שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בעולם בלי תכלית ואלוהים: הסוף העצוב של "צעצוע של סיפור"

    לאחרונה אין הרבה סרטים של דיסני שנגמרים בנשיקה. בתור אדם שומר מצוות זה אמור לשמח אותי, אבל זה לא. כי "צעצוע של סיפור" 4 הוא סיפור של בריחה מכל מערכת יחסים. סיפור של רווקות נצחית, שאותו מסיימים עם ידיד או ידידה טובה, בהמתנה לכלום שאף פעם לא יגיע

    הסרט הרביעי בסדרת "צעצוע של סיפור" מערער את כל מה שידענו עד כה על מערכות יחסים. אני רוצה להתחיל מהסוף, ועבור מי שספוילרים מרתיעים אותו - זו בהחלט ההזדמנות האחרונה לפרוש: וודי, החבר הנאמן ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, בוחר, מרצונו החופשי, להפוך לצעצוע אבוד. לנטוש לא רק את הבעלים הספציפי שלו, אלא את כל העולם של יחסי צעצוע-ילד, לטובת שוטטות חופשית וחסרת מטרה בעולם הגדול. שזה, למי שלא זוכר את וודי, בערך כמו שדורותי תחליט שבעצם יותר כיף להמשיך להסתובב עם הדחליל, ואין לה בכלל מה לחפש בקנזס. או שמרקו, רגע לפני שהוא מוצא את אמא, יגיע למסקנה שבעצם הרבה יותר נוח לגור בבית יתומים.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>     

     

    "צעצוע של סיפור" היא סדרה על מערכות יחסים. זה המסר העיקרי, אולי היחיד, שחוזר בה שוב ושוב: מערכות יחסים הן דבר חשוב. יותר מזה – הן לב הקיום. הסיבה שבגללה אתה קם על הרגליים אחרי משבר אישי קשה, כמו זה שחווה באז שנות אור באמצע הסרט הראשון, ועושה הכל כדי לשוב בחזרה אל הילד שזקוק לך.

     

    עוד תרבות בערוץ היהדות :

     

    וגם כאשר אנחנו נחשפים לצורות חיים שנראות לעיתים מפתות יותר, אפילו גבוהות יותר, כמו אותו מוזיאון עתיקות שוודי מגיע אליו בסרט השני, מהר מאוד אנחנו מגלים שהפיתוי להישאר שם נובע רק מתוך פחדים וחוסר ביטחון שמונעים מאיתנו ליצור קשר. ומה שבאמת באמת אנחנו צריכים זו רק יד בוטחת של קאובוי שיאמר לנו שאי-שם יש ילד שמחכה לנו.

     

     

    אבל הסרט הרביעי בסדרה מוקדש בעצם כדי לערער את הקביעה הזו, ובדרך - את כל מה שאנחנו יודעים על בני אדם ועל הקשרים שמחזיקים אותם יחד. למרות שזה אחד הסרטים הקשים שראיתי בחיי, אני חייב להודות שזו בחירה שיש בה גם אומץ. לחתור כך תחת תזה שנבנתה לתלפיות על פני שלושה סרטים שוברי קופות, ובעצם לחתור תחת צורת חיים שנבנתה לאורך אלפי שנות היסטוריה אנושית.

     

    לשוב אל חיקו של הלא-כלום

    הסרט פותח בחקירה של גבולות הגזרה של המושג "צעצוע". הגיבור האורח של הסרט הוא "פורקי", מזלג חד-פעמי (היי גרטה. כן, זה בהחלט חלק מעניין) שהילדה האנושית בוני מוצאת ביום הראשון שלה בגן הילדים, קושרת לו מנקה-מקטרות אדום, מדביקה לו שתי עיניים, והופ – צעצוע נולד ומתחיל לפתח תודעה ומודעות עצמית, בדומה לשאר הצעצועים שיוצרו במיטב בתי החרושת.

     

    מתוך
    מה מגדיר צעצוע? מתוך "צעצוע של סיפור" 4

     

    זה מציף מיד (גם עבור הצעצועים עצמם) אינספור שאלות: מה מגדיר מזלג כצעצוע? מה מבדיל אותו משאר המזלגות ובאיזה רקע בדיוק זה קרה? והתשובה ניתנת גם היא עד מהרה: ברגע שבו בוני רשמה עליו את שמה והכירה בו כצעצוע, הוא הפך לכזה. שזה מאוד חשוב: לא פרמטרים אובייקטיביים מגדירים צעצוע כצעצוע, ומצד שני גם לא די בהגדרה עצמית גרידא. זוהי הקבלה שלו על ידי הסביבה, התווית שמודבקת אליו על ידי השיח השליט, שמותחת את גבולות הגזרה של הזהות.

     

    הבעיה שמתעוררת עם פורקי היא שיש לו שאיפה בסיסית אחת בלבד: לשוב אל פח האשפה שאליו נועד. חמים ונעים בפח האשפה, הוא מסביר כשוודי מתחקר אותו, ואין לו בעצם שום סיבה לצאת משם. שזה האתגר שלנו בעצם, אומרים לנו דיסני ופיקסאר. לא מאבקי הכוח ההירואיים של הסרט הראשון, וגם לא הכבוד והעושר שמהווים אלטרנטיבה לקשר בסרט השני - אלא שאיפה עמוקה הרבה יותר בנפש (תנטוס, בלשונו של פרויד), לשוב אל חיקו החמים של הלא-כלום. הרצון לרבוץ לנצח על הספה, ולרפרש שוב ושוב את הפיד תוך כדי צפייה בפרק הבא בנטפליקס.

     

    בובה דתל"שית?

    וודי, כמו שרק וודי יודע, עושה את הקטע הרגיל שלו, ומנסה לשכנע את פורקי שיש ילדה קטנה שזקוקה לו. רק שבדרך קורה לו משהו. כשהוא מספר בעיניים נוצצות איך זה ללוות ילד לאורך השנים, לראות אותו גדל ואחר כך עוזב, פורקי מצביע על הנקודה הכי כואבת: "אז בעצם גם אתה סוג של אשפה". וודי לא מכחיש, רק שואל מה יש שם באשפה שמפתה כל כך, ופורקי מסביר לו שזו התחושה שמעכשיו הכול יהיה בסדר, ששום דבר כבר לא יכול להשתבש. ווודי, בלי לגמרי להבין, נכבש ברעיון: אתה כמו האשפה של בוני, הוא מסביר, אתה המקום שבו היא מרגישה חום וביטחון.

     

    וזו, למעשה, תמצית מערכת היחסים: אשפה. מקום שאפשר לשכוח בו את העולם. להסתכל זה בעיניו של זה לנצח נצחים. ומה שבעצם מתברר בסרט, זה שמערכת היחסים הזאת בסופו של דבר לא מחזיקה מעמד. אחרי שוודי צולח את כל האתגרים החיצוניים שניצבים בפניו, ומצליח כמו תמיד לחזור אל הילדה שלו יחד עם כל החברים שהלכו לאיבוד בדרך (וגם כמה מצטרפים חדשים), הוא לא מוצא שם כלום. מתברר לו שבוני לא באמת זקוקה לו, אדרבה, הוא זה שזקוק לה. ואם כך, הוא מחליט, למה זה אנוכי. והוא עוזב את בוני לטובת הבובה, נערת הרועים, "בו".

     

    "בו" כבר עברה את התהליך הזה תשע שנים קודם. אנחנו פוגשים אותה כשהיא עוזבת את הבית בסצנה הראשונה של הסרט, וכשוודי נתקל בה בהמשך היא כבר צעצוע אבוד עצמאי ושמח בחלקו. בדרך, אגב, השרוולים שלה מתקצרים באופן דרמטי ובשלב מסוים היא גם עוברת משמלה למכנסיים (זה לא אני שיוצר את הזיקה הזו – זה דיסני. מצטער). היא מטפסת עם וודי אל גג הקרוסלה, מצביעה על כל המתקנים הפרושים תחתיהם ושואלת: "מי צריך חדר של ילד כשאתה יכול לקבל את כל זה?"

     

    הגיבורים של דיסני ופיקסאר לא מתנשקים

    מלבד להפגין את שמחת החיים שלה, "בו" מבקרת את וודי על הנאמנות שלו שבאה על חשבון החברים מסביב, ועל חשבונה בפרט. ובאמת, בסוף הסרט, וודי משתכנע ועובר לחיות איתה. אבל כשמתבוננים היטב קל לראות שוודי לא עוזב את בוני בשביל "בו". "בו", אם נשתמש בהבחנה האנגלית המעוברתת, היא לא "חברה" שלו, רק "ידידה". ובמילים פשוטות יותר: הם לא מתנשקים.

     

    מתוך
    זו לא "בו" שאתם זוכרים

     

    בכלל, לאחרונה אין הרבה סרטים של דיסני שנגמרים בנשיקה. גם פרוזן למשל. אני יודע שבתור אדם שומר מצוות, שבודק לפני כל סרט את רמת הצניעות שלו, זה אמור לשמח אותי, אבל זה לא. כי זה לא שוודי ובו שומרים את זה לאחרי החתונה. הם אפילו לא מקדישים זמן למבט זה בעיניה של זו, רק רצים בשובבות אל גג הקרוסלה ומסתכלים כל אחד בנפרד אל האינסוף ומעבר לו.

     

    כי "צעצוע של סיפור" 4 הוא לא סיפור של חיפוש מערכת היחסים הנכונה לך, אלא סיפור של בריחה מכל מערכת יחסים. סיפור של רווקות נצחית, שאותו אנחנו מסיימים עם ידיד או ידידה טובה, מנדנדים רגליים יחד על גג של לונה-פארק ענק, מחכים לכלום ושום דבר שאף פעם לא יגיע. וזה לגמרי בסדר מבחינת הסרט.

     

    כשאין מה שיחזיק את מערכת היחסים

    כאשר רקסי (הדינוזאור הירוק) שואל את באז, ממש בשורות האחרונות של הסרט, אם וודי הוא כעת צעצוע אבוד - באז עונה "לא עוד". כי וודי מצא את עצמו כרווק חופשי על גג העולם. רק בסוף-בסוף אפשר לראות שהמבט שלו קצת כבוי.

     

    הרב אברהם סתיו ()
    הרב אברהם סתיו

     

    מה קורה שם? מה שובר את היכולת להיקשר? בסרט נרמז לפעמים שזה נובע מפצעים פתוחים ומשקעים שנותרו ממערכות יחסים לא פתורות מן העבר. אבל נדמה לי שיש בסרט אמירה עמוקה יותר. כי אם מהות היחסים היא להיות פח האשפה של הזולת, אז באמת מה הטעם? מה עשינו כאן? ומדוע להישאר אם זה לא עושה לי טוב? מה בכלל הפשר של המושג "נאמנות" שוודי חוזר עליו שוב ושוב, ובכל פעם מרוקן אותו עוד קצת מתוכן?

     

    כשחושבים על זה, משהו באמת היה חסר בסיפור שמכרו לנו לאורך הסרטים הקודמים. משהו במערכת היחסים כשלעצמה לא באמת מחזיק. כשאין משהו באמצע - שכינה שנמצאת ביניהם, תכלית ומטרה משותפת, תיקון עולם - בשלב זה או אחר תעלה השאלה: למה? האם אנחנו באמת זקוקים זה לזה כדי להיות מאושרים, בעולם מלא מתקני שעשועים עד קצה האופק?

     

    ההבדל בינינו לבין מזלגות חד-פעמיים

    הנושא השנתי של חודש ארגון של תנועת בני עקיבא בשנה הקודמת היה "משפחה", שזו בחירה נהדרת, אבל היה חסר בה משהו מאוד יסודי בלי הנושא של השנה הנוכחית: "מצווה ועושה". כי בסופו של דבר, בלבה של מערכת יחסים בת-קיימא חייב לעמוד ערך משותף. רק כנסייה שהיא לשם שמיים סופה להתקיים.

     

    ובלשונו של הרב סולובייצ'יק: הקהילה הטבעית, קהילת האינטרסים (זו שמתוארת בפרק הראשון של בראשית), לא תחזיק מעמד אם לא תשתף עמה את האלוהים ותהפוך לקהילה של ברית, שבה הקשר שלי עם הזולת משקף ומשרת את הקשר שלי עם אלוקים.

     

    או כפי שניסח זאת סנט-אכזופרי: אהבה אמיתית איננה שני אנשים המסתכלים זה בעיניו של זה, אלא שני אנשים המסתכלים יחד החוצה, אל העולם. וגם המשמעות של העולם כולו, זה שבשנים האחרונות אנחנו דואגים כל כך לשימורו, איננה עצם הקיום שלו אלא תכלית כלשהי שהקיום הזה אמור להשיג. והתכלית הזו, ולא פערים כמותיים של משך חיים או איכות החומר, היא שמבדילה בינינו לבין מזלגות חד-פעמיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים