שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ולרׅיק הזה נכנס באין ברירה ההורה
    "אם אנחנו מחפשים כתובת לשילוב חברתי בביה״ס או בשעות שלאחריו, נצטרך לחפור היטב, חפירות ארכיאולוגיות ממש, עד שנבין שבקצה ניצבת דמותו ההולכת ומצטמקת מבחינה מוסרית וערכית של המנהל והמורה בישראל. והדמות הזו מרימה ידיה לשמיים בחוסר אונים, מנופפת לשלום לתפקידה ונעלמת באופק. אם תרצו: באופק חדש". איל שחל, נער על הרצף האוטיסטי-תקשורתי, בטור אישי

    שמי איל שחל. אני בן 16. אני נמצא על הרצף האוטיסטי-תקשורתי. אני לא רוצה להתפאר, אבל יש לי בעיות שרובכם לא חולמים עליהן. אני דיספרקטי בכל הגוף, ופירושו של דבר שאני מתקשה לתכנן פעולות. אני צריך ללמוד ולתרגל כל פעולה וכל צירוף של פעולות עשרות ואולי אף מאות פעמים, עד שאני מצליח לבצע אותן.

     

    תוכלו להכיר אותי קצת יותר אם תקראו את הטור הראשון שלי.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לפני הכל, אני רוצה לומר זאת: אני מאמין באמונה שלמה, כמעט דתית, שזכותו של כל אדם עם מוגבלות להיות משולב בחברה בכל תחומי החיים, לפי צרכיו המשתנים.

     

    ובאותו הינף יד על מקלדת אני מצהיר, שבאופן שכלתני לחלוטין, אני מבין שאמונתי ה"דתית" הזו אינה מבוטאת באופן מלא בעשרת הדברות של מדינת ישראל: ספר החוקים. בשום מקום לא כתוב: אנו מצווים על הזמנתו של פלוני למסיבת כתה, ועל שילובו של אלמוני במשחק כדורגל בהפסקה. אנו מורים לציבור לא להעיר הערות לא נעימות בגן השעשועים.

     

    לטורים הקודמים של איל:

    "איך טווים אהבה מכל זה"

    "אמא יקרה, זכותך וחובתך להאמין"

    "חיי כגיבור-על בסיוע ממשלתי"

    "בשמם של האבות והאימהות המוכים"

    "חור בלבה של מטריית השיוויון"

    "הזכויות שלי הן אנשים סביבי, לא סעיפי חוק"

     

    השאיפות לשילוב חברתי שייכות למישור הנורמות החברתיות, הנימוסים, החינוך הטוב. אם אנחנו מחפשים כתובת לשילוב חברתי בביה״ס או בשעות שלאחריו, נצטרך לחפור היטב, חפירות ארכיאולוגיות ממש, עד שנבין שבקצה כמה חוקים, וחוקים שמסתעפים מהם, ותקנות חכמות ומתחכמות, ניצבת דמותו ההולכת ומצטמקת מבחינה מוסרית וערכית של המנהל והמורה בישראל. והדמות הזו מרימה ידיה לשמיים בחוסר אונים, מנופפת לשלום לתפקידה ונעלמת באופק. אם תרצו: באופק חדש.

     

    סבתא שלי הייתה מורה כזו, ששילבה בלי לכנות זאת: שילוב, שדאגה ובדקה שיזמינו למשחק, למסיבה. היו וישנם עדיין מורים כאלה, אבל רובם רואים בתפקיד המוסרי והחינוכי הזה - טרחה נוראה.

     

    אין זה תפקידכם. באמת שלא

    לריק הזה נכנסים שפע ארגונים ומיזמים, כולם מלאי רוח קרב וחלקם גם רואים בכך רווח אישי, ולא במובן הרוחני, ומצד שני - בולטים מאוד בפעילותם ההורים של- וקרובי המשפחה של-. אני יודע שאני מנסר כעת ענף שעליו אני מקנן, ובאהבה רבה, אבל מרגיש צורך לומר את הדברים האלה: חברים יקרים, אין זה תפקידכם. באמת שלא.

     

    לפעמים הורה לילד מיוחד צריך לדעת להרפות. זוהי תקוותו האחת של הילד להיות עצמו, ולא התיאטרון שבנה סביבו ההורה.

     

    בתיאטרון של ההורה, הילד ישחק עם ילדים אחרים, הם יאהבו אותו, יעריכו אותו, ישתוקקו להיות בחברתו. ההורה יעשה הרבה בשביל לקיים את האשליה התיאטרלית. הוא ייזום, יזמין, יחלק כיבוד, מתנות קטנות. בתמורה, הוא ינכיח את ילדו. יאמר לעצמו שכך הוא מקדם אותו.

     

    ילד בודד (צילום: shutterstock)
    "ההורה אינו מסוגל לוותר על חלומו למקובלות חברתית. מתנהג כאילו הילד זה הוא עצמו. המציאות פוסחת על שני הסעיפים"(צילום: shutterstock)

     

    ההורה אינו מסוגל לוותר על חלומו למקובלות חברתית. מתנהג כאילו הילד זה הוא עצמו. המציאות פוסחת על שני הסעיפים. יש מי שיקח את הכיבודים ויילך, יש מי שיעמיד פנים לזמן מה, אבל לא לנצח, ויש מי שיהיה חבר גם בלי הטקסים והתוכן המקודם.

     

    אל תהיו ילדים. אל תכריחו את הילד לשחק את המשחק הזה בשבילכם. לאמץ את החלומות שאתם רוקמים. לפחוד מכישלון. לפחוד לאכזב אתכם. אולי אלה בכלל לא החלומות שלו?

    גם כך קשה להיות ילד מיוחד, ולגדל דימוי עצמי בריא.

     

    ייתכן מאוד, שילד זקוק לחבר או שניים ולא לחברים רבים. אולי הוא ירגיש טוב אם החבר באמת יעריך אותו, גם אם זה לא ילד מהכיתה. ממילא, הגב האמיתי של אדם עם מוגבלות הוא זה שלו. הוא לא זקוק לחברות שתלויה בדבר, שעלולה לחלוף ברגע, אלא לקשר רגשי יציב עם חבר, שיאשש את מה שאתם רוצים שידע על עצמו: שהוא נפלא, ושהוא שווה.

     

    אבל הם חברינו! אנחנו לא מוכנים בלעדיהם!

    הורים, שכנוע של אנשים עם דעות קדומות איננו תפקידכם. אתם נתפסים כאינטרסנטים. איש מעולם לא היה צריך לבקש מכם לנסות לשכנע הורים אחרים, בבית הספר, בגן השעשועים, בכל מקום - שפשוט יניחו לילדכם להתקיים במרחב הציבורי. שיסבלו את נוכחותו. זה גורם לכם לתסכול, לבכי, ולצלקת בלב - ואתם אינם האנשים שהציבור יקשיב להם.

     

    "אתם מוחים דמעה ושואלים: איל, באיזה עולם אתה חי? אנחנו לא מעזים לבקש שום דבר מאף אחד, כי אמרו לנו שגם ככה עושים טובה לילדינו". איל שחל  ()
    "אתם מוחים דמעה ושואלים: איל, באיזה עולם אתה חי? אנחנו לא מעזים לבקש שום דבר מאף אחד, כי אמרו לנו שגם ככה עושים טובה לילדינו". איל שחל

     

    כאן המערכת צריכה להתערב ולמלא את תפקידה. לומר בקול סמכותי להורה שאומר: ״ילד מיוחד? לא בבית ספרי״ - טוב, אז קח את הילד שלך ולך.

     

    לכאן צריכים לפסוע חברים של אנשים עם מוגבלות, חברים לבית הספר, לתנועה, לעבודה ולומר: אבל הם חברינו! אנחנו לא מוכנים בלעדיהם! הם לא ייתפסו כאינטרסנטים. יקשיבו להם.

     

    אתם מוחים דמעה ושואלים: איל, באיזה עולם אתה חי? אנחנו לא מעזים לבקש שום דבר מאף אחד, כי אמרו לנו שגם ככה עושים טובה לילדינו. אם אנחנו לא נגן עליהם, מי יגן עליהם? כן, זו בדיוק הבעיה.

     

    ככה זרועות הממשלה השונות, מהרובד הארצי ועד המקומי, מזדכות על תפקידן ובורחות. אל תתנו להן לברוח. אל תסלחו להן בקלות על כך שהן סולחות לעצמן ועוסקות בעצמן. כי הן הבעיה והן הפתרון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות המשפחה
    "השאיפות לשילוב חברתי שייכות למישור הנורמות החברתיות, הנימוסים, החינוך הטוב". איל שחל
    צילום: באדיבות המשפחה
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים