החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 32-
"הוא פשוט סחב אותך החוצה?" שאלה אנני, ועיניה נפערו כל כך עד שג'יני כמעט צחקה.
"כן."
"על הכתף, או כמו כלה?"
ג'יני נקשה בעט על שפתיה. "זה היה יותר כמו לטפס על עץ ואז העץ מצמיח רגליים ומתחיל ללכת."
אנני הנהנה, כאילו זה נשמע הגיוני לגמרי. "אוקיי, אז כמו גור קואלה."
"בדיוק."
הייזל גלגלה עיניים ולקחה עוד לגימה מהתה.
"אני לא מאמינה שפספסתי את זה!"
הן ישבו בבית הקפה אחרי הסגירה, ואנני והייזל באו לשתות פמפקין ספייס לאטה ולפטפט. זאת היתה השגרה החדשה שלהן בשבוע האחרון. הן ישבו סביב שולחן גבוה. ספלים וצלחות עם שאריות מהמאפייה נחו ביניהן. זה היה עוד יום גשום ובבית הקפה היה חשוך אבל נעים, והחלונות התכסו באדים בגלל החמימות שבפנים. מישהו צייר קודם לב באדים והוא עוד היה שם, קשקוש קטן ועליז שבלט על רקע מזג האוויר הקודר.
"זה היה די רומנטי," אמרה ג'יני בחיוך. היא ידעה שהיא נראית חולמנית ומגוחכת, אבל היא לא שלטה בזה. "ואז נסענו לדירה שלו ובילינו את כל היום ב "
"לא!" הייזל הרימה ידיים כדי לעצור את המילים של ג'יני באוויר. "אין מצב. אני חייבת לעצור אותך. אני לא יכולה לשמוע על לוגן עושה מה שזה לא יהיה שעשיתם אתמול. לא. מצטערת."
"בסדר, בסדר. אני לא אכנס לפרטים."
"תודה."
"אני רק אגיד שהוא ממש טוב בזה."
"איכס!" הייזל כיסתה את האוזניים ועצמה עיניים בכוח.
אנני נקרעה מצחוק לידה. "יופי לך, ג'יני. אני שמחה לשמוע שלוגן היקר שלנו יודע מה הוא עושה." היא לקחה נגיסה מהסקון שלה. "אבל באמת, בלי פרטים."
ג'יני הנהנה וקילפה את הידיים של הייזל מעל אוזניה. "בלי פרטים. מבטיחה."
הייזל פלטה אנחת הקלה ארוכה ודרמטית. ג'יני חייכה כשנזכרה בפעם הראשונה ששתי הנשים האלה נכנסו לכאן כדי להזהיר אותה בקשר ללוגן, וכפי שהבינה עכשיו, לנסות להגן על הלב של חברן הטוב. הסב לה אושר גדול לדעת שלא רק לוגן סומך עליה, אלא גם החברות הכי טובות שלו.
דפיקה פתאומית על הדלת הבהילה את שלושתן.
"מה לעזאזל?" מלמלה אנני.
אדם גבוה במעיל גשם שחור עמד מחוץ לדלת. גשם זרם מעל הברדס שלו והרוח התנגשה בו בעוצמה מהצד. ג'יני היתה גאה בעצמה שחשבה שזה רוצח רק לשנייה אחרת, ואז הבינה שזה כנראה לא.
הדמות הרימה יד לשלום.
"נואה," נשפה הייזל, שזיהתה אותו ראשונה.
"אה!" ג'יני ירדה בקפיצה מכיסאה ומיהרה להכניס אותו. "נואה, מה אתה עושה שם?"
נואה נכנס והביא איתו פרץ של רוח וגשם שמיד לכלכו את רצפת בית הקפה. הוא הוריד את הברדס וחייך אליה. "רק קצת גשם." הוא הבזיק מבט אל המקום שבו ישבו הייזל ואנני, וחיוכו התרחב.
"חיפשתי אותך," הוא אמר כשעיניו ממוקדות בהייזל, וג'יני לא החמיצה את הסומק שטיפס לאִטו במעלה לחייה של חברתה.
"באמת?" עיניה של הייזל נפערו מאחורי המשקפיים. "למה?"
החיוך של נואה נמחה, ומעט מהביטחון האופייני לו נעלם מול השאלה ההמומה של הייזל.
"אני... אממ... קיוויתי שהספר שהזמנתי הגיע."
"ואתה צריך אותו ברגע זה?" שאלה הייזל והצביעה על הסופה מחוץ לחלון.
"כאילו, אני די מחכה בהתרגשות להתחיל לקרוא אותו."
אנני החניקה צחוק, אבל ג'יני תקעה בה מבט של אזהרה. מה שקרה בין נואה להייזל היה חמוד מדי ומביך מדי והיא לא רצתה להפריע לזה.
הייזל נאנחה והורידה את המעיל שלה מגב הכיסא. "קיבלתי כמה הזמנות היום. נראה לי שאפשר ללכת לבדוק."
"יופי." נואה חיכך את ידיו בהתרגשות, וג'יני נשכה שפתיים כדי לא לצחוק.
"בוא." הייזל משכה את הברדס מעל הראש ופנתה אל הדלת. "נתראה אחר כך, בנות," היא אמרה מעבר לכתפה, ונואה יצא בעקבותיה אל הגשם.
אנני התמוטטה על השולחן. "אני לא מאמינה! השניים האלה פשוט לא אמיתיים!"
"בעיני זה חמוד."
אנני גלגלה עיניים. "הוא מזמין ספרים ככה כבר שבועות. סתם ספרים אקראיים, ג'יני! אני לא חושבת שהוא מסתכל אפילו איך קוראים להם לפני שהוא קונה אותם. הוא רק מחפש תירוץ ללכת אליה."
"זה נורא רומנטי!"
אנני עשתה פרצוף. "זה כואב. הוא צריך כבר להזמין אותה לדייט ולגאול את כולנו מייסורינו."
ג'יני צחקה והתיישבה שוב על כיסא הבר שלה. "ומה איתך?"
"מה איתי?"
"את ומק."
הלסת של אנני צנחה ואז נסגרה בבת אחת. "אני ומק אויבים מרים, אז אני לא יכולה אפילו לנחש על מה את מדברת."
"אה, נכון. סליחה. מה חשבתי לעצמי?"
"תמחקי את החיוך הזה, ג'יני."
"איזה חיוך?" היה אפשר לשמוע את הצחוק בקולה.
אנני צמצמה את עיניה. "תרכבי לך אל השקיעה עם לוגן ותעזבי אותנו בשקט."
"כמובן. זאת התוכנית." היא נגסה בעוגיית חמאה וקינמון וחייכה אל אנני. החברה החדשה שלה תקעה בה מבט זועם.
זה היה נהדר.
"איפה הוא?" דודה דוט נכנסה בסערה לבית הקפה בשעת אחר צהריים שקטה בנובמבר, וצעיף הצמר שלה התעופף מאחוריה כמו גלימה.
"דודה דוט! חזרת!" ג'יני רצה לקראתה מסביב לדלפק. דוט משכה אותה לחיבוק בניחוח פצ'ולי, ואחד העגילים הענקיים שלה נתן לג'יני מכה על הלחי. ג'יני שאפה זיכרונות ילדות מכל הביקורים שלה כאן. בית הקפה הזה וסופי השבוע עם דוט היו ממלכה של חופש וכיף ואינספור ספלים של שוקו חם בניחוח קינמון. עכשיו המקום הזה נהפך למשהו אחר בשבילה. תחושת שייכות, עבודה מספקת וחברות טובות במרחק כמה צעדים מכאן. ירידה מהירה במדרגות בשעות הבוקר המוקדמות כדי לשתות כוס קפה עם לוגן לפני שהוא חוזר לחווה. הרגעים השקטים האלה לפני עלות השחר היו האהובים עליה ביום.
