בעל האדמות והשפחה: כך נשים ממשיכות להירצח

כלכלה, חקלאות וחתונה

מי שרוצה להבין את מהות הנישואים בתרבות המקראית ואת הסיבה שבגללה המקרא מרבה להשוות את הנישואים ליחסים בין אלוהים לבני ישראל, צריכה להשתחרר ממחשבות על זוגיות בימינו.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>

אולי זה מפתיע, אבל לצורך הבנת קשר הנישואים המקראי יש לחשוב על כלכלה וחקלאות. נתבונן בסיפור רכישת הקרקעות הפרטיים על ידי יוסף בשנות הרעב במצרים: המצרים המורעבים שכבר מכרו למלך את הכסף והמקנה, נדרשים למכור את עצמם ואת אדמתם תמורת אוכל (בראשית מ"ז). "תַּם הַכֶּסֶף... לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ... קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה... וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה... וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ".

קיראו עוד בערוץ היהדות:

• היהודים שהכי כמהים לירושלים חיים עדיין בגונדר/ הדסה גוטליב
• ירושלים היא אמא שלנו, התפללו גם עליה/ הרבנית ימימה מזרחי
• הממסד האורתודוכסי יתרגל: חזניות מכל העולם שרות "ירושלים של זהב"
  

בסולם הצרכים המקראי ממוקמים יחדיו חירות הגוף והאדמה, ורק הלחם בסיסי יותר מהם. אוכל, חירות הגוף והאדמה ומעליהם בתים - מקנה ורכוש נוסף. יוסף לא מסתפק ברכישת האנשים והאדמות, והוא שולח ל"גלות" את העבדים החדשים ומבלבל את אדמותיהם. אולי על מנת לבטל תחושת שייכות בין האדם לאדמתו, ובכך למנוע תביעה עתידית לשיבה לאדמות המשפחה.

ומה למדנו מכאן?

בעל האדמות הוא בעל הכוח. אדמה ואדם משתעבדים יחד והתלות שלהם במי שכרש את אדמותיהם מוחלטת. זוהי תלות בפת לחם.

כך נראים גם יחסי אלוהים ועם ישראל במקרא. בני ישראל, שבטים של עבדים בורחים הנודדים במדבר, מקבלים הבטחה לגור על אדמתו של אלוהים ולהתפרנס ממנה. הבעלות על האדמה והאדם כרוכות זו בזו. אלוהים מבטיח לנו מגורים על אדמתו, ודורש בתמורה נאמנות מלאה. "פּוֹדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו".

נישואים הם חוזה

הגברים נוחלים (מאלוהים) את האדמה ואליה הם מביאים את נשותיהם. אישה מקראית עוברת מבית אביה ואדמתו - לבית בעלה ואדמתו. במבחנים הפסיכומטריים של אותם הימים, תחת סעיף האנלוגיה הייתה בוודאי גם האנלוגיה אלוהים - עם ישראל/ בעל קרקע – עבד/ גבר – אישה.

הבעל נותן את הקרקע והאישה נותנת בתמורה את גופה ואת נאמנותה המוחלטת. זה לא אומר שבני זוג מקראיים לא יכולים לאהוב, אלא שהאהבה איננה העילה לקשר.

"זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'"

עכשיו קל להבין מדוע מותר לגבר לבגוד באשתו ולאישה אסור לבגוד בבעלה. גבר הוא נותן החסות ו"זכותו" לפרוש חסותו על כמה נשים. המושג "בגידה" לא רלוונטי לגביו. אישה מקבלת חסות ונאמנותה לאדון חייבת להיות מוחלטת. עולם מושגים כלכלי-חקלאי זה יכול להסביר את חיבתם של חלק מהנביאים לדימוי עם ישראל לזונה. זו שממחישה את חוסר נאמנותה לפטרונה, נותן לחמה ומימיה.

הגדיל לעשות הנביא הושע, שאת פרק ב' של ספרו נקרא השבת בהפטרה. הושע התבלבל בין דימוי למציאות ולא הסתפק בהשוואת הבגידה של עם ישראל באהלים לבגידה של אישה בבעלה, אלא החליט (בצו אלוהי, על פי עדותו) לעשות את הדבר עצמו. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה', וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם".

עדות לא עקבית

מרתק לראות כיצד חוקרים נפתלים עם פרק ב' של הושע, מנסים לעיתים להזיז מילים או פסוק על מנת למצוא סדר בתיאורי האלימות-נדיבות שמציע הנביא (המשול לאלוהים) לגומר, זונתו (המשולה לבני ישראל).

"פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה... וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא, וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם... וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ... וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי... לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ... וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ, וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים".

אם גומר הייתה מגיעה למסור עדות בתחנת המשטרה ואם העדות הייתה מגיעה לבית משפט, אין ספק שהיו מאשימים את ה"זונה" בעדות לא עקבית ושולחים אותה הביתה בבושת פנים. "את אומרת שהוא נתן לך מתנות, ומצד שני את אומרת שהוא ניסה לרצוח אותך. את ברחת ממנו - אבל חזרת אליו. איך אפשר להאמין לך שסבלת?"

