החלקים הקודמים של הספר:
39.
תמר ישבה על שפת המיטה ברגליים משוכלות, רכונה על בלוק המכתבים ושקועה בפירוט ההתרחשויות האחרונות, למעט האירוע עם יענקלה. הרצפה היתה רטובה מהמים שבהם רִעננה הדס את החדר החם, טרם צאתה יד ביד עם חיים מקבוצת גבורה. הקשר בין השניים הנץ בחג השבועות. כל חברי הקיבוץ וכל קבוצות חברת הנוער, מקטן ועד גדול, עמדו בצורת ח' ברחבת הדשא הגדולה שבחזית חדר האוכל, עקבו אחר סלי הביכורים שעברו בסך וזיכו את יוצריהם בנקודות. חברים אחדים מגבורה לקחו עגלה עם חמור והטעינו עליה מכל טוב הארץ. הם זכו כמובן במקום הראשון.
תמר, הדס, דפנה ואיריס חברו יחדיו להכנת טנא נצרים גדול. הן צעדו ועל ראשיהן כובעי קש רחבי תיתורה שרצועות צבעוניות משתלשלות מהם ובידיהן טנא גדול מקושט באותן רצועות מכל צדדיו. הן זכו במקום השני. במקום השלישי זכתה קבוצת עוז, של היתומים, שהכינו כדור גדול מעיסת נייר, חוררו אותו מכל צדדיו, ולתוך החורים השחילו גבעולים משבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
נציג מכל קבוצה זוכה הוזמן לקבל את הפרס מידיה של שולה, האחראית לענייני החגים. הדס נבחרה לנציגת הבנות. היא עלתה בראש מורם על הבמה המאולתרת מארגזים, ואחריה עלה חיים, נציג קבוצת גבורה. אחרון צעד הזוכה מקבוצת עוז. ברוב התרגשותה קרבה הדס אל קצה הבמה ובפסיעה אחת מיותרת מעדה, גופה הסתחרר סביב עצמו ובליל צרחות נשמע מכל עבר. למרבה המזל הספיק חיים לאחוז בה ולייצבה על הבמה. הדס הודתה לו ושכחה להרפות את ידיה הלופתות את מותניו. היא לא הבינה מהו הדבר שכה שעשע פתאום את הקהל. רק כשביקשה שולה שתיגש לקבל את הפרס, הביטה בידיה ותפסה שבתוך כמה דקות הספיקה לצבור שיא של שתי התרחשויות מביכות.
נראה שתחושת ידיה של הדס על מותניו פעלה על חיים את פעולתה. למחרת הוא התייצב בפתח החדר, ידיו מעסות את מותניו, והביך אותה בשלישית, כיוון שבדיוק באותו הרגע פשטה את חולצתה ועמדה בלבוש עליון של חוה, אילו לבשה חוה חזייה. בהרף עין קלטה הדס את דמותו בפתח וצעקה חדה בקעה מגרונה. תמר הדפה אותו החוצה.
"אני מצטער, בֶּחְלט לא התכוונתי," חייך בערמומיות. "אני אחזור בעוד כמה דקות." הוא יצא ושב כעבור דקה, ומאז יצא ונכנס בכל הזדמנות. ההזדמנויות הלכו ותכפו והקשר בין השניים הלך והתהדק.
"הלו."
תמר הרימה ראשה לעבר הכניסה. "אליהו," קראה מופתעת. הוא נראה כמי שעמד בפתח כבר זמן מה. "מה אתה עושה פה?"
"מה אני עושה פה? תני לי לחשוב... אממ... אה, מצאתי: מתבונן בזיו פנייך." נראה בעליל כי הוא מרוצה מהלשון המליצית שאלתר לכבודה והוא החליט להדרה בקידה. "את לא מזמינה אותי להיכנס?"
"ממתי אתה מבקש רשות להיכנס?" צחקה.
"ממתי שאתן נועלות את הדלת."
עגמומיות נשקפה מפניה.
"סליחה, אני מצטער, תחזירי לפנים את החיוך היפה שלך. לפעמים אני מדבר שטויות, אבל תאמיני לי, אני כאן מתוך כוונות טובות. רק תסכימי איתי שאתן שברתן את הכללים הבסיסיים בקיבוץ, שהדלתות פתוחות, שלא דופקים בדלת, שנכנסים בחופשיות, ופתאום אני עומד מול דלת נעולה וצריך לדפוק עליה. זה כאילו עברתי לגור בעיר. אבל אני בהחלט מבין. אני איתך."
"בוא, שב."
על הכיסא היו מגובבים פריטי לבוש של הדס, והמקום היחיד הפנוי נותר לצדה, על קצה המיטה, מקום שאליהו עט עליו מיד, כחושש פן תתחרט על ההזמנה. הוא ניסה להרים את רגליו, אבל היא פטרה אותו, "זה בסדר, הרצפה כבר כמעט יבשה. הנה גם אני מורידה את הרגליים."
"מתי הגיוס?" שאל בעודו מניח בזהירות את סוליות נעליו על הרצפה ובודק שאינן מותירות סימנים.
"בעוד חודשיים. ואתה?"
"ביום ראשון, בעוד חמישה ימים, ועוד לא הספקתי לדבר איתך."
היא ניחשה מה יש לו לומר. זה זמן רב קינן בה החשש מפני השיחה הבלתי נמנעת. אצבעות רגליה היחפות לחצו על הרצפה הקרירה והחווירו כפניה.
כל אלה לא נעלמו מעיניו, עיניים רכות, דואגות, אוהדות. "מאז היום הראשון והיחיד שבו ישבת לידי בכיתה ט', קיוויתי שיבואו עוד ימים כאלה, שנשב בשולחן אחד."
זכר היום הראשון דגדג את דופנות לבה של תמר.
"אבל למחרת את כבר מיהרת לשבת ליד דפנה, ואני אהבל אידיוט טַמבָּל הבנתי שהחמצתי את ההזדמנות. איך? איך לא באתי מוקדם יותר לכיתה? אני בטוח שאם היית יושבת לידי גם למחרת, הכול היה מתגלגל אחרת. את ישבת ליד דפנה ונראית מרוצה מההזדמנות שנפלה עלייך להתרחק ממני."
היא ביקשה לכפר על מעשיה, להשקיט את מצפונה, לרומם את רוחו, להציג בפניו יותר נחמדוּת. צחקוק מביך עלה מגרונה והיא נשמה עמוקות והניחה לכנוּת לדבר מגרונה. "תבין, אני רק הגעתי לקיבוץ. הרעיון לשבת ליד בן היה כמו לצנוח ממטוס בפעם הראשונה, ועוד בלי אימונים ובלי התראה."
הוא הנהן בהבנה. "אני יודע. הצטערתי, אבל גם הבנתי אותך. הרי באתי ממרוקו ואת מאיראן. שנינו באנו מאותה תרבות פחות או יותר, וכאן, בקיבוץ, זרקו אותנו ישר למים העמוקים, בלי שנלמד לשחות."
"בדיוק כך," חיזקה את דבריו בתחושת הקלה, אם כי עדיין יראה מפני הבאות.
"אבל את עלית על כולנו. את הגעת אחרונה למשואה, ובתוך זמן קצר כבר שחית כמו ספורטאית מיומנת. את שומרת על העקרונות שלך, אבל העקרונות האלה לא הפריעו לך להשתלב בקיבוץ. מהר מאוד נהפכת לחברה מקובלת ואהובה. מהר מאוד קיבלת תפקידים עם אחריות. וכל זה לא שינה אותך ולא הפך אותך ליהירה ושחצנית. את ממשיכה לשמור על צניעות בכל המובנים."
היא כיווצה את שפתיה. "מישהו ניסה להציג תמונה אחרת."
"ניסה ולא הצליח. כל הקיבוץ עמד מאחורייך. עוד לא היה לנו סיפור שבו כולם היו מוכנים להתגייס בשביל אדם אחד, והאדם הזה הוא את."
למרות דבריו המעודדים ראתה תמר כיצד הבעת פניו הולכת ומשתנה, והיא זיהתה בהן תערובת מדאיגה של מצוקה וקדרות.
"באותו היום שבו ישבנו יחד ליד השולחן," המשיך, "את נכנסת אצלי לנשמה ולא זזת משם. כל יום שעבר, איך נגיד בעברית של מנחם? הכית בה שורש, בנשמה שלי. ממש ככה. אני הרגשתי את המכה הזאת של השורש כל יום. מה כל יום, כל שעה. כל דקה. כל כך רציתי אותך. הייתי מחובר אלייך, כאילו מישהו לקח רצועה וקשר אותי לחגורה שלך. את קבעת לי את סדר היום לאן אני הולך, מאיפה אני חוזר. רציתי להיות לידך. להסתכל עלייך. לשמוע אותך. ללטף אותך. כל הגוף שלי נשרף מהרצון הזה. לאן שהלכת, הלכתי אחרייך, כמו כלבלב נאמן. קפצתי על כל הזדמנות לשבת לידך. צחקתי מכל דבר מצחיק שאמרת, וכאב לי כל דבר שכאב לך. הייתי קשוב למה שהעיניים שלך מספרות. ראיתי בעיניים שלך חיבה. אבל כשרציתי להתקרב, את בלמת אותי. הייתי מבולבל. מצד אחד את לא דוחה אותי, ומצד שני את סוגרת את הדלת. חקרתי, שאלתי, ולא מצאתי תשובה. העיניים הטובות שלך אמרו לי להמשיך ולקוות בסבלנות. עד שהגיע הקטע עם יעקב, ואז הרגשתי הקלה. ואת יודעת למה? כי סוף סוף מצאתי את התשובה. את היית כבולה בהתחייבות ליעקב. זה העניין. זה הנדר של ההורים שלך שגרם לך להתנהג ככה. כאב לי עלייך. בגלל הנדר הזה לא הרשית לעצמך לעשות מה שהלב אומר. וכאב לי על כל הזמן הזה שהלך. אבל הייתי מבסוט מזה שאני יודע את הסיבה ומבין אותך.
"בכל הימים והשבועות והחודשים של הסמטוחה הזאת, שאת והקיבוץ נלחמתם על השם הטוב שלך וניסיתם להוציא את האמת שלך שנפלה מתחת לשקר המטונף שלו, אני נהייתי היהודי הכי מאמין בעולם. כל יום התפללתי לאלוהים שיעזור לך. העצב שכרסם בך נדבק לי בתוך הגרון. היו זמנים שהייתי לבד וצעקתי לאלוהים שיעזור כבר, למה הוא מחכה? כל יום הלכתי לדואר ובלגנתי את המכתבים. נסים כיסים אמר לי, 'חאלס, אליהו, תחשוב על עצמך, תראה מה קורה לך,' ואני קיללתי אותו, המסכן, וקיללתי את יעקב ואת כל העולם המחורבן שלא יודע מה זה צדק ואמת. וכשאת ישבת בחדר האוכל ושיחקת במזלג ולא הכנסת שום דבר לפה, גם הפה שלי נסגר. כשישבת בין הערוגות של תפוחי האדמה, רציתי לבוא, להציע לך את הכתף שלי לכרית ולהגיד לך: 'תישני, תמר, תישני. אני יודע שלא ישנת בלילה. גם אני לא.'
"עד שאלוהים שמע לתפילות שלי. עד שגם הוא הבין שהגזים. שהגיע הזמן. אחרי לידה קשה, עם צירים מטורפים, יצאה האמת לאור, ואת היית מאושרת, והאושר שלך היה מידבק. הוא הדביק את כל מי שהיה לידך. ואני הייתי בטוח שהנה הגיע הזמן שלנו. זמן ה'ביחד'. זמן האהבה שהתאפקה כל כך הרבה... אבל הדלת שלך נשארה נעולה, כאילו איבדת את המפתח ואת כבר לא יכולה לפתוח אותה. בעוד חמישה ימים אני הולך מכאן. אני אצא רק לשבתות ולחופשות. אני מרגיש שאני הולך להפסיד את האהבה של החיים שלי. זאת ההזדמנות שלי להגיד לך, תמר, אני אוהב אותך."
עיניה של תמר, המצועפות בלחלוחית, עברו על פניו. הוא נראה כמי ששב ממסע מפרך ובעוד רגע תכריע אותו התשישות ותשטיח אותו על הרצפה. היא חשה צורך למרר את בכייה העצור לתוך כפות ידיה, אבל ידעה כי קודם עליה להשיב לו. שלוש שנים הוא ממתין לתשובה. אל לה לעכב אותו עוד. "אתה כל כך טוב," פתחה. "אתה כל הזמן מבין או מחפש את הדרך להבין. לא מגיע לך כל הסבל שאתה מתאר. אני מרגישה אשמה. כמה חבל שהלב שלך נקשר למישהי עם סיבוכים. מגיע לך להתאהב במישהי נורמלית, רגילה, בלי בעיות ובלי הסתבכויות."
"אף אחד לא מחליט במי להתאהב. הלב מכתיב את זה. חוץ מזה, אני לא מוכן שתאשימי את עצמך. את לא עומדת פה למשפט. את נורמלית יותר מכל הנורמליים שאני מכיר. את פשוט סבלת ממשהו שהתלבש עלייך בלי שרצית. אני רק רוצה להבין את המצב עכשיו. אני חושב שמגיע לי לקבל תשובה ברורה."
"נכון, מגיע לך. אני לא עומדת למשפט, אבל בכל זאת מרגישה שזה לא הוגן כלפיך כל מה שקרה. אני מצדיעה לך על הכוח להתמיד ולקוות ולא לוותר לעצמך."
"כמו שהצרות ביקרו אצלך בלי הזמנה, גם ההמתנה שלי לא היתה תלויה בי. האהבה היא שהכתיבה לי לחכות," אמר.
