סיפורים מאלפיים שנות שחיתות

פתגם סיני עתיק, שנהגה כנראה במוחו הקודח של עיתונאי אמריקאי או מבקר בריטי, אומר: "אחרי שהיית בסין שבוע, תוכל לכתוב ספר. אחרי חודש, תוכל לכתוב מאמר. אחרי שנה, תצא לך פסקה אחת, אולי. תישאר כאן יותר מזה, ולא תצליח לכתוב שום דבר על סין".

ככל שחיים בסין יותר, לומדים עליה יותר ומבינים אותה פחות. כשרק הגעתי למדינה, כמטיילת שלא דיברה מילה אחת בסינית, נדהמתי מהיופי, בעיקר של הכפרים. התרגשתי מהפשטות, מהקרבה לטבע, מהכנסת האורחיםשל אנשים שיחלקו עם זר מוחלט את מעט האוכל שגידלו בזיעת אפם. אחרי שהתחלתי ללמוד את השפה, הטיולים שלי השתנו, הפכו מורכבים ומבלבלים יותר. שאלתי יותר, הקשבתי יותר, הבנתי פחות כמובן, ולעיתים קרובות למדתי קצת יותר ממה שרציתי לדעת. להפתעתי, האיכרים סיפרו לפעמים דווקא לי עניינים אישיים ושערוריות מקומיות, חשפו בפני את הפן הלא נעים של חייהם. עד היום אין לי ממש מושג למה כמה מהסיפורים האלה הגיעו דווקא אלי. אולי הכוונה היתה שאעביר אותם הלאה, אל אנשים שחיים במציאות אחרת לחלוטין, אז הנה כמה סיפורים מהצד האפל של ההרים.

פקיד משפחתי

בביקור חפוז בכפר נידח במערב המדינה, אני מנסה לעקוב אחרי שיחה בין המארחת שלי לכמה חברות. הן נראות נרגשות, ובתשובה למבט התוהה שלי, מעבירות אלי את הסיפור, במאמץ לדבר סינית

לא לשימוש ילד סין (צילום: רחל בית אריה)

סטנדרטית ואיטית יותר, כזו שגם לאו-ווי (זרה) מוגבלת תבין.

הן מספרות לי על אחת השכנות שפגשתי קודם. אשה שקטה מלווה בילד לבוש בגדים קרועים מאד. היא בהריון, הן לוחשות, ויש בעיה. מה הבעיה? יש להם כבר שני ילדים, ולכן פקיד הממשלה המקומי מכריח אותה לעבור הפלה. בעודי מנסה לעכל את הסיפור, המארחת מוסיפה: "זו תהיה ההפלה הרביעית שלה". המידע הזה, על אשה לא מוכרת לי, זעזע אותי עד העצם. אני חוששת להביע ביקורת גלויה, מודעת לבעיה של פיצוץ אוכלוסין, אפילו תומכת במאמצים למנוע ילודה, ועדיין לא מסוגלת להתמודד עם מה שזה אומר בפועל. ההפלה הזו, כמו קודמותיה, תיעשה בבית על ידי אחות לא מוסמכת. מה עם אמצעי מניעה? השכנות מושכות בכתפיים "היא לא רוצה ללכת לבית חולים, ואולי אין לה כסף". שוב נזכרת בבגדים הקרועים של הילד, ובעובדה שאני חיה במדינה קומוניסטית שלא מספקת שירותי חינוך, רפואה או רווחה בסיסיים לאזרחיה.

הנדיב הידוע

קראתי הרבה בעיתונים ובספרים על הבעיה הגדולה של סין - השחיתות. מנתחים של הפוליטיקה הסינית מצביעים עליה כעל הגורם שאולי יפיל לבסוף את השלטון הקומוניסטי. שמעתי גם סיפורים אישיים, פה ושם. אחד מהם, בכפר בצפון, נגע לאיש שפגשתי כמה שעות קודם. הוא איש

עסקים יליד המקום ופילנטרופ מקומי. פגשנו אותו כשהגענו לפי הזמנתו, כמה מורים שטיילו יחד באזור, לביקור בבית הספר המקומי.

זה היה טקס פתיחת שנה בנוכחות מזכיר המפלגה, אנשי מינהל החינוך וכל המורים באזור. הנדבן קיבל אות הוקרה על תרומתו למקום, תעודה מודפסת בסימניות אדומות מסוגננות ומגן מברונזה. הוא מארגן סיורים לתורמים, מנסה לקדם הקמת בניין כיתות חדש, טופח על כתפיים ומחלק סיגריות לכל דורש. האיש גר בעיר המחוז ומחזיק את בית משפחתו בכפר בעיקר עבור אורחים. הוא מעריך מאד השכלה, רוצה לקדם את הנוער באזור, מבקש עצה בענייני חינוך, שמח על הנוכחות שלנו כאן. איש נחמד. כשאני מעירה בעניינו אחרי ה'בנקט' שהוכן לכבודו ולכבודנו, המורה איתה אני מדברת מעקמת שפתיים בלעג, ומספרת לי גרסה שונה לגמרי לסיפור. העסקים המסועפים של הנדבן כוללים נטילת אדמות במרמה מהכפריים - משפחות השכנים שלו, ילדים שגדלו יחד איתו - ומכירתן לממשלה לצורך ייעור מחדש, במסגרת מאמצים להחזרת איזון אקולוגי בסביבה. הפרויקט הזה לא כל כך היטיב עם הסביבה, אבל הוסיף לחשבון הבנק של הפילנטרופ עשרות אלפי דולרים.

שווים ושווים פחות

ושוב בדרום מערב, שוב בבית ספר כפרי. חדר המורים - למעשה מרפסת צופה אל עמק הנהר - רועש. הם לא קיבלו את משכורות החודש שעבר. אחת המורות נשלחת לעיירה הקרובה וחוזרת אחרי כמה ימים עם הכסף. עם חלק מהכסף. חלק אחר נעלם בדרך, כנראה לכיסו של פקיד זה או אחר. המורים מקבלים את העובדות בתסכול, תסכול שקט ומורגל, ובעיקר מיואש. ההשלמה היא עוד משהו שאני מתקשה להבין בסין. יש הבדל עצום בין קריאה בעיתון על מעשי שחיתות ועושק, ובין הטחת האמת ישר לפנים. בלתי נתפס בעיני שהעבודה הקשה הזו - בבית ספר כפרי חסר משאבים, במאמץ עצום להביא תלמידים לנקודת פתיחה שתאפשר להם תקווה, קלושה אפילו - לא זוכה אפילו לגמול הזעום שרשום בחוזה.

פתאום, אני לא רואה תקווה לאזור, לסין בכלל, לאנשים, לילדים. איך אפשר להילחם במערכת משומנת כל כך של שוחד וגניבות? במסורת של אלפיים שנות שחיתות? מבינה שהמהפכה הקומוניסטית טיאטאה כמה בעלי ממון, גרמה סבל אינסופי למיליונים, ובסופו של דבר שינתה מעט מאד. בתודעה של כולם כאן יש עליונים ותחתונים, יש שווים ושווים יותר, ויש ילדים, מאות מיליונים מהם, שגדלים באזורי הכפר של סין. הילדים האלה, לדעת כולם - מהממשל בבייג'ינג עד להם עצמם - שווים מעט מאד. את הגישה הזאת גם שנים של לימודי סינית לא יעזרו להבין. 

• הטורים הקודמים: מקום תחת ההימלאיה, סינים מכל הבחינות, דרקון לבן, דרקון שחור, המקום שאני אוהבת, חג קטן היה פה.