אורית, געז, אבנים ושמשיות: הכול על הסיגד - החג שכדאי לכם להכיר
מה הקשר בין ספירת העומר ליום הכיפורים? למה יהודי שעזב את המסורת היה צריך להתגייר? מדוע בוחרים מרבית יוצאי העדה בישראל לציין את הסיגד בטיילת ארמון הנציב ולא בכותל - ולמה אנחנו לא מכירים את החג שכנראה ציינו עזרא ונחמיה? 15 עובדות מרתקות על הסיגד
1. בין האמהרית לעברית: סיגד - מלשון סגידה
הסיגְד הוא חגהּ המיוחד של קהילת ביתא ישראל, חג חידוש הברית. משמעות המילה "סיגד" (ስግድ) בשפת הגעז היא השתחוויה. הגעז, שפת הקודש של יהודי אתיופיה, והאמהרית, שפתם המדוברת, הן שפות שמיות. השם סיגד גזור מן השורש ס-ג-ד, המציין את עבודת האל גם בעברית (לסגוד), בארמית ובערבית. שם בית התפילה המוסלמי גזור משורש זה, מִסְגָּד (مسجد).
2. ממש כמו ספירת העומר, רק של יום כיפור
החג חל בכ"ט בחודש מרחשוון (היום, ד'), 50 ימים בדיוק לאחר יום הכיפורים, ממש כשם שחג השבועות נחוג חמישים ימים אחרי הפסח. בשני המקרים מסמן פרק הזמן שבין שני החגים תהליך רוחני מעמיק, ספירת העומר שבין פסח לשבועות, ותהליך התשובה שבין יום הכיפורים לחג הסיגד. בני העדה סיפרו לי שהסיגד הוא יום של חשבון נפש ציבורי שמצטרף ליום חשבון הנפש הפרטי שמזמן יום הכיפורים.
3. הזדמנות למפגש בין קהילות מרוחקות באתיופיה
קודם עלייתם לישראל חיו בני קהילות ביתא ישראל בקרב אוכלוסייה נוצרית ומוסלמית, במאות כפרים קטנים הפזורים על פני טריטוריה רחבת ידיים בצפון ובצפון-מערב אתיופיה. הם שמרו בדבקות על מסורתם היהודית, ופיתחו מנהגים מיוחדים, היות שלא הכירו את ספרות חז"ל ואת הפְּסיקה ההלכתית לדורותיה. הסיגד היה הזדמנות לקהילות הקטנות והפזורות להיפגש ולחגוג ביחד.
4. טבילה והיטהרות לפני שעולים להר
יוצאי אתיופיה מספרים שההכנות ארכו ימים רבים. בדומה לעלייה לרגל אל בית המקדש, התקבצו הדרים בכפרים מרוחקים ובאו סמוך אל ההר שעליו נחגג הסיגד. סמוך למקומות יישוב מרכזיים היו נישאים כמה הרים ואותם בחרו מנהיגי הדת, הקֵּסים, לצורך הסיגד. לקראת החג טבלו האנשים והיטהרו בנהר.
5. צום ותהלוכה עם האורית - מלשון אורייתא
ביום הסיגד צמו האנשים, לבשו בגדי לבן חגיגיים, הקֵּסים עטרו מצנפות לבנות והמכובדים החזיקו שמשיות חגיגיות, שהן סמל למעמד ולכבוד. הכוהנים הוליכו את ה"אוֹרית" (ספר התורה הכתוב בשפת הגעז; מקור השם במילה "אורייתא" שבארמית) העטור במעיל צבעוני בשירה, בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. מקצת העולים נשאו על גבם או על ראשם אבן, שסימלה הכנעה בפני האל או סימלה את החטאים המכבידים על האדם.
6. טקס האבנים כמו טקס התשליך
כשהגיעו לראש ההר, הניחו את האבנים על הגדר התוחמת את מקום עמידתם של הקסים, והגדר הלכה וגבהה משנה לשנה. מעניין להשוות את השלכת האבן או הנחתה על הגדר, לטקס התשליך שנוצר באשכנז של ימי הביניים.
7. ללא מחיצה, אבל עם הפרדה מגדרית
בראש ההר התייצבו הקֵּסים במתחם המטוהר, ופרשו את ספרי האוֹרית על בדים צבעוניים. עד כמה שהצלחתי לברר עם עולי אתיופיה, לא הייתה מחיצת הפרדה בין הגברים והנשים אבל נשמרה הפרדה לפי גיל ומעמד, כשהנשים ניצבות מסביב.
8. קריאה בתורה בשפת הגעז - ומחילה שלמה
מעמד הסיגד עצמו עוצב במידה רבה בדמותו של מעמד הר סיני. לאחר העלייה להר, התקבצות האנשים והנחת ספרי האוֹרית על במה שכוסתה בבד צבעוני - נערך הטקס. הוא כלל תפילות בביצועם של הקֵּסים וקריאה בתורה בלשון הגעז, השפה העתיקה והקדושה, ותרגומהּ לשפת הדיבור, האמהרית. הקֵּסים היו קוראים למשתתפים למחול אלה לאלה, ומזרזים אותם לדבוק במצוות. בסיום דבריהם בירכו את הקהל, על שקיבל על עצמו את הברית, ואיחלו לכולם שיזכו להגיע לירושלים.
9. אחר הצהריים - שמחה, ריקודים וסעודה
אחר הצהריים הייתה האווירה משתנה מן הקצה אל הקצה, ואת כובד הראש, הצום ואווירת חשבון הנפש החליפה שמחה של היטהרות ורווחה, כאשר החוגגים ירדו במורד ההר בשירים ובריקודים לסעודה גדולה.
