"מה אתה מחייך? תעשה שיתנו לי אפידורל!"
הלילה עבר בכיף והכאב הקל באזור המפשעה כמעט לא הפריע לליאת לוי-קופלמן, עד שבישרו לה על פתיחה של שמונה. שמונה? אה, אם זה שמונה אז כבר נורא כואב לי ואני רוצה אפידורל, ועכשיו. ואם אני אראה עוד חיוך אחד בחדר בלי שמחוברת לי מחט לגב אני רוצחת מישהו
אז אחרי שכל מי שמכיר אותי (וגם כמה כאלה שלא) נזפו בי על זה שאני ממשיכה ללכת לעבודה ולא לוקחת כמה ימי חופש כדי "להתחבר לעובדה שאת הולכת ללדת" החלטתי לקחת יומחופש.
על סדר היום: לקום מאוחר ולהפנים את העובדה שעוד יומיים תאריך הלידה המשוער שלי ויש מצב שאני אשכרה בסוף באמת אלד. על האג'נדה: יום פינוק עצמי (שחי-שפמפשעה) ומפגש קצ'קעס בבית קפה עם הר של אוכל וכמות קינוחים משל היינו בטעימות חתונה.
"הלילה את יולדת"
היום: חמישי לפני שבוע וקצת. השעה: 20:30.המקום: בית קפה. הנוכחות: טלי, עידית, עדי ואנוכי.
הכול התנהל כמתוכנן. בערב נערך המפגש המדובר. עידית סיפרה על הבחור החדש, טלי ליטפה את בטן התאומים שלה ועדי נשנשה איתי עוגה. "טוב, הלילה את יולדת", פסקה טלי ככה משום מקום.
"איזה יולדת?" צחקתי. "לילה זה כבר בערך עכשיו ואין שום סימן באופק. אפילו לא צירצורון קטן להתנחם בו. נראה לי שאני אלד בשבוע 42, אחרי שיתנו לי זירוז וגם אז, בטח ישלפו אותו בכוח".
"את תראי שזה יקרה היום", היא אמרה באסרטיביות ודחפה גם היא את המזלג שלה לעוגה שלי (ולא שלא הייתה מונחת לפניה עוגת גבינה!).
"תשמע איזה קטע"
היום: אותו יום חמישי (תיכף שישי). השעה: 24:00.המקום: המיטה הנוחה שלי בבית. הנוכחים: האבא לעתיד (קצת עייף) ואני.
"תשמע איזה קטע", אני אומרת לו. "כבר איזה רבע שעה שאני מרגישה כאבים מוזרים במפשעה. אבל אין מה לדאוג, כי כל מי שאני מכירה שכבר ילדה, אמרה לי שצירים בדרך כלל מתחילים בגב ואחר כך עוברים לבטן. הכאבים שאני מרגישה ממש לא בכיוון".
"זה בטח הברקסטון היקס", הפגין האבא לעתיד ידע מקורס הכנה ללידה. "כן, זה בטח זה", אמרתי והתכוננתי לשינה. "אבל סתם בשביל הכיף, בואי נתזמן. נראה את המרווחים שלהם", הוא הציע. אז תיזמנו וגילינו שהמטרדים מופיעים כל 7 דקות. בינתיים ראינו קצת טלוויזיה, נשנשנו קצת שטויות במיטה ועשינו התערבות מתי יצא התינוק.
כבר נהיה 2:00 בלילה. עדיין הרגשתי את הכאבים המוזרים שהתחזקו. החלטנו לבדוק בספרים. פתחנו ספר ושם היה כתוב לגבי צירים משפטים בסגנון – "כשיש ספק – אין ספק" ו"אם היא הולכת/מדברת/מחייכת בין ציר לציר, אלו לא צירי לידה וזה ממש לא הזמן לנסוע לבית החולים". אם כתוב אז כתוב, אמרנו.
האבא לעתיד הודיע על פרישה ואני שהכאבים קצת הציקו לה, החלטתי לשעשע את עצמי בסלון. בחמש בבוקר שמתי לב שהתדירות שלהם גברה. אולי זה הזמן להעיר את האבא לעתיד? אבל בספר היה כתוב... אז לחכות? בסוף החלטתי להעיר ומקסימום יחזירו אותנו הביתה. אבל אני חייבת לדעת אם הכל בסדר ומה זה הכאבים המוזרים האלו (עדיין חיכיתי לכאבי הגב/מחזור שהיו אמורים לפקוד אותי).
הערתי אותו בעדינות... הוא הסתכל עלי ואמר בחיוך מהול בגיחוך: "זה ברור לך ששולחים אותנו תוך שנייה הביתה. את ממש לא נראית סובלת". "תודה, באמת", חיתחתתי אותו על האמפטיה.
"כמה פתיחה את רוצה שתהיה לך?"
היום: כבר יום שישי. השעה: 5:30.
המקום: מיון נשים. הנוכחים: האבא לעתיד (כבר עייף ממש), אני ופקידת קבלה מרגיזה.
לפקידת הקבלה במיון לא נראיתי מקרה דחוף, למרות שכבר קצת התחלתי לרקוד מרוב כאבים, והיא הכניסה לפני מישהי שעשתה קצת פרצופים כואבים (נואוט טו מיי סלף: הריון הבא לביים התכווצויות וסמי התעלפות). לא עזר שאמרתי שאני חושבת שגם לי יש צירים ושהגעתי קודם. בסוף היא הכניסה אותי. לא לפני שקדחה לי שעה עם טפסים וניירת.
כבר נהיה 06:00 בבוקר. אחות עייפה קיבלה אותי במיון. אחרי סשן לחץ דם ובדיקות שתן היא דחפה את ידה עמוק-עמוק ושאלה: "כמה פתיחה את רוצה שתהיה לך?"
"לפחות 3", אמרתי לה. "כי אני רוצה אפידורל". הסתכלתי עליה בבעתה. רק שלא תגיד לי שצוואר הרחם סגור או שאין לי בכלל פתיחה, כי כבר קצת כואב לי. מאוד! "מותק", היא חייכה. "יש לך פתיחה 8. את עולה מיד לחדר לידה".
8? מה 8? אמאל'ה, איזה פחד! "לא, לא! אין מצב!" ניסיתי להסביר לה בעדינות, כי ממש פחדתי לפספס את האפידורל.
האבא לעתיד חייך חיוך ענק. "מה אתה מחייך?" נזפתי בו (יש שיגידו שזה היה יותר קרוב לצרחה). "תעשה שתיכף ומיד יתנו לי אפידורל!".
תוך 10 דקות הייתי בחדר לידה. חדר 11. המיילדת שושי (שאחר כך הכרנו ממש לעומק), ניגשה אלי ובדקה אותי שוב. "יש כבר פתיחה של 9", היא חייכה. נשבעתי שאם אני רואה עוד חיוך בלי שמחוברת לי מחט לגב אני רוצחת מישהו.
היא ניסתה להסביר לי שקצת מאוחר לתת אפידורל ושעדיף לנסות ללדת בלי. אני הסברתי לה שעדיף לה לזרז את תהליך קבלת האפידורל, אחרת היא תסבול. וחבל!
אחר כך הגיע המרדים. חשבתי שהוא יהיה המלאך השומר, אבל הוא רק כעס עלי שאני יושבת לא טוב, ושאוי ואבוי לי אם אזוז כי אני יכולה להפוך למשותקת ושהוא לא מבין מה אני צריכה אפידורל בפתיחה 9. אבל אני, נשכתי את השפה, התאמצתי לא לענות לו והתרכזתי בעובדה שתיכף הכאב (שכבר הפך לפחות נסבל) עובר.
אז זהו, שלא! גם חצי שעה אחרי הזרקת האפידורל עוד כאב לי. מה כאב? נראה לי שפגשתי את אלוהים. התחננתי כמו נרקומן לעוד מנה. מרדים אחר (נשבעת לכם שהיו לו כנפיים לבנות והילה מעל הראש), הגיע ונתן לי עוד מנה ישירות לווריד. "יש לנו פתיחה של 10". כוס אמק! רציתי לקפוץ מהמיטה, לחזור לאוטו ולשכוח מכל הסיפור הזה. רק שכבר התחלתי לא להרגיש את הרגליים.
"כשתרגישי אותו, תלחצי"
היום: שישי. השעה: 9:30.
המקום: חדר ליד, מס' 11. הנוכחים: האבא לעתיד (כבר עירני לגמרי), החברות הנאמנות גל ועדי ואנוכי - במצב מאוזן, עם פתיחה 10 ואפידורל שטרם השפיע.
האבא לעתיד ממש שמח כשעדי וגל נכנסו. ראיתי על הפרצוף שלו שרווח לו שהוא לא יצטרך להעביר את הלידה עם יולדת אחת עצבנית וכואבת, ושיש עוד שתיים שיתחלקו איתו בקללות ובגידופים שהתחלתי לירות לכל עבר.
כבר כשהייתי מוכנה לסיבוב עצבים נוסף, חל הקסם. האפידורל השפיע! הכאבים הפכו עמומים אט-אט. אין לתאר את ההקלה שהרגשתי. כשכבר התמכרתי לתחושת ה"כלום לא כואב לי", התחלתי להרגיש לחץ.
שושי, הסופר-מיילדת, רצתה לבדוק את "הלחץ". כשתרגישי אותו, היא ביקשה, תלחצי ונראה מה קורה. אז לחצתי. "את בלידה", היא הודיעה. הראש כבר כאן.
"רגע, רגע! מה כאן? מה לידה? מה, זהו זה? זה קורה? לא, לא לא! שמישהו יעצור את זה. אני עוד לא מוכנה. אימאל'ה" (ואגב אימאל'ה, הייתה עדיין בדרך... תקועה בפקקים של הבוקר על כביש החוף).
גל, עדי והאבא ל(רק-עוד-רגע) לעתיד החזיקו לי את הידיים והרגליים ועודדו אותי כמו במשחק כדורגל. "תדחפי!", "יותר חזק", "ק-ד-י-מ-ה!"
"הנה הראש!", הסופר-מיילדת שושי הודיעה וכולם דחפו את הראש שלהם לראות... מדהים איך בסיטואציה הזו את מאבדת כל תחושת בושה וממש לא אכפת לך שארבעה ראשים תקועים לך באזור הכי מוצנע בגוף (ותודה שעשיתי שעווה).
עוד 4 לחיצות וקריאות עידוד ובכי של תינוק מילא את החדר. ב- 10:13 נולד הגוזל במשקל של 3.435 ק"ג. כולם בחדר בכו. אמא בדיוק הגיעה. ורק אני שכבתי והסתכלתי על האיש הקטן, הרטוב והסגול שצרח בחוסר אונים וחשבתי על אחותי, שבאותו רגע הייתה לי הכי חסרה בעולם. היא רואה אותו? היא רואה אותי?
ואז זה היכה בי: אני אימא. אני אימא! ואי אפשר היה לעצור את הדמעות.
הטור מוקדש לאבא לעתיד - שהוא כבר אבא - הגיבור והתומך, לעדי וגל שאין גבול לחברות שלהן, לאימא, ולתינוק החדש יותם. תודה!
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO ואמא לאחד.
הטור הקודם בסדרה:
מחכה לכאבי הגב/מחזור המובטחים
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
