שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ישראלים, אל תרחיקו את הזוגות המעורבים

    תאהבו את זה או לא, זו עובדה: יהודים החיים בארה"ב מתחתנים יותר ויותר מחוץ לשבט. לזלזל בבחירתם היא לא אסטרטגיה טובה כדי להחזיר אותם הביתה, ולדחוק מיליוני יהודים אל מחוץ לשורות העם היהודי זו אולי לא שואה, אבל זה בהחלט חיסול עם

    הרב רפי פרץ, שר החינוך החדש של מדינת ישראל, השווה את נישואי התערובת בקרב יהודי התפוצות לשואה שנייה. בגדול, זו בהחלט הזדמנות להזדעזע ולהוקיע את האמירה הקשה, לתקוף את פרץ על חוסר רגישותו ולעשות לו נו-נו-נו עם האצבע של הפוליטיקלי קורקט. את כל זה בהחלט אפשר לעשות, אם כי ישנן ספקות לגבי יעילות הפעולות הללו. 

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >> 

     

    או שאפשר, לשם שינוי, לנהוג אחרת ולא להיקלע באופן פבלובי לגינויים הסטנדרטיים העוסקים בזכר השואה. דווקא השימוש המרגיז של שר החינוך במונח הקדוש הזה (אם אכן ניתן לומר על מונח מילולי שהוא "קדוש"), הוא הזדמנות להפנות תשומת לב מעט יותר מעמיקה כלפי אחת הבעיות הקרדינליות שאיתן מתמודד העם היהודי בעשורים האחרונים.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    תרצו או לא, תאהבו או לא, זו עובדה: יהודים החיים בארה"ב מתחתנים יותר ויותר מחוץ לשבט. לזלזל בבחירתם היא לא אסטרטגיה טובה כדי להחזיר אותם הביתה, ודבריו של פרץ, לא זאת בלבד שאינם עוזרים - הם אף מגדילים את הקרע בין ישראל ובין האחים היהודים שמעבר לים.

     

    לא להצליף, לחבק אותם

    מבלי להיכנס לנתונים המדוייקים שמתפרסמים אחת לכמה שנים אודות התהליכים שעוברת יהדות אמריקה, ברור לחלוטין כי אוקיינוס פעור בין האורתודוכסיה הישראלית ובין תפיסת החיים של אחינו.

     

    חתונתם של צ'לסי קלינטון ומארק מזבינסקי (צילום: AP) (צילום: AP)
    חתונתם של צ'לסי קלינטון ומארק מזבינסקי(צילום: AP)

     

    הזרמים הליברליים בארה"ב כבר השלימו עם השינויים הגדולים שעובר העם היהודי, ובמקום להילחם בהם באמצעות אמירות מעליבות וקשות, המנהיגות הרוחנית הליברלית מנסה לחבק את השינויים האלה על מנת למנוע את הזליגה החוצה אל מחוץ לאוהלו של עם ישראל.

     

    באותה השעה בדיוק, המנהיגות האורתודוכסית הנוקשה, ממשיכה לצלוף במילים קשות בגבם של המעזים לצאת מן השורה. היחס הזה, כמובן, אינו מועיל במאומה: עם שינויים היסטוריים לא ניתן להתמודד באמצעות אלימות מילולית חסרת פתרונות. 

     

    לא משנה כמה פעמים הדברים נאמרו, ואולי צריך לומר אותם שוב: את יהדות אמריקה צריך לחבק. חזק, וקרוב מאוד. ואם האחים שלנו עוברים תהליך שלא מוצא חן בעינינו או בעיניי הממסד הרבני הישראלי - זה ממש לא אומר שאנחנו צריכים לזלזל בתהליך הזה, או לא לכבד אותו.

     

    אל תטרקו את הדלת

    בימים כאלה, שבהם כולם יודעים להעליב אבל לאף אחד אין פתרונות, הדרך לתקשר עם אחינו האמריקנים היא דרך פתיחת ערוצי שיח ודיאלוג, ולא על ידי טריקת הדלת בפרצופם - אם במעשה או בדיבור. להאשים אותם ב"שואה" זה הפתרון הקל והפחות חכם. לפתוח להם את הדלת ולומר: בואו, אנחנו מקבלים אתכם כמו שאתם - זה הרבה יותר קשה.

     

    יותר קשה, משום שהממסד האורתודוכסי הישראלי, זה השולט ביד ברזל במונופול היהדות הישראלית ולא מאפשר לאף אחד אחר להתקרב לשולחן - לא מוכן לשמוע ולא מוכן לקיים דיאלוג. מספרים על רב אורתודוכסי בארה"ב, עם זקן לבן ושכל גדול, שתפס ביום חורפי אחד בניו-יורק שניים מחבריו במפגש תרבותי כלשהו, ונזף בהם נמרצות. "לכו", אמר להם, "לכו לישראל ותכירו לישראלים את מי שאתם. תסבירו להם מיהם הרפורמים והקונסרבטיבים. תפתחו להם את הלב, תראו להם את היהדות שלכם. אל תוותרו".

     

    לרב הזה, אורתודוכסי למהדרין, קוראים פרופ' סול ברמן. הוא מרצה מבוקש ורב גדול. ליבו רחב אף יותר. כמוהו יש לא מעט בארה"ב, ומעט מדי בישראל.

     

    אם הדרך שבה אנחנו רוצים להראות את דאגתנו לעם היהודי היא על ידי העלבת אחינו ודרך חייהם, ועל ידי האשמתם ביצירת שואה שנייה - אולי אנחנו צריכים להביט במראה ולחשוב מחדש על היהדות שלנו, זו הישראלית. כי לדחוק מיליוני יהודים אל מחוץ לשורות העם היהודי רק משום שהם לא מוכנים לחיות על פי התכתיבים המאובקים של המונופול היהודי הישראלי, זו אולי לא שואה, אבל זה בהחלט חיסול עם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים