שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כשהבת שלך מחליטה לשים קץ לחייה

    כ-500 איש מתאבדים בישראל מדי שנה, ובשנים האחרונות מראים הנתונים כי גילאי המתאבדים הולכים ויורדים. בני משפחה שנותרו מאחור לאחר מות יקיריהם מספרים על החיים אחרי, ויחד עם מומחים בתחום שבים ומזכירים לא להתעלם מסימני האזהרה. "חשוב ללמד את החברה להתעמת עם כל מי שנמצא במצוקה, במיוחד הצעירים, גם אם הוא אומר אלף פעם שהוא בסדר"

    בבוקר יום שני, 27 ביולי 2009, התעורר ג'קי מנור אביה של רעות, חיילת משוחררת בת עשרים, בשש וחצי בבוקר. הוא נזכר שביקשה ממנו לא להעיר אותה לפני השעה שבע. אחרי חצי שעה דפק על דלתה ומשלא ענתה, ניסה להיכנס אבל הדלת, באופן יוצא דופן, הייתה נעולה. באותו בוקר הייתה אמורה ללכת לעבודה חדשה אותה החלה שבוע קודם. ג'קי העיף את הדלת עם הכתף ולעיניו התגלה מראה זוועה. בתו, רעות, הייתה תלויה על המאוורר. אחרי שלש שעות של ניסיונות החייאה, נקבע מותה.

     

    שנתיים אחרי האסון, התאבד אחיו הצעיר, השדרן עדי טלמור, ע"י המתת חסד בשוויץ, במה שמכונה היום בשם המפוקפק "תיירות התאבדות". "אנשים קוראים לי מר-מוות" הוא מעיד על עצמו. בנו בכורו נפטר בגיל ארבע מסיבוך בעקבות חיסון מקולקל. שנתיים לפני התאבדותה של בתו, נפטרה אשתו ברכה מסרטן, בסבל גדול. "רעות לא יכלה לשאת את האובדן, היא התאבדה מצער על אמה".

     

    קיראו עוד:

    סקר הנוער: 72% חוו משבר נפשי; 44% עלייה בניסיונות התאבדות

    אם הייתה תוכנית למניעת אובדנות לפני 15 שנה - הבן שלי היה בחיים

    נתוני האובדנות בישראל: עלייה בהתאבדות צעירים עד גיל 15

     

     

    אחד הדברים הכי חשובים שלנו כחברה, זה לדעת לא לוותר על החיים של אף אחד (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אחד הדברים הכי חשובים שלנו כחברה, זה לדעת לא לוותר על החיים של אף אחד(צילום: shutterstock)

     

    מנור, 73, מתגורר בר"ג ועובד כאחראי על פיתוח ותחזוקה של מערכות המחשב בתחום השכר בשירותי בריאות כללית. בין לבין הוא מרצה בפני הורים שכולים, וחברי סגל רפואי על התמודדות עם אובדנות ושכול, ועל חשיבות רפואת גוף ונפש. "בארץ שלנו יש תרבות מוות מאד מפותחת. אנחנו מדינת שכול. לאמריקאים יש את ויאטנם פעם במאה שנה? לנו יש כל שבועיים מלחמה".

     

     ג'קי מנור. "בארץ שלנו יש תרבות מוות מאד מפותחת" ( )
    ג'קי מנור. "בארץ שלנו יש תרבות מוות מאד מפותחת"

     

    מה עובר על הורה שילדו התאבד?

    "אחרי שקורה דבר כזה, אי אפשר להימנע ממחשבות אובדניות. לא חסרים מקרים של הורים שהתאבדו לאחר מות ילדם. אדם ששורד אחרי התאבדות של ילד, הוא אדם שהחליט לשרוד. חלק מהמשפחות מתפרקות לגמרי, חלק מההורים מקבלים סרטן, אבל יש גם אחרים, כאלו שעושים חושבים ומתחילים מחדש. לא פעם אני רואה הורים שמקבלים כוחות חדשים. בשנים הראשונות אחרי ההתאבדות של רעות לא היו לי אנרגיות לצאת מהמיטה בבוקר. כל יציאה מהבית היא התעטפות בשריון, משחק. אתה הופך לשחקן בתיאטרון של החיים. מי שעזרו לי היו שני ילדיי, הגורמים הרפואיים והחברים, והתמיכה במקום העבודה".

     

    מה אתה אומר להורים שכולים?

    "להורים אני מציע, אל תקבלו החלטות קריטיות כשאתם מתפלשים בכאב הזה, והכי חשוב, תמצאו דברים חדשים להעסיק את עצמכם. בסופו של דבר תגלו שהגוף והנפש שלכם הוא המנגנון הכי חזק ביקום. אני מאמין שאם לא הייתי עובר את מה שעברתי, הייתי מזמן מת. זה חישל אותי. השאלה היחידה שאני שואל אותם היא אם הם מרגישים רגשות אשמה. אם לא, יש להם סיכוי טוב יותר להתמודד עם המוות הזה. כששואלים אותי אם אני כועס על רעות אני אומר שאני כועס על עצמי, שלא זיהיתי את הסימנים המוקדמים".

     

    איך יכולת לדעת?

    "הבת שלי הייתה מסוגרת במשך ימים, ובכתה הרבה. חשבנו שזה בגלל קשיי הסתגלות למקום עבודה חדש. יומיים קודם, ביום הולדתה, היא נשברה מולי ובכתה בכי מר על אמה ועל צער הפרידה. הייתי המום מכמות הכאב שלה. יום קודם סיפרה לחבר שלה על הרגשתה והוא ניסה לעודד אותה. הסימן הכי מובהק היה שהיא הלכה לישון, ערב קודם, לבושה כמו לקונצרט. נעלה את הדלת, ביקשה ממני לא להעיר אותה, וגם חתמה שבועיים קודם על כרטיס אדי לתרומת איברים".

     

    רעות מנור ז"ל ( )
    רעות מנור ז"ל
     

     

    המוות השקט ביותר בעולם

    כ-44 אלף אנשים מתאבדים בארה"ב מדי שנה. מחקרים חדשים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון 'וול סטריט ג'ורנל' , מציינים עלייה שערורייתית של 56 אחוזים בשיעור ההתאבדויות בקרב צעירים אמריקאים, מגילאי 10-24 וזאת רק בעשור האחרון. בקרב בני 10-17 בארה"ב, המצב יותר קטסטרופלי. שם ישנה עלייה של ,70% בשיעור ההתאבדויות. רק בתיכון 'הרימאן' ביוטה, התאבדו בשנה האחרונה שישה תלמידי תיכון, בזה אחר זה.

     

    בישראל יש למעלה מ-500 מתאבדים מדי שנה, 100 מתוכם הם צעירים בגילאי 15-25. זו גם סיבת המוות השכיחה ביותר אצל חיילים, בשנים ללא מלחמה. ובכל זאת, דומה שזהו המוות השקט ביותר בעולם. מוות שאף אחד לא רוצה לספר עליו. מוות שצריך להסתיר. עד לאחרונה חשבו שצריך להמעיט לדבר עליו מהחשש שהדבר יעודד מעשי התאבדות, אבל מחקרים מ-31 ארצות בעלות תוכנית לאומית למניעת אובדנות, מוכיחים שדיבור אחראי על התאבדות הוא דווקא צעד חיובי בדרך לפיתרון.

     

    "התאבדות זו סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב צעירים אחרי תאונות דרכים", אומר פרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני מומחה וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. "בשנת 2016 הייתה עלייה בשיעורי ההתאבדות יחסית לשנים שלפני, ואם מסתכלים על מה שקורה בארה"ב, העלייה הזו עומדת להימשך, אם לא תעמיק התוכנית הלאומית למניעת אובדנות".

     

    פרופ' לוי, ילדים קטנים מתאבדים בישראל?

    "יש עלייה משמעותית בשיעורי ההתאבדות בקרב ילדים צעירים בגילאי 14 ומטה בישראל. בעשור האחרון הוכפל מספרם. במחקר שלנו שנערך במרכז האקדמי רופין מצאנו שצעירים בני 15-16 שביצעו ניסיון אובדני יכולים להשתקם ולהמשיך את חייהם באופן תקין ואף להתגייס לצבא, אם ניתן להם טיפול ראוי".

     

    למה אתה קורא 'טיפול ראוי'?

    "זו שאלה מצוינת. בצה"ל נעשתה תוכנית מניעה משמעותית שהפחיתה תוך עשור את מספר המתאבדים מ-40 לשנה, ל- 9 בשנת 2018. זה בפירוש תוצר של עבודה מתמשכת שאפשר לבצעה גם באוכלוסייה האזרחית".

     

    פרופ' יוסי לוי בלז.  עלייה משמעותית בשיעורי ההתאבדות בקרב ילדים צעירים בגילאי 14 ומטה בישראל (צילום: המרכז האקדמי רופין) (צילום: המרכז האקדמי רופין)
    פרופ' יוסי לוי בלז. עלייה משמעותית בשיעורי ההתאבדות בקרב ילדים צעירים בגילאי 14 ומטה בישראל(צילום: המרכז האקדמי רופין)

     

    תופעה חברתית לאומית

    מדינת ישראל הכירה בהתאבדויות כתופעה לאומית שיש לטפל בה, רק לפני שנים ספורות. ב-2014 הוחלט על תקציב מדורג לשלוש שנים עבור התוכנית למניעת התאבדויות אבל בישראל, כמו בישראל, התקציבים תקועים ונתוני משרד הבריאות אינם מעודכנים לשנת 2019. נתונים אלו לא מפתיעים את ד"ר אבשלום אדרת, ממקימי עמותת "בשביל החיים", ובעצמו אב שכול לערן שהתאבד בזמן שירותו הצבאי, לפני עשרים שנה. "יצאתי יחד איתו למסע להצלת חיים. זה החותם שלו על העולם".

     

    ד"ר אדרת, למה יש תחושה שמסתירים מאיתנו את האמת?

    "הנתונים אכן לא מעודכנים ולכאורה נראה כאילו לאף אחד אין באמת רצון לדעת את האמת הקשה, אז מחביאים אותה. תחשבו על זה: כל שנה מטוס בואינג שלם נכנס לאדמה, ומעל 500 בני אדם נהרגים. זה מספר כפול ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. חלק גדול מהם לא היה חייב למות.

     

    "אם הייתי יודע אז שהמשבר של בני לא קשור לקושי של התחלת הצבא, הייתי פועל אחרת, וזה מה שאני רוצה שכל הורה במדינת ישראל ידע: אם הבן או הבת שלו במצוקה, יכול להיות שהמצוקה הזו אובדנית וחשוב לטפל בה. להתעקש לדבר איתו, למצוא מישהו בסביבה שיכול לדבר איתו, העיקר לא להתעלם".

     

    תופעת ההתאבדות במדינת ישראל נפוצה הרבה יותר מאשר היינו רוצים להאמין. אחד מכל חמישה בני נוער, הוא בעל מחשבות אובדניות ורבע מהמתאבדים הם צעירים עד גיל 25. לאחרונה החל משרד החינוך בהשמת תוכנית פיילוט בשם "בוחרים בחיים" שאמורה לדבר ישירות עם בני נוער במאה כיתות בכל הארץ. לדברי ד"ר אדרת, תוכניות כאלו באירופה הורידו ב-50 אחוזים את מספר ניסיונות ההתאבדות.

     

    "עד לפני חמש שנים אף אחד במדינה לא התעסק בנושא של התאבדויות בכלל" אומר אדרת. "פוליטיקאים לא הבינו שצריך להתייחס לזה כתופעה חברתית שהמדינה חייבת לטפל בה ברמה הלאומית ולא להשליך את האחריות רק על המשפחה". ב-2013, בעקבות פעילות של העמותה עם יעל גרמן, אז שרת הבריאות, החליטה הממשלה על הקמת תוכנית לאומית למניעת אובדנות. החלטה לחוד ופעולות לחוד. תקציבים מקרטעים, ממשלות נופלות, ומפלס האובדנות רק עולה ועולה.

     

    "הבעיה היא לא רק שאין נתונים עדכניים, והנתונים הרשמיים נכונים לשלוש שנים אחורה, אלא שיש עניין של תת דיווח. ההערכה היא שכ-30 אחוזים מהמתאבדים לא מדווחים כמתאבדים, מסיבות משפחתיות, דתיות, וחברתיות. אגב, היום לא קוברים מתאבדים מחוץ לגדר, זה עוד מיתוס".

