מרגריטה לינטון הייתה על אוטובוס בדרכה לסיור לוקיישן בדרום, לפני מספר שנים, כשפתאום ראתה את אבא שלה, שאיתו היא לא בקשר, יושב לו בנחת על אחד המושבים. "הוא ראה אותי, וברגע הראשון לא ידע איך להגיב. זה נראה שהוא זיהה־לא זיהה. ברגע השני הוא סובב את הראש לעבר החלון. נפגעתי".
עוד כתבות בלאשה
איפה התיישבת?
"חשבתי שאלך ואשב רחוק ממנו, אעביר את זה כאילו זה לא קרה. אבל הגעתי למושב שלו, נעצרתי והתיישבתי לידו. הגוף התיישב מעצמו. אבא שלי היה מופתע, עד היום הוא חושב שאולי עקבתי אחריו. הוא סיפר שעלה על האוטובוס לבקר את הוריו ולא הצליח להפסיק לדבר כל הנסיעה. הוא טיפוס מוחצן ואני אדם יותר מקשיב וסופג. אני מבינה שזה יכול להלחיץ. הוא פתח את בלוק הציור שלו והראה לי את רישומי הפחם שהוא עושה".
סיטואציה מוזרה.
"הציורים זו הדרך שלו לתקשר. תוך כדי שאנחנו עוברים על רישומי הפחם המהפנטים שלו, הוא סיפר לי על החיים שלו, מה ראה ומה עשה, והנה פורטרטים של הילדים שלו (מפרק ב'). הוא גם הודה שעשה הרבה טעויות בחיים. זה כואב. היה לי טוב לשמוע את זה. תחושה שהוא מכיר בזה שאני הבת שלו גם אם הקשר הוא לא קשר. זה היה סוג של התנצלות. היה בזה גם חיבור, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם. כולנו עוברים דברים בחיים. באותה שיחה, הוא גם אמר לי 'תביני, צייר הוא כמו עץ, יש רק אחד כזה. נשים וילדים הם כמו עלים. יש הרבה'".
זמן לא רב אחר כך, לינטון החלה לצלם את סרטה הדוקומנטרי הנוגע ללב "בת האמן", שבמרכזו יחסי האב־בת שלהם, או יותר נכון היעדרם. הסרט מתאר את הרצון הבסיסי לפגוש את אביה ואת ניסיונות ההתחמקות שלו כאילו היא דייט לא רצוי מהטינדר. אגב, כמו בסרט, גם פה, לא יוזכר שמו של האב. לינטון מוצאת דרך אמנותית עוקפת ומרשימה, שבנויה, בין השאר, על שחזור שיחות שלהם באמצעות שחקן.
"באחת השיחות שלנו אבא שלי אמר: 'תביני, צייר הוא כמו עץ, יש רק אחד כזה. נשים וילדים הם כמו עלים. יש הרבה'"
נדמה שבאמצעות הסרט המבריק לינטון רצתה להוכיח לאביה שבניגוד למה שאמר, היא לא עוד עלה חסר ייחוד, זהה לאחיה העלים, אלא עולם ומלואו. גם כאדם וגם כבתו הבכורה. אין שתי בנות בכורות. היא גם ידעה שאביה, צייר שרואה את העולם דרך פריזמת האמנות, יעריך אותה וירצה בקרבתה אם תייצר אמנות טובה. לינטון הצליחה להשיג את שתי המטרות. הסרט הוקרן בפסטיבל לקולנוע תיעודי "דוקאביב" וזכה בפרס סרט הביכורים, והשבוע הוא זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר. זמין לצפייה ב־yes דוקו (21.9, בשעה 21:00) ב־yes VODF, ובבתי הקולנוע.
אביה, שצפה בסרט, חידש את הקשר, אבל לא נקדים את המאוחר. "רציתי לדבר עם אבא שלי דרך האמנות. להניח גשר בינינו", לינטון מסבירה. "בחיים האמיתיים אני לא מצליחה לדבר איתו. אמנות נכנסת במקום שבו אין פתרונות. הוא צפה בסרט ואמר לי שאהב אותו. אני חושבת שבפעם הראשונה הוא צפה בדמות שלי והצליח להבין אותי. בנוסף, עם כל מה שיש בינינו, הוא הבין שיש לי אהבה כלפיו".
נפרדו, עלו, התחתנו, נפרדו
לינטון (38), עורכת סרטי דוקו ומרצה לעריכה, נולדה בקייב, אוקראינה, לאמא אדריכלית ואמנית ולאב שהוא, כאמור, צייר. "ההורים שלי היו חלק ממיליה בוהמי של אמנים", היא מספרת. "כבר שם, אבא שלי נחשב לצייר גדול. היו לוקחים אותי לירידי אמנות למכור שם את הציורים שלו. אמא שלי יצרה תפאורות לתיאטרון והייתה בובנאית. היא התרחקה מציור למרות שהיא ציירת נהדרת, כי תמיד הייתה בצילו של אבא שלי. כדי להתפרנס היא למדה אדריכלות. מאז שאני זוכרת את עצמי הם היו און אנד אוף ביחד. לא היינו משפחה יציבה. הקשר ביניהם היה מורכב וסוער. אמא שלי 'אומרת בסרט שאבא שלי היה ציפור אקזוטית. היא מעולם לא חיפשה בן זוג יציב ולא חשבה שהוא מאוהב בה. השלטון הקומוניסטי ביטל ערכי משפחה. היא לא חיפשה בעל בשביל יציבות, פרנסה והקמת משפחה, אלא מישהו שיהיה לה איתו עניין והרפתקה".
"אבא צפה בסרט ואמר לי שאהב אותו. אני חושבת שבפעם הראשונה הוא צפה בדמות שלי והצליח להבין אותי. בנוסף, עם כל מה שיש בינינו, הוא הבין שיש לי אהבה כלפיו"
בת כמה היית כשעליתם לארץ?
"ההורים שלי נפרדו ועלינו, אמא שלי ואני, כשהייתי בת חמש. גרנו בירושלים ואחר כך עברנו להתנחלות גבעון. בשנים האחרונות, עד הפנסיה, היא עבדה כאדריכלית שימור בעיריית ירושלים. היא אישה חזקה, שפרנסה אותנו לבד וטיפלה באמה הנכה ובדוד הנכה שגרו איתנו. קיבלתי ממנה הרבה ביטחון. בזכותה לא התביישתי בחיים שאני רוסייה, כמו שהיא מעולם לא התביישה במבטא שלה.
"לפני שעלינו, היא ביקשה מהסביבה שיגידו לאבא שלי שעברנו לאוסטרליה כדי לייצר נתק. בסוף, חבר סיפר לו שעלינו לישראל והוא עלה אחרינו. כשהוא הגיע, הם שוב התחברו וחזרו בתשובה. הזהות היהודית נשללה מהם בברית־המועצות ופה הם גילו את הרוחניות. אחרי החזרה בתשובה, רב אמר להם שהבעיות שלהם נובעות מזה שלא התחתנו בחתונה יהודית. הם התחתנו, ואחי, שהיום הוא אנימטור וצעיר ממני בשש שנים, נולד. די מהר הם התגרשו. אמא שלי מסורתית היום, שומרת שבת. אבא שלי נשאר דתי מאוד ויש לו משפחה חדשה. אמא שלי לא התחתנה שוב".
"באזור גיל 14 החלטתי שאני לא מגיעה יותר לפגישות של אחי ושלי איתו. בזכרונות שלי הוא היה מרים ומנשק את אחי ועליי מסתכל במבט מצומצם. הרגשתי פחות רגש מצידו. משהו בינינו לא התחבר"
איך היה הקשר עם אביך כשההורים נפרדו סופית והוא עזב את הבית?
"זה מעורפל לי. כנראה מודחק. באזור גיל 14 החלטתי שאני לא מגיעה יותר לפגישות של אחי ושלי איתו. היחסים בינינו לא היו מדהימים, אבל אין לי זיכרון משמעותי של מה בדיוק היה שם. אני לא יכולה לשים את האצבע על חוויה ספציפית שגרמה לי לנתק את הקשר. חלקתי בסרט זיכרונות שאיכשהו כן יש לי, את התחושה של אי־נוחות בקשר. את העובדה שהוא מרים ומנשק את אחי בפגישה ועליי הוא מסתכל במבט מצומצם. הרגשתי פחות רגש מצידו. משהו בינינו לא התחבר. אולי אפילו אנטגוניזם שלי אליו ושלו אליי".
כמה זמן היה הנתק ביניכם?
"שבע שנים. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הנתק הרגשי שיש בינינו. אני חושבת שהקושי שלו איתי נבע אולי גם מזה שהוא ראה את אמא שלי בי. היה לי קשה איתו והיה לי הרבה כעס. בדיעבד, אני יודעת שזה היה אקט בריא בשבילי לעשות את המובחנות הזו ולבחור לא להיות בקשר מתעתע ולא יציב.
"היום, כשאני אמא, אני רואה איך הילדות שלי רואות את עצמן דרך העיניים האוהבות שלי. זה מצמיח אותן וגורם להן ללכת בעולם בביטחון בסיסי שהן טובות ושוות. כשיש לך הורה שאת לא מקבלת ממנו חיבור ותמיכה, אין לך את הסֶנטר היציב הזה. העובדה שיש לי אבא חי, שגר בקרבת מקום ובתחושה שלי לא מעוניין בקשר איתי, ערערה את תחושת הערך העצמי שלי. לקח לי הרבה שנים והרבה עבודה פנימית לגדל בתוכי את ההבנה שאני ראויה לטוב, ולהצליח להיות במערכות יחסים מיטיבות".
הוא ניסה ליצור איתך קשר במהלך השנים האלה?
"אני לא חושבת שהוא ניסה. אחרי שניתקתי את הקשר, היה לו הרבה כעס עליי. הוא לא ראה שאני ילדה. הוא הקים משפחה באיזשהו שלב ושחרר את זה שאני לא בחיים שלו. הייתי פוגשת אותו מדי פעם באוטובוסים בירושלים. היינו מדברים שם והרבה מהשיחות נחרתו לי. ראיתי שהפגישות האלה מביכות אותו והוא לא יודע איך להתנהג. הוא גם קצת כועס, אבל גם מרגיש אשם. מה שמעניין הוא שכל השנים האלה הייתי מבקרת קבועה בתערוכות שלו. זו הייתה הדרך שלי לדעת מה איתו, דרך הציורים, בלי המורכבות הזו בינינו".
"העובדה שיש לי אבא חי, שגר בקרבת מקום ובתחושה שלי לא מעוניין בקשר איתי, ערערה את תחושת הערך העצמי שלי"
בסרט אנחנו מבינים שהוא ואחיך בקשר. יש סצנה שוברת לב שבה את מתחקרת את אחיך על הפגישות שלהם, והוא מתאר שהוא מגיע אליו לשיעורי ציור קבוצתיים ושיש להם טקס קטן לפני, שהוא רק שלהם - הם אוכלים ביחד נקניק ולחם שאביך קונה.
"היחסים שלו עם אבא שלי שונים מאוד. אבא שלי יוזם הרבה פעמים את הקשר איתו. הוא אמר לי הרבה פעמים - את לא מבינה אותו והוא לא מבין אותך. שחררי את זה. שאלו אותי בהקרנות אם זה לא יוצר קונפליקט ביני ובין אחי. מעולם לא קינאתי באחי, אבל בסצנה הזו, כשהתחלתי לשאול על המפגשים עם אבא, פתאום עלתה בי תחושה חמוצה. שאלתי את עצמי, אז למה איתי הוא לא רוצה להיפגש? מה בי לא בסדר?".
איפה אמא שלך בכל הסיפור?
"כל השנים, אמא שלי ניסתה לעודד אותי לפגוש אותו. היא חשבה שהניתוק בינינו לא בריא לי. בתור מתבגרת, הניסיון שלה לסנגר עליו עצבן אותי. עד היום היא מגנה עליו. זה מטורף. למרות שהקשר ביניהם לא הצליח, הלב שלה פתוח אליו".
הוא חשוב לי, אהוב ונערץ
את בן זוגה ושותפה ליצירה, יניב (40), פגשה כשלמדו יחד באותו מסלול ב"סם שפיגל". "מההתחלה הייתה לנו כימיה. התחלנו לעשות ביחד את התרגילים. אני ערכתי לו והוא צילם לי. הידידות הפכה מהר מאוד לקשר רומנטי. אנחנו ביחד כבר 16 שנה". בסרט הנוכחי הוא משמש לא רק כבמאי שותף, אלא מתגלה כצלם מוכשר במיוחד שמייצר שוטים קסומים. הם הורים לנעמי בת השבע ולרות בת החמש. לאחרונה, השתקעו בקיבוץ כפר־חרוב ברמת הגולן, שם גדל יניב, והפכו לחברי קיבוץ.
בתקופת הלימודים, כשנדרשה להכין סרטון דוקומנטרי בן שלוש דקות, פנתה לאביה. "עלה לי רעיון לצלם את אבא שלי ואותי. התקשרתי אליו, והוא לא רצה להיפגש. היה לנו קצת קשר טלפוני סביב הדבר הזה. הוא הציע לי לצלם כל מיני דברים אחרים מעניינים, כמו אנשים שמחכים לאוטובוס. צילמתי את זה. הוא צדק, זה היה מעניין".
את מאוד מעריכה אותו.
"הוא מאוד חשוב לי, נערץ עליי ואהוב עליי. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותו. הקשר איתו היה בשבילי נקודת כאב. עוד לפני שהבנתי כמה הדבר הזה של היעדר אב מעסיק אותי יצרתי שני סרטים קצרים שעוסקים בזה. סרט אחד, עלילתי, הוא על נערה שמצלמת משפחה מרחוק. מתברר שזה אבא שלה והמשפחה החדשה שלו. בסוף הסרט, הם נפגשים ברחוב והוא עושה מחווה כשאומר לה 'בואי נעשה תמונה של כולנו למזכרת'. היה שם ניסיון לספר את הסיפור שהוא לא רק שלנו, אלא של הרבה משפחות מברית־המועצות. אמא וסבתא מגדלות את הילדים, הגברים לא חונכו לקחת אחריות על המשפחה. במרכז הסרט השני עומד צפר אקסצנטרי, גרוש, שלא מפסיק לחפש דורס לילה נדיר. בחיפוש הזה הוא מפספס את הבת שלו בדרך. הם נפגשים באקראי באוטובוסים. הציפור הזו מסמלת בשבילי השראה, אמנות. ההבנה כמה אמנות היא דבר ממכר וכמה אפשר ללכת איתה רחוק, להרגיש שכל הסביבה זו הפרעה".
"בת האמן" הוא הסרט השלישי והסוגר בטרילוגיה האישית של לינטון. היא התחילה לעבוד עליו כשסיימה את הלימודים והעבודה נמשכה שבע שנים וחצי. "כשהייתי בת 30 נולדה הבת שלי, עברתי משהו נורא חזק רגשית, משהו נפתח בי. אבא שלי אמר לאחי שאבוא לפתיחה של התערוכה החדשה שלו במוזיאון תל־אביב. הגעתי לפתיחה עם יניב ועם הבת שלי והייתה פגישה מדהימה. אבא שלי היה מקסים. הוא הראה המון חום כלפיי, הציג אותי לחברים שלו. הנדיבות הזו כבשה אותי. אחרי זה, הוא הגיע לבקר אותי עם אחי, הרים את התינוקת ובירך אותה. הייתי בטוחה שאנחנו חוזרים לקשר. הבנתי כמה אני רוצה את זה. הגעתי עוד כמה פעמים לראות את התערוכה הזו, שהיא רטרוספקטיבה של כל הפורטרטים העצמיים שלו. זה לעמוד במרכז החדר כשהדיוקן שלו מסתכל עלייך מכל פינה. זו הייתה חוויה מכוננת. ראיתי דרך הפורטרטים כמה הוא התבגר והזדקן. הוא גר קרוב, והחיים עוברים ולמה לעזאזל אנחנו לא בקשר כשבסוף אני אצטער על זה".
וזה לא קרה. בסרט, רואים אותך מתקשרת אליו שוב ושוב, מבקשת להיפגש. הוא עונה בחביבות, אך דוחה אותך בתירוצים שונים. ראיתי והתכווצתי בכיסא.
"לצופה ברור די מההתחלה שאבא שלי לא רוצה להיפגש איתי. אבל בהתחלה, כשדיברנו איתו, יניב ואני, הוא התלהב מהרעיון שנעשה עליו סרט. הוא אמר שרק לבת שלו הוא מאשר לצלם את העבודות שלו. כשהוא מתלהב, זה נורא מרגש. יש לו כריזמה וצ'ארם וזה חלק מהתעתוע. אז זה התחיל בהיי גדול ואמונה גדולה שדרך סרט משותף, נכיר וניצור חוויות משותפות ויהיה לנו תיקון. צילמנו את התערוכה, ואז התחילו ההיסוסים והדחיות שלו למפגש. הוא הסכים לפגוש את יניב לבד, בלעדיי. איכשהו, לקח לי המון זמן להבין שבעצם הוא לא מעוניין ולא נעים לו להגיד לי".
"קל להגיד 'הוא נרקיסיסט'. אני לא אשת מקצוע ולא שמה על מישהו אחר תווית. להגיד שהוא כזה משחרר אותו מאחריות. עובדה שהוא נשוי בשנית, אבא מעורב בחיים של ילדיו האחרים"
הצלחת להבין למה הוא נסוג מהסכמתו?
"הוא חשש שהסרט יהיה ביקורתי, מאשים, קורבני וצהוב. הוא אמר לי 'תשמעי, אני לא יודע מה נקודת המבט שלך. אני יודע מה הסגנון של ברגמן ומבין מה הסגנון של פליני, אבל אני ואת, אנחנו לא מכירים. לא אכלנו ולא שתינו ביחד - משהו שמסמל קרבה בעיניו - אני לא יודע אם את הבמאית המתאימה לעשות עליי סרט'. אולי הוא חשד באינטרסים שלי, בזה שאני רוצה לעשות אמנות על חשבונו. הוא לא הבין שהסרט הוא רק תירוץ, כלי בשבילי להתחבר שוב".
לאורך הסרט את לרוב מאופקת, כך שאנחנו, הצופים, כועסים במקומך. איך אפשר לא לכעוס כשאבא שלך לא רוצה לפגוש אותך?
"זה עניין תרבותי, קיבלתי חינוך קצת אחר. משהו יותר אסוף ופחות משתלח. אצלי לפחות, את יכולה לכעוס על אדם שיש לך יחסים אינטימיים איתו, שאת יודעת שגם אחרי הריב הוא יהיה שם. בקשר שהוא לא קשר כזה, לא הרגשתי בנוח לכעוס עליו. גם כשכבר כעסתי בלב ורציתי לשאול 'למה?' לא העזתי, כי ידעתי שהוא ייעלם לי כמו שהוא נעלם כשהייתי מתבגרת כועסת. בכל התהליך של לגייס אותו לסרט, התנהלתי איתו כמו עם כל דמות דוקו אחרת שאני מגששת איתה סביב סרט. איפשרתי לו להיות מי שהוא, גם אם הוא לא מושלם, ולנסות בכל זאת לייצר קשר, גם אם הוא שונה ממה שמצופה מאבא בטקסט־בוק התרבותי שלנו".
מעל הסרט מרחפת ההבנה שיש באבא שלך גרעין נרקיסיסטי, אבל את לא נותנת לסביבה ולעצמך להגיד את המילה המפורשת.
"יש היום הייפ סביב המושג הזה. נורא קל לראות מישהו ולהגיד 'הוא נרקיסיסט'. אני לא אשת מקצוע ולא שמה על מישהו אחר תווית של לוקה בהפרעת אישיות כזו או אחרת. גם אם יש קווים נרקיסיסטיים, אני מרגישה שלהגיד על מישהו שהוא כזה משחרר אותו מאחריות. עובדה שהוא נשוי בשנית, אבא מעורב בחיים של ילדיו האחרים".
5 צפייה בגלריה
"אחרי שסיימתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדדי אישיו באמת שוחרר"
(צילום: באדיבות yes דוקו)
את מכירה אותם?
"לפני כמה שנים נפגשנו שוב במקרה, ברחוב. הוא היה עם הבן הקטן שלו ואמר לו 'זו ריטה והיא גם הבת שלי'. לא היה לי ברור אם הבן שלו כבר יודע את זה או שלא. אני הייתי עם שתי הבנות שלי, הוא אמר להן שהוא הסבא שלהן והרים אותן באוויר בכריזמה מושלמת. הן מיד נפתחו אליו. כולם נפתחים אליו. אני כבר מקבלת את זה שהמפגשים איתו לעולם לא יהיו ביי דה בוק".
מה שמביא אותנו לרולר הסיום עם ההקדשה "לאבא, בהשלמה".
"זה לא להשלים עם היחס, אלא ההשלמה היא עם מי שהוא, עם מי שאני ועם המצב בינינו, בלי לצפות למשהו אחר. יש בתוכי חור, משם נובעת כל היצירה והחיפוש שנועד ללכוד את ההיעדר. זה גם להשלים עם החור הזה ולא לנסות לתקן ולשים פלסטר. אגב, אחרי שסיימתי לעשות את הסרט הזה, הרגשתי שהדדי אישיו באמת שוחרר. זה נחמד".
"אבא חזר להיות נוכח בחיים שלי, מתקשר, שולח ציורים שלו בווטסאפ, ביקר אותנו בבית החדש. אני לא מצפה ממנו לקשר יומיומי. בכל זאת, החיים שלנו צמחו בנפרד"
איך הקשר ביניכם היום?
"היום אני מבינה אותו קצת יותר. הוא עבר שנים קשות אחרי שעלה לארץ. הוא הגיע לפה כדי שיהיה לי אבא, נאלץ לבנות את עצמו מאפס בתנאים כלכליים קשים ובלי שפה. הגירה זה דבר שמפרק הרבה משפחות.
"הוא צפה בסרט ומאוד אהב. הוא אמר לי 'זה פורטרט עצמי שלך וזה משהו שהיית צריכה לעשות'. הוא חזר להיות נוכח בחיים שלי, מתקשר, שולח ציורים שלו בווטסאפ, ביקר אותנו בבית החדש. אני לא מצפה ממנו לקשר יומיומי. בכל זאת, החיים שלנו צמחו בנפרד. גיליתי שרק כששחררתי אותו, הוא היה יכול להופיע מחדש".