היא פלטה אנחה שקטה. "את מה שקרה, עד שהצדק יצא לאור, אתה כבר מבין. ומה שקרה אחר כך גם הוא יצא משליטה. הזמן עשה את שלו והקשר שלי איתך נעשה מובן מאליו, כמו קשר של אח ואחות. אני אוהבת אותך כמו אח יקר. שמת לב שכמעט כל הקשרים הרומנטיים שנוצרו כאן הם בין הבנות שלנו לבנים הגדולים יותר מקבוצות אחרות? כי אנחנו במשואה כמו משפחה אחת גדולה, לטוב ולרע. בעיקר לטוב. אחים שדואגים לאחיות, ולהפך. ככה זורמים להם החיים שלנו כאן, ואנחנו מקבלים אותם מתוך הרגל. התרגלנו לנוכחות שלנו אחד ליד השני."
"איך שאת מסבירה את זה," אמר בקול חלש, "זה בהחלט משכנע. את שמה מולי מראה ומציגה לי את המצב בצורה הכי נכונה. ואת יודעת מה אני מרגיש עכשיו? כמו למחרת היום שבאת אלינו. אני אהבל אידיוט טַמבל. אם אני, האח שלך, התאהבתי בך, הייתי צריך להוציא את האח מתוכי ולהביא לך את הבחור המאוהב עד מוות. אבל מה עשיתי? שמרתי לעצמי את האהבה, ואת המשכת לחיות את החיים המובנים מאליהם עם האח האכפתי והמעריץ שלך. אני אשם. רק אני."
"היי, סיכמנו שאנחנו לא עומדים כאן למשפט, נכון? אנחנו רק מבהירים את המצב "
"ומנסים לבדוק כיוונים חדשים, כמו מה לעשות עם הצהרת האהבה שלי. או נכון יותר, מה את מתכוונת לעשות עם חולה האהבה שיושב כרגע לידך ומת, מת, מת להוכיח לך את זה." הוא לקח בעדנה את ידיה, והיא חשה ברטט שעבר בידיו, או שמא היו אלה ידיה שרטטו. שפתיו הרכות סגרו על פיה והעבירו תחושה רכה של התמסרות, וידו החליקה על שערה, עוברת מקצה המצח לקודקוד וממשיכה לאורך המסלול המוליך אל עורפה. שתי ידיו חבקו את כתפיה, ושפתיו הרפו מפיה והחליקו אל צווארה. היא הניחה את ראשה על כתפו, כתפיה רעדו, והרעד התפשט ודבק בכל גופה.
הוא הרחיק את ראשה והביט בעיניה. "את בוכה, תמר שלי?" שאל בבהלה.
השתנקויותיה גברו ועלו כמו תימרות עשן הפורצות מן המדורה. היא הניחה את פניה בכפות ידיה ומיררה בבכי.
"למה, תמר? למה?"
היא המשיכה להתייפח.
"סליחה, לא התכוונתי. אני רק אוהב אותך. אני רוצה שיהיה לך טוב." הוא קם ויצא ושב עם נייר טואלט ועם כוס מים. "הנה, קחי, נגבי את הפנים, תשתי, תירגעי."
היא לקחה את הנייר וניגבה את פניה, הסתכלה בכוס המים ופלטה, "אהובה," ובכתה וצחקה חליפות.
"אהובה?" שאל מבולבל.
"אהובה... היא היתה מביאה לי את המים... בכל פעם שבכיתי... היא אמרה שהפכתי אותה לגראבּ האישי שלי ושגמרתי את כל המים בקיבוץ." היא צחקה ובכתה, והוא ליטף את גבה עד ששקטה.
"למה בכית, תמר?"
היא נאנחה. "אחרי ששפכת ככה את הלב שלך, רציתי לבכות. הבכי ביקש לצאת בגלל העוול שגרמתי לך, לאדם יקר שעשה רק טוב למעני. אבל התאפקתי. ועכשיו יצא לו הבכי בלי להתכוון. זה בכי אחר. בכי של שחרור. שחרור ממאסר של שנים. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שיצאתי לחופשי. אני אדם חופשי. אתה מבין?"
"כן, אני תמיד מבין. טוב, הנה הדס הגיעה. אשאיר אתכן לבדכן ואצא להתכונן."
"להתכונן?"
"הבנים מכינים לי מסיבת הפתעה לקראת הגיוס. גדעון הזמין אותי לחדר שלו לשעה תשע כדי לעזור לו לנסח מכתב באנגלית, אבל מהדיבורים שעברו ביניהם כבר קלטתי את התוכנית האמיתית."
תמר התבוננה בשעון היד. "כבר תשע וחצי."
"כן, אני מאחר, אבל יש לי צידוק, הצידוק הכי משכנע שיש." הוא נשק לה על מצחה, נופף בידו להדס, שעמדה כל אותה עת בעיניים פעורות, ויצא מהחדר.
40.
מחנה 80. תמר היתה בעיצומה של הטירונות, שזימנה לה חוויה מסוג חדש. היא היתה מוקפת טירוניות מכל קצווי הארץ מהקיבוץ, מהעיר, מהכפר, מהמושב ומהמושבה. לראשונה התוודעה אל טיפוסים שונים מאלה שהכירה בקיבוץ. היא סברה כי כל הבנות משתוקקות כמותה לשירות הצבאי, והנה נכונה לה הפתעה: היו שהגיעו, כמוה, טעונות בסקרנות, במסירות, בהקרבה והיו שחיפשו להשתמט, נערות בכייניות, רוטנות ונרגנות, שמאווייהן סבבו סביב שאלת היציאה הביתה; היו שהפגינו את מלוא כוחן במילוי המטלות והיו שהחצינו רפיסות פיזית ונפשית; והיו גם אלה שבתווך. גם אלה וגם אלה נשמעו, אם מרצונן ואם בעל כורחן, להוראות הנוקשות של המ"כית הקשוחה.
הקשר נוצר מאליו מהרגע הראשון. היא ומרים. היא ילדת חוץ מקיבוץ רגב שבדרום; מרים ממושב רמות נפתלי שבצפון. שתיהן היו נלהבות וחרוצות. הן ביצעו את תרגילי הסדר בכוונה ובהתאמצות, הקפידו לשמור על הקצב ועל התיאום עם שאר החיילות. ניסיונן בעבודה היטיב עמן בקבלת ההוראות וביישומן. האחיזה בנשק, בליווי ההוראה החד משמעית של המפקדת להיות אחראית לו במשך עשרים וארבע שעות ביממה, העצימה את תחושת הגאווה שהתרוננה בתמר מאז ימי הציפייה לגיוס, וביתר שאת מיום הגיוס עצמו ובכל יום שעבר מאז במחיצת חיילות ומפקדות שהכשירו אותן לשירות צבאי חשוב מן המעלה הראשונה, שמהותו שמירה על המולדת.
שבוע השדאות החל בהקמת מאהל עם אוהלים זוגיים ונמשך בסדרה מאתגרת של התנסויות בשיטות הסוואה שונות ובתנועה בשטח, בהקפצות ליליות, בזחילות בתנאים קשים, וכל זאת תוך הסתפקות בשינה חטופה, עטופה במעיל הצבאי, ובאכילת מנות קרב. את כל אלה קיבלה תמר בנפש חפצה. היא חשה סיפוק רב על שעמדה בכל המבחנים ולמדה להעריך את דוד המדריך על ההכשרה שקיבלה ממנו בשנים האחרונות בקיבוץ.
והנה באחד הימים הפציע דוד במחנה, ידיו גדושות בקופסאות עם דברי מתיקה ועוגות. תמר ובנות משואה המשרתות עמה במחנה התקיפו אותו במטח של קריאות הפתעה, שכן בואו הזכיר להן כי מחוץ למקום הקשוח הזה ממתין העולם שלהן. כשהזדמן לתמר להיות איתו לבד לרגע, שיתפה אותו בתחושות העולות בה בעת האימונים וראתה כיצד אורו עיניו למשמע רחשי תודתה. לרגע כמו נע מבטה הלאה אל הבית בח'ומיין, והיא חשבה בפעם המי יודע כמה על היותו מרוקן מווידויי תודה ועל השינוי שעברה בתחום זה. דוד הקשיב, חייך מלוא הפה ונפרד בהותירו מאחוריו את המתיקות המענגת.
כעבור זמן מה נוסף לתרגילי הטירונות ממד חדש ומפתיע: מבצע סיני. נראה כאילו כל ההכנות בטירונות נועדו להכשרה לקראת מבצעים ומלחמות. תמר היתה ערה לשמועות הרוחשות במתחם הצבאי, ויום אחד ניגשה אל המפה הגדולה התלויה בחדר האוכל, התמקדה במשולש סיני וסימנה בעיניה את המסלולים: אבו עגילה, אל עריש, שארם א שייח', מצרי טיראן, איסמעיליה, רפיח, קנטרה. צמרמורת חלפה בגווה. הרי גם כוחות צה"ל הנלחמים מול המצרים החלו את דרכם כמוה, במחנה טירונים. גם הם עברו את ההכשרה הבסיסית שהיא עוברת. גם הם ירו ירי ראשוני ברובה והתרגשו מתוצאות המטווח והתנסו בשדאות. עבורה, הפעולות במחנה לא היו הרפתקה גרידא, ובוודאי לא טרטור, כפי שהלינו חיילות נרגנות, אלא פעולות שנועדו להכשיר אותן לקראת מצבים אמיתיים וחמורים מן המדרגה הראשונה. היא החליטה שעליה לכתוב על כך לאבא ולדניאל. דניאל. הזיכרונות הוליכו אותה אל ביתה של ביבי מורברי. האם דניאל עוטף את צווארו בצעיף שסרגתי לו? בוודאי, השיבה לשאלתה ועיניה התכסו בדוק של דמעות, שסרגו צעיפי כיסופים.
ביום שישי, לקראת השבת השנייה של הטירונות, השתנתה לראשונה הארשת חמורת הסבר של המ"כית, ופיה התעקל למין חיוך חסכני. "בשעה שתיים אפס אפס יציאה הביתה," הכריזה במסדר הבוקר בקולה הרם, שקמצוץ דקיק של רטט הסתנן לתוכו. צהלות השמחה של הבנות, שעד לפני רגע עמדו עמידה חופשית ממושמעת, הבריחו מצמרות העצים את הציפורים המבוהלות. תמר לא היתה שותפה לשמחה. בידיים משולבות מאחורי גבה מיקדה את מחשבתה במילה "הביתה", מילה שלא היתה שגורה בפיה. מאז ימי ח'ומיין התנדפה המילה מהלקסיקון ופסה מעולמה, והנה היא שבה מגלוּת ארוכה, מתגלגלת מעל ראשה, מזכירה נשכחות ומפעימה את לבה. בֵּרִים כוּנֵמוּן, נלך אלינו הביתה, נזכרה איך הציעה תדיר לחברתה אניס, והן היו פותחות בריצה עד לבית, מתחרות ביניהן מי תגיע ראשונה. מבלי משים הניחה יד על חזהּ.
"את בסדר?"
היא פקחה עיניים. מבטה נטף געגוע. "כן... מרים... אני בסדר."
"מה קרה לך?"
"לא יודעת. אני רוצה הביתה."
"מצחיקה, כולנו רוצות הביתה, כולנו הולכות הביתה. לא בדיוק עכשיו, אבל בעוד כמה שעות, בשתיים אפס אפס," חיקתה את קולה של המ"כית.
"כן, כולנו הולכות הביתה."
"בואי, קודם נלך לארוחת הבוקר."
גם בעת הארוחה המשיכה תמר לגלגל במוחה את המילה "הביתה". היא ידעה כי אין ברצונה לשוב הביתה לח'ומיין. היא לא תחליף את החיים בישראל בשום מקום אחר על פני האדמה, גם לא במקום שבו נולדה וגדלה ושבו חיה משפחתה זה דורי דורות. היא אמנם חפצה בכל מאודה לראות את הוריה ואת אחיה, אבל העדיפה להשתעשע באשליה שתראה אותם כאן, בישראל שלה.
•••
תמר הטילה את התרמיל הכבד על מיטתה, עיסתה בתנועה אגבית את זרועה, התירה את החגור הקשיח ושמטה אותו לצד התרמיל. היא הביטה סביבה, תוהה לפשר הרחקת המיטות זו מזו. רגש עמום של עלבון רפרף בה ומיד נמוג. הדס צודקת, חשבה, כמה מגוחך להמשיך לישון בצמידות ובידיים אחוזות כשהן משרתות כבר בצבא הגנה לישראל. אבל אז שמה לב לעוד שינוי: הקופסה. קופסת הנדוניה איננה! הוא הגיע ולקח את הנדוניה כולה?! הזעם טיפס במעלה גרונה והתיק את רגליה היישר אל חדרו של מוישיק. היא ידעה שבימי שישי הוא עובד עד שעה מאוחרת כדי להשלים עניינים שהצטברו במהלך השבוע.
ממדי גופו של מזכיר הקיבוץ מילאו את הכיסא הניצב מאחורי השולחן, וכרסו השתפלה מחגורת מכנסיו. זה זמן מה חשבה כי לא היה מזיק לו, למוישיק, לעשות הפוגה מהישיבה ליד השולחן ולקבל על עצמו תפקיד הדורש פעילות גופנית. הוא נשא ראשו מצבר הניירות שעל שולחנו ועיניו הצטלבו עם עיניה. ניכר היה בו שאינו רווה נחת מהנחיתה שלה בחדרו. בוודאי עלה בו זכר השיחה האחרונה שהתנהלה כאן, בחדר, איתה ועם חברתה הדס, בעניינו של יענקלה.
"ברוכה הבאה," פתח במאור פנים מזויף. "מתאימים לך המדים," החמיא לה בעיתוי שלא התיישב עם הסערה שפרצה מפניה.
"יעקב "
"יעקב? אה, יעקב. עלי לעדכן אותך. יעקב לא יציק לך עוד לעולם." הוא נתן בה מבט כומס סוד, כמי שבידיו כל צפונות העולם.
"על מה אתה מדבר? הוא "
"הירגעי, חביבתי. אינני מבין מדוע את מעסיקה את ראשך היפה בענייניו של יעקב. הוא עזב את הקיבוץ. הלך. נעלם לבלי שוב." הוא השליך את המידע כמו יש בו כדי להביא לסיומה של השיחה, ומבטו המתנשא לא נעלם מעיניה.
"לאן הלך?"
הוא פלבל בעיניו. "מה זה חשוב לאן הלך, העיקר הוא שלא תראי אותו פה יותר אפילו עוד יום אחד. מה יום, אפילו שעה, דקה. את תופסת? הלך."
"אבל לאן הוא הלך? הוא "
"את מפתיעה אותי," קטע אותה שוב. "חשבתי שהבשורה הזאת תשמח אותך. לא ידעתי שאת משתוקקת כל כך לראות אותו."
"אולי תיתן לי כבר לדבר? אתה מתנפח לך ונהנה לשמוע רק את עצמך. לשם שינוי, פעם אחת תקשיב!"
הוא השתתק למשמע קולה הסמכותי והחליק את ידיו על מצחו הרחב והתמה.
"יעקב גנב לי את הקופסה של הנדוניה. אני לא משתוקקת לראות אותו, אבל אני דורשת לקבל בחזרה את החפצים שלי. איפה הוא? חייבים להגיע אליו ולקחת ממנו את מה ששייך לי."
"את... בטוחה?" גמגם ונראה כמי שטרפו לו את כל הקלפים.
"איפה הוא?" תבעה.
"הוא... בקיבוץ אסיף. לאור החלטתך המוצקה הוא הבין שכשל במערכה על לבך ושהחלום הוורוד שלו נהפך למציאות שחורה. גם כשניסה לקושש לו תומכים מקרב המשפחה שלך הוא נכשל, ולנוכח החזית המבוצרת נגדו, החליט לעזוב את רגב ולרפד את הגאווה הפצועה ואת הלב השבור בקיבוץ אחר. הוא נקלט שם. כנראה אלוהים סלח לו. אלוהים הוא אל רחום וחנון. המשורר אלכסנדר פופ אמר 'לטעות זה אנושי, לסלוח אלוהי'. אולי גם את תסלחי?"
עיניה רשפו גצים. "אלוהים הוא סלחן, אבל לא תמיד סולח לאדם הנכון. לפעמים צריך להגיד לאלוהים מה לעשות."
"מאיפה צמחה בך העוינות הזאת?"
"אחרי שהנבזה פגע בי והשפיל אותי והונה את הורי המסכנים, אתה מתפלא שבלב שלי צמחה עוינות? על מה אני צריכה לסלוח לו, על זה שהוא יצר חזית מאוחדת נגדי כשהוא רותם במרמה את הורי ומנתץ את האמון של אבי בבת שאהב? על זה שהכאיב להורי פעמיים: פעם אחת בתמונת הזוועה שלי שצייר, ופעם שנייה כשגילו את התרמית והכו על חטא על החרם שגזרו עלי? על זה שהוא ממשיך ומחזיק אצלו את מה ששייך לי? או שאולי על זה שהוא מצליח להוציא ממני את הדברים הרעים שאפילו לא ידעתי שקיימים בי? צר לי שהעובדות האלה לא מעוררות בי רוח סלחנית." היא נשמה נשימה עמוקה ונקטה גישה מעשית, "איפה קיבוץ אסיף?"
"בצפון."
"מתי נוסעים לשם?"
"מי נוסע?"
"אתה ואני, או מי שתחליט לשלוח איתי."
"תני לי לטפל בזה."
"מה יש פה לטפל? אני לא רוצה עוד סוג של טיפול כמו הטיפולים של הקיבוץ. הטיפול הוא פשוט: ללכת לאסיף ולהביא את מה שהוא לקח."
"זה לא פשוט כמו שאת חושבת. אי אפשר לעשות שום דבר נמהר. חייבים לעבור בצינורות המקובלים: לכנס שיחת קיבוץ, לקיים דיונים ו "
כעת הגיע תורה לקטוע אותו: "מה לא פשוט כאן? למה כל דבר צריך לעבור סדרה של דיונים? מה יש כאן לדון ולדון ולדון?"
הוא התפתל בכיסאו וענה, "כי... יכול להיות שהוא יתנגד. לא יסכים להחזיר. אי אפשר לקחת ממנו בכוח את מה שהוא מחזיק. את הרי מכירה אותו. את יודעת שהוא יכול להתנגד. לא כולם נוצקו מאותה תבנית, והתבנית של יעקב קשוחה למדי. ואם כך יהיה, מה תעשי?"
"אני לא מאמינה שאתה אומר את הדברים האלה. אתם צריכים לקיים עשרות דיונים בשאלה אם הוא יתנגד או לא יתנגד להחזיר את מה שלא שייך לו, ומה לעשות ואולי לא לעשות אם יתנגד? הנה לך תשובה עכשיו, בלי להשחית זמן על דיבורים ודיונים. אם יתנגד, תודיעו לקיבוץ אסיף שיסלקו אותו משם."
"אוי, את כל כך תמימה. איזו זכות יש לי לומר לקיבוץ אחר כיצד לנהוג? את ירדת מהפסים. אני מציע לך להירגע ולאפשר לנו לקיים דיון מסודר."
"אז אני רוצה להשתתף בשיחת הקיבוץ."
"אין צורך. הבהרת היטב את עמדתך, ועלייך לאפשר לוותיקים ולמנוסים ממך לדון ולקבוע."
"אני רוצה להשתתף בדיון. וחשוב שהדיון יתקיים עכשיו, כי ביום ראשון אני חוזרת לבסיס, ועד אז אני רוצה לראות את החפצים שלי אצלי בחדר."
"השתנית. מאיפה הבאת את החוצפה הזאת?"
"עמידה על הזכויות פירושה חוצפה?"
"לא יודע, את מכתיבה לי דברים כאילו... כאילו..."
"כאילו מה? כאילו אני בת משק אבל אני רק ילדת חוץ?"
"משהו כזה. אני מצטער, איני רוצה לפגוע בך, אבל אם ירדת לסוף דעתי, הרי שהדרישות שלך מופרזות."
"ואם הייתי בת משק, הייתי מקבלת את הזכות לומר את הדברים ולהשתתף בדיונים?"
"כן... אם היית בת משק. אבל את לא."
צרורות של חצים נורו מקשתיות עיניה. "אתה שומע מה שאתה אומר? כל הזמן מטפטפים לנו שאנחנו שווי זכויות ומשכנעים אותנו שאחרי השירות הצבאי נמשיך ונחיה בקיבוץ כחברים לכל דבר. והנה אתה מגלה את הפרצוף האמיתי שלך ושל חבריך. אני מצטערת, חונכתי בקיבוץ הזה על שוויון, ואני מרשה לעצמי להרחיב את יריעת הזכויות שלי ודורשת שוויון. אני אשתתף בדיון, ואם יהיה צורך בדיונים נוספים אשתתף גם בהם. אני מבקשת ממך להודיע לי מוקדם ככל האפשר מתי להגיע לכאן." היא פנתה ממנו ויצאה.
•••
במוצאי שבת, טרם לכתה לישון, העיפה תמר מבט בקופסה. תכולתה נגרעה מאחר שניאותה להתפשר עם יעקב. הוא קיבל חלק מהנדוניה והיא זכתה בשחרור. ניצחון נשקף מעיניה. היא יצאה לקיבוץ אסיף עם מוישיק המזכיר ועם נחום הנהג, ללא דיונים מקדימים, ומשסירב יעקב, כצפוי, להיפרד מהקופסה, עמד מופתע מול הכרזתו של מזכיר אסיף: "אם לא תשיב תגורש." יעקב הדרים איתם בהכנעה לבית דודתו, מסר את המטמון ושם קץ לפרשה.
מתיקות נמסכה באיבריה. כעת יכלה תמר למחוק אותו מחייה ולעצום עיניה בשלוות מנצחים.
41.
במהלך הטירונות השתחררה תמר מהבסיס רק לשתי שבתות. בשתיהן פגשה את הדס, שהתגייסה חודשיים לפניה והוצבה לשירות בגרעין הנח"ל ניר עוז. בכל סוף שבוע שני שבה הדס לקיבוץ ואת רוב שעותיה בילתה עם חיים, ששירת איתה בגרעין. השעות שנותרו הוקדשו ברובן לשינה, ואת המעט שנותר חלקה עם תמר.
חופשת השבת השנייה של תמר הצטלבה עם חופשתו של אליהו. היא היתה במדיה, לא הרחק מחדרה, כאשר הגיע אליה במדי הזית חבוש בכומתה הירוקה ולרגליו נעליים אדומות רכוסות לכל אורכן. לרגע עמד לא ניע, מנסה לספוג את דמותה החדשה כחיילת, ואז אימץ אותה אל חיקו, נשק לה על פיה, פרם את צמותיה ופרע את שערה. הוא חפן בעדנה את לחייה בכפות ידיו ולחש: "ברוך בואך, החיילת הכי יפה בצה"ל." על אף הקרירות של ימי ראשית החורף הדיפו מדיו ריח קלוש של זיעה. היא נשמה את ריח המאמץ של גופו. החייל הקרבי שלה נראה חסון מתמיד. היא טמנה את כפות ידיה בכפותיו וקראה בעליצות: "ברוך הבא, חייל גיבור שלי."
"אולי תחמיאו אחד לשני קצת יותר בתוך החדר?"
תמר ניתקה את ידיה מידיו של אליהו והסבה פניה לאחור. יהודה עמד שם, סוקר אותם במבט משועשע. היא תלתה בו עיניים זוהרות בחור תמיר במדי זית, חגורה מהודקת לחולצתו וחלקה התחתון עוטף את חגורת מכנסיו. על חזהו כנפי צניחה על רקע כחול, כומתה של צנחנים בכותפת ולרגליו נעליים אדומות. השמש המציצה מבין קפלי העננים שלחה קרניים מלטפות אל שערו הזהוב, והילה זוהרת עיטרה את פניו והוסיפה לוויית חן להופעתו. תמר תהתה לפשר המערבולת הפתאומית שבחשה בבטנה. הרהור חלף בה, שכשם שכבש את לבן של הנערות בקיבוץ, בוודאי כבר רכש קהל מעריצות גם בצבא.
"מה אתה עושה כאן?" שאל אליהו.
"אתמול היינו ילדים ופתאום כולנו חיילים," השהה יהודה את תשובתו. "ברוך בואך לצבא, תמר."
"ברוכים כולנו," הכריזה בחגיגיות.
"יהודה," חזר אליהו ותמה, "מה אתה עושה בקיבוץ?" יהודה ביקש לשרת בצנחנים, ובקיבוץ קבעו כי ישרת בנח"ל. הוא סירב, והקיבוץ העמיד שתי אפשרויות: "או נח"ל או שאתה עוזב את הקיבוץ." הוא עזב את הקיבוץ לטובת הצנחנים.
"אין לכם מושג כמה אני מתגעגע."
"אז אתה חוזר?"
"חוזר, חוזר. לא יכול יותר. הקיבוץ זה סם החיים שלי."
"ואתה מוותר על הצנחנים?"
"אין ברירה, אני נכנע." הוא העיף מבט אל מדיו. "אני אפרד מהמדים האלה. הגיוס הזה עשה לי משהו. הבנתי פתאום שכל מה שאתה עושה בצבא יש בו ערך, העיקר שתעשה."
תמר תהתה אם הלחלוחית שצצה בעיניו נובעת מהתרגשות או ממשב הרוח שחלף ביניהם.
"בוא," הציע אליהו, "ניכנס לחדר של תמר."
הם נכנסו וישבו על מיטתה. תמר התיישבה על הארגז השולחני.
פניו של יהודה עטו ארשת רצינית. "אתם יודעים שאני ניצול שואה," אמר.
השניים הנהנו.
"את אמא שלי לקחו למשרפות באושוויץ. אבא שלי ניצל. היום, כשאני חייל, אני עומד ליד הראי ומדבר עם אמא שלי... אני דומה לה במראה החיצוני. אני אומר לה, אם היתה לנו מדינה אז, כשהנאצים לקחו אותך ממני, הייתי זוכה לחיות איתך עוד הרבה שנים. כל יום שלי כחייל אני מזכיר לעצמי בשביל מה ולמה אני משרת בצבא."
"זה נוגע ללב," אמרה תמר. "אתה צריך להגיע לבסיסים ולהסביר לכמה חיילים למה חשוב לשרת בצבא. לא כולם מבינים את זה."