כמו שחתול צד ציפור

אם תשאלו את מיכל סלה ז"ל, את מאיה ווישניאק ז"ל, או כל אחת אחרת מ-20 הנשים שנרצחות מדי שנה בישראל על ידי בני הזוג שלהן; אם תשאלו את אלפי הנשים שכלואות בבתיהן באימה - ממתינות משותקות ליום בו תונף עליהן הסכין - הן יאמרו לכן שזה בדיוק הסיפור. הן יציעו לפרשני המקרא להפסיק לחפש סיפור מאורגן, שכן אלימות נגד נשים מתעתעת. 

האדון רוצה להפגין את אדנותו אבל גם רוצה שתמשיך להיות לו שפחה. התעללותו דומה לאופן שבו חתול "מטפל" בציפור שהוא צד - דורס ומשחרר, דורס ומשחרר - ונותן לציפור לקרטע עד למוות הסופי.

המודל שנמצא בספר הושע מתפקד גם בימינו, מודל נותן חסות ומקבלת החסות. תמורת החסות דורש האדון נאמנות מוחלטת, ובכל פעם שהנאמנות אינה מלאה (או שהוא חושד בכך), הוא רשאי להשתולל. כוס קפה שלא הוכנה בזמן, תחפושת לילד שנבחרה בניגוד לדעתו, בילוי שהאישה הלכה אליו בלי רשותו ואפילו מבט עין.

הוא הבעלים ולכן הוא יגדיר מהי נאמנות. מותר לו להתבלבל ולתת מתנות, ואחר כך להתלונן ולהעניש. בדיוק כמו אלוהים. בדיוק כמו יוסף והנתינים המצרים. היד שמאכילה היא היד שמנהלת את היחסים. לצד השני אין ברירה ולכן אין אמירה.

מה שמאפשר את המשך הרציחות

התפיסה התרבותית שנישואים הם חוזה בין בעל אדמות וכוח למי שגופה ונפשה משועבדים לחסות, היא ההצדקה היסודית לאלימות של גברים נגד בנות הזוג שלהם. כליאה, חשדנות, מכות, שליטה כלכלית, השפלות ורצח. אם היא הנתינה והוא האדון, אם הוא אלוהים והיא עם ישראל - הרי שחוסר הסימטריה מובנה בהסכם ובתרבות שהובילה אליו. גם אם ההצהרות שלנו כבר רחוקות מהמושגים של "אדון" ו"נתינה", הרי שהתרבות והפסיכולוגיה עדיין שם. אחרת לא היו רציחות.

מה שיפסיק את הרציחות זה קודם כל הגנה ואכיפה חכמות, מהירות ובלתי מתפשרות, ובמקביל - חינוך שיצטרך להתמודד עם קעקועו של מודל זוגי עתיק ומושרש. אבל במדינה שאפילו כשיש בה 34 שרים, אין שרה למניעת אלימות נגד נשים - אני לא אופטימית.

היום המהפכה אפשרית

מכל בחינה שהיא, הנישואים בימינו מאבדים את תמונת החסות. נשים עובדות ומפרנסות ובמקרים רבים כבר לא זקוקות לחסות כלכלית. הנישואים לא נתפסים כמסגרת למיסוד משפטי של התלות הכלכלית. כיום יש ציפייה (הגם שיש בה אשליה), שחתונה היא ביטוי לאהבה הדדית. יתר על כן, הסכמי קדם-נישואים מלמדים שאם עד כה קשר כלכלי היה הסיבה לחתונה, היום נעשים מאמצים לנתק בין השניים.

הניתוק בין הכסף לנישואים וביטול הפריבילגיות החוקיות והתרבותיות המיוחדות לזוגות נשואים, מעוררים את השאלה "בשביל מה להתחתן?" תוסיפו על זה את התסבוכות המיוחדות שטמונות במערכת הנישואין בישראל, שהיא מערכת דתית-שמרנית, ותבינו שכיום קשר הנישואים יכול לפגוע בכם ואין לו יכולת להועיל לכם.

אז מה אני מציעה? עשו אהבה אמיתית. שוויונית ולא רכושנית. ואל תעשו חתונות.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כל כך שמחתי לקרוא תגובות ענייניות, עשירות בתוכן בנושא תורת הגמול - ואני מודה לכולכן על הדברים. אני בוחרת לצטט את דבריו של "קורא עברי" שעוררו דיון חשוב.

"ששכר מצוה - מצוה", לימדונו חז"ל בפרקי אבות וכך פירש מורי ורבי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, מימרה זו: "השכר על קיום מצוה - הוא המצווה עצמה. כל השאר, בין אם זה שכר בעולם הבא ובין אם זה דברים מהסוג שהזכירה פרופ' וייס בסוף הכתבה, הם בונוס ואינם עיקר השכר. השכר העיקרי שלי כיהודי שומר מצוות, מקיום המצווה, הוא הידיעה שעשיתי את "הדבר הנכון".

לעוד טורים של רוחמה וייס