שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רחובות ברלין לא שוכחים: מסע בין יוזמות ההנצחה בבירה הגרמנית
    מ"אבני הנגף" שמוקדשות לקורבנות הנאצים ומכריחות את העוברים ושבים להביט מטה ולקוד, דרך ציורי הפופ-ארט שמתארים חוקים נגד יהודים ועד לשלט ליד תחנת רכבת שכולל שמות מחנות ריכוז לצד הכיתוב "מקומות נוראיים שלעולם אסור לשכוח" – ההנצחה בברלין מסתתרת בכל פינה, ונדמה שהיא מיועדת קודם כל לגרמנים עצמם

    הנצחת השואה בברלין (צילום: שימרי טוריס)
    הכניסה למוזיאון אנה פרנק(צילום: שימרי טוריס)

    מחזה השואה המפעים "עקומים", מאת מרטין שרמן, נפתח בשיר "רחובות ברלין" עם השורות: "רחובות ברלין, אני חייב לעזוב אתכם בקרוב, האם תשכחו אותי?". השיר מסתיים בשורה: "רחובות ברלין, האם תזעקו אם איעלם אל האוויר הדליל". אם יש משהו שרחובות ברלין לא שוכחים, הוא את הזיכרון הצרוב של השואה. לא רק שהרחובות לא שוכחים, הם בעיקר לא משכיחים.

     

    כתבות נוספות ליום השואה 

    ולדימיר ניצל מידי הנאצים והחל לצייר את חייו

    31 שנים במצעד החיים: הרב לאו עדיין נפרד מאמא 

    "מה זו שואה": המאבק על לימודי השואה בגני הילדים 

     

    אחד הרשמים החזקים ביותר שיש לתיירים ישראלים בבירה הגרמנית הוא האיזכור הבלתי פוסק של אתרים שעוסקים בשואה. רבים מהם יועדו במקור אל הגרמנים עצמם מתוך הצורך של המקומיים לטפל בעבר המביש שלהם כאומה.

     

    רוב האנדרטאות וההנצחות לזכר השואה הוקמו בחלקן על ידי אמנים לא-יהודים, בעיקר בשנים שלאחר נפילת החומה ואיחוד גרמניה. כשהעולם עוצר את נשימתו מחשש שהנה גרמניה שוב תהיה עוצמתית ועקב כך חלילה גם מסוכנת, גרמניה לקחה על עצמה את המשימה החינוכית להזכיר ולחנך את הדורות הבאים שחלילה לא תהיה שואה נוספת.

     

    רוב האנדרטאות כתובות בגרמנית - לא באנגלית ולא בעברית - כי לכאורה אנחנו לא קהל היעד המקורי שלהן אלא הגרמנים עצמם. כשמטיילים בברלין שימו לב שכמעט בכל אזור מפוזרות להן חתיכות מתכת פליז מקובעות למדרכה לצד מבנים שבהם התגוררו או עבדו יהודים.

    אבני נגף בברלין (צילום: שימרי טוריס)
    אבני נגף בברלין(צילום: שימרי טוריס)

     

    צריך להרכין ראש כדי לקרוא

    ב-1991 אמן גרמני לא-יהודי בשם גונטר דמינג לקח קוביות בטון בגודל של 10 ס"מ על 10 ס"מ, עליהן הוא הדביק לוחית פליז שעליה חרט שם של קורבן שואה, תאריך הלידה שלו, מתי ולאיזה מחנה הוא נשלח ובאיזה תאריך נרצח. לאבני הזיכרון המוזהבות הוא קרא בשם "שטולפר שטיינה" – אבני נגף, אבני מכשול שנתקלים בהן.

     

    אנדרטת "אבני הנגף" היא מאותן אנדרטאות שנויות במחלוקת שלעתים מרגיזות בטעות תיירים ישראלים. מצד אחד זה מעורר אצל המטיילים כעס על זלזול, לכאורה, בהנצחה ש"זרוקה" על הרצפה וגורמת לעוברי אורח לדרוך על שמות של קורבנות יהודים. מצד שני, כל דריכה כזו מזהיבה ומבריקה את האנדרטה. יותר מכך, ברגע שנעצרים וקוראים את הכיתוב שעל אבן הנגף, למעשה מרכינים ראש ולעיתים מתכופפים קלות. באופן בלתי מודע קדים קידה ומשתחווים לקורבן שואה יהודי.

     

    מילא אנחנו, תחשבו על גרמנים שמבצעים את האקט הבלתי מודע הזה ובכך קיבלתם מחזה מאוד מורכב בחוויה שלכם כתיירים ישראלים במקום מאוד טעון כמו בירת גרמניה הנאצית לשעבר.

     

    השואה באינסטגרם: "פרויקט רציני ורגיש" 

     

    אם תגיעו לשכונת שונברג במערב העיר אל אזור ה"ביירישה פלאץ" כדאי לכם להרים, מדי פעם, את הראש מאבני הנגף אל עמודי התאורה. ב-1993 פרידר שנוק ורנט שטי, שני אמנים גרמנים לא-יהודים, יצרו את אחת האנדרטאות הגאוניות בפשטותן.

     

    צמד האמנים הנציח 80 חוקים אנטישמיים שעיריית שונברג חוקקה נגד 16 אלף היהודים שחיו בה לפי ההשמדה. הדרך שלהם הייתה לצייר את אותם החוקים בסגנון של פופ ארט, ציורים שהם על סף הקומיקס. הבחירה בדרך נאיבית שכזו לצייר מגבלות, השפלות והתעללות באורחות החיים של היהודים תחת המשטר הנאצי, יוצרת דיסוננס מאוד חזק.

    מרץ 1935: על סופרים יהודים לחדול מכל פעילות בגרמניה. (צילום באדיבות Renata Stih & Frieder Schnock, Berlin 2019 - ARS, NYC)
    מרץ 1935: על סופרים יהודים לחדול מכל פעילות בגרמניה.(צילום באדיבות Renata Stih & Frieder Schnock, Berlin 2019 - ARS, NYC)

    מאחורי כל ציור מופיע כיתוב של החוק כלשונו והתאריך שבו הוא חוקק על ידי העירייה. גם במקרה הזה, הכל כתוב בגרמנית. אנחנו כתיירים מוזמנים לראות איך הגרמנים עוסקים באובססיביות בנושא השואה בינם לבין עצמם. לעיתים אפשר לחזות בתלמידים מקומיים שעורכים שם פרוייקטים חינוכיים.

     

    כאשר הציבו לראשונה את השלטים, אחד התושבים פנה למשטרה כשטעה לחשוב שמדובר בפעולת גרילה ניאו נאצית שבאה להאדיר את החוקים האנטישמיים שחוקקה בעבר העירייה. התקרית הסתיימה במהרה כשהתבררה האי הבנה. כדי שלא יתקבל הרושם המוטעה, האמנים הוסיפו שלט קטן שמציין שמדובר באנדרטה חינוכית שבאה להזכיר לתושבים ולגרום להם להצטמרר.

     

    אחד הציורים הוא של כיכר לחם ומאחוריו כיתוב שמודיע כי מוצרים בסיסיים נמכרים ליהודים בין ארבע לחמש אחרי הצהריים, בתוספת תאריך יציאת החוק – ה-4 ביולי 1940. בתקופה זו במלחמת העולם השנייה חנויות בברלין היו ננעלות בשעה 17:00, כך שבשעת הנעילה היו מחכים ליהודים מדפים ריקים, ובכך למעשה הרעיבו אותם.

    פברואר 1942: ליהודים אסור להחזיק חיות מחמד. אוגוסט 1933: ליהודים אסור לשיר במקהלות. דצמבר 1938: ליהודים אסור להחזיק בבתי דפוס או בחנויות ספרים.  (צילום באדיבות Renata Stih & Frieder Schnock, Berlin 2019 - ARS, NYC)
    פברואר 1942: ליהודים אסור להחזיק חיות מחמד. אוגוסט 1933: ליהודים אסור לשיר במקהלות. דצמבר 1938: ליהודים אסור להחזיק בבתי דפוס או בחנויות ספרים. (צילום באדיבות Renata Stih & Frieder Schnock, Berlin 2019 - ARS, NYC)
      

    ציור נוסף מתייחס לחוק שחוקק באוקטובר 1941, לפיו הדרך היחידה עבור יהודים לצאת מהשכונה היא באופן מסודר בשילוחים שיצאו מרציף 17 ומשם להשמדה. אז איך בעצם מציירים מוות? כמו שילדים מציירים מוות – ציור שכולו חושך, הכי טוטאלי שאפשר.

     

    שטי ופרידר ציינו בשנה שעברה 25 שנים ליצירה, ובימים אלה, כך הם סיפרו לי, הם עובדים על פיתוח אפליקציה רב-לשונית שעוסקת בהנצחה ושתהיה זמינה גם בעברית. לפני כעשור הם אף ביקרו בישראל, נפגשו עם הנשיא שמעון פרס ז"ל והעבירו הרצאות בבצלאל ובאוניברסיטה העברית.

    הנצחת השואה בברלין ()
    שימרי עם האמנים שיצרו את השלטים

    בית עיריית שונברג (צילום: שימרי טוריס)
    בית עיריית שונברג(צילום: שימרי טוריס)
     

    שלט תזכורת ליד מרכז הקניות

    לא רק באזורים מרוחקים מהרדיוס התיירותי תקבלו תזכורת לשואה מתוך האחריות התרבותית של הגרמנים. גם באזור תיירותי ומסחרי מובהק כמו הקו-דאם תיווכחו באחריות התרבותית של הגרמנים בינם לבין עצמם.

     

    במרחק קצר מבית הכלבו היוקרתי הקה-דה-ווה, שהוקם על ידי יהודים והוחרם על ידי המשטר הנאצי, מתנוסס שלט שחור לצד תחנת הרכבת התחתית הסמוכה ויטנברג פלאץ. על השלט מופיעים כיתובים מוזהבים של רשימת שמות שכוללת את אושוויץ, דכאו וטרבלינקה, ומעל מתנוסס כיתוב בגרמנית: "מקומות נוראיים שלעולם אסור לשכוח". גם במקרה הזה אנחנו לא קהל היעד אלא מתבוננים על הדרך של הגרמנים להנציח.

     

    השלט מוצב סמוך לאזור הומה שרבים חולפים דרכו. ישנם שלטים נוספים מסוג זה, כמו למשל ב"האופט שטראסה" הרחוב הראשי של שונברג. הבחירה להציג את השואה באזורים עמוסי תנועה מבליטה את החשיבות שהגרמנים מייחסים לחינוך על לקחי השואה.

    הנצחת השואה בברלין (צילום: שימרי טוריס)
    "מקומות נוראיים שלעולם אסור לשכוח"(צילום: שימרי טוריס)
     

    כששאלתי את רנטה שטי ופרידר שנוק איזו הנצחה, מעבר ליצירה שלהם, הם הכי מעריכים בברלין, התשובה הייתה ישירה מאוד: אנדרטת שריפת הספרים ברחבת האופרה הממלכתית, היום בבל פלאץ. אנדרטה זו עוצבה על ידי האמן הישראלי מיכה אולמן.

     

    הרחבה שנמצאת מול אוניברסיטת הומבולט על האונטר דן-לינדן, השדירה הראשית, עוטפת את המטיילים במבני ניאו קלאסיקה מרשימים וגם חונקת בטבעת של ערך היסטורי מאירועי ליל ה-10 במאי 1933. 22 אלף ספרים הוצאו מהספריה, שהיום משמש המבנה שלה לפקולטה למשפטים, והועלו באש.

     

    בין היתר נשרפו גם כתביו של היינריך היינה - סופר, משורר ומחזאי יהודי שכתב מחזה בשם "אלמנסור", שעסק באירוע של שריפת ספרי קוראן. במחזה הוא כתב את המשפט האלמותי - "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". נבואה שהגשימה את עצמה.

     

    במרכז הרחבה יצר אולמן חלון שדרכו משתקפים 14 מדפים ריקים מתחת לאדמה. 14 בגימטריה מסמל י"ד - יד זיכרון. המדפים ריקים היות ששרפו את כל הספרים. על כך מוסיפה גם ההשתקפות שלנו כמבקרים המתבוננים בחלון. הבבואה של עצמנו היא תזכורת שאחרי הספרים, אנחנו הבאים בתור.

    אנדרטת שריפת הספרים בברלין (צילום: shutterstock)
    המדפים הריקים סאנדרטת שריפת הספרים(צילום: shutterstock)
     

    האובדן של הספרים הוא גם האובדן של ההון האנושי שעמד מאחוריהם. באחת מפינות המדפים יש מעין דלת אטומה שלכאורה מובילה אל האוניברסיטה, אותו מוסד שהתפאר ב-35 פרסי נובל עד 1932, כשליש מהם של יהודים, כולל אלברט איינשטיין. מאז אירוע שריפת הספרים ועד היום לא יצא משם אפילו לא פרס נובל אחד.

     

    הנצחה גם בגרפיטי 

    ההנצחות לא תמיד בולטות בברלין. אחד המקומות המפתיעים שמקפלים לתוכם את ההנצחה הוא דווקא סמטה ססגונית של אמנות רחוב וגרפיטי. בסמטת המוזיאונים באזור המיטה תוכלו למצוא שלושה מוזיאונים קטנים שעוסקים בשואה. הראשון הוא מוזיאון אוטו וויידט, חסיד אומות עולם שהעסיק יהודים, חלקם עיוורים, בבית מלאכה למברשות ומטאטאים עבור הוורמאכט. במוזיאון, שהכניסה אליו חופשית, תוכלו להתרשם גם מחדר מסתור.

    הכניסה למוזיאון אוטו וויידט בברלין (צילום: שימרי טוריס)
    הכניסה למוזיאון אוטו וויידט בברלין(צילום: שימרי טוריס)
     

    המוזיאון השני הוא מוזיאון הגיבורים השקטים "שטילה הלדן" שמנציח את אותם גרמנים שהצילו יהודי אחד או שניים ומעולם לא זכו להכרה של חסידי אומות עולם. גם להם העניקו הגרמנים כבוד במוזיאון הצנוע הזה.

     

    בסמטה ניתן גם לגלות את מוזיאון אנה פרנק, שהוא למעשה מרכז חינוכי כשלוחה למוזיאון אנה פרנק באמסטרדם. מה ששובה את העין נמצא דווקא בכניסה למוזיאון - ציור קיר של אמן אוסטרלי עם דמותה של אנה פרנק עם חיוך תמים.

     

    אזכור השואה בציורי קיר הוא חלק מהשפה של הזיכרון. אם הרחוב והבניינים הפכו לקנבס פרוץ וזמין, גם הוא מגוייס לעניין. בהקשר זה יש להזכיר ציור קיר בבולו שטראסה של צייר אמריקני שצייר את דמותו של וולטר דגן שנרדף על ידי המשטר הנאצי על רקע נטייתו המינית ונשלח לאושוויץ.

    הנצחת השואה בברלין (צילום: שימרי טוריס)
    וולטר דגן בציור קיר מרשים(צילום: שימרי טוריס)
     

    רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד (צילום: shutterstock)
    רציף 17 בתחנת הרכבת גרונוולד(צילום: shutterstock)

    אנדרטת השואה בברלין (צילום: shutterstock)
    אנדרטת השואה(צילום: shutterstock)
     

    נדמה שעם אתרים כמו אנדרטת השואה ליד שער ברנדנבורג, רציף 17 ועוד עשרות אנדרטאות ראויות, ברלין היא מפעל הנצחה אחד גדול בכל מה שנוגע לזיכרון השואה. לעתים רבות ההנצחות תופסות אתכם כמטיילים במקומות הכי פחות צפויים.

      

    שימרי טוריס הוא מדריך טיולים בברלין

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שימרי טוריס
    ציור גרפיטי של אנה פרנק בברלין
    צילום: שימרי טוריס
    מומלצים