"זה נכון מה שאת אומרת. בטירונות היה אחד שעשה צרות. הוא החליט לפגוע ברכוש של הצבא רק כדי שיכניסו אותו לכלא צבאי וחשב שמשם הדרך החוצה תהיה קלה יותר. בכל פעם שגרם נזק, הרגשתי כאילו הוא פוגע בי, בזכרה של אמי. וזה לא עזר לו, לא הריתוק ולא הכלא הצבאי. לא שחררו אותו, בפרינציפ. אבל הוא המשיך להתמרמר, קילל וצעק שהוא רוצה לעזור לאמא שלו שנשארה לבד בבית, כי אבא שלו נכנס לכלא למאסר עולם. עד שיום אחד תפסתי אותו באחת מהקריזות שלו, נתתי לו שתי סטירות ואמרתי לו: 'עכשיו תקשיב לי טוב. אתה אל תנפנף בסיפור שלך כל היום וכל הלילה. אל תעשה מהסיפור האישי שלך טרגדיה. כל אחד סוחב על הגב שלו חבילה. החבילה שלך לא עושה אותך יותר מסכן מאחרים. במקום לכשכש בה, תתכופף ותמשיך לסחוב אותה בכל הכוח שלך. מספיק עם הבכיינות.' הוא הסתכל עלי ולא הבין מאיפה נפלתי עליו. פתאום התחיל לצעוק עלי: 'אתה, אל תדבר דיבורים של אשכנזים. איזה זכות יש לך להגיד לי מה לעשות ומה לא לעשות, איך להתנהג ואיך לא להתנהג. מה חבילה בראש שלך? מה אתה יודע מהחיים שלך? אתה נולדת עם כפית כסף בפה ועומד פה ומטיף לי מוסר. קודם כול לך תלכלך קצת את עצמך בבוץ של החיים, אחר כך תדבר. האמא הבת זונה שלך מגהצת לך את המדים, מנשקת אותך בכל פעם שאתה מגיע הביתה מהצבא, מכינה לך ארוחה חמה וגפילטע פיש ואומרת לך: תשמור על עצמך, בני הטוב. והיא מחייכת והיא שמחה ומאושרת, כי בערב אבא שלך חוזר הביתה ונותן לה נשיקה. אבל לאמא שלי יוצא רק בכי מהחיים המחורבנים שלה.' נתתי לו לשפוך את הבוץ, למרות שרציתי לחנוק אותו כשדיבר ככה על אמא שלי. כשהוא נח רגע מהמילים המטונפות שלו, אמרתי לו: 'הלוואי שאמא שלי היתה יכולה לצאת מתוך המשרפות של הנאצים ולחזור אלי, ואז לא רק שלא הייתי נותן לה לגהץ לי את המדים, הייתי יורד על הברכיים ומנשק לה את כפות הרגליים ומחזיק חזק את הרגליים שלה ומתחנן שאף פעם, אבל אף פעם, לא תעזוב אותי. כי זה לא יפה לעזוב ילד בן שש וללכת לבלות בתוך התנורים של הנאצים.'" הוא השתתק ומחה את עיניו.
לרגע התאוותה תמר לגעת בראשו של הילד יהודה, ללטף את שערו ולומר לו: אל תבכה, ילד, עוד מעט אמא תבוא. היא גם רצתה לספר לאמא של יהודה על בנה. להגיד לה, תראי, אמא של יהודה, הבן שלך גדל והוא יפה תואר. העיניים הכחולות שלו רכות וטובות. הוא לא איינשטיין, אבל חכם. יש לו ידיים גדולות וחזקות ורגישות, כמו הגוף שלו כולו. הוא רוצה לכבוש את החיים ולהוכיח שלמרות הכול ניצחנו. כל דבר שהוא נוגע בו, נהפך לזהב. הידיים שלו מכדררות בכדור וקולעות לסל, הרגליים שלו מרחפות על רחבת הריקודים, הגוף שלו משחק תיאטרון הוא עומד על הבמה וצוחק ובוכה ושר ומקפץ וכובש לבבות. הוא משאת נפשן של כל הבנות, אבל הלב הגדול שלו מכיל אהבה אחת גדולה אהבה אלייך, אמא. תגידי לו שאת יודעת. תופיעי אצלו בחלום, שחררי אותו מהסיוט. תגידי לו: די, זה נגמר. קח את הלב הרחב, החם, ותן אותו לאישה הראויה, שתעניק לך את לבה. תמר כבשה דחף להניח יד מנחמת על כתפו.
"תגיד, ומה עם החייל ההוא שעשה צרות?" ניסה אליהו לפוגג את העצבות.
"היום אנחנו חברים טובים. טוב, אחרי שסיימתי לדבר לא שלא היה לי עוד מה להגיד, אבל לא הייתי צריך יותר מזה הוא הסתכל עלי ובכה וקילל, 'נאצים מסריחים, אני אראה להם מה זה.' הסברתי לו שאין מה להראות להם, שאנחנו בוכים עכשיו על חלב שנשפך, שכמו אמא שלי ככה הלכו עוד שישה מיליונים ואין מי שיחזיר אותם כבר ושאת הכאב הזה אפילו הקבר לא יעלים."
"מעניין מה היה לו להגיד על הדברים האלה," תהה אליהו.
"הוא שאל אותי לאן אני הולך מפה, אמרתי לצנחנים, אז הוא אמר: 'אני הולך איתך.' וזהו, שנינו בצנחנים. הוא קיבל חניך מצטיין. צחוק הגורל, עכשיו הוא נשאר ואני הולך."
"זה יפה לראות את השינוי הזה," אמר אליהו. "מזרחי מתלהם מקבל חניך מצטיין. עשית לו משהו גדול."
"כן, זה בהחלט סיפוק. במיוחד החיבור הזה בין אשכנזים לספרדים. הלוואי שהיתה יותר הידברות בין אשכנזים לספרדים."
אליהו קפץ על ההזדמנות. "איך זה שהאשכנזים, שעברו את הסבל הכי קשה בעולם בגלל גזענות, מתנהגים כך, ועוד כלפי מי? כלפי האחים שלהם, הספרדים. בחיי שאני לא מבין את זה."
"ברור שזה לא מוצדק," הסכים איתו יהודה. "זה מגיע מהתנשאות. אלה שבאו מאירופה, ערש התרבות, מסתכלים באלה שבאו מאסיה ומצפון אפריקה כאילו רק אתמול ירדו מהעצים."
"להם יש תרבות משלהם, ולנו יש תרבות משלנו. מי אמר שהתרבות שלהם טובה יותר? מי אמר שלשמוע קונצרט זה יותר תרבותי מלשמוע מוזיקה עם דרבוקה ונענועים?"
תמר נעה באי נוחות. מבטה השתהה על יהודה. "ספר על המשפחה שלך, יהודה," ביקשה בשקט.
"אני לא בטוח שאתם רוצים לשמוע עכשיו."
"רוצים מאוד, נכון, אליהו?" פנתה אליו ותחינה בעיניה.
"כן, בטח, אף פעם לא סיפרת לנו," שיתף אליהו פעולה.
"ספר על אמא שלך, יהודה. מעניין להכיר אותה."
"אמא מופלאה. הייתי בן שש ושמי היה ליאון כשראיתי אותה בפעם האחרונה." יהודה המשיך וסיפר, ותמר האזינה ברוב קשב והפליגה עמו הרחק לאירופה. אביו, ניסן אברהם סט, נולד בעיר קאליש שבמרכז פולין, על גדות הנהר פרוזנה. היו לו חמישה אחים וארבע אחיות. ב 1928 הוא עקר לבלגיה עם אחיו והשתקע בבריסל. לימים פגש ניסן את רוּשְׁקָה, נפשו דבקה בנפשה והם באו בברית הנישואים. בני הזוג חיו בשלום עם פרידה, אמו של ניסן, שהתגוררה עמם בביתם, ולקחו חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית הסגורה. ניסן עבד כחייט, ורושקה גידלה את בנם הקטן, ליאון, שנולד בשנת 1937. חייהם עברו על מי מנוחות, עד שבאה המלחמה הגדולה והרעידה את אמות הספים.
