"מקום שורץ רוחות": סיור לילי בבית ספר נטוש

"אל תיכנסו לשם, זה מקום מסוכן ושורץ רוחות רפאים", הזהירו אותנו שכנים מודאגים. "לפעמים בלילה שומעים משם צרחות וקולות מוזרים". שכן נוסף הזהיר מפני סכנות אחרות: "גרים שם הומלסים שיכורים ונרקומנים מפחידים. לא כדאי לכם להיכנס". אבל אנחנו בכל זאת צעדנו בשעות ערב מוקדמות היישר לתוך הבניין הנטוש – בית הספר בית לנ"י ברחוב מקדונלד בנתניה.

ביקור בבית ספר רדוף רוחות (כתב: אסף קמר צילום: ניצן דרור עריכה: אמיר סולומון)

בדרך כלל אזהרות כאלה יכולות להרתיע כל אחד, או לפחות לגרום לו להסס ולשקול בשנית, אבל הפעם המשלחת שלנו במסע לאיתור מקומות נטושים כוללת גם את איליה סוקולוב – הרפתקן ובעל הבלוג הפופולרי בשפה הרוסית על "מקומות נטושים בישראל". הוא הוביל, ואנחנו נכנסנו אחריו. 

השכנים לא סתם הזהירו. מדובר באזור דמדומים ללא חוק או ביטחון – במבנה הנטוש בורות וקירות בסכנת התמוטטות. יש בו גם כתובות גרפיטי שטניות, ואין ספק שהפך מקום שמארח פגישות חשאיות. אין בפרסום הכתבה שום המלצה לציבור לבקר במקום.

בית לנ"י (ליגת נשים למען ישראל) הוקם ב-1950 כבית ספר ומוסד חינוכי בשם "בית החלוצות", ושמו שונה בהמשך. במהלך 60 שנות פעילותו המבנה ההיסטורי עבר מיד ליד והתגלגל בין מוסדות שונים, בהם בית ספר לטבחות וקונדיטוריה, המכללה למנהל, אורט ובית ספר לטכנאות שיניים. ב-2010 הוא ננטש לאנחות באופן סופי. 

וככה מוצאת אותו החבורה שלנו, שמלבד סוקולוב שבראש כוללת גם את נילי מינסקי, מורה לאמנות ובת הזוג של הצלם הנועז שלנו. החשיכה יורדת והסיור יוצא לדרך - מדליקים פנסים ומטפסים בזריזות מעל לגדר הגבוהה המקיפה את המקום. 

חוזרים למקומות נטושים:

• ביקור אחרון בקולנוע של אבא
• מסע בתחנה המרכזית הנטושה "בת גלים" בחיפה
• סיור עצוב בפארק המים הנטוש אשקלונה 
• ביקור בבית הארחה נטוש בעמק חפר
• מול הים: ביקור במפעל נטוש בהרצליה

אנחנו צועדים באפלה ובזהירות לאורך מה שהיה כנראה מגרש כדורסל, שכוסה בקוצים. פתאום אנחנו שומעים רשרוש מפחיד והלב מתחיל לדפוק, אבל מדובר רק בחתול גדול שנבהל מנוכחותנו וקפץ מתוך החשיכה.

סוקולוב, שביקר במקום בעבר, מוביל אותנו בבטחה דרך סבך הקוצים והשיחים שהשתלטו על המעברים, אל חדר קטן הממוקם מחוץ למבנה המרכזי של בית הספר. אנחנו פותחים בזהירות את הדלת השבורה ומוצאים בפנים כמוסת זמן - חדר השרת הקלאסי משנות ה-80. שורת מדפי עץ מאובקים ועמוסים בטלפונים ישנים, מסמכים מצהיבים וכלי ניקוי מסריחים. על הרצפה שלד של חתול, ובאחת המגירות של השולחן אנחנו מוצאים הפתעה נעימה: קופסת קרטון קטנה ועמוסה בחותמות רשמיות של מוסדות הלימוד השונים. אנחנו לא לוקחים מזכרות אלא רק מצלמים ומיד מחזירים.

סוקולוב ממשיך להוביל לכיוון דלת הכניסה של בית הספר. הצמחייה הפראית והערפל מקשים על ההליכה, ופתאום נשמעים מתוך המבנה צווחה אנושית ורעש קלוש של זכוכיות נשברות. לסוקולוב זה לא מפריע, והוא ממשיך ומזרז אותנו פנימה. 

דלת הכניסה לבית הספר חתומה בלוחות פלדה, אבל סוקולוב המקצוען מוצא חלון קטן שאפשר לפתוח מבחוץ, מבקש מאיתנו להתגבר על הפחד וההיגיון ובזחילה מהירה נעלם לתוך קומת המרתף. נשימה עמוקה ואנחנו בפנים. 

החדר מלא בעשרות תמונות מחזור מאובקות עם מסגרות זכוכית וספרי לימוד מעופשים. באור הפנסים נבחנים בעיון פניהם ושמותיהם של התלמידות והתלמידים שלמדו כאן בגלגול הקודם. 

סוקולוב פותח בכוח את הדלת אל המסדרון, ואנחנו עולים במדרגות אל קומת הקרקע של בית הספר הנטוש. המסדרון מלוכלך ומלא בג'אנק, ציוד שינה רקוב ששימש כנראה הומלסים, ריהוט שבור ונבלות מסריחות של קיפודים. 

משם אנחנו ממשיכים לקומה הראשונה. על הקירות: המון ציורי גרפיטי עם סימנים של כת השטן, קללות וציורים מוזרים של קרניים ושל פניו של השטן. 

ההליכה הזהירה לאור הפנס במסדרונות האפלים מזכירה קטעים מסרטי אימה אמריקניים. אנחנו מקפידים להישאר יחד, שומעים מדי פעם רעשים מוזרים ולפעמים גם קצת מדמיינים. אחת הכיתות שאליהן נכנסנו קפאה בזמן: עשרות כיסאות מאובקים ומלאים בלשלשת ציפורים מחכים לתלמידים, הלוח המחיק במצב תקין, והמקרן השבור והמלא בקורי עכביש נותן ארומה סטודנטיאלית למקום. 

באחד הארונות של כיתת לימוד אחרת אנחנו מוצאים אוצר בלום לאספנים - "הגניזה הנתנייתית": מאות מסמכים אישיים ודפי הערכה רשמיים על תלמידי המקום שנשארו מאחור וננטשו. חלקם מביכים, מתארים תלמידים מסוימים כחסרי יכולת. במסמכים אחרים יש מידע אישי ומפורט על המצב הסוציאלי והנפשי של התלמידים ושל בני משפחותיהם. 

לא ברור איך חומרים כאלה, שמכילים מידע אישי וחסוי, הושארו כך מאחור. גם ציוד וריהוט שנרכשו בכספי ציבור ננטשו פה כדי להעלות אבק. במעבדה הנטושה, למשל, יש מלבד ריח כימי חזק (מעורבב עם אבק ולשלשת יונים) גם שולחנות עץ כבדים לביצוע ניסויים, מבחנות שבורות וציוד מעבדה רקוב. 

תגלית לא נעימה במעבדה: על הרצפה המזוהמת מפוזרים עשרות קונדומים משומשים, חלקם "טריים". אנחנו שוקלים לברוח החוצה, אבל סוקולוב מרגיע אותנו ומציע להמשיך לחדר המורים. 

עולים לקומה השנייה, נזהרים מלגעת בקירות הדביקים המלאים בגרפיטי בסגנון כת השטן, קללות ואזהרות. בעזרת אור הפנסים אנחנו מחפשים את הדלת אל חדר המורים ולא מוצאים אותה. 

סוקולוב נעלם במסדרון החשוך. פתאום הוא צועק בהתלהבות ובהנאה מופגנת, שרק חובב מקומות נטושים אמיתי יכול לחוש: "מצאתי, בואו תעזרו לי!" - מתברר שמישהו חסם והסתיר את הדלת לחדר המורים בארון עץ גדול וכבד. אנחנו בטוחים שהסיור המפחיד הגיע לסיומו, אבל סוקולוב לא נכנע למציאות: הוא מחלק הוראות, אנחנו דוחפים את הארון הצידה, וחדר המורים המאובק נגלה לעינינו. 

גם פה הקירות צועקים קללות וסימנים שטניים, אבל הפעם הממצאים חדשים יותר: שולחן שנוקה מאבק ועליו שרידי נרות, חצי שקית צ'יפס ובקבוק פתוח של מיץ מוגז. 

לא צריך להיות גשש בדואי או צייד אינדיאני כדי להבין שהסועדים עזבו בבהילות ולא הספיקו לסיים את הארוחה הרומנטית לאור הנרות. לפי הקונדומים המשומשים, לפחות החלק הראשון של המפגש החשאי הסתיים בהצלחה.

לפתע אנחנו שומעים רעשים של ריצה על זכוכיות שבורות. הלב נופל למכנסיים. סוקולוב מסמן להירגע ולשמור על השקט ופותח דלת לחדר מאובק נוסף, שנראה כי הרעש מגיע מכיוונו. חוץ ממנו אף אחד לא מוכן להיכנס, אז הוא יוצא לבד, חמוש באלה מאולתרת ובפנס, וחוזר כדי לבשר שאפשר להירגע - החדר הנסתר ריק. 

הלחץ, האפלה ורגעי הפאניקה עשו את שלהם - אנחנו מחליטים לסיים את הסיור ויורדים בזריזות למטה. כשמגיעים לדלת, אנחנו מגלים שהיא נטרקה, אף שזכור לכולנו שהשארנו אותה פתוחה. עוד קצת מאמץ, זוחלים דרך החלון הקטן החוצה – ונושמים לרווחה.

מעיריית נתניה נמסר בתגובה לכתבה: "העירייה בודקת שימושים שונים למבנה, ובינתיים הוצב במקום שומר בשעות הערב". ממשרד החינוך נמסר כי השארת המסמכים האישיים במקום תיבדק.

אזהרה: הכניסה לבית הספר הנטוש בנתניה מסוכנת. באתר יש בורות וחלק מהקירות בסכנת התמוטטות. הביטחון האישי של המבקרים בו איננו מובטח.