שמישהו יסגור רגע את האינטרנט
ההחלטה לחסום את הרשת בסרי לנקה אחרי מתקפת הטרור הרצחנית התקבלה בהבנה יחסית: יותר ויותר צנזורה מופעלת ברשת על מנת לשמור על חיי אדם - מהודו עד בריטניה, מפייסבוק ועד גוגל. איך קרה שפיקוח על האינטרנט בנוסח סין וצפון קוריאה הפך להכרח גם בעולם המערבי?
פיגועי הטרור הרצחניים בסרי לנקה ב-21 באפריל זיעזעו את העולם. באופן מפתיע, אחד הצעדים הראשונים שנקטה הממשלה המקומית אחריהם היה חסימת הגישה לרשתות החברתיות. הסיבה: ניסיון להגן על הציבור. ראשי המדינה האסייתית הבינו סוף סוף, כמו שמבינים כיום יותר ויותר אנשים ברחבי העולם, כי התהודה שיכולה הרשת לספק לכל משתמש, בחסות האנונימיות שהיא מאפשרת, עשויה להוביל לפגיעה ממשית בחיי אדם.
שכנתה של סרי לנקה, הודו, מתמודדת כבר שנים עם ההשלכות של הפצת שמועות זדוניות בוואטסאפ, אשר הובילו בשנים האחרונות לרציחתם האכזרית של עשרות בני אדם. אלה הואשמו על-ידי גורמים אנונימיים בפשעים כמו חטיפת ילדים, גניבה וניסיון לפגיעה מינית. אחד הקורבנות אשתקד היה אדם שנשכר על-ידי ממשל מקומי בהודו להסתובב בין כפרים עם מגאפון ולהבהיר כי השמועה על כנופיות שחוטפות ילדים באזור אינה נכונה, בניגוד לטענות במכתבי השרשרת שעוברים בוואטסאפ. האיש נרצח לאחר שנפל בעצמו לקורבן הסתה ממכתב שרשרת כזה.
פוגרומים במוסלמים
החשש העיקרי של השלטונות בסרי לנקה היה כי התושבים יחלו לעשות דין לעצמם ולחפש את האשמים בפיגועים, ויעבירו ברשתות החברתיות מידע לא אמין אך נפיץ, שעשוי להוביל לאלימות קשה. בטור דעה שפרסמה בשבוע שעבר ב"ניו יורק טיימס" אחת מעיתונאיות הטכנולוגיה הבכירות בעולם, קארה סווישר, היא מספרת כי המחשבה הראשונה שחלפה בדעתה כששמעה על מהלך החסימה היתה "צעד נכון".
הדעה של סווישר מייצגת שיח שהולך וצובר תאוצה בעולם המערבי בשנים האחרונות. לפני עשור, כל מחשבה על צנזורה באינטרנט הייתה מעלה בדמיון דימויים של משטרים דכאניים וגוררת התנגדות אינסטינקטיבית אצל כל מי שמחשיב חופש דיבור: מדינות כמו סין וקוריאה הצפונית מצד אחד - וכל שאר העולם בצד השני. היום הקונוטציות עדיין שליליות בנושא, אך קיימת כבר הבנה מורכבת, תולדה של ניסיון מצטבר, שכלי הרשת החברתיים שנוצרו בשנות האלפיים מהווים לא רק פתרון לבעיות, אלא לא אחת יוצרים בעיות בעצמם.
הדוגמה הבולטת המיידית היא ניסיונות ההתערבות של רוסיה בבחירות בארצות הברית, אך זו כנראה לא הדוגמה הטובה ביותר: מידת ההשפעה המדוייקת של הרוסים אינה ידועה, והקשר בין בחירתו של טראמפ לבין נסיון ההשפעה של הרוסים לטובתו נוצר בדיעבד. אבל במקרים כמו הרציחות בהודו, כמו הפוגרומים נגד המוסלמים במיאנמר, וכמו בשלל מקרי אלימות אחרים ברחבי העולם, קל יותר לשרטט את הקו הישיר המוביל מן הפרסום לבין השפעתו ההרסנית.
הנשיא כפו הדב
עם זאת, יש הבדל מהותי בין הצנזורה ברשת במדינות דמוקרטיות לבין הצנזורה במדינות שבהן הדאגה לחופש הביטוי אינה בראש סדר העדיפויות של הממשל. שתי המדינות הבולטות בתחום הן קוריאה הצפונית וסין. הראשונה כמעט ולא מאפשרת לאזרחיה לגשת לאינטרנט, ואילו בשנייה האינטרנט מפותח להפליא, אך גם מצונזר להחריד.
סין מסננת את האינטרנט של אזרחיה בצורה מאסיבית, תוך העסקת מיליוני בני אדם בסינון ובמיון תכנים (לטענת סין עצמה). מחרוזות חיפוש, פוסטים ברשתות חברתיות, אתרים מחו"ל - הכל מפוקח, ותכנים לא מחמיאים לשלטון ולראשיו נחסמים בזמן אמת. שירותים מערביים מרכזיים ופופולריים כמו יוטיוב, גוגל ופייסבוק חסומים - ובמקומם קיימים שירותים סיניים מקבילים, הכפופים כליל להנחיות נציגי המדינה.
כך, למשל, סין לא מאפשרת לאזרחיה לחפש באינטרנט מידע על פו הדב. למה? כי ברשת התפרסמו תמונות שמציגות את הדמיון של מנהיג המדינה, שי ג'ינפינג, לדב המצוייר בגרסת דיסני.
אבל סין וקוריאה ממש אינן היחידות. בדו"ח 2018 של הארגון Freedom House (מוסד מחקר לא ממשלתי לסוגיות דמוקרטיה, חופש וזכויות אדם, הממומן על־ידי ממשלת ארה"ב) מסומנות 20 מדינות שבהן קיימת התערבות בוטה בחופש הגישה לאינטרנט.
נזכיר כי רוסיה, למשל, מנסה מאז השנה שעברה לחסום את אפליקציית טלגרם במדינה, ובטורקיה כבר שנתיים אין גישה לוויקיפדיה. למה לתושבי טורקיה אסור לקרוא את האנציקלופדיה החופשית? כי בערך "טרור שנתמך על-ידי מדינות", מופיעה הטענה, כי טורקיה תמכה בדאעש ובאל-קאעידה. בית משפט בטורקיה גרס כי מדובר בעבירה על החוק האוסר על ניסיונות מניפולציה דרך כלי תקשורת.
חסימת פורנו
לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא דוגמאות לניסיונות צנזורה אינטרנטיים. כתושבי ישראל, אנחנו נהנים מגישה חופשית ויחסית לא מוגבלת לרשת האינטרנט. למה "יחסית"? כי לפרקליטות המדינה יש סמכות לבקש מספקיות האינטרנט לחסום אתרים, והיא אף עשתה שימוש בסמכות הזו לפני כשנה, כשביקשה לחסום אתרים המפרסמים שירותי זנות. לפני מספר חודשים חסמה המדינה (לזמן מוגבל) את את אתרי הזרוע הצבאית של חמאס. גם אתרים המספקים כתוביות לסרטים פיראטיים ואתרי הורדת תוכן פיראטי נחסמו בארץ. בכל המקרים מדובר בחסימה בסיסית, שקל יחסית לעקוף.
מדינה נוספת שבה ניסיונות צנזורה אינם עניין מובן מאליו היא בריטניה, שתפעיל בעוד מספר חודשים חוק אשר ידרוש מגולשים להוכיח את גילם האמיתי לפני שיותר להם לגשת לאתרים עם תוכן פורנוגרפי. אתרים שלא יוודאו את הגיל של המשתמשים ייחסמו. אחת מרשתות אתרי הפורנו הגדולות בעולם, Mindgeek, כבר פיתחה לשם כך מערכת אימות בשם AgeID. האם זה יעבוד? לא ברור. האם בעצם נוצרת כאן רשימה של גולשים לאתרי פורנו, שעלולה לדלוף? בהחלט.
המשותף לכל המקרים האלה, גם אלה שמטרתם דיכוי וגם אלה שמנסים להציל אותנו מעצמנו, היא המעורבות של גופי ממשל ורגולציה בתחום הצנזורה באינטרנט. בניגוד לתעשיות רבות אחרות, שמפעילות רגולציה עצמית, הכלים החברתיים של היום הם תוצר של חברות סטארט-אפ, אשר בזמן הפיתוח לא העמידו בראש מעייניהן את האחריות לשלום המשתמשים שלהן.
היום השיח הזה שונה לגמרי. בשבוע שעבר עלה מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, לבמה בכנס המפתחים של החברה, F8, והכריז כי העתיד של הרשת החברתית הוא בפרטיות. זה לא מאוד מפתיע, בהתחשב בשנה הקשה שעברה על הרשת החברתית: מחדלים בתחום השמירה על פרטיות המשתמשים כמו פרשת קיימברידג' אנליטיקה ושמירה בטעות של אנשי קשר מתיבות המייל של 1.5 מיליוני משתמשים הם רק חלק קטן מהפרסומים אודות פייסבוק בשנה האחרונה.
בין אנונימיות לברבריות
פייסבוק לא לבד. גם גוגל הענקית מנסה כיום לוודא כי אתרים לא אמינים לא יגיעו לעמודי החדשות, ולמנוע ממנוע ההמלצות של יוטיוב להציג תכנים קיצוניים. טוויטר, מצידה, מוחקת "רשתות השפעה" - אולי אפילו תחליט מתישהו לסלק את הניאו-נאצים מהפלטפורמה שלה.
אבל הדרך עוד ארוכה, ולא ברור כמה רחוק תוכלנה החברות עצמן להתמיד בה. כמעט כל הכלים החברתיים מסתמכים על פרסום, ופגיעה באטרקטיביות של התכנים שאנשים צורכים היא ויתור כואב. עם זאת, בסופו של יום אי אפשר להפנות אצבע מאשימה רק כלפי הטכנולוגיה. מאחורי כמעט כל קריאה לרצח וסרטון קונספירטיבי עומד בן אדם. לפני עידן הרשתות החברתיות, נהוג היה לחשוב שהאנונימיות היא שמאפשרת את הברבריות. היום אנחנו יודעים, שיותר ויותר אנשים דווקא שמחים להגיד את הדברים הנוראיים ביותר בשמם, בלי להתבייש.
איך מתקדמים מכאן? זה הולך להיות תהליך ארוך וכואב לכל הצדדים. עבור הגולשים - כי לפחות בשנים הקרובות נמשיך להיות שפני נסיונות של יוזמות רגולציה כאלה ואחרות, חלקן לא אפקטיביות והאחרות מרחיקות לכת. עבור חברות הטכנולוגיה - כי התדמית הזוהרת שלהן נסדקת בזמן שהמודל הכלכלי נשאר זהה - מבוסס פרסום וצמא לקליקים. עבור הרגולטורים - כי המשימה שלהם קשה במיוחד: להגן על הגולשים בלי לפגוע בחופש שלהם. והבעיה הגדולה היא, שגם היום לא ברור כמה זה יעזור. יכול מאוד להיות שהשד יצא כבר מהבקבוק.