בעשרה במאי 1940 פלשו הגרמנים לבלגיה וניסן נשלח למחנה הסגר בצרפת. משם הועבר לעיר ליון ועבד במפעל נשק עבור הצבא הגרמני. רושקה היתה אובדת עצות, הסכנה נשפה בעורפם, קרובה ומאיימת. לבסוף חמקה עם חמותה פרידה ועם בנה ליאון בן השלוש מן הבית ויצאה לביתם של ידידים נוצרים בעיר אודרגם, שם הפקידה את בנה הרך בבית היתומים ואחת לשבועיים הגיעה אליו לביקור עם סבתו פרידה.
חלפו שלוש שנים וליאון היה בן שש. יום אחד עמד, כהרגלו, והשקיף לעבר השער. בשעה היעודה נפתח השער וסבתו פרידה באה לקראתו. הוא נאסף בין זרועותיה ולא זיהה את הענן המרחף בעיניה. את הרעד שעלה מחזהּ פירש כנענועי שמחה. על שאלתו, "איפה אמא?" קיבל תשובה קצרה, "אמא חולה." הוא לא הבחין כיצד הסבה ראשה לאחור ומחתה דמעה בעודה מטמינה בכף ידו גביש סוכר ומרכזת את עיניו במתוק המפתה. גם בביקור הבא הגיעה סבתא בגפה. ובביקור שלאחריו אמא עדיין היתה חולה.
כשהגיעה סבתא בפעם הרביעית בגפה, לא נחה עליו דעתו. "מה, אמא חולה כל הזמן?" שאל. "סבתא, למה את בוכה?" תמה. "סבתא, איפה אמא, תגידי לי. אני רוצה את אמא. למה אמא לא באה לבקר אותי?"
"כי אמא איננה," השתנקה סבתא.
"אז שתבוא. אני רוצה אותה."
"אמא לא יכולה לבוא."
"אז קחי אותי לאמא. אני רוצה שתיקחי אותי. עכשיו!" הוא טלטל את כתפיה בידיו הקטנות, ובכיו התערבב בבכייה. "היא כבר לא אוהבת אותי?" חקר את פניה. "למה? הייתי ילד רע? אני מבטיח להיות ילד טוב. אמא, אני מבטיח לך. סליחה, אל תכעסי עלי. אני כבר ילד טוב, את תראי."
"די, מחמד לבבי, די, ילד קטן שלי, אתה ילד טוב, אתה ילד טוב."
"את תגידי לאמא שאני טוב ואמא תבוא, בסדר?"
"תשמע, יהודה. אתה ילד גדול. אתה כבר בן שש ואתה מבין. אמא אוהבת אותך ואמא תאהב אותך כל הזמן. אבל אמא מתה. אלוהים לקח אותה לשמים. זהו."
"למה אלוהים לקח אותה? מה, הוא כזה לבד שהוא צריך את אמא? אבל גם אני לבד. ואמא היא שלי, היא לא שלו. תגידי לאלוהים שיחזיר לי את אמא שלי..."
"חמוד שלי, אלוהים לא מחזיר את המתים. הם עולים לשמים ולא חוזרים. אבל אמא שומרת עליך מהשמים. אל תדאג. אני אבוא לבקר אותך בכל פעם, אני מבטיחה לך."
"אבל גם אמא הבטיחה שתבוא, ואלוהים לקח אותה. ואם אלוהים ייקח גם אותך, אז מי יבוא אלי?"
"אל תדאג, אלוהים לא ייקח אותי."
אלוהים לא לקח את סבתא. היא הצליחה להסתתר מפני הנאצים. גם אבא ניסן שרד את המלחמה. הוא בדק ומצא שאיבד את אשתו אהובתו רושקה באושוויץ, ששלוש מאחיותיו שנותרו בפולין נלקחו לתאי הגזים, שאחות נוספת התאהבה בבחור ונסעה איתו לארגנטינה וכך ניצלה, שלושה מאחיו הושמדו ושניים ניצלו. "מה נשאר לי בחיים?" זעק, "מכל האהובים שלי נותרו לי שלושה אחים. למה אלוהים לא לקח גם אותי ושם קץ לייסורי?"
"נותר לך גם בן בחיים," לחשה לו סבתא וחשה צביטה עזה בבטנה על שלא מנה את בנו בין החיים. "בני ליאון? הוא חי? הוא לא הלך עם אמא שלו?"
סבתא הובילה אותו אל בנו באודרגם.
"סבתא!" רץ לקראתה ילד בן שבע, שהופתע מהביקור הבלתי צפוי ותמה מיהו האיש הגדול והמזוקן שבא איתה.
"ליאון, חמוד שלי," חילצה אותו סבתו מבין זרועותיה. "זה אבא שלך. הוא חזר מהמלחמה."
"לא נכון. אבא ואמא מתו," הצהיר בתרעומת והשתמט מידיו המושטות של האיש המגודל.
"חמוד שלי, אמא מתה, אבל אבא חי."
"לא נכון. הוא לא בא אלי כל הזמן. רק מי שמת לא יכול לבוא לבקר."
"הוא לא בא כי הוא היה במל "
"די, לא רוצה, תעזבו אותי!" צרח הילד ונס החוצה.
פניו של ניסן נפלו. "הוא לא מכיר אותי," אמר בעצב.
"הוא לא מזהה אותך. הוא היה בן שלוש כשעזבת, איך יזכור? תן לו זמן לעכל את החדשות. אי אפשר להתנפל עליו בבת אחת עם בלגן שלם של ארבע שנים וחצי, זה יותר מדי לגילו."
סבתא צדקה, ובסופו של דבר קיבל ליאון את אבא. אבא לקח אותו לבריסל, גידל אותו ושלח אותו ללימודים בבית הספר היסודי. כעבור זמן הוא הכיר אישה אלמנה, שבעלה נספה גם הוא באושוויץ, והשניים בכו זה על כתפו של זה וכרתו ברית ידידות ולאחריה ברית נישואים. זה היה בשנת 1949. לאחר נישואיו אמר ניסן לבנו, "שישה מיליון יהודים הלכו כי לא היתה לנו מדינה. עכשיו יש לנו מדינה ושם מקומנו. שם אף אחד לא יעשה לנו את המעשה הנורא הזה."
ליאון יצא לישראל עם אביו ועם אמו החורגת. הם הגיעו למעברת חוטר, בסמוך לבאר יעקב, וליאון הועבר לרמת הדסה, ששימשה בית זמני לילדים ניצולי שואה. בשלושת החודשים ששהה במקום החל ללמוד את השפה העברית ואת רזי הגינון. שם גם פגש את המחנכת רוחמה, שבחרה לקחת לקיבוץ רגב ארבעה ילדים, ובהם את ליאון, ששמו בישראל יהודה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