דודה דוט המשיכה לאחוז חזק בזרועותיה של ג'יני, נשענה לאחור ובחנה את האחיינית שלה במבטה.
"את מאושרת?" היא שאלה, ופניה התרככו כשראתה את החיוך שלה.
"מאוד."
דוט הנהנה, וכוכבי הים התלויים מאוזניה התנדנדו. שערה המאפיר נאסף בפקעת גבוהה והיא היתה שזופה להפליא. היא הדיפה ריח של קוקוס. אבל היא לא נראתה רגועה בכלל. למעשה, פניה שבו אל הנחישות שעטו כשהתפרצה פנימה קודם.
"איזה יופי כאן." דוט הסבה את תשומת לבה מג'יני אל החלל הקטן. היא שילבה זרוע בזרועה של ג'יני. "את עושה כאן עבודה טובה."
ג'יני הסמיקה מגאווה ולרגע שכחה לשאול את דודתה מה מטריד אותה. "תודה." בשבועות האחרונים, בלי נורמן, היא דאגה כל הזמן שבית הקפה נמצא צעד אחד מהתרסקות מוחלטת. אבל מתברר שהשנים שבהן עבדה אצל מרווין לימדו אותה להיות מסודרת ויעילה. היא היתה טובה עם אנשים, גם עם הקשים שבהם. והיא ידעה לתפקד גם בכאוס ובלחץ. אולי היא לא נתנה לעצמה מספיק קרדיט כשהגיעה לכאן. אולי היא בהחלט האדם המתאים לנהל את בית הקפה.
אולי דוט ידעה את זה מההתחלה.
אדלין, אחת הבריסטות החדשות, חייכה אליה מאחורי הדלפק. "מה תרצי?"
"תה נענע, בבקשה," אמרה דודה דוט ומבטה עוד טייל בחלל. היא ממש רעדה מעצבנות, ותה הנענע היה עוד סימן לכך שמשהו מטריד אותה מאוד. דוט תמיד אמרה שנענע מרגיעה אותה. וברגע זה היא ממש לא נראתה רגועה. ג'יני מעולם לא ראתה אותה במצב הזה.
"איך היה הטיול שלך?" היא שאלה כשהן התיישבו ליד שולחן בפינה.
"היה טוב. נחמד מאוד." היא סוף כל סוף הפנתה את מבטה העז אל ג'יני. "אני כל כך מצטערת שהשארתי אותך כאן במצב הזה."
ג'יני התכווצה. היא סיפרה לדודה שלה על נורמן כמה ימים קודם לכן וממש לא ציפתה לביקור הפתע הזה.
"זה בסדר. באמת. זה מאחורינו."
דודה שלה נשפה בקול, בחוסר הסכמה.
"הנה התה שלך." אדלין הניחה את הספל מול דוט ומיהרה בחזרה לעמדה שלה, כי מן הסתם חשה באווירה ליד השולחן. גם ג'יני רצתה פתאום להתחבא מאחורי הדלפק.
"זה ממש לא בסדר, ולכן דרשתי ממנו לפגוש אותי כאן היום."
"מה?" ג'יני הצליחה לא להיתקל בנורמן מהיום שבו התפטר, אף על פי שזה היה קשה יותר ממה שחשבה. רק יום קודם לכן, במכולת, היא הסתתרה במשך עשרים דקות במעבר הקפואים בזמן שהוא סיים את הקניות כדי שלא ייפגשו בטעות בקופה. כשהלכה סוף כל סוף לקופה, אצבעותיה היו חסרות תחושה והיא בקושי הצליחה להוציא את כרטיס האשראי מתוך הארנק.
"אנחנו צריכים ליישר את ההדורים." דוט שילבה את זרועותיה על השולחן וכל טבעות הזהב שלה נקשו.
מי צריך ליישר את ההדורים? דוט ונורמן? נורמן וג'יני? מבחינת ג'יני, אין לה שום בעיה לא לראות את האיש הזה יותר לעולם.
הפעמון מעל הדלת צלצל ותשומת לבה נמשכה בבת אחת אל הפתח.
לוגן מצא אותה מיד ושפתיו נמתחו בחיוך ששינה את הבעת פניו בן רגע מסטואית לרכה. אחר כך ראה את דוט וזקף גבה בשאלה אילמת. ג'יני משכה בכתפיה כשעשה את דרכו אל השולחן.
"הֵיי, דוט. מה מביא אותך לעיירה?"
"לוגן! תצטרף אלינו, בבקשה. כמו כולם, כבר שמעתי עליך ועל האחיינית שלי."
ג'יני הסתכלה בתענוג על לחייו של לוגן מסמיקות מעל זקנו.
"אממ... כן... אנחנו... כאילו, אני "
"פשוט שב, לוגן," אמרה ג'יני וצחקה, והוא שקע בכיסא לידה בהכרת תודה. אדלין הגישה לו את הקפה השחור הקבוע שלו והוא הודה לה בחיוך.
דוט חזרה להסתכל על הדלת. הרגל שלה קפצה בעצבנות מתחת לשולחן ונתקלה שוב ושוב ברגלה של ג'יני. האם דודה שלה באמת כל כך מודאגת מהעימות עם נורמן? נכון שהוא טיפוס נרגן, אבל הוא לא באמת מאיים.
"מה קורה?" לחש לוגן באוזנה והפר את השתיקה המביכה.
"דודה דוט הזמינה את נורמן. כדי ליישר את ההדורים," אמרה ג'יני ונשענה לתוך החמימות המנחמת שלו.
"טוב מאוד. גם לי יש כמה דברים שהייתי רוצה ליישר לאיש הזה," הוא מלמל חרש.
ג'יני עמדה להזכיר לו שבשום פנים ואופן אסור לו להיכנס לריב עם נורמן, אבל אז הדלת נפתחה שוב והאיש שכולם חיכו לו הגיע.
עיניו של נורמן סרקו את החלל עד שנחתו על דוט. דודה דוט שאפה אוויר בחדות וכל גופה קפא. מבטו נח עליה כאילו הוא לוגם אותה בעיניו ובולע כל טיפה. ג'יני הרגישה את הכמיהה. את החרדה. את האהבה.
לעזאזל. הייזל צדקה. באמת התחוללה כאן דרמה גדולה.
נורמן דחף את המשקפיים במעלה האף ויישר את האפודה שלו. הוא פנה לכיוונם, וג'יני קלטה את דוט מסדרת מאחורי האוזן את קווצות השיער הכסוף שהשתחררו מהפקעת שלה. סומק לא אופייני הציף את לחייה של דודתה.
"דורותי," הוא אמר בהנהון קצר.
"נורמן."
ג'יני הגניבה מבט אל לוגן. הוא זקף גבות ומשך בכתפיו, והיה ברור שבדיוק כמוה, אין לו מושג מה קורה כאן.
"אני רוצה להתנצל," התחיל נורמן.
"חסר לך שלא," התפרצה דוט, והלבבות המצוירים שחגו סביב ראשה צנחו בבת אחת אל הרצפה. לוגן החניק צחוק, וג'יני בעטה בו מתחת לשולחן.
"אני מצטער על הנזק שגרמתי לבית הקפה, וגם למצבה הנפשי של ג'יני. העניינים יצאו משליטה, הרבה מעבר למה שהתכוונתי." הוא צד את עיניה של ג'יני, והיא הנהנה אליו קצרות לאות מחילה. לוגן, לעומת זאת, הרגיש הרבה פחות סלחני ותקע בו מבט זועם. נורמן חזר להסתכל על דוט. היא לא נראתה הרבה יותר אוהדת מלוגן. איש מסכן. ג'יני ממש ריחמה עליו. השיחה המביכה הזאת נראתה כמו עונש חמור מדי.
"אתה הילכת אימים על הבחורה המסכנה הזאת. הבהלת אותה עד מוות באמצע הלילה!"
"לזכותו ייאמר שזה לא היה הוא," התערבה ג'יני, אבל דוט התעלמה ממנה ולא הורידה את המבט מנורמן. אגלי זיעה כיסו את מצחו של האיש האומלל.
"לא התכוונתי שזה יקרה. חשבתי שאני רק אעשה קצת צרות. זה יצא משליטה. שילמתי על הנזק."
"נו," דוט נשפה בכעס ושילבה את זרועותיה על החזה. "זה המינימום שיכולת לעשות."
נורמן הנהן בנוקשות. "אני יודע. המעשים שלי בלתי נסלחים."
"כבר סלחתי לך, נורמן," אמרה ג'יני. דוט ירתה בה מבט חריף, אבל פניה כבר החלו להתרכך. תשומת לבה של ג'יני נעה הלוך וחזור בין דוט לנורמן, והיא הרגישה מיותרת לגמרי כי שניהם נראו לכודים זה במבטו של זה. היא דחפה קלות את הכתף של דודתה בעידוד.
"טוב. אני מניחה שאם ג'יני סולחת לך, אז גם אני יכולה. אולי."
נורמן נאנח פתאום. נרגע מעט אבל החרדה עוד היתה חקוקה על פניו. "נעלבתי," הוא אמר. "כשנסעת, חשבתי, טוב, אחרי כל השנים האלה שאנחנו עובדים יחד, הכי הגיוני שאני אקנה את בית הקפה. שאני אחליף אותך."
"או שיכולת לבוא איתי."
"מה?" ג'יני כיסתה את פיה בידה, כי לא התכוונה להתפרץ ככה שוב, אבל באמת מה?!
נורמן מצמץ ופיו נפתח ונסגר כמה פעמים לפני שהמילים הצליחו סוף סוף לצאת ממנו. "דורותי... אני לא מבין?"
דודה דוט נאנחה ארוכות. "ברור שאתה לא מבין. וזה חצי באשמתי. אבל הסיבה שלא העברתי לך את בית הקפה היא שקיוויתי שגם אתה תצא לפנסיה ושאנחנו נוכל... שסוף סוף נוכל..." דוט השתתקה ונורמן שקע בכיסא קרוב.
"א אני... לא ידעתי," הוא גמגם.
דוט משכה קלות בכתפיה, וכל הזעם התנקז ממנה. "כי לא אמרתי לך."
ג'יני תמיד ראתה את דודתה בטוחה בעצמה וחזקה, מתנהלת בעולם בדיוק כמו שרצתה. אבל עכשיו, כשהיא הסתכלה מעבר לשולחן בגבר שכנראה היתה מאוהבת בו שנים, דוט נראתה ביישנית, אפילו לחוצה, וג'יני הרגישה פרפרים של הזדהות בבטן.
"אולי כדאי שנלך " לחש לוגן, אבל ג'יני נופפה בידה בביטול.
"שקט." היא לא רצתה ללכת לשום מקום. העניינים רק מתחילים להתחמם. העיירה הזאת השפיעה עליה כהוגן.
נורמן הושיט ידיים מעל השולחן ולקח את ידיה של דוט. "דורותי, אני מאוהב בך כבר שנים."
דוט משכה באפה, וג'יני החליקה לעברה מפית. היא מעולם לא ראתה את דודתה בוכה. דוט מחתה את עיניה והחזירה את ידיה אל ידיו של נורמן.
"הייתי צריכה לספר לך קודם," אמרה. "אבל כנראה פחדתי."
"ממה פחדת?"
היא משכה בכתפיה. "שלא תאהב אותי בחזרה."
נורמן הניד את ראשו. "בלתי אפשרי."
ג'יני חייכה, גם כשלוגן לקח את ידה מתחת לשולחן וניסה שוב למשוך אותה משם ולתת לדודה שלה קצת פרטיות.
הפעם ג'יני הסכימה, ושניהם קמו ועמדו יחד מאחורי הדלפק והסתכלו על דוט ונורמן מתקרבים זה אל זה עד שראשה של דודתה נח על כתפו.
ג'יני נאנחה. "אתה יכול לדמיין איך זה לאהוב מישהו כל כך הרבה זמן ולא להגיד כלום?" היא מלמלה.
"אני לא צריך לדמיין את זה," אמר לוגן, והחספוס בקולו הסתיר את הרגשות שג'יני ידעה שפועמים ברקע.
"אתה? אתה אמרת לי שאתה אוהב אותי אחרי איזה חודש," אמרה. היא השעינה את כתפה על כתפו והתענגה על היציבות שלו.
הוא צחק קצרות. "אני יודע, אבל את ממש הקלת עלי."
היא חייכה. "אני?"
"כן. היית די שקופה."
"היי!" היא חבטה בזרועו בשעשוע. "גם אתה היית די שקוף."
"אה, כן?"
"טוב. אין דבר שצועק 'אני אוהב אותך' יותר מלהחליף מנעול."
"מה את אומרת?"
"האמת, כל דבר שקשור בארגז כלים. לתקן משהו, לבנות משהו. זה הכול מחוות ענק שאומרות 'אני אוהב אותך'."
"וואו, לא היה לי מושג."
ג'יני נשענה עליו שוב. "כן."
"אני שמח ששנינו היינו שקופים לגמרי," אמר, ותשומת לבם נדדה בחזרה אל איחוד הלבבות בין דוט לנורמן. ג'יני לא יכלה לדמיין עולם שבו היא עובדת לצד לוגן בכל יום ולא מסוגלת לומר לו איך היא מרגישה, או לתת לו יד, או לנשק אותו. זה נשמע כמו עינוי.
אבל היא יכלה לדמיין מצב שבו מישהו מפחד שהוא לא ראוי לאהבה. יכול להיות שהמחשבה הזאת חלפה בראשה פעם או פעמיים בחיים. העובדה שגם הדודה האמיצה והחזקה שלה הרגישה ככה גרמה לה לחשוב שאולי אף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה.
ואולי זה בסדר.
אולי היא יכולה להיות עליזה וקודרת, מבולגנת וכשירה, שמש וגשם, ג'יני החדשה וג'יני הישנה יחד.
לוגן נתן לה נשיקה על קצה הראש, והיא הרגישה את החמימות זולגת לה עד לאצבעות הרגליים.
בינתיים בהחלט נראה שזה מסתדר.
אולי חיי העיירה הקטנה המושלמים כגלויה אינם בדיוק כפי שדמיינה אותם, אבל החיים שמצאה כאן היו די מושלמים בשבילה.
-אפילוג-
הדירה של ג'יני היתה מלאה באנשים ובארגזי קרטון ריקים. לוגן עמד ליד הדלת ופירק כל ארגז שהתרוקן. לצדו היתה כבר ערימה יפה. וכל ארגז שהוסיף לערימה הזכיר לו מחדש שזה אמיתי, שג'יני נשארת.
אבל גם אם היא לא תישאר, הוא עדיין אדם בעל ערך. ככה לפחות הפסיכולוג החדש שלו אמר לו. הוא דיבר על הבעיות שלו עם ד"ר סטיבנס פעם בשבוע, וג'יני הסתגלה לחיים החדשים שלה, אבל מה שהכי חשוב היה שהם עושים זאת זה לצד זה.
מסיבת פריקת הארגזים היתה הרעיון של איזבל. היא גייסה לעזרה את מועדון הקריאה, את אנני ואת הייזל, וג'יני סוף כל סוף ארגנה את הדירה החדשה שלה. נואה התחנן בפני לוגן שיזמין גם אותו, ועכשיו הדירה הקטנה היתה מלאה מפה לפה בכל חבריה החדשים של ג'יני.
היא עמדה במרכז החדר בפנים קורנות ואמרה לנואה איפה היא רוצה שהוא יתלה כל דבר.
"נראה לי שצריך להרים קצת בצד שמאל," היא אמרה.
"לא, לא, עכשיו זה עקום," מחתה הייזל והצביעה על הצד הגבוה יותר. "קצת יותר למטה בצד הזה."
נואה החזיק את הציור הענקי של הפרה הסגולה גבוה מעל הראש והתקשה ליישר את המסגרת. "איך זה?"
"לא יודעת. עכשיו צד ימין נראה לי גבוה מדי." הייזל החניקה צחקוק.
ג'יני שמה יד על המותן והטתה את ראשה הצדה. "אולי זה בכלל לא מתאים על הקיר הזה."
נואה הוריד את התמונה בנהמה. "אתן תחליטו. ואני אלך לשתות משהו."
ג'יני והייזל התמוטטו על הספה בהתקף צחוק. "סליחה, נואה! אין כמוך," אמרה לו ג'יני כשהלך למטבח לקחת בירה מהמקרר. לוגן נכנס למטבח בעקבותיו וחלף על פני ג'ייקוב, שנראה קצת מבולבל והיה בדרכו לשאול את ג'יני למה יש לה כל כך הרבה צעיפים.
נואה הוציא שתי בירות מהמקרר והושיט אחת מהן ללוגן. על הדלפק היתה ערימה של קופסאות פיצה. תמורה לכולם על העזרה. זה היה יום לפני חג ההודיה, וג'יני אמרה שזאת הסעודה שלפני הסעודה. מחר בית הקפה יסגור את דלתותיו והם ייסעו לניו יורק לבלות את סוף השבוע של חג ההודיה עם המשפחה שלה. לוגן היה קצת בלחץ מהפגישה עם ההורים שלה ועם אחיה בן, שהחליט ברגע האחרון לעלות על טיסה מקליפורניה ולהצטרף לחגיגה. ג'יני אמרה שזה מפני שהוא מת לפגוש את החוואי הסקסי שלה. בדרך כלל לא היתה לו שום בעיה לשמוע את ההערה הזאת מפיה, אבל עכשיו היא לא עזרה להרגיע את העצבים שלו.
"נראה לי שהיא שונאת אותי," אמר נואה, ללא כל צורך לציין על מי הוא מדבר.
"לא נראה לי." לוגן לגם מהבירה שלו והדחיק לרגע את המחשבות על המפגש עם המשפחה של ג'יני.
"אני די בטוח שכן," אמר נואה בחיוך קודר. "אני יודע להתיש אנשים."
לוגן צחק. "זה אחד הכישרונות החבויים שלך."
נואה הנהן ולקח עוד לגימה מהבירה כדי להכין את עצמו להקנטות של הייזל וג'יני. "טוב. אני יוצא לשם שוב."
"בהצלחה, אחי."
"תודה." למרות חששותיו, ניכר שנואה נהנה מאוד מתשומת הלב של הייזל. פניו אורו ברגע שחזר להיות איתה באותו חדר. מצבו היה נואש.
לוגן נד בראשו והסתכל על נואה חוזר שוב למקומו ליד הקיר, ועל הייזל מתפעלת בלי בושה מהתחת שלו. כן, היא בהחלט לא שונאת אותו.
הוא נשען על המשקוף במטבח והסתכל על כולם נותנים כתף, על הדירה של ג'יני שהתחילה להיראות כמו בית, לאט אבל בטוח. בסתר לבו רצה שהיא תעבור לגור איתו יום אחד בבית הגדול בחווה, אבל הוא לא רצה לדחוק בה. בינתיים, הכול היה בדיוק כמו שצריך.
היא הסתכלה לאחור מעבר למשענת הספה וראתה אותו מחייך אליה.
"נראה טוב, נכון?" היא שאלה.
"בהחלט."
"נראה כאילו אני באמת גרה כאן."
"כאילו את דרים הרבורית אמיתית?"
"דרימרית אמיתית," תיקנה הייזל, ולוגן גלגל עיניים, אבל בסתר לבו אהב את זה. הוא אהב את העיירה הארורה הזאת ואת האנשים החטטנים הארורים האלה, ואהב במיוחד את האישה שהציצה בו מאחורי משענת הספה.
ג'יני קיפצה על רגליה, באה לעמוד לידו והצטנפה בתוכו בדיוק כמו שהוא אוהב.
"לא אכפת לי איך קוראים לזה, אבל אני יודעת שאני רחוקה מאוד ממצב שאין מי שיעזור לי כשאני חולה."
"נכון. תראי את כל האנשים האלה. הם בטוח יהיו מוכנים לבוא לנקות את הקיא שלך."
ג'יני צחקה וטמנה את פניה בצד גופו. "אבל אל תגיד להם את זה," היא אמרה בלחישה קולנית. "אחרת הם לא ירצו להיות חברים שלי יותר."
"לא להגיד לנו מה?" שאלה קאורי ויצאה מחדר השינה אל הסלון. "שאת בלגניסטית נוראית? אנחנו כבר יודעים ואנחנו אוהבים אותך בכל זאת."
"וואו, תודה."
קאורי חייכה. "על לא דבר."
ג'יני התנתקה מצדו, טיפסה על משענת הספה וישבה עליה. היא כחכחה בגרונה.
"רק רציתי להגיד לכם תודה על העזרה. על הכול. שעזרתם לי להפעיל מחדש את בית הקפה ועל היום. אני מעריכה את זה מאוד."
"בטח, יקירה," ננסי טפחה על רגלה והתיישבה על הספה לצד כפות רגליה של ג'יני. "את אחת מאיתנו עכשיו, לטוב ולרע."
ג'יני חייכה. "לטוב, לטוב."
לוגן נעמד מאחוריה וכרך את זרועותיו סביב מותניה. היא נשענה עליו, והוא הסכים איתה במאה אחוז.
הכול בדרים הרבור היה יותר טוב כשג'יני לצדו.
תודות
תמיד הרגשתי שאיפשהו בתוכי יש ספר על עיירה קטנה בת זמננו, ואני כל כך שמחה שניתנה לי ההזדמנות לכתוב אותו. אז קודם כול אני רוצה להודות לג'ני רותוול שהאמינה בסדרה הזאת (ונתנה לי אור ירוק לכתוב אותה!). תודה גדולה לכל אנשי הוצאת One More Chapter, ובמיוחד לעורכת שלי אג'בוול רוברטס, על המחשבות והעידוד וההתרגשות מהסדרה הזאת.
תודה גם להורים שלי. לאבא שלי שתמיד מוכן לדבר על ענייני עבודה ולאמא שלי על ההתלהבות האינסופית מכל מה שאני עושה.
לבעלי, שלרגע לא חשב שהכתיבה היא רעיון משוגע, ולילדים שלי, שהיו הראשונים שכתבו שאמא שלהם היא סופרת בשאלונים של בית הספר לקראת יום האם. אם אתם מאמינים בזה, אז גם אני.
ואחרונות חביבות, תודה ענקית לכן הקוראות, כי בלעדיכן הספרים האלה היו רק מונולוג שלי עם עצמי. תודה שנתתן לי הזדמנות ואני מקווה שנשאר לכן טעם של עוד!
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
