בדיוק כמונו: גם הילדים משתמשים וזורקים
לילדים של היום יש אג'נדה משלהם. בלי טיפת סנטימנט הם מאמצים את החדש וזורקים את הישן. זה מתחיל בשירי הפסח האמיתיים "באגוזים נשחקה" ו"תפרו, תפרו", וממשיך בחפצים ובפריטי הלבוש. ענת לב-אדלר תוהה איך זה ייגמר
הגנטית חזרה מהגן מצוידת בחברותיה הקרובות וברפרטואר שירים אותו התבקשו ללמוד בעל פה לקראת ליל הסדר הצפוי להיערך במתקן.
"אמא אל תפריעי עכשיו, אנחנו עושות חזרות", פקדה וסגרה את דלת החדר. הצמדת האוזן אל קיר הגבס די הבהילה אותי, ולא רק בגלל שגיליתי שהגנטיקה עובדת ושהילדה שלי מזייפת יותר מכולן, אלא מפני שבתום דקות ארוכות של ניסיון לפענח את ששומעות אוזניי, לא נותר לי אלא להודות בפני אני ועצמי שאין לנו מושג ירוק מהם השירים והפזמונים המשונים שעלו מן ההיכל.
פסח א-לה רוני סופרסטאר
מתורצת בצלחת פירות נכנסתי אל החדר, תובעת לדעת מה הן שרות. "מה, את לא מכירה?" שאלו השלוש במקהלה. "מה, אמא, אתם לא שרתם בגן שירים של פסח?" חקרה הגנטית ומבט חומל בעיניה. "שרנו, אבל לא את השירים שאתן שרות. אותם אני לא מכירה, זה מהגן?"
אז כן, השירים הללו הם מהגן. מדובר, חברים יקרים, בקולקציית הפזמונים העדכנית לפסח 2006. שירים חדשים-דנדשים, נושאים צליל רוני-סופרסטארי עדכני. ריח הניילון עדיין על הבתים, החרוזים לעתים עילגים ומאולצים, המנגינות לא מתלבשות במתגלגלת על הלשון, אבל הקטנים מצליחים לשיר ואפילו לזכור את כל המילים.
בהתחלה קצת נעלבתי. מה, השירים של פעם, אלה שאנחנו גדלנו עליהם, כבר לא מספיק טובים, שחייבים לרוץ ולגייס חדשים? מה, גם אותם זרקו לפנסיה 20 שנה לפני הזמן והחליפו בכוח עבודה זול וצעיר יותר? (ואולי מפלגת הגמלאים צריכה לשבץ את הנושא למצע שלה?)
ומה עם הצורך הלאומי שלנו בקצת דבק נוסטלגי? כזה שריח השקדים-קמח-מים שלו יזכיר לנו למה באמת אנחנו נשארים בארץ? האם באמת כל מה שדחוף עכשיו זה לצופף תחת המטרייה התרבותית קנון חדש של שירי חג ומועד, ולחמוס מאיתנו את ימי ילדותנו האבודים?
שירים בריח אקונומיקה
כשחזר אב הבית מעיסוקיו ושמע את תלונותיי, הוא געה בצחוק, כאילו סיפרתי לו שאני נושאת ברחמי קנגורו. כשנרגע קצת, אמר שאולי מדובר בקונספירציה של המורות לריתמיקה שמחפשות להגדיל קצת הכנסה בעזרת תמלוגים, ושוקדות בלילות על חריזת והלחנת נכסי צאן-קלקר חדשים לתפארת חגי ישראל. אבל אז נזכרנו שביום בו ישולמו תמלוגים עבור השמעת שירים בגני ילדים, כנראה יסתיים גם סכסוך התסריטאים והיוצרים, ומיד גנזנו את הרעיון.
חזרתי לחדר של הקטנה והודעתי לבנות המאובזרות שלמרות הצורך של האוחזות באקורדיון להחליף את האקורדים, לרענן את שורת המקהלה ולהטביע גם את חותמן שלהן על נצח ישראל, אותי לא ישכנעו. אני לא אצליח ללמוד את השירים החדשים, ואני כן מתעקשת להמשיך ולשיר "באגוזים נשחקה" ו"תפרו, תפרו". אתם יודעים, שירים אמיתיים, שמזכירים ימים רחוקים של נקיונות מטורפים וריח אקונומיקה, ושל חלום על שטר של עשר לירות - פסגת השאיפות של כל מי שחיפש את האפיקומן שנייה לפני שאליהו הנביא בא לדרוש את כדורי הקניידעלך שלו.
היום, לכו ספרו לילדים שלכם, שמתלבטים בבוקר בין הנייקי-אורות לנעלי הספורט עם הציור של ספיידרמן, מה זה היה עבורנו ללכת לקנות בגדים חגיגיים לכבוד ליל הסדר.
מהפך: הסנדלים הומרו באדידס
למרות עשרות אלפי הקילומטרים ששרפתי מאז, בירכתי מוחי יישאר פסח צרוב לנצח כנקודת הזמן בה נמתח על שפתותיי חיוך ענק. לא, לא רק בגלל חופשת החג שבימי הילדות הדביקים מניחוח ארטיק בננה נראית כמו נצח, אלא מפני שזה הזמן שבו היינו פוסעים קוממיות אל "נעלי במבינו", מעוז המיתולוגיה הרמתגנית, על מנת לרכוש זוג סנדלים חדשים לכבוד ליל הסדר.
אני זוכרת פסח אחד בו התעקשתי להמיר את הסנדלים בזוג נעלי "אדידס רום", סמל הסטטוס המובהק של שלהי הסבנטיז. לעולם לא אשכח את הריח שלהן ואת מגען בכפות ידיי. הן היו לבנות, רכות ונימוחות כמו גבינת עזים בשלה ומשובחת. כשנעלתי אותן בחנות, נמלאו העיניים שלי בדמעות של אושר. כשהלכתי, נעולה בהן חזרה הביתה, ריחפתי על המדרכות ותקופה ארוכה התעקשתי לישון איתן בלילה, אחרי שהברקתי בכל ערב את הסוליה והגפה.
מחובקות עלינו על יצוענו, נצמדתי אליהן בגאווה שבה כנפי צניחה נצמדות ל"צנף" טרי ב-202, מגלמות הבטחה ברורה לשידרוג והקפצה במעמדי החברתי.
שנה שלמה לא הורדתי אותן מהרגליים. בגשמים של החורף, בחמסינים של החופש הגדול, הן היו עליי, סמל אריסטוקרטי מחייב. גם כשהלבן המקורי התחלף בשחור של פיח וכבישים, גם כשהברק כוסה באבק הדרכים של טיולי הצופים, הן עדיין היו אטרקטיביות. ממש לא שקלתי להמיר אותן בזוג צעיר ומתוח יותר, לא חשבתי אפילו על האפשרות לשלח אותן לגמלאות בשל שרוכים שהתפוררו או חישוקי מתכת שנעלמו מחור ההשחלה, ואף זוג אחר לא הצליח לקרוץ אליי מחלונות הראווה או מרגליהם של חבריי לכיתה. היחסים ביננו היו ארוכים, הנאמנות היתה טוטאלית, ההתרגשות החזיקה מעמד כאילו היתה תאריך תפוגה על בקבוק מי ברז.
מציאות חולנית
היום, כשהילדים שלנו רק מגלים שהקצה של הנעל השתפשף במדרכה, הם מכריזים עליה כבלתי ראויה ומבקשים חלופה מתוחה ובוהקת יותר, ובכלל דומה כי הילדים של היום מתאווים להחליף נעליים כמו שאנחנו בחיים לא החלפנו אפילו גרביים: הם עמוסים בחפצים, ציוד, פריטים וחלקי חילוף שלעולם לא יספיקו להרגיש, לנצל ולחוות עד תום.
הם משתמשים, זורקים ואפילו לא שולחים מבט לאחור כדי לגלות מה עלה בגורל הפריט המאוס, שעדיין מרגיש צעיר, כשיר ומסוגל להביא תועלת.
אבל אי אפשר להאשים אותם, אלא רק את עצמנו. מי שזורק משוק העבודה גברים ונשים בני 45 הנמצאים בשיא אונם, רק בגלל האשליה שהם מבוגרים מדי ושגמרו את הסוס (אוקיי, יש גם שיקולים כלכליים בטרנד, אבל עזבו את זה כרגע), שלא יבוא בטענות לילד בן חמש שמאס בדגם האחרון של הבירקנשטוק שלו, עוד לפני שמלאו לדגם ח"י חודשים.
הילדים רק משקפים, בקטנה, את המציאות החולנית שלנו, המבוגרים. הם לעולם לא יוצרים אותה.
ענת לב-אדלר היא מחברת רב-המכר "סודות של אמהות עובדות", הוצאת ידיעות אחרונות
לטורים האחרונים של ענת לב-אדלר:
