לא תקנו יותר את הדרוזים בליטופים וכבוד
לאורך השנים, ביקור של שר בממשלה בחאפלה אצל עסקן מהעדה היה חוסך לו תקצוב לסלילת כביש או לבניית מתנ"ס. המחאה החדשה אומרת: לא עוד
קיומם של הדרוזים לא מורגש אלא לאחר מות חיילים מהעדה בהגנה על המולדת. רק אז יגיעו כלי התקשורת ושועי המדינה, שרים וקצינים, יחבקו את המשפחות השכולות וישתתפו בצערן. מהצד השני תמצאו את המשפחות מרכינות את ראשיהן, אף שטקסי הזיכרון עומדים לכאורה בסתירה לאמונה הדרוזית, הגורסת כי אין כל ערך לגוף האדם לאחר מותו, מאחר שנשמתו כבר התבייתה בגופו של תינוק שזה עתה נולד.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מדובר באחת העדות הקטנות בישראל. 1.6% בלבד מכלל האוכלוסייה ו-7.6% מהאוכלוסייה הערבית. עד לפני שנתיים כמעט ולא נשמע קולה נגד המדיניות המפלה של הממשלה, ורק אחרי חקיקת חוק הלאום יצאו עשרות אלפים להפגין נגד המהלך שמדיר אותם ממגרש הישראליות, ולדרוש את הזכויות היפות לברית החיים בין שני העמים, בדיוק כפי שהם ממלאים את החובות בברית הדמים.
חלק מהאשם במצב רובץ לפתחם של "מנהיגי העדה", או מי שהתיימרו להנהיגה. אלה קפאו על שמריהם ולא ניצלו את הכלים הדמוקרטיים כדי להשיג זכויות שוות. במקום מאבקים ציבוריים הם פעלו בהתאם לפתגם העתיק "תאכיל את הפה, תבייש את העין". דהיינו, הדרך לליבו של האחר עוברת דרך קיבתו. ואם האחר הוא איש השררה, הדרך לכיסו ותקציבו תהיה דומה. בשיטה זו שילמו הכבשים את המחיר הכבד ביותר. זכור לרע האירוע ההמוני לציון מינויו של איוב קרא לשר התקשורת, שבו הוקרבו 62 כבשים.
טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:
- אין ערבים בין הדגלים השחורים
- גנץ עשה לערבים בישראל "השתמש וזרוק"
- עדיף גיהינום ישראלי על פני גן עדן ערבי?
- חוק קמיניץ: המסמר האחרון בארון הקבורה של החברה הערבית
- הקשר בין שלטון החמולות להתגברות הפשיעה
- יש פתרון לפשיעה בחברה הערבית: שב"כ
- מי בכלל מינה אתכם למנהיגי העדה הדרוזית?
מנהיגי מדינת ישראל למדו עם השנים שאנשי "ההנהגה הדרוזית" תרים אחר טפיחות על השכם, כבוד ויוקרה. ביקור של שר אצל אחד מהם היה שווה ערך לתקציב עבור בית ספר או מגרש כדורגל או כביש ציבורי. הקשרים הללו הועילו לעסקנים הדרוזים, ואלה ניצלו אותם למען קידום טובתם או טובת מקורביהם, ולא עבור אינטרס כלל העדה.
במקום שהמדינה תשתיק את זעקת הדרוזים על ידי הזרמת תקציבים ראויים ליישובים, ובכך לסגור פערים עצומים שהתרחבו והלכו על פני 72 שנים, ממשיכים לעשות זאת באמצעות כבוד וכיבודים.
אבל השבוע הגיעו מים עד נפש וראשי המועצות הדרוזיות יצאו להפגין נגד מדיניות הממשלה כלפי יישוביהם. הם מאסו בכך שאינם מצליחים לספק לתושבים צרכים בסיסיים כמו בתי ספר, כבישים, מגרשי חניה, מתנס"ם וגנים, בעוד משרדי הממשלה לא מעבירים להם חלקים נכבדים ממענקי האיזון.
לרוב מותנית העברת הכסף בעמידת הרשות הדרוזית בגביית ארנונה בשיעור של 80% לפחות, בלי לקחת בחשבון שמדובר ביישובים מוחלשים, בעלי אוכלוסייה במעמד סוציו-אקונומי נמוך, שלא לדבר על היעדר אזורי תעשייה היכולים לספק מקור הכנסה ראוי מארנונה לעסקים.
מחאת ראשי הרשויות הדרוזיות היא יריית הפתיחה למאבקים שעוד יבואו במקום התמימות שבה היו שרויים מנהיגי העדה. כבוד לא יחליף תקציבים לצורך בניית כיתות לימוד. משרות בכירות לא תבואנה במקום תקציבי פיתוח, והדלקת משואה לא תכסה על היעדר תוכניות מתאר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
