העיירה היהודית העתיקה האחרונה: ביקור בקירימיזי קסבה
קירמיזי קסבה שבאזרבייג'ן - ובשמה הרוסי קרסניה סלובודה, "הכפר האדום" - היא אחד משני היישובים היחידים בעולם מחוץ לישראל, שכל תושביהם יהודים. בין 3,000 ל-4,000 איש חיים כאן, בעיירה שיש בה בתי כנסת, בית עלמין עתיק ואפילו אולם אירועים כשר, אבל באוויר יש געגוע למה שנודע כ"ירושלים של הקווקז"
בבית קפה קטן בקצה העיירה קירימיזי קסבה ישבו כמה זקנים, שתו תה חזק עם קוביות סוכר ושוחחו בג'והורי, שפתם הנכחדת של יהודי ההרים. אחד מהם, שפמו לבן ולראשו כובע קסקט שחור, הציג בגאווה את כף ידו שעליה קעקוע של פרח. "עשיתי אותו בגיל עשרים", הסביר, "כדי שבזקנתי אזכר בימי נעוריי".
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
עוד קהילות בערוץ היהדות :
- אסואירה שבמרוקו: היהודים כבר אינם - התרבות קמה לתחייה
- יהדות בלגיה מצטמצמת: "אסור לעלות מתוך פחד "
- מהינדואיזם לנצרות וליהדות: הקיבוץ היהודי הנסתר בהודו
- ערן זהבי לא לבד: להיות יהודי בסין
- 1,948 שנים ברומא: סיפורה של הקהילה שהוגלתה עם החורבן
- בין כיכר האינקוויזיציה ל"הקדש": סיור בברצלונה היהודית
- מתנערים מהפחד: יהדות ורשה קמה לתחייה
קירמיזי קסבה - ובשמה הרוסי קרסניה סלובודה, "הכפר האדום" - היא אחד משני היישובים היחידים בעולם מחוץ לישראל, שכל תושביהם יהודים (השני הוא קריית יואל במדינת ניו-יורק). בין 3,000 ל-4,000 איש חיים כאן, אך בשעת צהריים הרחובות כמעט ריקים.
לחלק מהתושבים עסקים במוסקבה, והם מגיעים רק בחגים. בית המידות של זרח אילייב, שהונו נאמד בשלושה מיליארד דולר, עומד נישא וריק באמצע העיירה. ובאוויר ריח של געגוע: לילדים שעזבו, לנכדים שחיים בישראל או באמריקה, לימי הזוהר שבהן נקרא המקום "ירושלים של הקווקז".
ובכל זאת, קירימיזי קסבה היא מקום חי, וזה בא לביטוי דווקא בבית העלמין. נכנסנו לשם עם המדריך המצוין שלנו, אלי (אלצ'ין) ממדוב ((Elchin Mammadov), שביקש לעלות לקבר אמו.
האישה שנהרגה בפרעות, המשפחה שנספתה בטיסה
הדבר הראשון שרואים הם הפרצופים. עשרות פרצופים שמביטים בך במבט חודר. זקנים, נשים צעירות, אפילו ילדים. פניהם של המתים. בבתי הקברות בישראל אנחנו רגילים לראות פה ושם דיוקנאות על מצבות, אבל בקרימיזי קסבה על כל המצבות, לפחות אלו מהעשורים האחרונים, חרוטות תמונותיהם של המתים. וכל המצבות שחורות.
כמה מהמצבות מכוסות בניילון לבן. אלה קברים בני פחות משנה. על פי המנהג המקומי חושפים את המצבה רק אחרי שנה, ובינתיים היא מכוסה. על אחת המצבות - פסל אבן של ציפור. "זה מעיד על כך שהמנוח לא הותיר אחריו ילדים", הסביר לנו אלי.
ובתוך מתחם קטן, מגודר, ארבע מצבות: אימא גולדה, אבא אפרים והילדים אליה וחוה. הוא בן שבע במותו, היא בת חמש. משפחה שלמה שנספתה בהתרסקות מטוס נוסעים ברוסיה לפני כעשר שנים. על לוח שיש חרוטה תמונה משפחתית ומעליה תמונת המטוס שהתרסק, בואינג 737.
בהמשך השביל המצבות הישנות יותר, מלפני שמונים ומאה שנה. חלקן שבורות, אחרות בלתי קריאות לחלוטין. חזי, שומר בית הקברות, ביקש מאיתנו לתרגם עבורו את הכיתובים שעל כמה מהן. למשל: "פה נטמן איש צעיר בימים, תמים דרך וישר מעשים, נקטף בעוד רך בשנים, צהלון בן-אברהם", ועל מצבה אחרת: "ציון האישה הנהרגה בידי גויים אכזרים בטבח את קובא, שונמית בת ניסן, ו' אייר שנת תרע"ח (1918 – י"ק)".
קובא היא העיר קובה, בירת מטעי התפוחים ואמנות אריגת השטיחים של אזרבייג'ן, הנמצאת ממש מעברו השני של נהר גודיילצ'אי, כשעתיים וחצי נסיעה מבאקו הבירה. בתחילת החורף הנהר חרב, אך באביב, כשמתחילה הפשרת השלגים במרומי הקווקז הגדול, הוא זורם בשצף ואף עולה על גדותיו.
