שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אלבום פרטי

    "אבא שלי היה אבא שותק"

    שלומית בן ג'ויה מסתכלת על האבות כיום, שמנהלים שיחות עם הילדים ומעורבים מאד בחינוך שלהם, ונזכרת באביה, שלמרות שלא דיבר הרבה היה מאד נוכח בחייה

    את הטור הזה קשה לי לכתוב. זה כנראה הטור הכי חושפני שכתבתי, ולמרות שאני לא חייבת לכתוב אותו, לא הצלחתי לכתוב אף טור אחר. הטור הזה הוא על אבא שלי, אחד משני עמודי התווך בחיי, זה שעזב אותנו במפתיע לעולמות טובים יותר לפני 17 שנים, בדיוק כשהייתי בת 25, זה שהעזיבה שלו גרמה לי להבין שהכל חולף, ורק הרגש נשאר. אז חשוב, חשוב להשקיע ברגש. אני לא אתפלא אם ביום מן הימים אמצא קשר מובהק בין הבחירה שלי להיות אמא במשרה מלאה כשילדיי קטנים לבין העובדה שאיבדתי אבא בגיל צעיר יחסית.

     

    דווקא בשבוע בו מתקיימת האזכרה שלו בחר אחד מילדיי לבוא אלי ולהתלונן על בן הזוג שלי - "אבא חופר!". טוב, נו, על מי אני עובדת, הרי אין שבוע שאני לא שומעת את התלונה הזאת, ודי בצדק יש לומר, אבל לא לגמרי באשמתו של בן הזוג שלי.

     

    הרי היום רוב האבות הם לא האבות של פעם. הם יושבים ומדברים עם הילדים, מעורבים מאד בחינוך, בגידול ובשוטף של הבית. ובאמת, לפעמים, מתוך רצון טוב ומתוך ניסיון אמיתי למצוא נקודת איזון חדשה בעולם הגברי החדש הזה הוא באמת קצת חופר יותר מדי. תוסיפו לזה את העובדה שהוא גם טבעוני, ותבינו לבד שיש מצב שרמת החפירות בבית באמת עלתה שלב, כמאמר הבדיחה - "איך תדעו אם מישהו טבעוני? אל תדאגו, הוא כבר יבוא לספר לכם".

     

    שתיקות נעימות

    זה קצת מצחיק שהיום אומרים "אבא חופר", כי אבא שלי לא היה אבא חופר. הוא היה אבא שותק. לרוב לא שתיקות קשות, אלא דווקא נעימות כאלו, שנתנו לי להרגיש תמיד בנוח לצידו. הוא היה אדם נעים, אבא שלי, והנועם הזה שלו הוא שקנה לו קהל לקוחות גדול והפך אותו לאדם אהוב בעסק שבנה במו ידיו המלאות גריז, ששגשג כלכלית והגיע לגבהים יפים מאד יחסית לנקודת הפתיחה שהיתה לילדי העולים של שנות החמישים.

    שלומית בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    שלומית ואביה ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

    אני זוכרת אותו מגיע הביתה בשעה ארבע וחצי בבגדי עבודה כחולים, עיניי תכלת עייפות, שורק מין שריקה עם מנגינה קבועה שמודיעה לנו שהוא בבית. היתה לו מין ספת ארצ'י בנקר שחורה שהוא היה מתרסק עליה לשינה טרופה, כזאת שספגה את עייפות היום וכתמי הגריז שהיו בבגדיו. הוא עבד קשה, קשה מאד, ולפעמים השתיקות שלו היו מנסות להסתיר את הקושי הזה שיש בלהחזיק עסק עם עובדים בסביבה קשה וחום כבד. הרגשתי את הקושי הזה, גם אם שתקתי בחזרה.

     

    אבא שלי היה אבא שותק, ואת השתיקות שלו הוא לרוב היה מפר מולי באחת משתי אפשרויות. הראשונה הייתה כשהיה לו מסר חינוכי וערכי שהיה לו חשוב להעביר. הרבה סיטואציות כאלו אני זוכרת, אבל אחת יותר מכולן - אני נכנסת הביתה בשעת ערב מוקדמת ורואה את אבא שלי יושב במטבח שלנו עם אדם זר, מוזנח מאד, ומדבר איתו בשפה-לא-שפה.

     

    על השולחן סלט ישראלי קצוץ דק, חביתה, גבינה לבנה, קוטג' ולחם אחיד. הייתי אז בת 16 בערך, ולא הבנתי כל-כך מה אני רואה. גם לא העזתי לשאול, בכל זאת אורח, לא נעים. בסוף הארוחה אבא שלי נתן לאיש כסף, הניח את ידו על הכתף הזר והחליף איתו עוד כמה משפטים.

     

    לטורים הקודמים:

    "איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"

    "אולי טעיתי כשנשארתי עם הילדים בבית"

    האם לומר לילדים תמיד את האמת?

     

    כשהאיש הלך ושאלתי אותו מי הוא היה, הוא הסביר לי שהוא חסר-כל שראה ברחוב, ושהזמין אותו לאכול איתו ארוחת ערב. הוא גם הסביר לי שהוא נתן לו קצת כסף ושביקש ממנו שכשיסתדר לו וכשהוא ימצא עבודה, שיחזיר לו את "החוב". אני זוכרת את רגש הגאווה בו אבל גם את הזעזוע העמוק שהיכה בי, הרי כסף היה לנו, והיו פעמים רבות שראיתי את אבא שלי עוזר ונותן צדקה, אז למה? למה לבקש חזרה את הכסף? נחנקתי.

     

    אבא שלי חייך אליי כאל מי שנפלה במלכודת אותה הכין לי, והסביר שעדיף לתת לאדם חכה ולא רק את הדגים. כלומר, אם הציפייה שלו מאותו חסר-כל להחזיר את החוב תעזור לו למצוא עבודה, אז התרומה שלו תהיה כפולה ומכופלת. השיעור הזה נחרט בזיכרון הרגשי שלי עד היום. פחות המילים המדויקות, אלא יותר הרגש שהשאיר בי באותו הרגע.

     

    מכתבים וכריכים מושקעים

    הסיטואציה השנייה ששתיקתו נשברה הייתה בטיולים לרמת הגולן, כששמע שיר ברדיו, אבל כזה שיש לו פאנץ' מצחיק, ואז הוא היה חייב להסביר לנו את הפאנץ' בכל פעם מחדש, ולנופף באצבע בדיוק בקטע הזה כשהפאנץ' נזרק באוויר, מהחשש שנפספס אותו חלילה. כן, גם בפעם המאה. "חבר'ה חבר'ה, רגע רגע, מנדל, צבינגי ופושקש משחקים בכדורגל פה אצלנו במגרש, הם גרשו אותם בכוח לא עזרו הצעקות, בוא נתפוס אותם בכוח ונתקע להם מכות" היה לגמרי אחד השירים האלו. פעם המשפט "ונתקע להם מכות" היה נחשב לפאנץ', מי היה מאמין.

     

    אז כן, הוא היה אדם עדין וחסכן במילים, האבא הזה שלי, ועדיין, הרבה פעמים הוא היה מדבר אליי. בכל בוקר, כשהיה לי קשה לקום, היה עושה לי עיסוי ומעיר אותי ב"בוקר טוב" שקט, לפעמים עם כוס מיץ תפוזים סחוט עם שום. כן, עם שום.

     

    הוא היה חייב שתהיה לו חתימה מיוחדת בכל אחד מהדברים שהוא עשה. הוא חיכה לי כל בוקר, למרות "שהפועלים מחכים לו מחוץ לעסק", כדי שיוכל להסיע אותי לבית הספר באוטו, כי לא קמתי להסעה. הוא הכין לי כריכים מושקעים בטירוף עם שקד או אגוז לא קשור בפנים, למה? ככה.

     

    הוא שלח לי מכתבים וחבילות לצבא עם תמרים צהובים מהסוכה (של שלומית, כן?), והיה יוצא גם בגשם זלעפות ללוות אותי עד לאוטו שקנה לי עם ארגז מלא באוכל, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה. הגשם לא הפריע לו. גם יום לפני שחטף אירוע מוחי קטלני במיוחד הוא ליווה אותי. בשתיקה.

     

    אבא שלי פשוט היה. כדי להיות לא חייבים לדבר הרבה, אבל צריך הרבה להתכוון. כל פעולה שלו אצרה בתוכה אלפי מילים שגם אם רצה, לא היו מבטאות את הכוונה הבסיסית והטהורה שלו - לאהוב. וממילא מה שנטמע בנו הן לא המילים, אלא הרגש, ואם יש דבר אחד שאני לא מוותרת עליו באימהות שלי, וזה לא בא לי בקלות, זה בדיוק הדבר הזה – לא לפחד להרגיש, להתרגש, ולהיות שם. ברגש.

     

    הטור הזה מוקדש לאבא שלי, ולכל הילדים עם האבות השותקים והאוהבים האלו, של פעם.

      

    הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    "כדי להיות לא חייבים לדבר הרבה"
    צילום: אלבום פרטי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים