הפרעת אכילה כרונית: האם יש מצב שלא ניתן לטפל בה?

היא סובלת מהפרעת אכילה כבר מגיל בת מצווה, עוד הרבה לפני שהגיע לעולם טרנד ה"בתמצווש". עברה כבר תקופה של בת מצווה וחצי מאז, והיא, עדיין סוחבת איתה את הפרעת האכילה.

היא מנהלת חיים רגילים כביכול. מבחוץ, "לא רואים כלום". היא עובדת במשרה מלאה, מוערכת מאד במקום עבודתה, חיה בזוגיות ומגדלת ילד. רמת התפקוד שלה, כמו שאומרים אנשי המקצוע -"גבוהה".

ועד כמה שזה חשוב וחיובי, זה כנראה גם מה שמקשה עליה כל כך. כי אם הכל היה הרוס ושבור - אולי הייתה לה יותר מוטיבציה לעשות שינוי. אבל היא "לגמרי מתפקדת", אז "מה הבעיה?".

קיראו עוד על הפרעות אכילה

התקפי אכילה "רק" בלילה. הפרעת אכילה כרונית(צילום: shuttrtstock)

מתי הפרעת אכילה הופכת להיות כרונית?

אחוז לא מבוטל של אנשים הסובלים מהפרעות אכילה אינו מצליח להתגבר עליה, למגר אותה, ונשאר למעשה עם מה שניתן לכנות "הפרעת אכילה כרונית". ישנן הגדרות בלתי פורמליות שונות ל"כרוניות" אך רובן קשורות למשך הזמן ממנה סובלים מהמחלה, לרמת הסימפטומים ולמידת עמידותם בפני טיפול.

מדובר בדרך כלל בנשים (ישנם כמובן גם גברים) הסובלות שנים ממושכות מהפרעת אכילה, כביכול מאוזנת: BMI נמוך אך קבוע (בסביבות 18-18.5) וסימפטומים עקביים ויציבים, ללא החמרה והידרדרות.

כדי לסבר את האוזן, מדובר למשל באישה שמקיאה "רק" פעם או פעמיים ביום במשך שנים ארוכות, או במישהי שעושה ספורט אובססיבי  כדי לשמור על משקל מאד נמוך (שאינו המשקל הטבעי שלה), או במישהי שיש לה התקפי אכילה "רק" בלילות (ובמשך היום היא מתפקדת כביכול-כרגיל) או במישהי שמתנהלת על פי תפריט מינימלי, מצומצם ונוקשה לאורך שנים. אלו הן נשים החיות לצד המחלה ונכון יותר - בצילה של המחלה.

תפקודן של רוב הנשים הללו נשמר כביכול תקין ועל פניו אפשר לטעות ולחשוב כי הן מנהלות אורח חיים מלא ונורמלי. מתחת לפני השטח, נמצאת ברוב המקרים אישה שמשקיעה הרבה אנרגיות כדי לשמר את המצב הסטטי הזה וסובלת מטורדנות מחשבתית לא מבוטלת והתנהגויות חולות בפועל הקשורות במשקל, אוכל, קלוריות, מראה וגוף.

השפעה הרסנית על מערכות היחסים

מערכות היחסים של הנשים הללו יכולות להיראות תקינות, אך סיכוי סביר להניח כי אינן מלאות ואינן מספקות - עבור עצמן ו/או עבור הפרטנרים שלהן. הפרעת האכילה, גם היציבה (אך העקשנית) שבהן נוגסת בחיים ובחוויית החיות ונותנת אותותיה בדרכיה המעורפלות והמערפלות.

סביר שהפרעת האכילה הכרונית של אישה שהיא גם אם, תשפיע גם על ילדיה. ישנן אימהות המסתגרות לפרקי זמן ארוכים בשירותים, מקיאות את עצמן לדעת בעוד ילדיהן נאלצים ללמוד להתרחק ו"להעסיק" את עצמם (במקרה הרע הם לומדים לחקות את האם והתנהגויותיה החולות).

ישנן אימהות שבגלל הפרעת האכילה ממנה הן סובלות, נמנעות מקיום ארוחות משפחתיות משותפות, וגם אם ישנן כאלה הן לא לוקחות בהן חלק. היעדר דוגמה הורית מיטיבה (כל שכן דוגמא שלילית ומזיקה) משפיעה כמובן לרעה על הרגלי הילדים (ועלולה אף להגדיל את הסיכון שיסבלו מהפרעת אכילה בעצמם בעתיד).

השפעה על הרגלי האכילה של הילדים(צילום: shutterstock)

החלטה להתמודד עם הפרעת האכילה

למרות שהכרוניות הינה מצב ברור יחסית, מן הראוי כי ה"הכרזה" עליה תהיה של האדם הסובל ממנה. הכרזה שכזו יכולה להיעשות גם במסגרת הטיפול באופן משותף למטופל ולמטפל.

הפרעת האכילה גוזלת ממי שסובל ממנה תחושות יכולת ושליטה (בניגוד לאמונתה שהפרעת האכילה נשלטת), ולכן על המטפלים להימנע מלעשות זאת באמצעות החלטה חד צדדית ושרירותית בניגוד לדרך שיח מכבד והדדי.

כרוניות אינה אמורה להיות מצב הנובע ממקום של ייאוש הקובע ש"אין יותר מה לעשות". אני מאמינה גדולה בכך שניתן להחלים מהפרעת אכילה (או לכל הפחות להביא למצב שבו ההתעסקות עם משקל, מראה, גוף ואכילה נכנסת לטווח הנורמה, שהאדם שולט בה ולא היא בו).

גם כשמוגדרת הפרעת אכילה כרונית (והמטופל, כאמור, חייב להסכים בעיניי להגדרה שכזו), אין פשר הדבר שלא ניתן לסייע לו ולהקל על סבלו.

מטרת הטיפול בחולה הכרוני היא סיוע בשמירה על הסטטוס הפיזי והנפשי הפגוע קבוע, ללא החמרה ובמקביל גם ללא מטרת התקדמות מוצהרת, תוך תפקוד אופטימלי הנקבע על ידי המטופל (יהיו כאלה שיסתפקו בחיים דלים, ויהיו כאלה שירצו לשמור על עיסוק ותפקוד רחבים יותר).

המלחמה בהפרעת אכילה גוזלת הרבה אנרגיה ומסוגים שונים (פיזית, נפשית, גם כלכלית) וישנם אלה המתעייפים מהמאבק העיקש. ישנן אפיזודות בטיפול, שיחד עם הצוות המטפל, ניתן להחליט בהן על "מנוחה". משמע שימור ההישגים אותם השיג המטופל, מתן זמן להתבססותם, ללא הוספת מטרות ואתגרים נוספים חדשים.

זה לא שה"מנוחה" אינה מחייבת עבודה אצל מי שסובל מהפרעת אכילה (וכמובן אין זה אומר שהטיפול מסתיים), אבל בהחלט יכולה לאפשר לו מעט רגיעה. המטופל והמטפל מגדירים יחד את משך הזמן המוקדש לפאזה זו.

מוטיבציה פנימית ושיתוף פעולה עם המטפל. טיפול בהפרעת האכילה(צילום: shutterstock)

מחויבות לטיפול - כדי למנוע הישנות ההפרעה

ישנן נשים שאחרי שנות מחלה כרונית רבות מחליטות שדי להן ומגיעות, לפעמים לטיפול ראשון, לפעמים חוזרות לטיפול אחרי שנים בלעדיו. למוטיבציה הפנימית ולשיתוף הפעולה עם הטיפול יש (תמיד) השפעה גדולה על סיכויי ההחלמה מהפרעת האכילה.

גם המחקר תומך בתמונה העולה מניסיוני הקליני וטוען כי גם מטופלות שלא הצליחו להשיג החלמה אחרי עשור של מחלה, יכולות להשיגה אפילו אחרי עשור נוסף. מתוך כך חשוב להבין כי הפרעת אכילה כרונית אינה מחייבת "להרים ידיים" או לקבל את הפרעת האכילה כ"גזר דין סופי", וכי תקווה ועבודה קשה ומאומצת המכוונת להחלמה יכולה להביא להישגים גם אם נראה שהכל כבר אבוד.

נשים שהצליחו להתגבר על הפרעת אכילה כרונית מגלות מחדש את החיים אחרי שנים של סבל. "הפרעת האכילה ליוותה אותי לאורך שנים, כל כך הרבה עברתי בחיים כשהיא לצידי, או יותר נכון מעליי  - כמו ענן שחור שלא זז מעל לראש שלי.

"הגיע הזמן לשחרר אותה, להמשיך את הדרך בלי הליווי הכאילו-שומר שלה עליי",  כך אמרה לי ר', שסבלה כ-18 שנים מהפרעת אכילה כשהגיעה לטיפול (לא בפעם הראשונה). תקופה לא מאד ארוכה לאחר שסיימה אותו, כשהיא בריאה, שלחה לי תמונה שלה מחזיקה ב(עוד) תינוקת.

חשוב לזכור שההגדרות להחלמה מהפרעת אכילה מגוונות, לא תמיד חד משמעיות ובמקביל סובייקטיביות יותר מאובייקטיביות (משמע תלויות במה האדם מגדיר לעצמו). יחד עם זאת ברור כי מצב כרוני אינו נחשב החלמה גם אם מאפשר חיים "סבירים".

בנוסף, לא פחות חשוב לזכור את פוטנציאל ההישנות של כל הפרעות האכילה, חזרתן למצב פעיל, אקוטי וחמור בסיטואציות שונות. קיים סיכוי גבוה שהפרעת אכילה כרונית תהפוך להיות אקוטית בשלב זה או אחר, ולכן ישנה חשיבות גבוהה לטפל בה באופן עמוק ורציני.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית מטפלת באמנות (A.M), מומחית בטיפול בהפרעות אכילה וקשיים רגשיים אחרים