כך עושים שידוכים באזרבייג'ן
שלושה גשרים מפרידים בין קובה לבין קירמיזי קסבה. אחד מהם, שנסגר לתנועת כלי רכב באמצעות בטונדות, זכה לכינוי "גשר האהבה". זהו הג'יי-דייט של העיירה. לכאן, על פי המסורת המקומית, מגיעים הרווקים והרווקות כדי למצוא שידוך.
"הבחורות מטיילות על הגשר עם אמותיהן", הסביר לנו אלי, "והבחורים צופים מהצד. אם ראה הבחור מישהי שמוצאת חן בעיניו – הוריו יבואו אל הוריה כדי לבקש את ידה". לא משהו שהיינו מכניסים לתוכנית של לימודי מגדר באוניברסיטה.
מה שכן, זה כנראה עובד, כי צמוד לגשר נמצא אולם השמחות של העיירה, ובמרכזו אכסדרת עמודים פתוחה משני צדדיה שבה נערכים כל האירועים: חתונות, בר מצוות ובריתות. על הקיר - צילום ענק של הכותל המערבי. שאלנו מה מביאים לחתונה – מתנות או צ'קים. כמובן שצ'קים, אמר המדריך. מינימום 100 מנאט לאורח. ובעברית – 220 שקל.
חתונה בקווקז זה עסק משתלם
מסעדה מקומית כשרה מספקת כל מה שצריך לאירוע: סעודה כיד המלך הכוללת קבב עסיסי, שנקרא כאן לולה קבב, ואפשר לאכול אותו הן במסעדות המפוארות והן בדוכני הקבבלאר שלצד הכביש מבאקו, בואכה הקווקז; וקבב רגיל, שהוא בעצם שישליק כבש; וכותאב, שהוא בצק דק ממולא בשר כבש או ירק; ודושפרה, מרק עם כיסוני בשר זעירים – בעיר קובה הכלל הוא שייכנסו 12 כיסונים בכף אחת; ודולמה, שהם עלי גפן או כרוב ממולאים בשר; וצלחות עמוסות בחמוצים – לא רק מלפפונים וזיתים אלא גם דובדבנים מוחמצים ופלפל מוחמץ ממולא בכרוב כבוש ועגבניות מוחמצות.
ותוסיפו לזה אלכוהול בשפע ולהקה שמנגנת מוזיקה אזרית בכלים פרסיים כמו קמנצ'ה וטאר וקבאל, וכל זה במחיר של 22 דולר למנה. כך שחתונה בקווקז היא עסק די משתלם.
חולקים כבוד ליהודים
אזרבייג'ן היא מדינה מוסלמית-שיעית ורוב העם האזרי מתגורר בכלל באיראן, שם מהווים האזרים כ-25% מהאוכלוסייה. אבל באזרבייג'ן אוהבים את ישראל, ולא רק בגלל שאנחנו קונים מהם נפט ומוכרים להם נשק (כולל מערכת "כיפת ברזל", המוצבת בגבול עם ארמניה).
וגם אל היהודים כאן מתייחסים בכבוד, או לפחות בסובלנות. כך שאפילו במרכז באקו אפשר לראות אנשים מסתובבים ללא חשש עם כיפה שחורה, דבר שתתקשו לראות היום בערים אירופיות כמו פריז.
שלט קטן שנקבע על אחד מקירות הבתים ממחיש את תרומתם של יהודי אזרבייג'ן למולדתם. זהו לוח זיכרון לצעיר יהודי, אלברט אגרוביץ' שמו, חייל בצבא האזרי שנהרג במלחמה העקובה מדם מול ארמניה על חבל נגורנו-קרבך, בתחילת שנות ה-90.
סמוך לבית התה ניצב פסל של חייל סובייטי, זכר ל"מלחמה הפטריוטית הגדולה" שבמהלכה בלם הצבא האדום את היטלר בדרכו לכבוש את הקווקז שופע הנפט, ולהשמיד את תושביו היהודים.
בתי כנסת פעילים, וסידור בשפת הג'והורי
בתקופת השלטון הסובייטי היו בעיירה 11 בתי כנסת, אבל הם לא פעלו. הקומוניזם היה אז הדת היחידה. ובכל זאת, יהודי הקווקז המשיכו לשמור על הגחלת בבתיהם – שמרו שבת, הסבו לליל הסדר, צמו ביום הכיפורים, ורובם אפילו לא ידעו למה. "כשהיו שואלים יהודי למה הוא שומר שבת, התשובה הייתה: 'כי סבא שלי אמר לי שצריך לשמור שבת'", סיפר אלי.
היום נותרו בעיירה רק שני בתי כנסת, אך שניהם פעילים. הגדול שבהם היה סגור. ביקרנו בקטן יותר. השמש ביקש מאיתנו לחלוץ נעליים. כשנכנסו, הבנו למה: הרצפה מכוסה שטיחים אזריים ססגוניים ויקרים (שטיח כזה יכול לעלות 4,000 מנאט – כ-10,000 שקלים).
בכל יום באים להתפלל בבית הכנסת הזה בין 25 ל-30 איש, ובחגים המקום מלא. יש אפילו מחזור תפילות בג'והורי, שהיא בעצם פרסית מתובלת בעברית. איננו שומרי מסורת, לא אשתי ולא אני, אבל אמרנו "שמע ישראל".
- תודה לרב מוני אנדר ולשליח חב"ד בבאקו, הרב שניאור סגל, על הסיוע והייעוץ
לפנייה לכתב/ת 