     

    בשום פנים ואופן לא לוותר

    ד"ר אדרת, האם אפשר למנוע התאבדות?

    "יש כזה מיתוס שאם בן אדם רוצה למות, לא יעזור כלום, אבל המחקרים אומרים שזה לא נכון. אפשר לשנות חשיבה לחלק גדול מהאנשים, ולתת להם להבין שהסבל שלהם הוא לא גזירת גורל. אצל רוב המתאבדים, הסביבה לא יודע לזהות את הסימנים, ואנחנו מסבירים להם איך למצוא אותם. אחד הדברים הכי חשובים שלנו כחברה, זה לדעת לא לוותר על החיים של אף אחד. זה לא אחראי מצידנו להעלים עין.

     

    "אנחנו חייבים להסיר את הטאבו סביב הנושא של התאבדויות, בדיוק כמו שהסירו אותו סביב הנושא של מחלת הסרטן וכתוצאה מכך יש תקציבים ואנשים ניצלו. היום מדברים בצורה גלויה, גם על סרטן, גם על איידס, על נטייה מינית, על דיכאון אחרי לידה. הסטיגמה סביב הנושא גובלת בפשע, משום שהיא מונעת ממשפחות שכולות להתמודד עם האובדן הזה. הורים שכולים סוחבים איתם שאלות כל חייהם. כעס, רגשות אשמה. אין שום מוות אחר שיש בו כל כך הרבה בושה וסטיגמה ורגשות אשמה ואת זה חייבים לשנות ע"י תוכנית לאומית".

     

    אלו פעולות אתם נוקטים למניעת אובדנות?

    "אחד הדברים שאנחנו עושים בעמותה ביחד עם התוכנית הלאומית, זה הרצאות חשיפה. רוב האנשים לא יודעים כלום על הנושא, רק מכירים אולי מישהו אובדני או כזה שהתאבד. אנחנו מסבירים להם לאן לפנות, ואיך לגרום לאנשים להבין שאפשר וניתן להפסיק את הסבל הזה. אחד הדברים הכי חשובים שעולים במחקרים בנושא הוא שכששואלים אנשים שניסו להתאבד ולא מתו, הם אומרים בפירוש שלא רצו למות, רק לא האמינו שאפשר להפסיק לסבול. בעיניים שלהם זה נראה אבוד, אבל ברגע שאנחנו כחברה נרתמים לזה, אנחנו יודעים שאפשר להפסיק את הסבל, לא במאה אחוז אבל באחוזים די גבוהים, אז אסור לוותר".

     

    מתאבדים במדים

    ד"ר ניצן רותם מאוני' בן גוריון, סוציולוגית של הידע וחוקרת תרבות, חקרה בעבודת הדוקטורט שלה את נושא האובדנות בצבא. ספרה, "מתאבדים במדים", יצא בימים אלו בהוצאת אוני' ת"א. "הספר שואל כיצד גורמים בחברה הישראלית מתייחסים להתאבדות הצבאית. על מי הם מטילים את האחריות, על החייל ומשפחתו, או על המסגרת הצבאית והערכים החברתיים שהיא מייצגת".

     

    כדי לענות על השאלה הזו, ושאלות רבות אחרות, חקרה ד"ר רותם מחקרים פסיכולוגיים, פסקי דין, פרוטוקולים של הכנסת, ספרות יפה, כתבות תקשורת, וסרטי קולנוע. ההסבר הדומיננטי ביותר, לדבריה, הוא הפסיכולוגי. "הנחה שיש בעיה בנפש החייל מה שכולל אשמה מרומזת כלפי המשפחה. ההנחה היא שאפשר לזהות חיילים אובדניים והמפקד הוא זה שצריך לזהות נטייה אובדנית. זהו עול לא פשוט על מפקדים".

     

    ההסבר הפסיכולוגי, לדבריה, דומיננטי למרות שהוא עמום ולא אפוי: האם יש דבר כזה נטייה אובדנית? האם אפשר לזהות מתאבדים?, "המחקרים שבחנתי לא מצליחים להראות זאת. אבל עצם הדיבור על מיון ואבחון נותן תחושה שיש שליטה על התופעה".

     

    לאילו מסקנות הגעת?

    "היחס התרבותי להתאבדות משתנה. מהסברים שמתמקדים בסולידריות ושותפות גורל, להסברים שמתמקדים באחריות אישית. ניכר שהצבא טורח על צמצום התופעה. שימי לב לעצם ההחלטה לצמצם את זמינות כלי הנשק - בארגון שנשק הוא אחד מסמליו".

     

    טייטל של תאומה שהתאבדה

    מיכל תרשיש סומך, 33, עובדת סוציאלית ומטפלת בטיפול רגשי באמצעות כלבים, איבדה את אחותה התאומה מעין, לפני 11 שנים. עשר שנים קודם לכן, נפטר אביהן מסרטן.

     

    "מעיין הייתה האופטימית והחזקה מבין שתינו. אובדנות לא הייתה הקטע שלה". באותה תקופה החלה מעין לסבול מהתקפי חרדה והסכימה לקחת תרופות. "רק יום וחצי מאז התחלת הטיפול, היא התקשרה אליי בצהרים ואמרה שיש לה רעידות וחרדות והיא צריכה ללכת לעבודה. הרגעתי אותה ואמרתי לה ללכת לים, להתקלח, ואז לנסוע. כמה דקות אחרי שדיברנו, היא קפצה מחלון המרפסת שפתחתי עוד באותו הבוקר בקומה השלישית, ונהרגה במקום. משקפי השמש שלה נשארו שלמות, וגם הטלפון".

     

    השנים שאחרי מותה היו קשות מנשוא עבור מיכל, התאומה שנשארה. "תמיד היינו שתיים בעולם הזה, אף פעם לא ידעתי מה זה להיות לבד בעולם. מי שהצילה אותי זו צ'יקה, פינצ'רית מעורבת קטועת רגל שאימצתי. השיקום שלה דרש ממני לצאת לטיולים ותוך כדי זה חזרתי לתקשר עם אנשים וחזרתי לחיים".

     

      ( )
    מיכל (מימיו) ומעין. "תמיד היינו שתיים בעולם הזה"

     

    כמה קשה היה לך לספר על האופן בו אחותך נהרגה?

    "למקום של האובדנות יש חלק מאד גדול בקושי. אובדנות מתויגת כמשהו לא בריא, יש סטיגמה שזה תורשתי, שהמשפחה לא טובה. אם היא הייתה מתה ממחלה, היה יותר קל לי. לפעמים הייתי אומרת שאחותי מסרטן כי בכל מקום שאמרתי את האמת, הרגשתי את הפיל בחדר. להסתובב עם טייטל של תאומה שהתאבדה זה קושי עצום. כשהייתי יוצאת עם מישהו והייתי מספרת לו בהמשך על אחותי, לא ראיתי אותו יותר.

     

    "בנוסף לגעגוע ולעצב, כמו בכל אובדן, למוות הזה מתלווה גם תחושת אשמה. סימן שאלה. זה מוות שאי אפשר לתחום אותו. הזמן לא מניח ולא מרפא, ויש תחושת החמצה גדולה. קראתי באיזה מקום שהמילה 'החמצה' בהיפוך היא 'הצמחה'. אני מאמינה שחשוב ללמד את החברה שלנו להיות שומרי סף, מלשינים, להתעמת עם כל מי שנמצא במצוקה, במיוחד הצעירים, גם אם הוא אומר אלף פעם שהוא בסדר".

     

    בתאריכים 21-26.11.19 יתקיים השבוע למניעה ולטיפול באובדנות . בתאריך 21.11.19 תתקיים צעדת "בשביל החיים" ברחבי ת"א, וב-26.11 אירוע באודיטוריום הכנסת. לסיוע במסגרת גיוס ההמונים ליצירת חקיקה למניעה וטיפול באובדנות.

     

    המרכז לחקר האובדנות

     

    יש עם מי לדבר

    אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.  נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:

     

    ער"ן בטלפון - 1201 או באתר

    האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il

    עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו. אפשר גם בפייסבוק .

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    אובדנות נוער. לראות את סימני האזהרה
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים