-פרק 23-
לא הצלחתי אפילו לגייס את האנרגיה כדי להעמיד פנים שיצאתי לריצה, בדרך בחזרה אל הבית. פשוט הלכתי בגוף שמוט מוחה ביציבה הגרועה על כל אכזבה שחוויתי בחיי.
ג'ק פגש אותי בכביש החצץ בריינג' רובר החדשה שלו שהוחלפה.
"ראיתי את החדשות," אמר. "בואי נלך לנהר."
"בסדר," אמרתי במשיכת כתפיים רפויה ונכנסתי למושב הנוסע.
לא דיברנו בנסיעה לשם. רק התבוננתי בנוף במודעות רבה ובהילוך אטי, כמו שמרגישים כשיודעים שלעולם לא תראו שוב מקום כלשהו. גדרות התיל. שביל החצץ עם חריצי הצמיגים. העשב המתנופף ברוח בשדות. עצי הפקאן הגבוהים המתחככים בשמים. העופות הדורסים שחגים בעצלתיים ממעל.
זה לא היה דומה לשום מקום שהייתי בו אי פעם או שאהיה בו בעתיד.
אף פעם לא נהייתי רגשנית בסיומה של עבודה. זה היה חלק מכך שאסור להיקשר. את רק עבדת. כשעזבת, ידעת שתעבדי במקום אחר.
לא ידעתי מה לעשות עם העצב שחלחל אל לבי. הוא נהיה כה כבד, שהרגשתי שאפשר לסחוט אותו כמו ספוג. מה אנשים עשו עם עצב כזה? איך הם ייבשו אותו?
כשהגענו לסוף הדרך לאותו מקום שבו ג'ק נתן לי טרמפ בשק קמח ממש בהתחלה ג'ק כיבה את המנוע, אבל אף אחד מאיתנו לא יצא מהמכונית.
הסברתי לו הכול, ומה המשמעות של זה, ולמה אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות עכשיו.
הוא ניסה להתווכח איתי. "אני לא רוצה שבובי יחליף אותך."
"הוא לא מחליף אותי. הוא לא הולך, כאילו, לישון על הרצפה שלך בכותונת לילה לבנה."
"תודה לאל."
"זה כבר יהיה סיפור אחר לגמרי כי אין יותר העמדת פנים. הוא פשוט יעמוד לידך, בסגנון השירות החשאי."
"זה עלול להיות יותר גרוע."
"ברור," אמרתי.
"אני מבין למה אנחנו חייבים לספר להורים שלי, ואני מבין למה אנחנו צריכים להעלות הילוך. אבל אני חושב שכדאי שאת תישארי."
"שכדאי שאני אשאר?"
"תישארי איתי ותהיה לך הגנה."
"החברה שלי תגן עלי?"
"את בסכנה עכשיו."
"זה לא עובד ככה. אני בסכנה רק כי אני קרובה אליך. ברגע שאני אעזוב, רמת האיום תהיה שונה לחלוטין."
ג'ק חשב על זה, ואז התווכח עוד קצת, ואז לבסוף נכנע. כל המערך הדקדקני שבנינו הופל על ידי מגדלת כלבי קורגי רצחנית במשרה חלקית.
"אז זה היום האחרון שלנו יחד," אמר ג'ק, כשנגמרו לו הדרכים להתווכח.
"כן. אני עוזבת אחרי ארוחת הערב."
"אחרי ארוחת הערב? זה מהיר."
"כמה שיותר מהר, יותר טוב."
"ואז אני לא אראה אותך אחרי זה?"
"לא."
ואז ג'ק שאל אותי שאלה מוזרה מאוד. "אז זה אומר," הוא שאל, "שאת לא באה לחג ההודיה?"
חג ההודיה? איזו מחשבה משונה. "ברור שאני לא באה לחג ההודיה," אמרתי. ואז, מכיוון שנראה שהוא לא הבין, אמרתי, "אני לא באה לשום דבר יותר לעולם."
ג'ק פנה אלי כדי לקרוא את מבטי.
"כשעבודות מסתיימות, הן פשוט מסתיימות," אמרתי. "זה לא שנהיים חברים בפייסבוק או משהו כזה. רובי יסיים את העבודה ואז אתה תחזור לאייל הלבקן שלך, ואני אסע לקוריאה ואוכל אטריות שעועית שחורה, וזה יהיה כאילו מעולם לא נפגשנו."
"אבל כן נפגשנו," אמר ג'ק.
"זה לא באמת משנה. ככה זה עובד."
ג'ק נראה רציני מאוד. "אז מה שאת אומרת לי בעצם זה שזה היום האחרון שבו נתראה אי פעם?"
כלומר, כן. זה בדיוק מה שאמרתי לו. "אפשר לומר," אמרתי.
"הבנתי," אמר ג'ק והנהן. "אז בואי נוודא שזה יהיה יום טוב."
ג'ק התעקש שהוא יסחוב אותי לחוף, לזכר ימים עברו אף על פי שהייתי יכולה לעשות את זה בקלות עם נעלי הספורט שלי ואני פשוט נתתי לו.
הלכנו לאורך החוף זמן מה, אספנו חתיכות של עץ מאובן וגם אבנים וחלוקי נחל ועצי סחף. הרוח נשבה ברציפות כמו זרם הנהר, והרפרוף שלה על פני הרגיע אותי בעל כורחי.
לאחר זמן מה הגענו לגזע עץ שנסחף מהמים, וג'ק החליט להתיישב עליו.
התיישבתי לידו.
בדרך כלל כשרואים אנשים בפעם האחרונה, לא יודעים שזאת הפעם האחרונה. לא הייתי בטוחה אם זה טוב יותר או גרוע יותר. אבל לא רציתי לדבר על זה. רציתי לדבר על משהו רגיל. משהו שהיינו מדברים עליו אם זה היה סתם יום רגיל.
"אני יכולה לשאול אותך משהו על להיות שחקן?" שאלתי.
"בטח. לכי על זה."
"איך אתה גורם לעצמך לבכות?"
ג'ק הטה את ראשו לעברי כאילו זאת שאלה די טובה. "אוקיי. הדרך הטובה ביותר היא להיכנס לדמות שלך עד כדי כך שתרגיש את מה שהוא מרגיש ואז אם הוא מרגיש את הדברים שגורמים לאנשים לבכות... פתאום גם אתה בוכה."
"באיזו תדירות זה קורה?" שאלתי.
"חמישה אחוז מהזמן. אבל אני עובד על זה."
"זה לא הרבה."
ג'ק הנהן, והתבונן בנהר. "כן. בייחוד על סט צילומים של סרט. כי יש כל כך הרבה הסחות דעת כל כך הרבה מנופים ומוטות בום של סאונד וחברי צוות וניצבים בכל מקום. ואו שקר מדי או שחם מדי או ששמים לך בשיער ג'ל מוזר שמגרד לך. כשזה ככה, צריך להתאמץ הרבה יותר."
"איך למשל?"
"אתה צריך לחשוב באופן אקטיבי על משהו אמיתי מהחיים שלך משהו שבאמת קרה שמעציב אותך. אתה צריך ללכת לשם בראש שלך ולהרגיש את הרגשות האלה עד שהדמעות יגיעו."
"זה נשמע קשה."
"זה קשה. אבל האפשרות החלופית היא להרוס את הסצנה, אז יש לך מוטיבציה."
"מה אם אתה פשוט לא מצליח לבכות?"
ג'ק הביט בי כאילו הוא מנסה להעריך אם אוכל להתמודד עם התשובה. "אם אתה פשוט לא מצליח לבכות, יש עיפרון."
"עיפרון?"
"כן. אנשי האיפור משפשפים אותו מתחת לעיניים שלך וזה גורם לעיניים לדמוע. כמו בצל."
"זה נשמע כמו רמאות."
"זאת לגמרי רמאות. וכולם יודעים שאתה מרמה כי הם כרגע ראו איך זה קרה. והם שופטים אותך. ואז קשה עוד יותר לעשות הכול."
"מעגל קסמים," אמרתי, בנימה של אני מבינה על מה אתה מדבר.
"בדיוק. אבל יש לי עוד טריק."
"מה?"
"אל תמצמצי."
מצמצתי.
"זה הטריק," אמר ג'ק. "פשוט לא למצמץ."
"אתה מתכוון פשוט להחזיק את העפעפיים פתוחים במבט?"
"לעשות את זה באופן בלתי מורגש אבל כן. אם העיניים שלך מתחילות להתייבש, הן ידמעו. ואז, טה דה. דמעות."
"איך אתה עושה את זה בלי להיראות מוזר?"
"איך עושים כל דבר בלי להיראות מוזר?"
"רגע," אמרתי. "תגיד לי שלא עשית את זה בסרט 'המשמידים'."
ג'ק חשק שפתיים ולא אמר דבר.
רכנתי אליו. "תגיד לי שכשהמשמיד בוכה על יקום שלם שאבד וזה אחד הרגעים הכי מרגשים בתולדות הקולנוע, תגיד לי שלא היו לו סתם... גלגלי עיניים יבשים."
"אין תגובה."
"אוי אלוהים! אתה מפלצת!"
"שאלת," אמר ג'ק.
נעצתי בו מבט.
ואז הוא פזל לעברי. "את יודעת שאני לא באמת המשמיד, נכון?"
"ברור." רוב הזמן.
"זה היה סרט."
"אני יודעת את זה."
"שילמו לי כדי לשחק בו. זה לא היה אמיתי."
אבל אני עדיין עיבדתי. "אני צריכה לכעוס עליך עכשיו?"
אבל ג'ק המשיך הלאה. "לא," אמר ופנה לעברי על בול העץ. "את צריכה להתפעל ממני." הוא הניף את הרגל מעבר לגזע העץ, כך שרכב עליו, וחבט על הברך שלי כדי שאעשה כמוהו, עד שישבנו זה מול זה, והברכיים שלנו נגעו. "אוקיי," אמר ורכן אלי. "הראשון שבוכה מנצח."
"מה אתה עושה?"
"אני מלמד אותך איך לבכות."
"אני לא צריכה עזרה בזה."
"איך לזייף בכי. זה שימושי באופן מפתיע. פשוט תחשבי על זה כעל תחרות מי ממצמץ ראשון."
"אני לא רוצה לעשות תחרות מי ממצמץ ראשון."
"מאוחר מדי."
פלטתי אנחת כניעה קצרה.
"קדימה, קדימה," אמר ג'ק וסימן לי להתקרב.
בסדר. רכנתי מעט קדימה.
גם ג'ק רכן קדימה.
ואז נעצנו מבטים זה בזה, כשהאפים שלנו במרחק של סנטימטרים בודדים זה מזה בלי למצמץ. הרגשתי שהאוויר בינינו משיי באופן מוזר.
וכשזה נעשה יותר מדי אינטנסיבי אמרתי, "שמעתי שיש איזה קטע מדעי שאומר שאם אתה מסתכל לתוך העיניים של מישהו יותר מדי זמן, אתה תתאהב."
ג'ק הסב את המבט.
רשמתי לפני.
ואז הוא החזיר את המבט. "אל תבלבלי אותי. מתחילים מחדש."
אחרי עוד קצת זמן אמרתי, "העיניים שלי מתחילות לצרוב."
"יופי. תנצלי את זה. בתוך שישים שניות תהיי שחקנית מקצועית."
"זה לא... כיף."
"מצוינות היא אף פעם לא כיפית."
אני צריכה להעריך את הרגע הזה, חשבתי. הייתי כאן, פנים אל פנים, עם ג'ק סטייפלטון - ג'ק סטייפלטון הידוע - באור של אמצע הבוקר, לוגמת את תווי הפנים של הפרצוף האמיתי שלו במציאות. הקמטים בצדי העיניים. הזיפים על הלסת שעדיין לא גולחה. ממחר אני אראה אותו שוב רק על מסכים. תזכרי את זה, אמרתי לעצמי. שימי לב.
"בלי לרמות," אמר ג'ק.
"איך אני יכולה לרמות בכלל?"
"אם את לא יודעת, אני לא מגלה לך."
"אתה מנסה לנצח בזה, נכון?"
"ברור."
"חשבתי שאתה רק מלמד אותי."
"אבל חייבים שזה יהיה מעניין."
זה כבר היה מעניין גם ככה, אבל בסדר.
"ואל תצחיקי אותי," אמר ג'ק, ברצינות רבה.
"אתה אף פעם לא צוחק," אמרתי.
"אני רציני," הוא אמר. "תפסיקי."
"להפסיק מה?"
"תפסיקי לעשות את זה עם הפנים שלך."
"אני לא עושה שום דבר עם הפנים שלי."
"זה מצחיק אותי."
"זאת הבעיה שלך, לא שלי."
אבל אז, ג'ק נשבר. כל הפרצוף שלו פשוט השתנה לחיוך שמתפשט על כל הפנים. ואז הוא השפיל את הראש והכתפיים שלו רעדו.
"אתה נוראי בזה," אמרתי.
"זה לא אני, זאת את." הוא עדיין לא הרים את הראש.
"אז זה לא שהראשון שבוכה מנצח זה שהראשון שנכנס להתקף צחקוקים מפסיד."
"גברים לא נכנסים להתקפי צחקוקים."
"אתה כן."
ג'ק הרים את הראש, עיניו עדיין עליזות, עדיין מחייכות. "זה כנראה קל יותר אם אתה לא מחבב את השותפה שלך לסצנה."
זה משך את תשומת לבי. "אתה לא מחבב את השותפות שלך לסצנות?"
"לפעמים."
"אבל לא בקומדיות הרומנטיות. לא קייטי פאלמר."
ג'ק עשה פרצוף. "קייטי פאלמר הכי גרועה."
התנשפתי במחאה. "לא יכול להיות."
אבל ג'ק הנהן מין הנהון של מצטער. "היא גסת רוח, היא נרקיסיסטית, היא מתחנפת למנהלים הבכירים. היא מסוג האנשים שמשפילים מלצרים."
הנחתי את הידיים על הפנים. "אל תלכלך על קייטי פאלמר! היא אוצר לאומי."
"אבל היא אדם מרושע. והיא שחקנית איומה."
כיסיתי את הפה ביד. "תפסיק! אתה הורס לי אותה!"
"היא כבר היתה הרוסה."
"אבל הסרט הזה! הייתם כל כך מאוהבים."
"נחשי מה? שיחקנו."
"אבל הנשיקה ההיא. הנשיקה האגדית ההיא!"
"רוצה לדעת למה הנשיקה הזאת היתה כל כך טובה? כי ידעתי שככל שנגמור את הסצנה מהר יותר, כך יום הצילומים יסתיים מוקדם יותר."
"אבל! אבל..." ככה ייראה היום הזה? ג'ק הולך להרוס לי את הנשיקה האהובה עלי בכל הזמנים?
ואז הוא הוסיף, "וגם יש לה ריח פה נוראי."
לעזאזל! "לא יכול להיות."
"בחיי. זה ידוע. יש לה ריח פה של פילים."
"של פילים?"
"כמו כשאת הולכת לגן החיות ועומדת ליד הפילים. הריח הזה. אבל חמים. ולח."
אני רק עצמתי עיניים חזק והנדתי בראשי.
ג'ק המשיך, "זאת הסיבה שאנשים קוראים לה 'פילי פאלמר'."
עכשיו פקחתי את העיניים ומצמצתי לעברו.
"לי יש ריח פה נהדר, דרך אגב," אמר ג'ק.
מצמצתי שוב.
"כמו לחמניות קינמון," הוא אמר וקרץ לי.
מה קורה פה? "אבל... מה לגבי מה שאמרת על בכי - על זה שכשזה באמת מצליח, אתה מרגיש את הרגשות שמרגישה הדמות?"
"שאלה טובה," אמר ג'ק כאילו הוא מרצה באוניברסיטה, והצביע עלי. "כשאת עובדת עם מישהו ממש טוב, זה יכול לקרות. לגמרי הייתי יכול לעשות את זה עם מריל סטריפ."
"רגע נישקת את מריל סטריפ?"
"עדיין לא. תני לי קצת זמן."
נתתי לו אגרוף בכתף, כמו אומרת, מקווה בשבילך, חבר.
"מה שאני מנסה להגיד," סיכם ג'ק, "זה שכן. אתם יכולים להתנשק בתור הדמויות."
"תודה לך," אמרתי, כאילו הוא החזיר כרגע את העולם למסלולו.
ואז הוא הוסיף, "אבל לא כשאתה מנשק את קייטי פאלמר."
"לעזאזל!"
הוא המשיך. "יש לזה כוריאוגרפיה. אתה חושב על זה שלא תסתיר, ועל הזוויות, ולעמוד במקום שלך, ושלא יהיה לך סנטר כפול, ולוודא שהשפתיים שלך לא מתקפלות בצורה מוזרה. זה מאוד טכני. מדברים על הכול מראש. את יודעת, 'עם לשון?' דברים כאלה."
"וזה באמת עם לשון?"
"כמעט אף פעם לא."
האם זה היה מאכזב? לא הצלחתי להחליט.
"אתה צריך לחסום אותה מראש," המשיך ג'ק. "וזה נכון למען האמת לגבי כל הנשיקות על המסך. זה ההפך מנשיקות אמיתיות. בנשיקות מסך הדבר היחיד שחשוב זה איך אתה נראה. בנשיקות אמיתיות, כמובן " הוא הסיט את המבט לשנייה "מה שחשוב זה איך אתה מרגיש."
"הא," אמרתי.
"כן," אמר ג'ק.
"אז שנאת לנשק את קייטי פאלמר..." אמרתי.
"חיובי. שנאתי לנשק את פילי פאלמר."
"הנשיקה האהובה עלי בכל הזמנים," אמרתי וניסיתי לקלוט את החדשות, "היתה נשיקת שנאה."
ג'ק הניד בראשו. "הנשיקה האהובה עלייך בכל הזמנים היתה נשיקת בואי נעשה את זה מהר כי אני מת לעוף מפה כבר."
נאנחתי. הסתכלתי על הנהר, שפשוט זורם לו שם כאילו כלום לא קרה. ואז אמרתי, "אני מתגעגעת לתקופה שבה לא ידעתי את זה."
"גם אני."
"הרסת לי כרגע את הנשיקה האהובה עלי."
ג'ק משך קלות בכתפיו, כאילו אומר, זה המצב, חמודה. ואז הוא אמר, "אולי יום אחד אני אפצה אותך על זה."
-פרק 24-
כל ארוחת הערב חיכיתי שג'ק יתוודה על מערכת היחסים המזויפת בינינו בפני הוריו וג'ק כל הזמן דחה את זה.
הכנתי לנו טאקו דגים לארוחת ערב. אולי הוא לא רצה להרוס את הארוחה?
גם אני לא רציתי להרוס את הארוחה.
מצאתי את עצמי מגניבה מבטים חשאיים סביב השולחן. לא חשבתי שלהאנק יהיה אכפת במיוחד, אבל פחדתי מהרגע שבו דוק וקוני יבינו ששיקרנו להם כל הזמן הזה.
כשדוק התחיל לפנות צלחות וג'ק עדיין לא אמר כלום, התחלתי להניע את זה. "דוק? קוני? ג'ק ואני צריכים לספר לכם משהו."
קוני הרימה את ידה אל עצם הבריח שלה בשמחה. "ידעתי."
"באמת?" שאלתי והצצתי בג'ק.
"צפיתי את זה כבר לפני שבוע בערך. נכון שצפיתי את זה, מותק?" אמרה קוני לדוק.
"את צפית את זה," אישר דוק.
הסתכלתי על ג'ק.
"אני לא חושב שזה " התחיל ג'ק לומר.
"בואו נעשה את זה כאן," אמרה קוני. "אנחנו נטפל בכול."
"נעשה את מה?" שאל ג'ק.
אמא שלו קימטה את המצח, כאילו דה. "את החתונה."
ג'ק הסתכל עלי.
נאנחתי.
"אמא," אמר ג'ק, "אנחנו לא מתחתנים."
אבל קוני רק פטרה אותו בהינף יד, משהו בסגנון אוי, תפסיק לדבר שטויות. "בטח שכן."
"אמא".
"אני אומרת לכם. אני כבר צפיתי את זה. אתם התאמה מושלמת."
ג'ק נראה קצת ירוק. זה הולך להיות יותר גרוע ממה שהוא חשב. "אמא, אנחנו לא מתחתנים. למען האמת," הוא העיף בי מבט כדי לשאוב ממני קצת אומץ, "האנה היא אפילו לא באמת החברה שלי."
אבא של ג'ק חזר לכיסא שלו ועכשיו שניהם בהו בנו בחוסר הבנה.
"לא החברה שלך?" שאלה קוני. "למה לא?"
"היא בעצם..." אמר ג'ק. "אתם מבינים..." הוא ניסה שוב. "האמת היא ש..."
"אני שומרת ראש," אמרתי.
שני ההורים של ג'ק מצמצו לעברי, אבל האנק נעץ את מבטו בג'ק.
"אני שומרת הראש שלו," הבהרתי והצבעתי על ג'ק.
נתנו לזה שנייה לחלחל.
ואז דוק אמר, "את לא קצת נמוכה מדי בשביל להיות שומרת ראש?"
"אני יותר גבוהה ממה שאני נראית," אמרתי, בדיוק כשג'ק אמר, "יש לה אישיות גבוהה."
ג'ק תקע בי מרפק ואמר, "קחי אותו לחצר ותפילי אותו."
דוק הזעיף את מצחו והעביר את מבטו אל ג'ק. "היא מסוגלת?"
"אתה לא מבין עד כמה."
"העמדנו פנים שאנחנו זוג," המשכתי, ושמרתי על ריכוז, "כדי שאוכל להישאר ליד ג'ק ולהגן עליו."
אני לא יודעת לאיזו תגובה ציפיתי... אבל בטח שלא לזאת שקיבלתי מקוני בכל אופן.
"טוב, זה פשוט מגוחך," אמרה קוני. "אתם צריכים להיות יחד. ברור שאתם מאוהבים."
"הכול היה העמדת פנים," אמרתי בעדינות רבה.
אבל קוני פנתה לג'ק כאילו היא לא מאמינה לזה אפילו לרגע. "ג'ק," אמרה, "הכול היה העמדת פנים?"
ג'ק הישיר אליה מבט לשנייה, ואז, בהנהון נחרץ, אמר, "הכול היה העמדת פנים."
"אויש, תעשו לי טובה," אמרה קוני בביטול והנידה בראשה.
"אני כל כך מצטערת," אמרתי. "הוא שיחק."
אבל זה רק הצחיק אותה. "הוא לא שחקן טוב עד כדי כך."
"זאת היתה מערכת יחסים מזויפת," אמרתי שוב.
"אתם ישנים יחד כל הזמן הזה. גם את זה זייפתם?"
ג'ק השפיל את מבטו. "האנה ישנה על הרצפה."
זה משך את תשומת לבה. "על רצפת אריחי הקרמיקה?"
"הצעתי לה את המיטה," אמר ג'ק. "היא לא הסכימה לקחת אותה."
על זה, קוני כבר כעסה. היא קמה והושיטה את ידה מעבר לשולחן כדי לחבוט בכתפו של ג'ק. "אתה נתת להאנה שלנו לישון על הרצפה הקרה והקשה הזאת? אני לא חינכתי אותך ככה! תתנהג כמו ג'נטלמן!"
הלב שלי פרפר מעט למשמע המילים "האנה שלנו".
"זה היה בסדר גמור," אמרתי. "אני קשוחה."
"את לא צריכה להיות," אמרה קוני, ומשום מה העיניים שלי עקצצו בתגובה לרוך בקולה.
השתעלתי. "מה שחשוב זה שניסינו לוודא שג'ק וכולם יהיו בטוחים. בלי להדאיג אותך."
עכשיו להאנק, ששמר עד כה על שתיקה מאיימת, היתה שאלה. "בטוחים מפני מה?"
הסתכלתי על ג'ק.
ג'ק לקח את המושכות לידיים. "בעיה קטנה כמעט לא קיימת עם סטוקרית."
"לא רצינו לקחת סיכונים," אמרתי, "אבל גם לא רצינו להלחיץ אף אחד."
"היתה לך סטוקרית?" שאל האנק.
"עדיין יש לי," אמר ג'ק בהנהון ראש. "אבל לא ממש מסוכנת."
"אבל במקום פשוט לספר על זה למישהו... שיקרת?" שאל האנק.
"אה..." אמרתי וניסיתי לחשוב על דרך לעשות לזה ספין. "כן. אבל מתוך... כוונות טובות."
"לא אכפת לי אם שיקרת," אמרה קוני. "אני רק רוצה שתתחתן."
ג'ק הניד בראשו. "אמא, אנחנו לא מתחתנים. אנחנו אפילו לא זוג."
"בולשיט," אמרה קוני וזעזעה את כל יושבי השולחן עם המילה הזאת. ואז היא הציעה לג'ק עסקה. "תציע לה נישואים עכשיו, והכול ייסלח."
אבל לפני שג'ק הספיק להגיב על זה, להאנק היתה שאלה נוספת אלינו. "למה עכשיו?"
"מה?"
"למה אתם מספרים לנו את זה עכשיו? למה לא לחכות עד אחרי חג ההודיה ולנסוע הביתה, בלי שאף אחד ישאל שאלות?"
"אה," אמר ג'ק. "אז... אתה מבין... בעיית הסטוקרית הלא ממש מסוכנת נהפכה לאחרונה לקצת פחות לא מסוכנת."
האנק נדרך. "מה זה אומר?"
"זה אומר שהסטוקרית שתמיד היתה מאוד לא מזיקה, כתבה לי מכתבי אהבה וסרגה לי סוודרים "
"משם הגיעו הסוודרים?" שאלה קוני.
ג'ק הנהן.
"היא מאוד מוכשרת," אמרה קוני בהנהון של כבוד.
החלטתי לעזור. "לאחרונה היא התחילה להגזים קצת."
"איך?" שאל האנק, עדיין מחכה במתח לשמוע את כל החדשות.
"מתברר," אמרתי וניסיתי להישמע קלילה, "שמישהו צילם תמונה של ג'ק ושלי כשהיינו כולנו בבית החולים בשבוע שעבר, ומזווית הצילום הזאת, זה באמת נראה קצת כאילו אנחנו מתנשקים מה שבשום פנים ואופן לא עשינו ועכשיו כל האינטרנט חושב שאני החברה של ג'ק."
"אמרתי לך שהם מאוהבים," אמרה קוני לדוק.
דוק טפח על ידה.
"וזה לא היה משנה יותר מדי," המשכתי, "אלא שנראה שגברת כלבי הקורגי עברה איזו מין "
"התמוטטות עצבים," אמר ג'ק.
הנהנתי. "ועכשיו היא נעשתה טיפ טיפה יותר תוקפנית."
"במה זה מתבטא?" שאל האנק.
ג'ק ואני הסתכלנו זה על זה לשנייה, ואז ג'ק לקח אוויר ואמר, "היא רוצה לרצוח את האנה."
הנהנתי. "בהרבה דרכים יצירתיות."
ניסיתי לעשות את זה לפחות קצת מצחיק אבל האנק לא שיתף פעולה.
"אלוהים אדירים!" הוא אמר ונעמד מהר כל כך שהכיסא שלו נפל. הוא התחיל לצעוד הלוך ושוב במטבח. "עוקבת אחריך סטוקרית רצחנית?"
"גילינו את זה רק הבוקר," אמר ג'ק.
"היא באמת היתה מאוד לא מזיקה עד עכשיו " התחלתי לומר.
"היא יודעת איפה אנחנו?" שאל האנק, וניגש להציץ מהחלון.
"לא," אמר ג'ק.
"האנק," אמרתי והשתדלתי להישמע מקצועית ככל האפשר עכשיו. "אתם לא בשום סכנה כרגע."
"שום סכנה שאנחנו יודעים עליה," אמר האנק.
"אף אחד לא איים עליך," אמרתי, "או על מישהו מבני המשפחה. האדם היחיד שבסכנה כאן זה אני ואני יכולה לשמור על עצמי."
"מה אם היא תירה בך ותחטיא?"
"בגלל זה אנחנו מורידים אותי מהמשימה ומחליפים אותי בצוות מלא גם כאן וגם בבית של ג'ק בעיר. הסוכנות שאני עובדת איתה היא הכי טובה שיש. ברגע שאני אלך, הסכנה תהיה מינימלית. הערב מגיע מישהו לקחת אותי בחזרה לעיר."
קיוויתי שהקול שלי מרגיע.
"אני עדיין לא מצליח להבין כמה דברים בסיסיים כאן," אמר האנק לג'ק, והכעס הולך ונבנה בקולו. "היית מודאג מספיק כדי לשכור שומרת ראש, אבל לא ראית לנכון לספר לנו מה קורה?"
"לא רציתי שאמא תדאג."
אבל הקול של האנק רק הלך ונהיה עצור מזעם יותר ויותר. "האם עלה בדעתך שהיה יכול להועיל לנו לקבל את המידע הזה?"
"רמת האיום היתה נמוכה מאוד," אמרתי.
"זה נבע מזהירות יתר," אמר ג'ק.
"ידעת שאתה בסכנה," אמר האנק, בקול הרבה יותר חזק עכשיו, "אבל באת הנה בכל זאת."
"לא הייתי ממש בסכנה."
"אבל עכשיו אתה כן."
"גם עכשיו " התחלתי לומר.
אבל האנק לא ממש התעניין במה שיש לי להגיד בדיוק עכשיו. הוא פנה אל ג'ק במבט כהה וקשה כמו אבן וולקנית. "האנוכיות שלך באמת לא יודעת גבול."
ג'ק קם על רגליו במהירות, כך שהם עמדו פנים אל פנים. "אל תקרא לי אנוכי. אין לך מושג על מה אתה מדבר."
דוק, קוני ואני נשארנו לשבת בקצה השולחן שלנו מחוץ לקו האש כשג'ק והאנק התעמתו.
"היו מיליון סיבות שלא רציתי שתבוא לכאן," אמר האנק. קולו התגבר ונהפך לצעקה. "החל מהעובדה שהייתי מרוצה מאוד אם לא הייתי רואה אותך שוב לעולם. אבל אני מודה שאפילו לא עברה לי בראש האפשרות שתגרום למוות של כולנו."
"לא גרמתי למוות של אף אחד!" צעק ג'ק חזק כל כך שהדממה לאחר מכן נראתה שבירה כמו קריסטל.
"טוב," אמר האנק ועבר לקול נמוך שאיכשהו היה מאיים פי מאה. "אני חושב שיש אדם מת אחד במשפחה הזאת שאולי לא יסכים עם זה."
למשמע המילים האלה, תפס ג'ק את צלחת האוכל שלו וריסק אותה על הרצפה חזק כל כך שספק ציפיתי שהיא תשאיר שם מכתש. ואז הוא צעק, "אני לא הרגתי את דרו!"
"באמת?" האנק צעק בחזרה בקול רווי מרירות. "אתה פוטר את עצמך מזה?" הוא הרים אצבעות בזמן שמנה: "נכנסת למכונית נהגת מהר מדי פגעת בגשר במהירות של מאה שלושים הסתחררת על הקרח השחור התרסקת דרך המעקה וצללת יחד עם אחינו הקטן לתוך נהר קר כקרח! איזה חלק מזה לא הרג אותו?"
"החלק " צעק ג'ק - "שבו אני לא נהגתי!"
דממה השתררה בחדר.
ג'ק מצמץ אל הרצפה, כאילו הוא לא מאמין שהוא באמת אמר את זה כרגע.
האנק פסע צעד אחורה והניד בראשו, כאילו מנסה לחשוב בצלילות.
"מותק, אתה..." אמרה קוני והביטה בג'ק, המומה לחלוטין.
"לא נהגתי במכונית באותו לילה," אמר ג'ק שוב, בקול שקט יותר. "דרו נהג."
גם קולו של האנק היה שקט עכשיו. "אתה אומר ש..."
"אני אומר שקלטתי שדרו שתוי רק כשכבר היינו על הכביש. וכשאמרתי לו לעצור בצד, הוא הגביר את המהירות. אני אומר שבקבוק הוויסקי שמצאו במכונית היה של דרו."
"אבל דרו הפסיק לשתות," אמר דוק ופזל כלפי מעלה כאילו שום דבר פה לא מסתדר לו. "הוא לא שתה מאז התיכון. הוא היה באלכוהוליסטים אנונימיים. עברו שנים."
ג'ק המשיך להביט ברצפה. "הוא כנראה לקח חופש ללילה אחד."
פניה של קוני הבריקו כעת מדמעות. "למה לא סיפרת לנו, מותק?"
"כי," אמר ג'ק, "דרו ביקש ממני לא לספר."
כולם חיכו.
"כשהתרסקנו דרך המעקה," אמר ג'ק, "ופגענו במים, צפנו על פני המים לרגע. אני פתחתי את החלונות ופתחתי את חגורות הבטיחות שלנו, אבל כל מה שדרו הצליח לעשות היה להניד את הראש ולהגיד, 'אל תספר לאמא ואבא. אל תספר להאנק.' הוא אמר את זה עשר פעמים אולי עשרים? שוב ושוב. ואני רק ניסיתי לגרום לו להתמקד בעיקר ולהוציא אותו מהמכונית, אז פשוט אמרתי כל הזמן, 'אני לא אספר, דרו. רק תפתח את החלון.' בסוף, כשהמים נכנסו, דחפתי אותו החוצה מהחלון. וכשמצאו אותו אחרי שטבע, חשבתי רק, זאת היתה הבקשה האחרונה שלו. זה היה הדבר האחרון שהוא רצה. לא לאכזב אותם.
"ולכן כיבדתי את זה. זה נראה כמו המעט שיכולתי לעשות למענו למען כולנו. כדי לא להחמיר את המצב. גם אחרי שהתחילו השמועות שאני זה שהיה שתוי, הרגשתי שאני לא יכול להפר את ההבטחה הזאת. התכוונתי לקחת את זה איתי לקבר, לעשות כל מה שיידרש. אבל נראה שאפילו את זה לא הצלחתי לעשות."
הוא פלט אנחה כאילו הוא מאוכזב מעצמו.
לרגע אחד כולנו רק בהינו.
חשבתי איך, בחלום שלו, תמיד ג'ק הוא שעמד לטבוע ולא דרו. אולי ג'ק עדיין ניסה להציל אותו. או שאולי הוא רצה להיות במקומו.
הוא נראה כמו בחור שהיה עושה את זה, אילו היה יכול.
ואז, בצעדים החלטיים, כשהוא גורס תחת מגפיו רסיסים מצלחת האוכל של ג'ק, ניגש האנק היישר אל אחיו.
"בגלל זה אתה עונד את השרשרת שלו?" שאל האנק.
זאת היתה השרשרת של דרו.
ג'ק הנהן, ואז הוא רכן קדימה והצמיד את מצחו אל הכתף של האנק. האנק הרים את זרועותיו ועיקם אותן לכדי חיבוק.
ואז ראיתי לפי הכתפיים של ג'ק שהוא בוכה.
דוק עזר לקוני לקום על רגליה כדי שיוכלו לגשת אל הבנים ולחבק אותם.
ובדיוק כשחשבתי שאני צריכה כנראה לסגת בשקט ולתת למשפחה הקטנה הזאת רגע לעצמה... הושיטה קוני את ידה אל ידי ומשכה גם אותי לתוך החיבוק הקבוצתי.
לאחר מכן האנק לקח את ג'ק החוצה כדי לשאוף קצת אוויר. רגע של אחוות אחים שהיה צריך לקרות כבר מזמן.
רק אחרי שהם הלכו נזכרנו כולנו שהייתי ממש באמצע הפרידה מהם.
כעבור רגע, קוני פנתה אלי ושאלה, "אז כל העניין הזה של מערכת היחסים המזויפת אומר שאת לא תבואי לחג ההודיה?" היא ספגה במפית בד את פניה שטופות הדמעות.
הנדתי בראשי. "אני לא."
"את וג'ק עדיין תתראו?"
"לא. לא אחרי שאני אלך."
"אפילו לא רק בשביל לבלות קצת יחד?"
"בילויים זה לא ממש הצד החזק שלי," אמרתי.
בתגובה, קוני פרצה בצחוק ואמרה, "ג'ק נהנה לבלות איתך יותר מכפי שהוא נהנה שנים."
חשבתי על רובי שאמר לי שלא כיף איתי והרגשתי אסירת תודה כל כך לקוני על שסתרה את דבריו.
"את תמיד מוזמנת לבוא לבקר אותנו," אמרה קוני.
אבל אני הנדתי בראשי לשלילה. "זה לא עובד ככה," אמרתי ושמתי לב שהגרון שלי מכווץ. "אני באמת לא אראה אף אחד מכם שוב אחרי היום."
קוני הנידה בראשה, כאילו היא פשוט לא מצליחה להבין את זה.
דוק וקוני המסכנים. היו להם הרבה דברים לעכל.
ואז החלטתי להגיד משהו אמיתי. "אני יודעת שהתזמון מוזר מאוד," אמרתי. "אבל מאחר שזאת ההזדמנות האחרונה שלי להגיד את זה, אני רוצה שתדעי שזאת היתה משימה מאוד לא טיפוסית עבורי. אני אף פעם לא נקשרת רגשית ללקוחות. אבל אלייך נקשרתי מאוד."
"אלי?" שאלה קוני.
"לכולכם. בדרכים שונות," אמרתי ואז, לא תכננתי להגיד את זה, אבל לפני שהבנתי, זה קרה: "אמא שלי מתה השנה, והשהות איתך היתה מאוד... משמעותית עבורי."
"אוי, חמודה שלי," אמרה קוני, לקחה את ידי ולחצה אותה בין כפות ידיה.
"היא לא היתה דומה לך בכלל," מצאתי את עצמי אומרת. "היא היתה בעייתית. וקשה. והיא תמיד החמירה את המצב במקום לשפר אותו. את לא מזכירה לי אותה, אבל..." היה לי גוש בגרון, אבל המשכתי לדבר. "את כנראה מזכירה לי את האמא שתמיד רציתי שתהיה לי."
קוני הסתכלה לי ישר בעיניים. "אני שמחה שזה מה שהייתי בשבילך."
"בזמן שהייתי כאן," המשכתי, "הרגשתי שיש לי משפחה." שאפתי אוויר. "הילדות שלי לא היתה..." לא ידעתי מה לומר. "כנראה מעולם לא ידעתי איך מרגישים כשיש משפחה אוהבת. ולמרות ש..." הרגשתי שהקול שלי מתחיל לרעוד. "למרות שאני לא אוכל להיות חלק מהמשפחה הזאת בעתיד, אהבתי להיות איתכם. ואני פשוט כל כך אסירת תודה על עצם הידיעה שמשפחות כמו שלכם קיימות בכלל."
נשמתי נשימה עמוקה והחזקתי את האוויר בריאותי, במאמץ להירגע. אבל היה עוד דבר אחד.
"אני אתגעגע אלייך, זה מה שאני מנסה לומר. מכל הלב."
"מה עם ג'ק?" שאלה קוני. "תתגעגעי גם אליו?"
התלבטתי עד כמה עלי להתוודות. "כן," אמרתי. זה נשמע לי וידוי אדיר.
"את מוצאת חן בעיניו. אני רואה."
אבל זהו, זה היה הסוף. לא הייתי מרשה לעצמי אפילו לייחל שזה יהיה נכון. במקום זאת, הנדתי בראשי. "אני חושבת שיכול להיות," אמרתי, "שהוא שחקן הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת."
-פרק 25-
אמאדי הגיע כדי לקחת אותי בחזרה העירה לפני שג'ק והאנק חזרו.
"הקדמת קצת," אמרתי ובדקתי את השעה בטלפון שלי.
"כן," אמר אמאדי. "יש לנו ילד חולה בבית, אז אשתי..."
"הבנתי," הנהנתי.
לא לקח הרבה זמן לארוז את החפצים שלי. לא היו כל כך הרבה דברים לעשות. אפילו סגרתי את משחת השיניים של ג'ק בפקק בשבילו.
חשבתי לשנייה אחת להשאיר פתק או לצלם תמונה. אחרת איך אזכור את המראה של המיטה הלא מסודרת של ג'ק, או את ערימות הבגדים בצורת ג'ק הפזורות מסביב כמו שטיחים מעור דוב?
אבל המקצוענות שלי גברה עלי. היה לדברים האלה נוהל אסור להשאיר עקבות. מעולם לא הייתי שם.
אמאדי העמיס את המזוודה שלי לטאהו השחורה של החברה, שהיתה בסגנון כלי הרכב של השירות החשאי, ואז, בלי לעצור, פתח לי את דלת הנוסע והקיף את המכונית אל מושב הנהג.
הוא היה מוכן לתזוזה.
התקדמתי לדלת שלי, אבל היססתי.
הסתכלתי סביבי וחיפשתי סימנים לאחד מהאחים, אבל לא היה כלום רק עצים מרשרשים, אור קלוש של כוכבים ראשונים, קבוצה של פרות ליד הגדר שהתבוננו בנו בעיניים העצובות שלהן.
"אני מצטערת " אמרתי. "אתה יכול לתת לי רגע?"
אמאדי הציץ בשעון, אבל אמר, "בסדר."
אור דלק באסם. אולי הם שם?
אבל האסם היה ריק.
חזרתי לאט, וסרקתי את השדות. ראיתי את קליפר במגרש הרכיבה. הפרחתי לו נשיקה באוויר.
המחשבה שלא אפרד מג'ק עוררה בי תחושת... פאניקה אף שמעולם לא נפרדתי מלקוחות. אם ניפרד לשלום זה ישנה בכלל משהו? זה לא ישנה כלום. אבל הרגשתי שיש לי מאה מסרים דחופים לג'ק וכל מה שרציתי היה למסור את כולם. מה שלא יהיו.
כשחזרתי לטאהו, עמדתי ליד הדלת הפתוחה עוד דקה, סרקתי את החצר וחיכיתי.
ואז הגיע הזמן להפסיק להתמהמה.
נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת וחגרתי.
"אוקיי," אמרתי. "בוא ניסע."
אמאדי החל לנסוע על כביש החצץ והוביל אותנו החוצה מהחצר, מעל מעבר הבקר, ובהמשך הדרך הארוכה שבה ג'ק חיבק אותי כל כך הרבה חיבוקים מזויפים.
זה בסדר. עדיף ככה. קרוב לוודאי.
לקחתי אוויר והחזקתי אותו בכוח בחזה. אני לא הולכת לבכות. לא מול עמית לעבודה. לא בגלל לקוח. היה לי לפחות משהו להתמקד בו: לא להתפרק. אני יכולה לעשות את זה. אני יכולה לעשות את זה.
אבל אז אמאדי בלם. הוא האט ואז עצר באמצע הכביש.
הוא בדק את המראה האחורית. "זה המאובטח?"
הסתובבתי כדי להסתכל אחורה.
כן. זה היה ג'ק. רץ אחרינו בכביש החצץ.
"תן לי דקה," אמרתי ויצאתי מהרכב.
ג'ק פגש אותי, נעצר בקושי חצי מטר ממני, חסר נשימה. "הלכת," הוא התנשף, "בלי להגיד שלום."
"חיכיתי," אמרתי. "אבל היינו חייבים לזוז."
ג'ק ניסה להסדיר את נשימתו. "חשבתי שיש לנו יותר זמן."
"איפה היית?" שאלתי.
"האנק רצה להגיד לי כל מיני דברים."
הנהנתי.
"אני ממש מצטער," אמר ג'ק, "על האיומים ברצח. אני ממש מצטער שסיכנתי את החיים שלך."
"אני אהיה בסדר," אמרתי. "כל עוד אני אתרחק ממך."
זאת היתה חצי בדיחה, אבל ג'ק לא חשב שזה מצחיק.
"אל תדאג," אמרתי לו. "גברת כלבי הקורגי תמשיך הלאה בסופו של דבר. ככה הדברים האלה עובדים."
"תודה. על הכול," הוא אמר והתקרב אלי צעד אחד. "רציתי להגיד לך את זה לפני שתלכי."
הנהנתי. "גם אני רציתי להגיד לך משהו."
ג'ק הישיר אלי מבט וחיכה.
אבל אז צצו לי בראש עשרים דברים שונים. לא היתה לי שום דרך להגיד את הכול. או אפילו לסדר אותם לפי סדר עדיפות. בסוף הלכתי על, "עשית את הדבר הנכון עכשיו."
ג'ק פלט צחוק קטן ומשונה והשפיל את מבטו.
"אני יודעת שזאת היתה המשאלה האחרונה של דרו, ואף פעם לא פגשתי אותו בכלל, אבל אני לא חושבת שהוא היה רוצה שדבר אחד שהוא אמר מתוך בהלה יקרע את המשפחה שלכם לגזרים לנצח."
"בואי נקווה שלא," אמר ג'ק. ואז הוסיף, "עכשיו זה מאוחר מדי."
"אמא שלך צדקה," אמרתי.
"אמא שלי תמיד צודקת."
"טוב שהיא אילצה אותך ואת האנק להיות יחד."
ג'ק הנהן. "טוב שהוא מצטיין בלעצבן אותי."
אמאדי הבהב בפנסי הרכב.
"נראה שהגיע הזמן," אמר ג'ק.
"כן," אמרתי. "אבל אני צריכה שתדע..."
היססתי. באמת הייתי חייבת ללכת. היה בי חלק קטנטן שחשב שאני צריכה לספר לג'ק משהו אמיתי. שהוא מצא חן בעיני. שהתאהבתי בו. שאף על פי שהכול היה מזויף אולי אפילו משום שהכול היה מזויף זה נהפך איכשהו לדבר הכי אמיתי בחיי.
אבל כמה משפיל זה יהיה?
ברגע שניפרד, לא תהיה לי שום דרך ליצור איתו קשר. הוא ייעלם מאחורי מסך התהילה שמפריד בין סלבריטאים לבין כל שאר האנשים, ואני איעלם לתוך החיים שלי כוורקוהוליקית, שאף פעם לא נשארת הרבה זמן במקום אחד. אם זאת באמת היתה הפעם האחרונה שאראה אותו אי פעם, אז זאת היתה ההזדמנות היחידה שלי לומר את האמת, ולא רציתי להתחרט במשך שארית חיי שלא אמרתי את כל מה שהייתי צריכה לומר.
היתה לו משמעות עבורי. הוא היה חשוב לי. הוא לימד אותי דברים שלא ידעתי שאני צריכה ללמוד. הזמן שביליתי בחברתו שינה אותי, והייתי אסירת תודה.
רציתי שהוא ידע את זה.
זאת היתה ההזדמנות היחידה שלי לומר את זה...
אבל השתפנתי.
זה היה יותר מדי בלתי מקצועי. זה היה מפחיד מדי. זה היה יותר מדי כמו גברת כלבי הקורגי.
זאת הייתי אני, מתברר: מפחדת מפרות ומפחדת מאהבה.
במקום זאת, הושטתי לו את ידי ללחיצה כאילו היינו במפגש תאגידי. "אני צריכה שתדע שהיה ממש נהדר לעבוד בשבילך," אמרתי.
ואז, בבת אחת, ברגע שהחזרתי אותנו למסגרת המקצועית הזאת, לג'ק לא היתה ברירה אלא לעשות כמוני.
הוא קימט את מצחו, אבל לקח את ידי ולחץ אותה. "תודה לך על השירות שלך."
הנהנתי הנהון מקצועי, הסתובבתי בתנועה מאופקת והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון המכונית השרוולים התפוחים של חולצת החברה הרקומה שלי ליטפו את כתפי.
אבל כשפתחתי את הדלת, שמעתי את ג'ק קורא, "האנה!"
הסתובבתי לאחור.
הוא הכניס את הידיים לכיסים, והוא התבונן בי רגע ארוך ואז אמר, "אני צריך שתדעי משהו."
עצרתי את הנשימה.
ואז ג'ק אמר, "אני אתגעגע אלייך מאוד. ואני לא משחק תפקיד."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
