שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אם אין אמת אחת, אין אמת בכלל"
    העיתונאית יפעת ארליך אזרה אומץ ונפגשה עם אמה, הסופרת מירה קדר, לשיחה אישית נטולת פילטרים, לרגל צאת הרומן החדש. על הכתיבה האישית, חסרונו של הבעל-האב - והחיים לצד הכתיבה מהחיים: "לא כתבתי על אבא שלך, אבל אני ממשיכה להרגיש אותו לצדי, כאילו הוא מלווה אותי גם אחרי שנפטר"

    היא, מירה קדר (62), סופרת ומשוררת עטורת פרסים, אם לחמישה. היא, יפעת ארליך (40), עיתונאית בכירה וסופרת, אם לחמישה. עכשיו הן נפגשות לשיחת אם-בת בלי פילטרים, לרגל צאת הרומן החדש, "חותמו אמת ודגלו אהבה", של מי שזכתה רק לאחרונה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך, ומדברות על הכתיבה האישית, חסרונו של הבעל-האב - והחיים לצד הכתיבה מהחיים.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    ושוב אמא שלי, הסופרת מירה קדר, חובקת ולד חדש. גם הפעם היה זה היריון ממושך אפילו לשיטת הפילים. כי אצל אמי, בשונה ממני, לכל מילה ואות יש משמעות ומנגינה. בזמן שאני משריצה כתבות לעיתון בקצב מסחרר, היא מוחקת יותר מאשר כותבת. היסודיות, הרגישות, החשיבה העמוקה, הסבלנות, הרוחניות, כל אלה נרקחו היטב יחד, כך שאחי הצעיר – "חותמו אמת ודגלו אהבה" – הוא רומן משובח.

     

    עוד תרבות בערוץ היהדות :

     

    ילדותי העשוקה כוללת בקשות חוזרות ונשנות של אמי לקרוא את כתבי היד שלה. אני לא היחידה. עם השנים אספה אמי סביבה קהילה של קוראים אוהבי ספר, שעוברים על הוורסיות השונות של כתבי ידה.

     

    כמה קוראים עוברים על כתב היד שלך? ואמא, למה יוצרת שהוציאה כבר חמישה-שישה ספרי פרוזה ושני ספרי שירה זקוקה לחוות דעת של אחרים לפני הוצאת הספר?

    "זה אמנם משתנה מספר לספר, אבל בדרך כלל לפחות עשרה קוראים-מראש קוראים את כתב היד ומעירים לי הערות שמאוד עוזרות לי לערוך את הספר. אני זקוקה לעזרה הזאת כי אני לא כישרונית מספיק כדי לכתוב בטיוטה ראשונה ספר טוב, ואני לא מצליחה לראות בעצמי את הפגמים שבולטים מיד לעיני אחרים.

     

    עם אבא ואמא בחתונה (צילום: ברוך גרינברג)
    "אני לא מרגישה בודדה אלא לעיתים רחוקות, ובדרך כלל לא כשאני בבית לבדי אלא דווקא בחברת אחרים". יפעת ארליך בחתונתה, עם אביה המנוח ואמה, מירה קדר(צילום: ברוך גרינברג)

     

    "היה אפשר לצפות שבגילי המופלג, 62, ושעם הניסיון והמיומנות שצברתי – כבר כן אוכל לברך על המוגמר בכוחות עצמי, אבל לצערי, גם בספר הנוכחי זה עדיין לא קרה, וגם הפעם, כמו בספרים הקודמים, חלפו להן למעלה משמונה שנים מאז שהתחלתי לכתוב אותו ועד היום שהוא יוצא לאור".

     

    לאמא יש חולשה לתאנים

    דווקא כבת קשה לי לקרוא טיוטות ראשונות של ספריה. כקוראת שמכירה מקרוב את הסופרת, אני מתקשה להתרכז בתוכן עצמו, ועסוקה באובססיביות בחיפוש אחר ניצוצות ביוגרפיים. בשבת האחרונה החזקתי בידי את "חותמו אמת ודגלו אהבה" לא כדפי A4 או קובץ במחשב, אלא כספר מוגמר בהוצאת "ידיעות ספרים". צללתי פנימה. לאט-לאט הצלחתי לכבות את האובססיה ופשוט להתענג על הלשון המיוחדת, על העומק, על כך שאמא לא עושה חיים קלים לקוראיה, ודורשת להפעיל את כל החושים.

     

    מירה קדר (צילום: הודיה קדר)
    "בתקופה של משבר אני לא מצליחה לכתוב מילה". מירה קדר(צילום: הודיה קדר)

     

    כמו כל ספריה גם זה מורכב ומאתגר לקריאה, אך יש בו איזון נכון בין עלילה מרתקת לחיפוש רוחני. בין לבין במהלך הקריאה, כשהייתי צריכה לעכל את המילים, להתאוורר לשנייה, מצאתי את עצמי מלטפת את עטיפת הספר היפיפייה. ציור של תאנה, כמובן.

     

    חולשתה של אמי לתאנים ידועה. ספר שיריה הראשון נקרא "מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה", בהמשך בין שאר ספרי הפרוזה, הגיע גם הרומן "תאנה ממתינה לשמיים". אבל גם תאנים ממשיות עושות לה את זה. כילדים היינו נשלחים לקטיף תאנים ברחבי מבשרת שבה גדלנו. אחרי הסכם אוסלו ביקשו הוריי להיות חלק ממפעל ההתיישבות ועברו לגור בעפרה עם חמשת ילדיהם. הבהלה לתאנים נותרה גם מעבר לקו הירוק.

     

    בעקבות ההורים השתקענו בעפרה גם חלק מבני הדור השני והשלישי (עשרים וארבעה נכדים יש לסבתא מירה. טפו-טפו). בשנים האחרונות עץ התאנים בגינתנו בעפרה מניב פירות משובחים. כשאני נזכרת לעשות קצת כיבוד הורים, אני שולחת את אחד הילדים לפנק את סבתא עם תאנים. היא אף פעם לא מסוגלת לעמוד מולן.

     

    כשאמא מתגעגעת לאבא

    אהבתה של אמא לעצים, גינות ונופים מתבטאת היטב במילותיה הכוללות תיאורי נוף דקדקניים ועדינים. גם אהבתה הגדולה לירושלים בה גדלה, שזורה בספריה. אמא גדלה בירושלים המחולקת ברחוב שטראוס, די סמוך לגבול הירדני. במלחמת ששת הימים הייתה בכיתה ה' כאשר נקלעה להפגזה בדרכה חזרה הביתה מבית ספר "מעלה".

     

    בלילה נפל פגז על גג ביתם והתפוצץ בנס על דודי המים ולא על דוד הסולר הסמוך. אך רוב זיכרונות נעוריה, אינם קשורים למאורעות המלחמה, אלא לחוויות חיוביות בהרבה, שאותן אספה בפעילות ב"צופים הדתיים". היא היתה חניכה ומדריכה בשבט "משואות" ואף פגשה שם את אהבת חייה – שמואל קדר, שהיה מרכז שבט כריזמטי.

     

    עם השנים הפך הזוג מהצופים "דוסים" יותר; אבי היה לרב ואיש הלכה, אך הרוח החופשית והסובלנית הייתה תמיד חלק מהחינוך בבית. לפני 12 שנים חלה אבי בסרטן. במשך חודשיים מרגע הבשורה, נלחמה אמי לצדו במלאך המוות, אך נותרה בגפה.

     

    אמא, סליחה שהאובססיה שלי שוב מתעוררת. בֶּני, אחד הגיבורים ב"חותמו אמת ודגלו אהבה", היה מרכז בצופים שהפך לרב כמו אבא ז"ל. את גם מזכירה לראשונה בשם המפורש את שבט הצופים הדתיים הירושלמי – "משואות". אולי הספר הזה יותר אוטוביוגרפי מקודמיו?

    "לא", היא מתעקשת, מנענעת את ראשה מחייכת ומקשיחה מבט. "הספר בדיוני כמו קודמיו, אבל כמו בספרים הקודמים, בספר הזה יצרתי את הדמויות גם על פי ניסיון החיים האישי שלי. הדמות של בֵֶּני שונה מאבא, אבל יש בה הדהוד קל של חלק מתפיסת עולמו ופועלו. יכול להיות שהפעם העזתי להתקרב לביוגרפיה הפרטית בצורה גלויה יותר כשהשתמשתי בפירוש בשם 'משואות', מה שלא עשיתי בספרים קודמים, אבל הדמויות, העלילה, מערכות היחסים – הכל בדוי. לעומת זאת, הסובלנות האנושית והדתית המתוארת בספר שאפיינה את משואות לפחות בשנים שאני הכרתי את השבט, תחושת ה'יחד' למרות הדעות השונות – זה אותנטי ואמיתי".

     

    גם תחושת ה"יחד" שלך ושל אבא עוד ממשיכה ללוות אותך? איך חיים כל כך הרבה שנים לבד, ועוד מישהי כמוך שנדמה כי השיר "אוהב להיות בבית" נכתב עליה? אין ספק שאת לוקחת בהליכה את אריק איינשטיין בהימנעות מהמרחב הציבורי.

    "תחושת ה'יחד' של אבא ושלי בהחלט ממשיכה ומלווה אותי. מצד אחד, אני ממשיכה להרגיש את אבא לצדי לכל האורך, כאילו הוא נוכח בחיים שלי ומלווה אותי גם אחרי שנפטר. לא יודעת, אולי זאת המשמעות האמִתית של מאמר חז"ל 'צדיקים במיתתם קרויים חיים'. המוות לא שולט בתלמידי חכמים. מצד שני, בפועל אני לבד. ההרגשה שלי היא שבמבט מן הצד, בעיני אחרים, זה נראה הרבה יותר קשה ממה שזה באמת במציאות.

     

    "אדם הוא יצור סתגלן, מתרגל לכל דבר, ואני מטבעי טיפוס אופטימי ומוצאת הרבה חיוב גם במה שמכנים 'בדידות'. אני לא מרגישה בודדה אלא לעיתים רחוקות, ובדרך כלל לא כשאני בבית לבדי אלא דווקא בחברת אחרים. אולי אם במקום בדידות תאמרי: שקט, חופש, עצמאות – זה יישמע לך קצת פחות נורא".

     

    "בסופו של דבר, יש אמת אחת"

    עד כמה אבא עוד נוכח בחייה ובחלומותיה, יכול להעיד השיר הבא, אותו כתבה לאחרונה:

     

    (כִּמְעַט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחֲרֵי מוֹתְךָ)

     

    לִפְנוֹת בֹּקֶר חָלַמְתִּי שֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה עַל שְׂמֹאלִי

    וְיוֹדַעַת שֶׁחוֹלֶמֶת,

    נִכְנַסְתָּ לַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ וְנִצַּבְתָּ לְצִדִּי

    כְּמוֹ לֹא רוֹצֶה לְהָעִיר אוֹתִי

    אֲבָל יוֹדֵעַ שֶׁזְּמַנֵּנוּ קָצָר

    נָתַתָּ אֶת יָדְךָ בְּיָדִי הַיְמָנִית

    וְלָחַצְתָּ קַלּוֹת

    כִּמְעוֹדֵד אוֹ מְאַשֵּׁר אוֹ מְנַחֵם

    אוֹ דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹמִי,

    רָצִיתִי לֹא רָצִיתִי לְהִתְעוֹרֵר

    כְּדֵי לֶאֱחֹז בְּךָ בְּחָזְקָה

    אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹּאבַד לִי

    חוֹשֶׁשֶׁת לָקוּם בְּיָדַיִם רֵיקוֹת

    כַּמְקֻבָּל מֵחֲלוֹם מָתוֹק

    אַךְ לְאַט לְאַט הִתְעוֹרַרְתִּי דַּוְקָא בְּיָד מְלֵאָה

    מִתְרַחֶבֶת וְהוֹלֶכֶת מִתְמַלֵּאת עוֹד

    מָקוֹם

    אֵינְסוֹף

    אוֹ בִּרְכַּת שָׁלוֹם נְדִיבָה

    נִמְשֶׁכֶת

    לֹא מֵעָלְמָא הָדֵין

     

    פעם נהגת לומר שכתיבה נובעת משמחה, האם גילית שגם לצער לכאב ולגעגוע יש כוח לעורר כתיבה?

    "צריך להבחין בין שני דברים: מה מעורר לכתוב, ובאיזה מצב נפשי אני צריכה להיות כדי שאוכל לכתוב. אישית אני צריכה להיות בשמחה או לפחות בשלווה כדי שאצליח לכתוב. בתקופה של משבר אני לא מצליחה לכתוב מילה. אבל כל דבר יכול לעורר כתיבה, גם חוויות קשות ומשברים יכולים בסופו של תהליך ואחרי עיבוד משמעותי לשמש חומרים בכתיבה או לעורר השראה; וכמובן שגם חוויות טובות ומרוממות".

     

    בעבר תמיד הערתי לך שהדמויות שלך טובות מדי ולא מספיק מחוספסות. הפעם הרגשתי שהעזת יותר לתאר חולשות של אנשים ואפילו רשעות. מה גרם לשינוי?

    כנראה שההערות שלך הצליחו סופסוף להשפיע... כבר אחרי הספר הקודם הבנתי שאם אני רוצה להתפתח מבחינה ספרותית, לא לדרוך במקום, לא לחזור על עצמי, לא תהיה לי ברירה ואצטרך, למרות שזאת לא הנטייה הטבעית שלי, ללכלך את הידיים ולעסוק גם ברוע האנושי. זה לא היה כיף גדול אבל גם לא נורא כל כך כפי שחששתי. האמת, שכבר בספר 'אהבה שמיים וריח הדרים' היתה דמות שולית פוגענית שענתה לכינוי 'דוקטור כוח' והציקה לגיבור הראשי. בספר הנוכחי אולי באמת העזתי יותר".

     

    ב"חותָמו אמת ודגלו אהבה" את עוסקת בשאלה האם יש אמת אחת ואיך מזהים אותה. רוב העולם מסתפק במימרה "כל אחד והאמת שלו", אבל תמי, גיבורת הרומן, מציגה עמדה ייחודית ושונה בנושא הזה.

    "זה נכון. כמו תמי גם אני חושבת שאחד המאבקים הרוחניים היותר חשובים של הדור שלנו הוא נגד הפן הרע של הפוסט-מודרניזם, זה שטוען שאין אמת יש רק נרטיבים, אין עובדות רק פרשנויות של המציאות. אני סבורה שהתפיסה הזאת היא אֵם כל חטאת. נדמה לי שהיא נובעת במידה מסוימת מעצלות. במקום להתאמץ ולברר מה האמת, קל יותר פשוט לאפשר לכל אחד את הנרטיב שלו, וזהו.

     

    "אבל קשה מאוד לקיים ככה את העולם. הרי עמוק בפנים כולנו יודעים שיש רק אמת אחת, ושאם אין אמת אחת אז אין בעצם אמת בכלל. לדעתי נכון יותר לומר שיש עובדות ויש גם פירושים, יש אמת אחת אבל יש מקום לפרספקטיבות שונות להתבונן בה. לא צריך לבטל את האמת האובייקטיבית לגמרי כדי לאפשר ולהכיל נקודות מבט שונות עליה".

     

    עד כמה הפידבק מהקהל חשוב לך גם אחרי שהספר יוצא לאור? זה טוב שמציקים לך עם תגובות על הספרים?

    "הפידבק חשוב וגם משפיע. התגובות לא מציקות ולהפך, על פי רוב הן משמחות. זה כמו זריקת עידוד, ככה מדי פעם, לא קורה כל יום, לשמוע שמחכים כבר לספר נוסף, או שמשתפים אותי בדברים על דמויות מסוימות מן הספרים. פעם בכמה שנים יש גם תגובות יוצאות דופן שמרגשות אותי יותר, כמו של נעמה הנקין הי"ד שבחרה בי במשאל אינטרנטי כאשת השנה שלה, ושיבחה את הכתיבה; דווקא היא לצערי לא פנתה אליי ישירות, ואפילו לא זכיתי להודות לה".

     

    עטיפת הספר ()
    שוב תאנים, החולשה של אמא

     

    במהלך השנים זכתה אמא לקבל את הפידבק החיובי לא רק מהקוראים, אלא גם מהמילייה הספרותי. שניים מספריה זכו בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם: "מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה" (שירים) בתשמ"ט, ו"אחד מאלף" (פרוזה) בתשס"ה. בשנתיים האחרונות זכתה בעוד שני פרסים חשובים. היא נמנתה עם הזוכים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול בתשע"ו, ועם הזוכים בפרס שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך לפני כשנה, בתשע"ז.

     

    מה זה עושה לך לזכות להכרה והוקרה?

    "זה גם סוג של זריקת עידוד. כל פרס בפני עצמו היה נכבד ומשמעותי, אבל הרצף של שניהם יחד שנה אחרי שנה שימח בריבוע. אני מאוד מקווה שזה לא העלה לי את הדם לראש אלא להפך, גורם לי להרגיש שאני צריכה להשתדל עוד יותר מעכשיו והלאה כי הפרסים מחייבים... זה בדיוק מה שביקשתי מיפעת הראבן, העורכת של הספר החדש; שתתאכזר אליי בעריכה דווקא בגלל הפרסים, והיא אכן עשתה עבודה מעולה והפיקה ממני דברים שלא הייתי מגיעה אליהם בכוחות עצמי".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים