שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הבחירות שלך הביאו לשבר: הרב דרוקמן, תעשה תשובה

    שובל ארוך של נפגעות ונפגעים רובץ בפתח שער התשובה שלך: המתלוננים האמיצים שעדותם נרמסה תחת חוסר האמון של ראש ישיבות בני עקיבא, אתה; הנפגעים החדשים שמשלמים בגופם ובנפשם על בחירותיך - ואנחנו, נפגעות ונפגעי העבר, ששבנו וראינו כיצד מנהיגי הקהילה מעלימים עין

    "הרב דרוקמן התנצל על תמיכתו ברב מוטי אלון". כך פורסם בעיתונים בכותרת שלא הותירה רושם, והלכה כלעומת שבאה. באופטימיות נמהרת קראתי את תוכן הידיעה וגיליתי שהמונח "התנצלות" הוענק על ידי עורכים שעשו לרב דרוקמן הנחות. הוא עצמו התייחס לנושא בשתי פסקאות קצרות בסיום מכתב ששלח לראשי ישיבות בני עקיבא, כאילו מדובר בבעיה פנימית שבינו לבין הרבנים הנתונים למרותו: "לצערי הרב אני מודע לכך שחלק מפעולותיי בתחום הנ"ל (פגיעות מיניות ר"ו) הותירו רושם שונה ומוטעה, בגלל שדרכים שנקטתי בהן לא הובנו כראוי. צר לי מאוד על כך, ובמיוחד אם יש כאלה שאולי נפגעו מכך".

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    הרב דרוקמן לא מתנצל אלא שב מטיל את האחריות על הקהילה: "חלק מפעולותיי... הותירו רושם שונה ומוטעה" רצונו לומר, אני נהגתי כשורה וחבל שהציבור טעה בפרשנות".

     

    צר לי אם נפגעתם

    הרב דרוקמן לא המציא את החמקנות הזו, לצערי היא בלה מרוב שימוש בתגובות להאשמות בפגיעות מיניות ובנושאים אחרים. "אם נפגעו" אתה אומר? בוודאי נפגעו. שנים הם זועקים, ולכל זועק יש שם, פנים וכתובת. אתה רוצה לבקש את סליחתם? פנה אליהם, ואם לא – שא בתוצאות החלטתך (שהזניחה שבהן היא פגיעה בתקציב מכון הגיור שתחת חסותך).

     

    צריך להפסיק להפריח לאוויר את בלון "אם פגעתי במישהו". מי שרוצה לבקש סליחה, תואיל ותברר האם ובמי היא פגעה. מכתבי סליחה ללא כתובת הם בחירה מבישה.

     

    בבית המדרש של הטוקבקים

    בבית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    השלג היהודי

    אומרים שלאסקימוסים יש רשימה ארוכה של שמות לשלג – כל סוג שלג והשם שלו. לנו, היהודים, יש רשימת שמות לסליחה. האמונה באחריות האישית היא מיסודות המחשבה וההלכה היהודית, והיא כוללת את החובה להתבונן על מעשי העבר ולהאמין שאפשר לתקן, ולו באופן שבור וחלקי, גם את חטאי העבר.

     

    אנחנו קוראות לזה: סליחה, מחילה, תיקון, כפרה, היטהרות, ריצוי, הבעת צער, חרטה והתנצלות. אוצר המילים הזה בא ללמדנו שאנו שייכות לתרבות המאמינה באחריות אישית ובאפשרות לתיקון.

     

    יום הולדת ההתנצלות

    ההתנצלות נולדה בחטא העגל, והיא איננה מהפופולריים שבמונחי התשובה במקורותינו. כיוון שהיא יוחסה, שלא כדין, לדבריו של הרב דרוקמן - זו הזדמנות ראויה, וגם שירות טוב ליוצרי כותרות העיתונים, לבחון את הרגע ההולדת ואת משמעותו של המונח "התנצלות".

     

    בשבת שעברה קראנו בבית הכנסת על מעמד הר סיני, ובעוד פרקים ספורים נקרא על הנפילה בחטא העגל. באחת האפיזודות הפחות מוכרות, לאחר חטא העגל, מתקיים דיון על תכשיטי בני ישראל (שמות ל"ג, ה'-ו'):

     

    "וַיֹּאמֶר ה'... אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף... וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". זו ה"התנצלות" היחידה במקרא, ומההקשר נראה שמשמעותה הסרת תכשיטים סמלית כהבעת כניעה ובקשת סליחה. "התנצל - התפשט, הסירו מעליו... ובהשאלה במליצה גם לדברים מופשטים: ...התאמץ להסיר מעליו אשם, הצטדק" (מילון בן יהודה).

     

    בין התנשאות להתנצלות

    בניגוד למקובל כיום, ההתנצלות במקורה מציעה ביטוי לחרטה עמוקה. יש בה הסרה סימבולית של תכשיטי המעמד, של הכבוד והיוקרה המובילים להתנשאות שהיא היפוכה של ההתנצלות.

     

    מכתב אישי לרב דרוקמן

    אין סיכוי שאתה זוכר את הפגישה ההיא, אפילו אני זוכרת רק את ההתרגשות שהתלוותה אליה, אך את תוכנה שכחתי. זה היה בשנת 1983, בעודך חבר כנסת בשלבי מעבר בין המפד"ל למצ"ד, ואני בשלבי מעבר של סוף התיכון.

     

    רווחה אז השמועה שאתה מתיר לבנות להתגייס לצה"ל, ובדחילו ביקשתי להיפגש אתך ולשמוע את דעתך בנושא. קיבלת אותי בלשכתך בכנסת, וזה כשלעצמו היה מעשה יפה ומרגש, וכאמור, זה גם הדבר היחיד שאני זוכרת.

     

    מאז הלך עולמי הדתי והפוליטי ורחק מעולמך, והגם שאני פונה אליך באופן אישי, אינני מנסה לטשטש את הפער בינינו. חשוב לי שתדע שאני, כרבות מחברותיי, פרשתי מהציונות הדתית במידה רבה בגלל הזלזול בכבודנו והפגיעות הרבות בגופנו.

     

    באותן שנים איש לא שמר עלינו. נשמתנו הייתה הפקר וגופינו היה למרמס. אני זוכרת איך יום אחד, בגיל חטיבת הביניים או ראשית התיכון, קראה לי המחנכת לשיחת נזיפה בעוון תסרוקת "לא צנועה" (קוקיות עם סרטים אדומים). היא הסבירה שהתסרוקת שבחרתי מושכת תשומת לב של גברים שרואים אותי באוטובוס או בתחנה מרכזית, וזה פתייני, רע ומסוכן.

     

    כמה רציתי לומר לה שבאמת יש צרות גם בתחנה המרכזית בירושלים, ויכול להיות שקוקיות אדומות-סרטים עוד ימיטו עליי אסון, אבל כרגע האסונות האמיתיים שלי מתרחשים בבית, בכיתה ובקהילה. הסכנות האמיתיות יושבות בחדר מורים, נותנות לנו הרצאות בנושא צניעות, ומגיעות לאספות הורים בבית ספר. רציתי לצעוק שהמחנה שלנו נורא לא קדוש, ולא בגלל הקוקיות האדומות שלי. אבל לא היה סיכוי שמישהו יקשיב לי. שמישהו יקשיב לנו.

     

    ידעת, ונתת לטורף לזלול

    באותן שנים, במרחק דקות הליכה מבית הספר שלי, שכנה ישיבת "נתיב מאיר" בה כיהן כרב כריזמטי, ומאוחר יותר גם כראש ישיבה, הרב זאב קופולוביץ'. "הרב המנשק", קראנו לו. לנערים שנפגעו ממנו קראנו "נערי קופו". גופם וכבודם של חברינו היו גם הם לאסקופה בעולם שהטיף צניעות וייצר הפקרות.

     

    זו הייתה התקופה, רבים היו שותפים ושותפות לאסונות שלנו. מבחינתי, אין טעם לבוא חשבון (עם זאת, אני מכבדת את הבוחרות והבוחרים לדרוש צדק גם דרך מערכת המשפט), אבל יש חשיבות ראשונה במעלה למאמץ לתקן, לבקשת סליחה ומחילה, לתהליך של היטהרות, להבעה עמוקה של צער, חרטה והתנצלות. הפגיעות נעשו באפלת ההסתרה וההשתקה, והתיקון יעשה לאורה המחטא של התשובה.

     

    ואתה, הרב דרוקמן, ידעת; ואתה היית אחראי על המערכת, ואתה היית המודל הרבני שלנו (הרי רעדתי מהתרגשות כשפגשתי אותך בכנסת). עשר שנים לאחר שסיימתי את התיכון, אנשים צעירים אזרו אומץ והתלוננו בפניך על הרב קופולוביץ'. השבת פניהם ריקם ואפשרת לטורף להוסיף ולזלול עוד ועוד "נערי קופו".

     

    למרבה המזל מערכת המשפט עבדה, והוא נכנס לכלא, ואתה המשכת לשתוק.

     

    שובל ארוך של נפגעות ונפגעים

    בראשית האלף הנוכחי ובזכות נשים צדקניות שמובילות באומץ את הפמיניזם הדתי, התחילה הקהילה להתעורר מתרדמת החורף הארוכה, ונדמה היה שקל יותר להתלונן על עברייני מין מקרב רבני הקהילה ומנהיגיה.

     

    ושוב נערים אמיצים התלוננו, הפעם נגד הרב מוטי אלון. מערכת המשפט אמרה את שלה, הקהילה ניסתה להבין מה קורה לה, ואתה? הפעם אפילו לא שתקת, אלא הורית שיש להוסיף ולהתייחס אל הרב אלון כאל דמות תורנית-חינוכית והזמנת אותו ללמד בישיבתך.

     

    שובל ארוך של נפגעות ונפגעים רובץ בפתח שער התשובה שלך: המתלוננים האמיצים שעדותם נרמסה תחת חוסר האמון של ראש ישיבות בני עקיבא, אתה; הנפגעים החדשים שמשלמים בגופם ובנפשם על בחירותיך; ההורים, המשפחות, הקהילה ואנחנו, נפגעות ונפגעי העבר, ששבנו וראינו כיצד מנהיגי הקהילה מעלימים עיניהם מזעקות דלים.

     

    הרב דרוקמן, פרשת השבוע, משפטים, חוזרת ומדגישה את האחריות של "בעלי הבית" על הגרים והאביונים של הקהילה, על אלה שסבלם רב וצעקתם לא נשמעת. פגיעה בחוליות החלשות של הקהילה היא חטא גדול ונורא, אבל צריך לזכור שגם חטאים גדולים נעשים, וגם מהם הקהילה צריכה ללמוד ויכולה להשתקם.

     

    עומדת בפניך הזדמנות נדירה ללמד את תלמידיך ואת הקהילה הלכות תשובה למעשה. ניצבת בפניך הזדמנות חד-פעמית לקחת אחריות מלאה על מעשיך, להודות בטעות בפומבי, ובפשטות, ללכת אל הנפגעים - בית אחר בית - ולבקש מחילה.

     

    קשה להגזים בכוח המרפא שיהיה למעשי תשובה אלה על נפשם של הנפגעים ועל בריאותה ושיקומה של הקהילה. הרב דרוקמן, למרות הכאב הגדול שהסבו מעשיך, זו יכולה להיות שעתך הגדולה כמנהיג.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר שאלה שושנה ג'אר, שאלה למדנית נהדרת: "אני מאוד מעוניינת בפרוש שלך על צבע עורה של ציפורה. לדעתי יש בסיפור מסר מדהים נגד גזענות אבל אני מעוניינת לוודא שאני מפרשת את הסיפור נכון".

     

    לצערי, שאלת צבע העור רלוונטית גם בישראל של שנת 2019, ובסרטון אני שמחה להתייחס לשאלתך.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים