מימות השבוע קמתי בשש כדי להגיע למניין. בחודשים הראשונים בכיתי לעתים קרובות כשאמרתי את הקדיש. בחלוף החודשים יבשו הדמעות, אבל הקדיש מעולם לא הפך לשגרה. ואז זה נגמר, וחזרתי למעמד הבלתי נראה שלי מאחורי המחיצה. אין אני מוסיפה למניין ואינני גורעת

    באביב סיימתי שנה של אמירת "קדיש" על אמי. ספרתי את הימים לקדיש האחרון הזה זמן מה. בחודש השמיני לאמירתו כבר הייתה לי תחושה של מלאות. הרגשתי שאמרתי את הקדיש די זמן - אך לא ויתרתי. אחרי השבעה לקחתי על עצמי להגיד קדיש לפחות פעם ביום למשך שנת האבל, והייתי מחויבת להגיע לקו הגמר. כך, המשכתי להתעורר בשעה 6:01 שש פעמים בשבוע, כדי להגיע למניין בשעה 6:25.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    תחושה זו של "מספיק כבר" סימלה עבורי את ההכרה ההדרגתית שאמי נעלמה באמת מארץ החיים, ושאני מוכנה להמשיך הלאה. הרהרתי לעצמי, למה מיצית כל כך מהר - ואז נזכרתי שתמיד הייתי חסרת סבלנות, ממהרת, זזה במהירות, לפעמים מהר מדי. ללמוד איך להאט ולסיים כראוי, היה תמיד אתגר עבורי. שוב הייתה לי הזדמנות ללמוד את אחד משיעורי החיים שלי.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    לפי המסורת, ילדים שאיבדו הורה אומרים קדיש במשך 11 חודשים - חודש אחד פחות משנה שלמה. הסיבה לכך היא האמונה שרק החוטאים זקוקים לשנה שלמה של קדיש כדי לגאול את נשמתם מן הגיהינום. אמא הייתה צדיקה ללא כל ספק, ו-11 חודשים הספיקו לבטח.

     

    "לחיים", אמא

    בכדי לסמן את יום הקדיש האחרון, נהוג להביא בקבוק ויסקי לבית הכנסת ולהרים כוסית "לחיים" רציתי להודות לכל הגברים המתפללים בבית הכנסת השכונתי הקטן שלנו, שתמכו בי במסע הזה וגרמו לי להרגיש רצויה, וידעתי שישמחו עם כוסית ויסקי על הבוקר. הייתה רק בעיה אחת: י"ז ניסן, היום שבו הייתי אמורה לסיים את הקדיש, חל בחול המועד פסח וויסקי לא כשר לפסח.

     

    ד
    ד"ר נעמי באום

     

    החלטתי להקדים, וכך ביום שישי בבוקר, ערב החג, הבאתי בקבוק ויסקי לבית הכנסת. הגברים של המניין, יחד איתי, הרימו כוסית לעילוי נשמתה של אמי. מה זה עילוי נשמה, ביטוי שכל כך שגור בפינו? אני לא בטוחה בעצמי, אבל יש את האמונה כי נשמה ממשיכה להתקדם לאחר המוות, וכל שנה עולה ומתקרבת לשכינה. לכן ה"לחיים" הזה לעילוי נשמת אמא מתאים ביותר במעמד זה.

     

    עם ה"לחיים" מאחורינו, עברנו את פרעה ואת ליל הסדר, והתקרבנו לקו הסיום של הקדיש. תהיתי כיצד ארגיש ומה אעשה כדי לציין את היום המיוחד הזה. בחודשים האחרונים חשבתי הרבה האם להמשיך להתפלל במניין על בסיס יומי. מצד אחד, הרווחתי הרבה מהשתתפותי במניין השנה. העמקתי בתפילה, חגגתי את החגים ביתר שאת, וזכיתי להודות לאלוהים באופן קונקרטי וקבוע מדי יום. עם זאת, לאחר חשבון נפש, הגעתי למסקנה שלא אמשיך להתפלל מדי יום במניין.

     

    גיליתי שאני מעדיפה לעבוד את ה' אחרת

    למה לא? ראשית, אני כאישה לא נחשבת כחברה במניין התפילה. אם יש תשעה גברים ואני - אין מניין. רק 10 גברים מעל גיל 13 זכאים להיחשב למניין. לאחר שביליתי כמעט שנה בהמתנה מדי יום לעשרה גברים בכדי להגיד קדיש, חשיבות המניין ברורה לי מאוד. עם זאת, אין לי שם ערך, ותחושתי כמיותרת בעניין הזה מתסכל. היו בקרים שבהם היו תשעה גברים ואני - ולכן לא היה מניין.

     

    כך, בתום 11 חודשים של קדיש, חזרתי למעמד הבלתי נראה שלי מאחורי המחיצה. אין אני מוסיפה למניין ואינני גורעת.

     

    הסיבה השנייה להחלטתי סובבת סביב הקשר שלי לתפילה. על אף העובדה שבאותה שנה ביליתי מאות שעות בתפילה במניין, עדיין אינני מתפללת טובה. הייתי מעדיפה לבלות את הזמן הזה בדרכים אחרות של התקרבות לה'. למשל, לימוד תורה. אני אוהבת תפילה קצרה, תמציתית ואישית.

     

    למרות שהחיבור הרוחני שלי התחזק במשך השנה, אהבתי לתפילה, ולתפילה פורמלית, לא התפתחה. לפיכך בחרתי ליהנות מזכותי כאישה שאין עליה חובה להתפלל שלוש פעמים ביום במניין, ולאמר את תפילותיי בבית. תחושת השלמות שלי עם המסקנה הזו, הייתה צעד חשוב במסע שלי השנה.

     

    בשנה האחרונה אני רוקדת עם המוות

    בט"ז בניסן, יום אחד לפני הקדיש האחרון שלי, קיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה. חברה הייתה בצד השני של הקו ושאלה אם אהיה זמינה למחרת כדי לעזור לחברה קדישא המקומית להכין ולטהר גוף לפני הקבורה. התנדבתי לפני כמה שנים לעזור בעבודה הקשה הזאת, אך עדיין לא הוזעקתי להשתתף בה. מיד אמרתי, כן. כמה מתאים, חשבתי לעצמי, שבאותו יום שבו אסיים את הקדיש על אמי - אעזור למישהי במסעה האחרון.

     

    אז הנה אני ביום האחרון הזה של קדיש, י"ז בניסן, מסתכלת למוות ישר בפנים, שוקלת את המסתורין הגדול של הנשמה שעזבה ואת הגוף הפיזי שנשאר מאחור. איכשהו, בהרפתקה הקוסמית הגדולה שהיא החיים, זו הדרך שבה השנה הזאת הייתה אמורה להסתיים.

     

    בשנה האחרונה אני רוקדת עם המוות. צללתי לתוך נושא שתמיד הקסים אותי. דיברתי, הרציתי, קראתי וכתבתי על המוות. אמירת קדיש מדי יום איפשרה לי את הזמן והמרחב להתאבל על מותה של אמי, להיות מודעת לדקות החשובות של חיי שעוברות, ולהרגיש אסירת תודה על הכול.

     

    בכל פעם שאמרתי קדיש - חשבתי על אמי. היא הייתה נוכחת בחיי השנה באופן מוחלט, ואני חייתי את חיי בצורה שונה בזכותה. בחודשים הראשונים שלאחר מותה בכיתי לעתים קרובות כשאמרתי את הקדיש. ככל שחלפו החודשים התייבשו הדמעות, אבל הקדיש מעולם לא הפך לשגרה. קראתי את המילים בקפידה מתוך סידור התפילה, ולא סמכתי על הזיכרון שלי, למרות שהמילים כבר היו שגורות בפי.

     

    לא הרפיתי, עד עכשיו

    אני תוהה היכן נשמתה של אמי, ומה שלומה. אני מבינה שלעולם לא אדע, אבל זה לא מונע ממני לחשוב על החיים שלאחר המוות. מתוך אמונה כי איפשהו איכשהו מסרים עוברים, אני שולחת את כל האהבה שלי ואת הכרת התודה שלי על שנולדתי הבת שלה.  

     

     

    הייתה לי את הזכות הגדולה לומר קדיש על אמי השנה. תפסתי את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ולא הרפיתי עד עכשיו. עכשיו זה הזמן לשחרר. מעברים הם אף פעם לא דבר קל, ולא קל שלא לקום בבוקר למניין, ולמחרת וגם היום שלאחריו ללא הקדיש "שלי". אני יודעת שזו דרכו של עולם, מעגל החיים וחלוף הזמן. מי ייתן ואמי תנוח בשלום, ובמילים המוכרות של הקדיש - "יהי שלמא רבא מן שמיא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל. ואמרו אמן".

     

    • הכותבת היא פסיכולוגית המתמחה בתחום של טראומה וחוסן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים