אלוהים לא שתק בשואה. הוא היה שם
השאלה איפה אלוהים היה בשואה היא לא שאלה במישור השכלי, היא זעקה רגשית של ייאוש. תרגום השאלה איפה היה אלוהים בשואה הוא אין תקווה, וממילא אין ערכים, אין חלומות, אין אמת, אין אלוהים. וכאן גם מגיעה התשובה. בסופו של דבר, העולם הוא טוב
השאלה איפה היה אלוהים בשואה, מהדהדת בעולמנו כבר שבעה עשורים. על פי רוב, המענה הדתי לה מסתפק במלמול הפסוק: "כן גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם" (ישעיהו נ"ה, ט'). כלומר, לא ניתן להבין את ההנהגה האלוהית (או בגרסה אחרת: אלוהים הוא לא "סנטה קלאוס" שמבטיח רק דברים טובים).
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
- פער הדורות: גילוי עריות זה עניין של תקופה/ פרופ' רוחמה וייס
- בשם האב: "אני יודע שאחרי שאמות, בני יספר את הסיפור"
- היומן הנסתר של הרב: "אלוהים, למה לא ריחמת על הילדים?"
למרות שתשובה זו נכונה מבחינה פילוסופית, היא איננה מספקת את הצורך הרגשי והפסיכולוגי שמסתתר מאחורי השאלה. השאלה איפה אלוהים היה בשואה היא לא שאלה במישור השכלי, היא זעקה רגשית. ישנן שאלות רבות שאין לנו עליהן מענה פילוסופי. למשל, אין לנו תשובה טובה לשאלה היכן היה אלוהים כאשר תינוק נפטר. יתרה מזאת, מבחינה אובייקטיבית היו לאנושות אסונות גדולים לא פחות. מאות-מיליוני אנשים נספו במהלך ההיסטוריה. יחד עם זאת, דווקא השואה היא זו שמציתה כל פעם מחדש את הדיון "היכן היה אלוהים".
שאלה של ייאוש
בעומק הדברים מכוונת השאלה לממד עמוק בהרבה. זו זעקה של ייאוש שהשואה, כביכול, נותנת לו הצדקה. השואה לא צמחה בחלל ריק. היא אסון בלתי נתפס שהגיע בתקופה שהיוותה, לכאורה, שיא של ההתקדמות האנושית. התרבות האירופית שממנה צמחה השואה הייתה אמורה להיות מלאת קדמה ומוסר, ודווקא ממנה צמחה הזוועה.
מאז השואה ועד ימינו-אנו התחושה שמקננת באנושות היא שאין סיכוי. שלא משנה עד כמה בני האדם יתאמצו; כמה שירצו להיות מוסריים ומתקדמים – בסוף המפלצת תנצח. לא בכדי התיאוריות הפוסטמודרניות תופסות מקום הולך וגדל בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. תרגום השאלה "איפה היה אלוהים בשואה" הוא אין תקווה, הנצח הוא רק אפר ואבק. ממילא אין ערכים, אין חלומות, אין אמת, אין אלוהים.
כאן גם מגיעה התשובה: המבט הרחב רואה שהמציאות היא אחרת. למרות האסונות שקיימים בעולם; למרות הקשיים והזוועות שכל אחד מאתנו חווה לעיתים בחייו – בסופו של דבר העולם הוא טוב. החיים טובים, המציאות הולכת ומתקדמת.
בכל זאת יש תקווה
ביהדות, כאשר רוצים להנציח נפטרים, אומרים את תפילת הקדיש. כאשר אנו נפגשים עם המוות, נפער חלל בחיינו ויש צורך למלא את החסר. באמצעות תפילת הקדיש אנו מודיעים כי למרות הצער האדיר שבו אנו נמצאים, התגלותו (שמו) של הקדוש ברוך-הוא לא התמעטה בעולם, אלא אדרבה: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" – יתגדל ויתקדש שמו הגדול. אף אם בעולם הזה אנו חווים חיסרון נורא, הרי שבחשבון הנצח – שמו של הקדוש ברוך-הוא הולך ומתגדל "לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא".
מספיק לראות את ההתקדמות האדירה של האנושות בכלל ושל עם ישראל בפרט בשבעים השנים האחרונות, בכל המישורים – הכלכליים, המוסריים והרוחניים – בכדי להבין שיש תקווה. במילים אחרות: יש אלוהים! העולם צומח מכל המשברים ונהיה טוב יותר ויותר. הערכים והמוסר בסופו של דבר מנצחים. מדינת ישראל פורחת, העולם פורח.
אלוהים לא שתק בשואה, אלוהים לא נעלם בשואה – הוא היה שם כל הזמן ונמצא אתנו גם עכשיו. הטוב מסתתר בתוך הרע ובסוף מנצח. צריך רק זמן בכדי לראות זאת. הנצח הוא לא רק אפר ואבק, חז"ל מתבטאים כי "הנצח זו ירושלים". אסור לשכוח את זה.
- הכותב הוא ממייסדי ארגון "קהלים"
לפנייה לכתב/ת 
