שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קרדיט: בן שפייר
    לביבה רצחנית ופשטידה במילוי צמר גפן: מה אוכלים יהודים בחנוכה
    כמו בכל מועדי ישראל, גם בחג האורים האוכל מושך את רוב תשומת הלב, אך מאחורי הקלעים מתנהל מאבק ארוך שנים בין הלביבה, הסופגניה ואפילו אוזן המן - כל עדה ומנהגיה. ואיפה נהגו להכין פשטידות במילוי צמר גפן?

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    היהודים לוקחים את האוכל ברצינות תהומית. אין כמעט אירוע - שמח או עצוב, חד-פעמי או חוזר ונשנה, פרטי או ציבורי - שמזון אינו חלק חשוב ממנו. טעמו של הפסח בפינו כטעם המצה וחרוסת, עדה-עדה על פי מתכונה; טעמו של ראש השנה הוא טעם התפוח, הדבש ושאר מזונות סעודת ה"יהי רצונ'ס". גם בימי הצום שלנו האוכל חשוב - בהעדרו.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

     

    חג החנוכה איננו יוצא דופן במערך הקולינרי: שבועות לפני החג מתחילים הילדים (ולא רק הם) לחלום על אותם מזונות עתירי קלוריות וכולסטרול.

     

    קחו לדוגמה את הלביבה. הלביבות נזכרות כבר בתנ"ך כאשר אמנון, בנו של דוד המלך, הִתחזה כחולה וביקש מאחותו תמר שתלבב לעיניו "שְׁתֵּי לְבִבוֹת" (שמואל ב' י"ג, ו'), וכל זה כדי לנצל את טוּב ליבה ולתקוף אותה. השם "לביבות" שב ומופיע בספרות ימי הביניים. רש"י סבר שלביבה היא מאכל העשוי מ"סולת מורבכת במים רותחין תחִלה ואחר כך בשמן" (שם).

     

    עוד חנוכה בערוץ היהדות :

     

    הלביבה מופיעה גם במגילת יהודית, שהיא גרסה מאוחרת יחסית של סיפורה של יהודית, האישה האמיצה שהצילה את עירה מפני צבא האויב. לפי גרסה זו, יהודית היא אחותו של יהודה המקבי, ומכאן הקשר המיוחד שלה לחג. המגילה מספרת שיהודית ביקשה משִּׁפחתה לבשל לה שתי לביבות: "ותעש לה הלביבות ותמלחם עד מאוד". יהודית הביאה את המאפים המהבילים אל הולופרנס, האכילה אותו והשקתה אותו ביין, וכאשר נרדם שבע ורווה היא כרתה את ראשו.

     

    המגילה מסתיימת בתיאור חגיגות שנהגו היהודים לעשות בעקבות גבורתה הקולינרית של יהודית: "ותהי יהודית מולכת על הארץ ושופטת את ישראל(!). על כן יעשו בני ישראל... כֵּרה גדולה עד מאד בחריצי החלב (גבינות) שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו, תופינֵי מאכל מרחשת (מטוגן) ולוש בבצק עד חומצתו... והשתייה כדת אין אונס כי כן יסדה המלכה יהודית על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש. קיימו היהודים עליהם לקיים את דברי האגרת הזאת ולעשות ימי משתה ושמחה ויום טוב".  

     

    יהודית והולופרנס: לביבות שהסתיימו בראש כרות (צילום: jupiter)
    יהודית והולופרנס: לביבות שהסתיימו בראש כרות(צילום: jupiter)

     

    המשתה ומשלוח המנות "איש לרעהו" בעיר המשוחררת הופכים את חגיגת החנוכה למעין פורים שני, שאף הוא חג של הצלה מידי צר ואויב (ומיד נראה עוד קשר קולינרי בלתי צפוי בין חנוכה לפורים). מנהג אכילת מאכלי הגבינה קיבל צביון של קבע, כאשר הוא מוזכר בכמה חיבורים הלכתיים, ובהם בהגהות האשכנזיות של הרמ"א (רבי משה איסרליש, 1572-1520) על "שולחן ערוך" של הרב יוסף קארו הספרדי. וכך כותב הרמ"א: "יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה, לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב".

     

    יוסף יואל ריבלין, אביו של הנשיא העשירי של ישראל, ראובן (רובי) ריבלין, תיעד מנהג נחמד: ילדי ירושלים נהגו לקראת החג להסתובב עם המלמדים שלהם בין הבתים, כשהם שרים שירים בלדינו ומבקשים מן התושבים מצרכי מזון. הם נהגו לברך את התורמים ולחזור לכבודם שלוש פעמים על ברכת כהנים. מן המזון שנאסף ושאותו קנו ערכו סעודה גדולה, והביאו ברוב הדר את הסירים הגדולים אל תלמוד תורה שבעיר העתיקה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון, היה עומד על בימה ובנוכחותו היו קוראים הילדים את שיר השירים, מתפללים על הגשמים, שרים בלדינו וחוזרים וקוראים שוב ושוב את הפסוק "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל" (בראשית מ"ג, ב'). הפסוק מופיע בפרשת מקץ הנקראת בשבת חנוכה. המלמד היה מונה את הפעמים שהילדים חזרו על הפסוק בעזרת פולים, ובאותו יום היו נאספים מאות פולים. אחר כך היו הילדים היו מקיפים את הבימה שבע פעמים עם הסירים על ראשיהם. ראש המלמדים היה עומד ושואל: "חפצים אתם לחם?" והילדים היו עונים קול רם אחד: "כן!" והוא מוסיף: "פולים גם כן?" - "כן!" "אורז גם כן?" - "כן!" "פשטידה גם כן?" - "כן!" "מלקות גם כן?" - "לא, לא, לא!"

     

    בסירים הגדולים היו מבשלים אורז ופולים. מלבד זה היו מכינים "פסטיילות" (פשטידות) ומחלקים לכל העניים והנזקקים. לאחר שכל העניים קיבלו את מנתם, היו המלמדים מחלקים לתלמידים. האווירה הייתה מבודחת, והמלמדים נהגו למלא חלק מהפסטיילות בצמר גפן במקום בבשר, ובכל פעם שהתגלתה פסטיילה כזו, היו התלמידים גועים בצחוק. בסופו של האירוע אכלו גם המלמדים עצמם מן הכֵּרה והרבו בשירים. החגיגה הרב-גילית שילבה מתנות לעניים, דברי תורה ותפילה בשמחה ועליצות. סעודה זו כונתה בלדינו "מיראנדה דיי חנוכה", כלומר, סעודה של חנוכה (או השולחן ערוך של חנוכה).

     

    ומהקהילה הספרדית בירושלים של ימים עברו, אל אולמות האוניברסיטה בארצות-הברית באמצע המאה הקודמת. דורות של יהודים שזללו "לטקעס" - הלוא הן הלביבות המטוגנות מתפוחי אדמה, המוגשות לעתים עם רסק תפוחי עץ ושמנת - לא העלו על דעתם שמזון הנחמה השמנוני והחמים הזה יזכה לרצינות אקדמית תהומית, וייאלץ להגן על כבודו מול מזון נחמה אחר, שאף הוא קשור בחג יהודי - אוזן המן הנאכלת בפורים.

     

    סופגניה (צילום: shutterstock)
    לביבה מנצחת?(צילום: shutterstock)

     

    בשנת 1946 קרה הדבר. מלומדים יהודים נפגשו בבית הלל שבאוניברסיטת שיקאגו, לדיון נוקב בשאלה הגורלית: לביבות או אוזני המן. כובד ראש אקדמי וטיעונים מחקריים שימשו את שני הצוותים. אלה, כצפוי, לא הגיעו להכרעה בשאלה העמוקה. רות פלדמן-סרנאה הקדישה ספר אקדמי שלם לוויכוח הזה. במבוא היא מספרת שהאירוע המקורי התקיים בזמן שבו אנשי אקדמיה יהודים נרתעו מלהציג את יהדותם בפומבי, וחשו שעליהם להצניעה. הוויכוח הציבורי והחגיגי שימש להם הזדמנות נדירה לחשוף את יהדותם החבויה, ובאותה הזדמנות להכניס מימד קליל לרצינות ולנוקשות של חיי האקדמיה.

     

    מאז הפך הדיון למסורת אהובה באוניברסיטה זו וגם באוניברסיטאות אחרות ברחבי ארצות-הברית. חוקרים יהודים משתמשים בו כדי לחשוף את "הליצן הפנימי" שלהם. האירוע מאורגן כסימפוזיון כבד ראש, ובו יושב פאנל של דוברים המתמודדים עם השאלה הנכבדה - איזה מן המאכלים המסורתיים ועתירי השומן עדיף.

     

    הרבה דליה מרקס (צילמה: דנה בר סימן טוב) (צילמה: דנה בר סימן טוב)
    הרבה דליה מרקס(צילמה: דנה בר סימן טוב)

     

    הביולוגים עומדים על ההרכב הכימי של כל אחד מהם, הסוציולוגים בוחנים את ההשפעה שלהם על החברה, חוקרי המגדר בוחנים את הממדים הדכאניים של שני המאכלים וכלכלנים מציגים את הערך שלהם בשוק. מיטב המרצים, ובהם חתני פרס נובל (כמילטון פרידמן, ג'ורג' סטיגלר וליאון לדרמן), עושים מאמצים אדירים לשכנע את הציבור בצדקתם ולהוכיח שהלביבה נעלית על אוזן המן (או ההפך). בדרך כלל, בסופו של הדיון, מגישים לנוכחים את שני המאכלים, כדי לאפשר לנוכחים לבחון את הנושא הנידון באופן אמפירי, ולהתרשם ממנו בעצמם.

     

    הנה כמה טיעונים אופייניים בעד כל אחד מהמאכלים המתוקים ונוטפי השומן. לגבי הלביבה מציינים כי צורתה העגולה מסמלת את הנצחיות; אין לה התחלה ואין לה סוף; היא שוויונית כי כל צדדיה קרובים במידה שווה למרכז; היא מסמלת את המחזוריות שבחיים ולבסוף - הלביבה מזכירה את הלב, ו"רחמנא ליבא בעי", כלומר - הרחמן (אלוהים) מבקש את הלב.  

     

    גם למצדדים באוזן המן יש טיעונים חזקים למדי: המשולש הוא הצורה היציבה ביותר; אוזן האמן מייצגת שאיפה כלפי מעלה וצורתו מסמלת התקדמות; המשולש מזכיר את אמירתו של שמעון הצדיק: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב, וראו גם א, יח) ולבסוף - האוזן מזכירה את החיוב לשמוע "שמע ישראל".

     

    הוויכוח נערך לפי מיטב המסורת הרבנית והאקדמית כאחד, של דיונים עמוקים שמטרתם להגיע לעומקם של הדברים ולברר את האמת. בה בשעה הוא ממשיך מסורת מקובלת בישיבות להכתיר "רב של פורים" (וכאן "פרופסור של חנוכה") ולקיים פרודיה של דיונים כמו-רבניים בנושאים הומוריסטיים. פלדמן-סרנאה מוסיפה שהדיונים מתקיימים באוניברסיטאות בפרק זמן שבו המתח וחרדת הבחינות לקראת סוף הסמסטר מרקיעים שחקים, ותפקיד חשוב יש להם בהפחתת המתח של הסטודנטים.

     



    לפני כמה שנים החליטו גם הסטודנטים האמריקנים שלי לערוך אירוע כזה בירושלים, וזכיתי להיות נוכחת משתאה בוויכוח למי הבכורה - ללביבה או לאוזן ההמן. בוויכוח הוצגו גרפים, סטטיסטיקות, עמדות פילוסופיות וניתוחים אנליטיים. והכול כמובן ברוח טובה ובהיתול, כדי להראות את הפנים המחייכות של המסורת.

     

    בישראל אוכלים בחנוכה לביבות אולם הבכורה במאכלי החנוכה שייכת ללא ספק לסופגנייה. ולא נותר לנו אלא לתהות מה תהיה דמותו של הוויכוח אם נקיים אותו במתכונת ישראלית בין הסופגנייה השמנמנה, הצופנת בחובה סוד של ריבה מתוקה, ובין אוזן המן. מעניין לתהות גם מה יהיו הטיעונים האפשריים בוויכוח אם נעלה על בימת הדיונים את הספינג' המרוקני, אותה טבעת מופלאה שאין לה התחלה וסוף, או את האוליבולן ההולנדי והבומבנילי האיטלקי.

     

    • הטור מבוסס על פרק מהספר "בזמן - מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי" (הוצאת "ידיעות ספרים") שיצא לאחרונה

     

    עטיפת הספר בזמן (ידיעות ספרים)
    עטיפת הספר(ידיעות ספרים)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילמה: דנה בר סימן טוב
    הרבה דליה מרקס (צילמה: דנה בר סימן טוב)
    צילמה: דנה בר סימן טוב
    מומלצים