10. חידוש ברית, אבל על תנאי
בתנ"ך אנו קוראים על בריתות רבות שנכרתו בין בני האדם (למשל, הברית שכרת אברהם עם אבימלך), וכמובן בריתות בין האל ובין עם ישראל (כמו ברית בין הבתרים). המשותף לכולן שהן חד-פעמיות ונצחיות. גם כשישראל חוטאים ומפרים את בריתם, הם עשויים להיענש אבל הברית נותרת בעינה.
לפי קהילת ביתא ישראל הברית תלויה במעשיו של כל אדם ואדם. הרעיון שהברית היא "על תנאי" מתבטא, למשל, בכך שאנשים שעזבו את הכפר ונחשדו כמי שעזבו את המסורת, נדרשו לעבור תהליך של גיור. ועל כן היה צורך בחידוש עונתי של הברית ושל ההתחייבות אליה.
11. עזרא ונחמיה הכירו את המנהג
בבסיסו של הסיגד עומד אירוע חידוש הברית שערכו עזרא ונחמיה לשבים מגלות בבל, בתאריך הסמוך לסיגד:
"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם: וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם: וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם".
בדומה, נוכל למצוא כמה תקדימים מימֵי בית שני המלמדים שהיו בעם ישראל אנשים שסברו שיש לחדש את הברית עם האל מדי שנה בשנה. בספר היובלים, למשל, מסופר שחג השבועות מציין את יציאתו של נוח מהתיבה, ועל כן חג זה הוא חג חידוש הברית.
12. מההר הקדוש לעיר הקודש
באתיופיה ביטא הסיגד את הגעגועים של בני העדה לירושלים ואת ייחולי הגאולה. לאחר "מבצע משה", עם גל העלייה הראשון של יהודי אתיופיה לארץ בשנות ה-80 של המאה שעברה - החלו לציין את הסיגד גם בארץ, בעלייה לרגל לירושלים. בשנים הראשונות צוין המעמד בהר ציון ובכותל, ומאז שנת 1984, בעיצומו של "מבצע משה", החלו לקיים את הטקס בטיילת ארמון הנציב (שרובר) המשקיפה על הר הבית. בשנת 2008 התקבל הסיגד כחג רשמי במדינת ישראל.
13. וככה זה נראה היום
הטיילת מחולקת למתחמים שונים. באוהל גדול מסבירים בני העדה על החג למבקרים שבאים לחלוק לה כבוד ביום חגהּ, דוכנים מספקים מידע על תולדות העדה ועל מאבקיה לרכוש מקום בר-קיימא בחברה הישראלית, מעגלי שיח של הידברות מזמינים את העוברים והשבים לבלות שעה קלה בשיחה עם אנשים זרים.
נוכחות בולטת יש לבני ובנות תנועות הנוער, רובם בני העדה, וניכר מאמץ של מנהיגים מן העדה להקנות להם תחושת שייכות וגאווה ולשתף אותם בטקס הסיגד מהארץ הישנה, שאותו לא הכירו. מעמד התפילה והקריאה בתורה והנהרה שעל פני קשישי העדה שהקשיבו לניגון התפילה של הקֵּסים מזה, והסקרנות של הצעירים שלא הכירו את הסיגד באתיופיה מזה - ריגשו אותי במיוחד. לאחר סיומה של התפילה פנו החוגגים לאוהל רחב ממדים לשבירת הצום בלחם הקודש הנקרא בֶּרֶכֶּתֶ.
14. "הגענו לירושלים אבל אנחנו לא ממש שם"
כאשר השתתפתי בחגיגת הסיגד שאלתי את אחד ממנהיגי הקהילה, מדוע בחרו לקיים את החגיגות המרכזיות בטיילת המשקיפה על העיר העתיקה ולא ליד הכותל (אם כי יש קבוצה שמקיימת את החגיגות ליד הכותל). תשובתו הייתה, "הגענו לירושלים אבל אנחנו עדיין לא ממש שם. בחרנו מקום שממנו אפשר לצפות על המקום שבו היה המקדש. גאולתנו איננה שלמה עדיין".
תשובתו עוררה בי מחשבות רבות על מקומה של הציונות בחיינו. זהו אולי סיפורה של הציונות כולה – תרבות שהושתתה על כמיהה אל הארץ הבלתי מושגת, זכתה להגשים את חלומה, אולם הגשמה זו הביאה סמלים רבי עוצמה לאבד מעוצמתם, ואילצה אותנו למַשמע סמלים אלה מחדש ואף לאמץ סמלים חדשים.
נזכיר כאן יום נוסף המציין את מורשתם של קהילת ביתא ישראל - יום הזיכרון לנספים בעליית יהודי אתיופיה, המצוין בכ"ח באייר, יום ירושלים. כ-4,000 מבני הקהילה קיפחו את חייהם במהלך המסע המפרך שעשו ברגל למחנות הפליטים בסודן (משם הוטסו לארץ), או בזמני ההמתנה לעלייה. רבים אחרים חוו סבל בל-יתואר בזמן שחיכו להגשים את חלומם ולבוא לארץ.
15. ביחד ולחוד: חגי ישראל החדשים
הסיגד - וכמוהו המימונה של יהודי צפון אפריקה, הסָהָרָנֶה של יהודי כורדיסטאן, הנוֹביגוֹד של עולי ברית המועצות לשעבר וחג ההודיה של העולים מארצות הברית - כל אלה מעשירים את מעגל השנה היהודי-ישראלי ומְרבְּדים אותו בחגים מקומיים ועדתיים. חגים אלה מאפשרים לבני ובנות עדות ישראל השונות לציין את ייחודם, ולהזמין את כלל ישראל לטעום ולקחת חלק במורשתם.
מעובד מתוך "בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי" (ידיעות ספרים, התשע"ט)
לפנייה לכתב/ת 
