-83-
המחשבה המיידית של פול היתה שברזין ניצל את ארוחת הערב כדי לקחת לו את המחשב הנייד. אבל המחשב עדיין היה מונח על שולחן המהגוני, בחדר שנהפך לחדר העבודה שלו. אלא שפול השאיר אותו סגור וכבוי. ואילו עכשיו היה המסך מורם והמחשב פעל.
אם כך, ברזין ואנשיו ניסו לפחות לערוך חיפוש במכשיר, הוא הניח. המחשב היה מוגן בסיסמה. אולי הם לא הצליחו לעקוף אותה. מה עוד יכול לעניין אותם בחדר? בטח לא החפצים של טטיאנה, בתו של הבוס.
פול חזר אל שולחן הסעודה בדיוק כשהגישו את הקינוח, שהיה עשוי משוקולד מומס. כולם שוחחו בטבעיות וצחקו. היין והוודקה זרמו בחופשיות.
אחרי הארוחה חזרו פול וטטיאנה אל הסוויטה. "משום מה, בהפלגות אני תמיד מרגישה ישנונית," אמרה. "אני אשכב לישון. מה קרה לבחור שישב לידך?"
"הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב."
"מחלת ים אולי?"
"על הספינה הזאת?" אמר פול. "לא מרגישים את הגלים בכלל."
היא משכה בכתפיה. הסוגיה לא באמת העסיקה אותה. "אני אפילו לא יודעת למה הוא בא איתנו. בדרך כלל, פאפא לא נוהג לערבב בין עסקים לעניינים חברתיים." היא פיהקה. "אני חייבת לישון."
אבל פול היה מתוח מכדי לישון. הוא רצה לסייר ביאכטה. הודות לדוד תומס, הוא אהב כלי שיט והבין איך הם בנויים. ומי יודע אם יזדמן לו לבקר שוב ביאכטה הזאת. אולי לא.
למרות הפחד, הזכיר לעצמו שיש לו משימה: לחפש את רשימת הנוסעים של הספינה.
הוא שם לב שהמסדרונות רחבים במיוחד והתקרות גבוהות במיוחד כשני מטרים וחצי. דלתות אטומות למים נסתרו מאחורי לוחות עץ במסדרונות, וכך גם דלתות אש. הוא חלף על פני גרם המדרגות המרכזי, שהתפתל סביב מעלית עשויה זכוכית ופלדת אלחלד. הוא ירד במדרגות שתי קומות אל הסיפון הראשי, שבו נפתחו לפניו דלתות הזכוכית האוטומטיות, כך שמצא את עצמו בחוץ, על הסיפון הקדמי. הירח היה מלא והראות היתה מצוינת. הים היה שקט. הוא ראה את מנגנון העגינה העשוי כרום מצוחצח. הכול היה נקי ומצוחצח. אנשי הצוות עבדו קשה, זה היה ברור.
הוא חלף על פני שני מאבטחים שפסעו לאורך המעקה. הוא שמע שהם מדברים אנגלית במבטא אנגלי. רבים מהמאבטחים על הסיפון היו ככל הנראה בריטים. הרוסים אהבו לשכור מאבטחים בריטים. רובם שירתו באפגניסטן ובעיראק, ואחר כך עבדו כמאבטחים אישיים.
אחד מהם העיף בו מבט ואז הביט לעבר חברו. מחשבה פרנואידית חלפה במוחו של פול: אולי הם יתפסו אותו וישליכו אותו מהספינה אל הים?
איש לא יֵדע מה קרה לו. המאבטחים אפילו לא יצטרכו להשתמש בכלי נשק.
פול ידע שברוב הספינות, אם מישהו רואה שנוסע או איש צוות נופל למים, החוק הימי דורש להשקיע את מלוא המאמצים בהצלתו, גם אם נדרש לכך תמרון מורכב. רב החובל חייב לשדר בקשר קריאות חירום לכלי שיט קרובים, ולשלוח התרעות דיגיטליות לכל הספינות באזור, באמצעות מערכת המצוקה והבטיחות הימית העולמית. וכל כלי השיט באזור נדרשים לעזור בחיפוש.
הוא חשב על הדוד תומס, ששוכב חסר אונים במוסד סיעודי, ועל מה שהוא אמר לו לפני שנים: אם רוצים להרוג מישהו, כדאי לעשות את זה בלב ים.
הוא הסתובב וחזר לתוך הספינה.
באחד המסדרונות פסע לעברו ליאוניד, רואה החשבון הרוסי ששוחח איתו במהלך הטיסה במטוס הפרטי.
עיניו של ליאוניד אורו כשראה אותו. "נו, יאכטה יפה, מה? אמרתי לך או לא?"
"באמת מקסימה, אין מה לדבר."
"ראית את המקפיא של הגלידות? והצוללת הקטנה במפלס התחתון?"
"עוד לא הספקתי כמובן."
"באיזה חדר אתם מתאכסנים? אנחנו בסוויטת דה קונינג."
"ואנחנו ברותקו."
"תגיד, מה קרה לבחור שישב לידך בארוחה?"
"אין לי מושג. היתה לו בחילה, ככה הוא אמר."
"ארקדי תמיד מחזיק רופא על הסיפון. אני מקווה שהוא מקבל טיפול רפואי כמו שצריך." הוא התכוון להמשיך בדרכו. "אני ניגש לבר. תצטרף אלי?" שאל בחיוך.
"בפעם אחרת. אני רוצה להמשיך לטייל קצת בספינה."
-84-
כן, הסיור עדיין לא נגמר מבחינתו של פול.
קודם כול, הוא ניגש אל הגשר מרכז ההיגוי והבקרה של הספינה. אלא שדלתות הזכוכית לגשר היו נעולות, ובפתח היה סורק כף יד ביומטרי. פול שיער שהמערכת מאפשרת כניסה לאנשי צוות בלבד: מכשלה שלא צפה מראש. אבל לאחר היסוס רגעי, החליט לנסות בכל זאת. הוא קירב את ידו לסורק, והדלתות החליקו הצדה ונפתחו. פול הופתע. אולי גם בני משפחת גאלקין מורשים להיכנס לגשר, והוא צורף לרשימת האח"מים הזאת, כבן זוגה של טטיאנה.
לאחר שעבר במסדרון צר, ראה תרשים גדול על הקיר, שכלל שרטוטים המתארים את המבנה של כל סיפון וסיפון. הוא רפרף במבטו על התרשים וראה "חדר עיסוי", "סאונה", "חמאם", וגם חדר שנקרא "כְרומותרפיה". בשרטוט אחר ראה את "סיפון הבעלים", ובו חדר כושר פרטי (ששימש בוודאי את אלינה עם המאמן הפרטי שלה), "חדר ההלבשה של הבעלים", "מרכז היופי של הבעלים" ו"אזור הטעימות".
אבל היעד שלו כרגע היה תא ההיגוי. הוא הביט הלאה, אל המשך המסדרון, והבחין בדלת שעליה היה כתוב "רב החובל".
אם ייכנס לשם, אולי ייתקל ברב החובל? הוא נמצא שם עכשיו?
הוא החליט להציץ קודם בחדר הבקרה: אולם רחב ידיים, עתידני כמעט, שקירות הפלדה שלו נצבעו בצבע לבן בית חולים. רב החובל והקצינה הראשונה ישבו שם מול דלפק שחור, שעליו היה לוח בקרה ענקי כמה וכמה מסכים, כולל מסך מכ"ם מלא עיגולים ירוקים משותפי מרכז ומסכי וידיאו במעגל סגור.
הקצינה הראשונה הפנתה את ראשה אל פול ונופפה לו שיתקרב. פול הציג את עצמו. רב החובל היה גבר חסון ושזוף, בן חמישים ומשהו, אוסטרלי לפי המבטא, ואילו המבטא של הקצינה הראשונה הסגיר מיד את היותה צרפתייה.
לאחר שיחת נימוסים קצרה, שב פול ויצא אל המסדרון. עכשיו, כשידע שרב החובל לא נמצא בחדרו, החליט לנסות להציץ לשם. הוא לחץ על הידית, והדלת נפתחה מיד.
החדר לא היה עמוס: שולחן מתכת, כיסא משרדי וארונית תיוק מתכתית. השולחן היה עמוס מסמכים, אך למזלו של פול, רב החובל היה מאורגן מאוד, כך שכל המסמכים היו ממוינים ומונחים בערימות מסודרות.
כעבור רגעים ספורים כבר מצא את מבוקשו: בראש אחת הערימות היה מונח מסמך, שבחלקו העליון היה מוטבע שם היאכטה (פצ'ורין), מקום הרישום שלה (איי קיימן), ומספר בן שבע ספרות שקיבלה מהארגון הימי הבינלאומי. רשימת הנוכחים בהפלגה: שמותיהם של כל אנשי הצוות, ואחר כך שמות הנוסעים, בסדר אלפביתי, כולל שם, מספר דרכון ופרטים נוספים.
פול פעל מיד. הוא צילם את המסמך במצלמת הטלפון שלו, וליתר ביטחון צילם אותו שוב.
לבו הלם בפראות כשסרק במבטו את המסמך וניסה לשנן את שמות הנוסעים. כשסיים, החזיר את המסמך לערימה, יישר אותו בדייקנות, ויצא מהמשרד הקטן.
איש לא היה במסדרון, ומהזווית הזאת שיער שהוא לא נראה לעיניהם של הנמצאים בגשר.
עכשיו ירד במדרגות הלולייניות אל המטבח, שגם הוא היה ענקי, ממש כמו מטבח של מלון גדול. גם האולם הזה היה מצוחצח. דלפקים מפלדת אלחלד, מעליות מזון, ואקווריום ענקי, מלא לובסטרים.
דקות ארוכות חלפו עד שדופק לבו חזר לקצב הרגיל.
הוא המשיך בסיור, בידיעה שאם מישהו ישאל מה הוא עושה, יש לו אליבי סביר.
בחוץ, על הסיפון האחורי, היה ג'קוזי. פול ראה שהג'קוזי פועל, ושתי דמויות עירומות משתכשכות בתוכו. הוא זיהה את אחיה של טטיאנה ואת חברתו הנוכחית.
פול הסתובב במהירות ופנה בחזרה לתוך הספינה.
היאכטה היתה גדולה מדי, הוא לא היה יכול לחקור את כולה בערב אחד, אבל בחצי השעה שבה התרוצץ במדרגות ובמסדרונות, שנעשו צרים ככל שירד, הצליח לראות מרתף יינות, בית קולנוע וחדר קירור, וגם חדר כושר לאורחים, שהיה מצויד היטב. מטהרי המים, שהפיקו חמישים שישים טונות מים מתוקים מדי יום, היו עשויים פלדת אלחלד או כרום, בדיוק כמו חדרי המשאבות וחדר המנועים, וכל אלה היו מצוחצחים ונקיים ללא רבב. הוא ראה דלתות נסתרות שהובילו למגורי הצוות, שגם הם היו מטופחים מאוד, או כך הם נראו במבט חטוף.
לבסוף חזר אל החלל המרכזי, שבו שכן הבר. הוא רצה כוס ויסקי או בורבון. כמה אנשים ישבו ליד הדלפק. האיש מהמטוס, ליאוניד, עמד לצאת. הם נופפו לשלום זה לזה. ואז נותרו רק שני אנשים הזוג השני מהמטוס.
מתוך מגוון עצום של סוגי סינגל מאלט, בחר פול במקאלן 25, כי ידע שזה סוג מצוין ואיכותי תמיד. וכך אכן היה כמובן. הוא גם ידע שכל בקבוק כזה עולה אלפי דולרים. הוא התיישב ליד שולחן מרוחק, כך שהיה ברור שהוא רוצה להיות לבדו. הוא רצה ליהנות מהוויסקי ולחשוב קצת, להסתגר בתוך עצמו, לחשוב על מה שהוא עושה, לנסות להירגע. הוא חשב על הפנטום, על גאלקין שמשנע כספים בשביל הקרמלין. פול תהה אם מוסקבה תעלה עליו.
עוד לפני שהספיק ללגום את הלגימה השלישית, הבחין בריח הבושם של אלינה גאלקינה. הוא הסתובב ולא ראה איש. ואז חש את ידה על גבו.
"אתה לבד?" שאלה. "איפה טטיאנה? ישנה?"
פול הנהן.
"מסכנונת. היא נראתה עייפה בארוחת הערב. פיהקה."
"יום ארוך."
"אבל אתה סופרמן." היא שקעה בכורסת העור שלידו. "לא יצא לי לדבר איתך בארוחה," המשיכה. "היית רחוק כל כך. ארקדי לא מושיב אותי לידך." האפלולית ציעפה את פניה.
"שולחן ארוך."
"אתה נהנה?"
"מאוד."
"טטיאנה סובלת ממחלת ים לפעמים. יש לה בחילה?"
"לא חושב. אני מבין שיש בספינה הזאת מנגנון ייצוב מעולה."
"אני חושבת שהיא חוטפת בחילה ברגע שהיא מריחה את המים המלוחים. או מסתכלת על הים." היא נגעה בירכו.
היא מתחילה איתו?
"המסכן הזה שישב לידך בארוחת הערב," אמרה והנידה את ראשה.
"מה קרה לו?" שאל פול.
"הוא במרפאה, ככה ארקדי אומר."
"מישהו יודע מה יש לו?"
היא משכה בכתפיה. "כמו שאומרים, החיים הם לא גן של ורדים." היא חייכה באי נוחות, תמהה על בחירת המילים.
הוא שמע ממעל חבטות קלושות של מדחפי מסוק.
"יש לךְ מושג למה הוא הוזמן?" שאל פול.
"ארקדי לא אומר לי למה הוא מזמין או לא מזמין. אתה נהנה ביאכטה, כן?"
"מאוד."
"והיאכטה מרשימה אותך כמובן."
"אין אפשרות אחרת."
"הכול תיאטרון, אתה יודע." חיוך נראה על שפתיה.
פול הביט בה ולא אמר כלום.
"לכל אחד יש תפקיד על הבמה. והתפקיד שלנו הוא להיות עשירים נורא. אנשים רוצים שנהיה יותר גדולים מהחיים. זה משהו שגיליתי על אמריקה כשעברתי לכאן. אנשים רוצים שתהיה יותר גדול מהם או יותר קטן מהם, אבל אף פעם לא בגודל שלהם. או שאתה עפר ואפר או שאתה הקרם דה לה קרם."
פול הנהן.
"אנשים אומרים שארקדי לא מתנשא, נכון? שמעת את זה, כן?"
"כן."
"אף אחד לא אומר על נהג מונית שהוא לא מתנשא, כן?"
פול צחקק. "יש משהו בדברייך."
"אתה יודע, התמונות של טטיאנה מעניינות אותי."
"כן, גם אותי."
"האנשים שהיא מצלמת, ה... סובייקטים? הפנים שלהם אטומים. כמו מסך מושלם."
"במידה מסוימת, כן."
"היינו רוצים שהם ייראו אותנטיים, אתה לא חושב?"
"כן."
"אבל הם מושלמים מדי. הכול יותר מדי מבוים, יותר מדי מעובד, יותר מדי... מושלם. אתה יודע?"
"קשה לי להסכים איתך בנקודה הזאת."
"הצורה שטטיאנה מסתכלת על אנשים, לפעמים היא לא ממש רואה אותם."
שוב הניחה יד על ירכו, והפעם לזמן ארוך יותר.
היא באמת מתחילה איתו. אפילו אי אפשר לטעון שהיא חובבת צעירים, חשב פול, כי היא בערך בת גילי.
בקצה אצבעה שרטטה משהו על פְּנים ירכו.
"אלינה..." הוא התחיל להגיד. הוא שיער שארקדי גבר קנאי מאוד.
"בעלי בן אדם מאוד מעניין, מאוד עמוק. הוא משחק כל מיני משחקים, אבל זה ברור לי. הוא... אתה יודע מה זה מטריושקה?" היא החוותה בידיה דמות של בובה עגלגלה, ופול הבין מיד.
"בובות שנכנסות אחת לתוך השנייה? לפי הגודל?"
"בדיוק. ארקדי הוא מטריושקה."
ידה נעה גבוה יותר בחלק הפנימי של ירכו.
חבטות המדחף מעל גברו פתאום, ופול ראה מסוק אמבולנס, לבן ואדום, נוחת על המנחת שבסיפון הקדמי, מואר באור הפנסים העזים שמסביב.
אלינה משכה את ידה. באותו רגע, מבעד לחלון, ראה פול שהדלתות אל המנחת נפתחות לצדדים, ושני קצינים במדים לבנים, גבר ואישה, נושאים אלונקה במהירות.
-85-
למחרת בבוקר הציפה השמש את הסוויטה. הם לא סגרו את הווילונות בלילה. האור נצץ על גלי האוקיינוס. האור בלב ים היה שונה. המים נראו כחולים כהים.
פול המשיך לחשוב על פניו החיוורים של איליה בונדרנקו בארוחת הערב, ואיך הכניסו אותו אל המסוק. הוא רצה למחוק את התמונות מזיכרונו. הוא הסתכל לעבר טטיאנה כדי לראות אם היא ערה. פעם, במצב כזה, הם היו מתעלסים. אבל כרגע לא היה מסוגל לראות את עצמו עושה את זה.
היא פקחה את עיניה וחייכה אליו. "כל זה נראה לך מטורף, מה?"
"את מתכוונת ל..."
"הכול הספינה, האוכל, הסוויטה... המותרות האלה...?"
"כן, זה מטורף. זה מאוד זר לי."
"אבל תוכל להתרגל לזה, לא?"
"לא, אני לא חושב שאני אוכל להתרגל לזה."
היא נישקה אותו. "ולכן אני אוהבת אותך. מממ. אני רוצה קפה." היא הרימה את הטלפון שעל שידת המיטה. "כן," אמרה, "קפה, שחור." היא הביטה בפול. "ואתה, חומד?"
פול היה רעב. הוא הזמין חביתה, בייקון, לחם דגנים קלוי, מיץ תפוזים וכוס קפה. "את לא אוכלת?" שאל אותה.
"קודם אני אגש לחדר הכושר. מה עשית אתמול בלילה? לאן הלכת? לא היית במיטה."
"עשיתי סיור בספינה," אמר. "רציתי לראות כמה שיותר."
"אז מה קרה לבחור שישב לידך בארוחה? בונדרנקו, ככה קראו לו, לא?"
"בלילה פינו אותו במסוק אמבולנס. כנראה לבית החולים הקרוב. בברמודה, אני מניח."
היא נראתה מודאגת פתאום. "איך אתה יודע?"
"ראיתי את המסוק נוחת." הוא החליט לנקוט כנות בררנית. "הייתי בבר עם אלינה," אמר. הוא לא התכוון לספר לה מה אלינה עשתה.
"גם אבא היה?"
"לא."
פעמון צלצל, וטטיאנה לחצה על מתג שעל שידת המיטה. פול שמע את דלת הסוויטה נפתחת. טטיאנה קראה, "כאן, בבקשה."
מישהו נקש בדלת חדר השינה שלהם. טטיאנה אמרה, "כן," ומיהרה להתכסות היטב.
דייל מבוגר, שחור עור, במדים כחולים, הסיע פנימה עגלה כסופה. "בוקר טוב, גברתי, אדוני," אמר במבטא קריבי. "תרצו מגש למיטה?"
"כן, תודה רבה, סיימון."
הדייל פתח תא נסתר בקיר העץ של החדר, שלף מגש כסף, פרש את רגלי המגש והניח אותו על המיטה. הוא הניח על המגש את ארוחת הבוקר של פול ומזג קפה לשניהם. "תרצו עוד משהו?"
"זה הכול, סיימון. תודה רבה לך," אמרה טטיאנה, והדייל הנהן ויצא מהחדר.
הקפה היה נהדר, ומיץ התפוזים היה טרי ומענג. על מפיות הבד היו רקומות ה G וה Г של גאלקין.
פול הרים את המפית. "מוזר שאבא שלך בחר את ה G של שמו במקום P של פצ'ורין."
טטיאנה לגמה בזהירות מהקפה החם. היא הניחה את הספל ונאנחה. "בהתחלה היאכטה הזאת נקראה על שם אשתו הראשונה גלינה, אמא שלי. לכן הרקמה הזאת, G ו Г. גלינה, לא גאלקין. או גם וגם. ואז הם התגרשו והוא התחתן עם אירינה, ועל הכול היתה רקמה של האות I. ואחרי שגם הם התגרשו, הוא הזמין מלאי חדש של מגבות, בפעם השלישית, וכנראה הוא החליט להפסיק לקרוא ליאכטה שלו על שם הנשים שלו."
"הגיוני."
היא לגמה שוב מהקפה, ואז קמה מהמיטה כדי ללבוש את בגדי הספורט. מכנסי יוגה של לוּלוּלֵמוֹן וחולצת טריקו שחורה. היא יצאה לחדר הכושר, ופול המשיך לאכול בעצלתיים. הוא לחץ על מתג הטלוויזיה; הציור של רותקו ירד וחשף את מסך הטלוויזיה. פול צפה ב CNN, אחר כך ב CNBC, והמשיך לאכול. הכול היה טעים להפליא. הוא נמלא שלווה מוזרה.
כעבור שעה, כשטטיאנה עדיין לא חזרה, הוא החליט להתלבש ולגשת להתאמן גם כן. אבל כשירד שלוש קומות והגיע לחדר הכושר, ראה שהחדר ריק. טטיאנה לא היתה שם.
הוא עלה בחזרה, עשה סיבוב על הסיפון הראשי ויצא אל אזור הישיבה החיצוני, שגם הוא היה שומם. לאן היא נעלמה?
בדרך חזרה אל הסוויטה, שמע את קולה של טטיאנה. היא עמדה בפתח אחד החדרים ודיברה עם גבר שפול זיהה את קולו. ואז הגיח הגבר מהחדר, ופול ראה את ראשו הג'ינג'י המאפיר של אנדריי ברזין.
לרגע שקל לצעוד לאורך המסדרון ולהצטרף אל טטיאנה. ואז נמלך בדעתו ועלה במדרגות לסוויטה שלהם.
הוא רחץ ידיים בכיור האמבטיה כשטטיאנה חזרה.
"נו, התאמנת?" שאל. בדרך כלל, אחרי אימון, היו פניה סמוקים ובוהקים מזיעה. אבל לא עכשיו.
"כן."
"למה דיברת עם ברזין?"
"מה? מתי?"
"לפני כמה דקות. ראיתי אותך יוצאת מהחדר שלו."
הבעה משונה חלפה על פניה ונגוזה מיד. "אה, ברזין, הוא כזה עקשן," אמרה. "כל הזמן נדמה לו שמאיימים על המשפחה, והוא רצה לדבר על האבטחה האישית שלי." היא לא נשמעה משכנעת במיוחד.
"מה הבעיה באבטחה שלך?"
"אממ..." היא גמגמה ונופפה בידיה. "הכול. משעמם לגמרי. אנחנו חייבים לדבר על זה?"
"אני חושב שאני אצא להשלים את הסיור שלי בספינה. רוצה לבוא איתי?"
"אני מתה מרעב," אמרה. "אני אתקלח ואזמין ארוחת בוקר."
הטלפון בסוויטה צלצל, והקפיץ את פול. הוא ענה. "שלום, מר ברייטמן?" קול אישה בריטית, קול חד וענייני.
"כן?"
"מר גאלקין רוצה שתגיע אליו, בבקשה," אמרה.
"אין בעיה. מתי?"
"ברגע זה, אם לא קשה לך. אתה יודע איך מגיעים לסוויטת הבעלים?"
-86-
למה גאלקין רוצה לפגוש אותו עכשיו? בגלל הביקור הלילי שלו במשרד? או מפני שאלינה ליטפה לו את הרגל? או כי חיטט בתיקים הישנים שמאוחסנים במכרה הגיר הנטוש וגילה החסן נייד שנקרא פנטום ו... לקח אותו? או כי צילם את רשימת הנוסעים בספינה? או בגלל מה שעשה במוסקבה?
האפשרויות היו רבות, ואף אחת מהן לא היתה טובה.
במעלית לחץ על הספרה 3, אבל המתג לא הואר. ואז הבין שהקומה של גאלקין מאובטחת כנראה והצמיד את כף ידו אל העיגול השחור סורק כלי הדם שמעל לוח המספרים. צפצוף נשמע, אור ירוק נדלק, והמעלית החלה לנוע.
כשנעצרה, נפתחו הדלתות אל מסדרון צר ואל דלת כפולה, נטולת כל סימון. אמצעי אבטחה אולי. הוא צלצל בפעמון הדלת.
הוא חיכה דקה שלמה ריח סיגר עלה באפו ואז נפתחה הדלת. גאלקין נראה מרשים בבלייזר כחול עם חולצה לבנה שצווארונה פתוח, בלי עניבה.
"אה, פול," אמר גאלקין וליווה אותו פנימה.
העיצוב היה דומה לזה שבסוויטה שלהם, אלא שהדירה היתה גדולה עוד יותר. ספת עור, כמה מקבצי כורסאות, לוח אבן כבד כשולחן סלוני, והרבה ציפויי זהב מכל עבר.
על אחת הכורסאות ישב אנדריי ברזין.
גרונו של פול התכווץ.
גאלקין הצביע על הספה, כאילו פול הוא כלב מאולף. פול התיישב בקצה הספה. העור היה רך כמו חמאה.
גאלקין התיישב מולו, בכורסה בעלת משענת גבוהה, וברזין ישב בצד. סיגר חצי מעושן היה מונח במאפרה על שולחן צד קטן ועגול, ליד גאלקין. ברזין לא עישן כנראה.
"אני מניח שאתה מכיר את אנדריי דמיטרוביץ'," אמר גאלקין והחווה לעבר ברזין.
"לא נערכה בינינו היכרות מסודרת," אמר פול בקרירות והביט בברזין. אני יודע מי אתה, חשב. הם החליפו כמה מילים מחוץ לסוויטה של פול. וגם כמה מילים במוסקבה. אחרי שתיקה מביכה, קם פול ולחץ את ידו של מנהל האבטחה. ידו של ברזין היתה יבשה ומחוספסת.
"אנדריי דמיטרוביץ' מטפל בענייני האבטחה שלי," אמר גאלקין.
"כן, אני יודע," אמר פול.
ברזין הנהן.
"אתה מבלה יפה, אני מקווה," אמר גאלקין.
"כן, בהחלט. תודה. ספינה יפהפייה. אבל השקעה לא מוצלחת במונחים כספיים טהורים, לא כך?"
גאלקין נשף בבוז. "אוך, פול, ידידי, יש לך דמיון של מנהל חשבונות. תרשה לי להגיד לך: עסקה אחת שחותמים על סיפון של פצ'ורין שווה פי כמה וכמה."
פול הנהן. "טיעון מוצלח."
"אוהב סיגרים?" שאל גאלקין.
פול הניד את ראשו. "לא, תודה."
גאלקין נשען לאחור בכורסה ושיכל את רגליו. "אתה לקחת ממני משהו," אמר והביט בפול. הוא הרים את הסיגר, ינק ממנו כך שנעור שוב לחיים, ופלט ענן עשן אפור כחלחל.
קרביו של פול קפאו. גאלקין מתכוון בוודאי להחסן הפנטום.
"סליחה?"
באטיות רבה יותר, ובהטעמה ברורה, אמר גאלקין, "אתה לקחת ממני משהו."
"כן?"
"כן," אמר גאלקין בכובד ראש. "בת שלי."
פול חייך, אבל גאלקין לא חייך.
"לא ממש," אמר פול. "היא עדיין הבת של אבא."
"לכן אני רוצה שתקבל את המתנה שלי לחתונה, בשביל טטיאנה. אל תגזול את זה מבת שלי."
"תודה רבה לך על הדירה," אמר פול. "זאת נדיבות עצומה מצדך. אבל אני רוצה שתבין משהו. אני צריך לבנות את הבית שלי בעצמי. גם אתה לא נולדת עם כפית של כסף בפה. אני בטוח שאתה מבין."
גאלקין הטה את ראשו הצדה והביט בו בעיניים מכווצות דרך העשן שאפף אותו. אולי הוא לא הכיר את הביטוי הזה, עם כפית של כסף בפה.
"אתה התחלת מאפס," המשיך פול. "לא קיבלת עזרה מאף אחד, ובנית את האימפריה הזאת." הוא ידע שזה לא נכון. הקרמלין מימן את גאלקין. לכן הוא התעשר כל כך. "לכן אין לי ספק שאתה מבין למה אני רוצה לבנות את עצמי במו ידי."
"תקשיב, פול. אני מחבב אותך. אתה לא כמו בליינים ומסוממים שטטיאנה בזבזה עליהם את הזמן שלה פעם. אתה בן אדם שאפתן. ז'ניה פרוסט אומר שאתה עובד טוב. אבל אני רוצה שתקבלו מתנת חתונה שלי."
שתיקה ארוכה, ואז אמר פול, "בסדר. נקבל אותה, אם טטיאנה מסכימה. ושוב, תודה רבה." הוא וטטיאנה כבר הסכימו שיקבלו את הדירה. מבטו של פול חלף על פני הסוויטה, על פני ברזין, וחזר אל ארקדי. גאלקין הנהן כאילו עסקה נחתמה. "מה שלום איליה בונדרנקו?" שאל פול. "יש לך מושג?"
"מתאושש. אלרגי מאוד לאגוזים. תגובה חריפה לשמן אגוזים בסלט. אבל לא בגלל זה ביקשתי שתבוא. אנדריי דמיטרוביץ' רוצה לשאול אותך משהו."
"בטח," אמר פול והרגיש שהבטן שלו מתהפכת.
ברזין כחכח בגרונו. "אתה מכיר את ווֹלודימיר שבצ'נקו, איש המחשבים שלנו."
זאת לא היתה שאלה. פול אמר, "כן. וובה בדק את המחשב שלי בשבוע שעבר."
"מישהו השתמש בסיסמה של וובה כדי להיכנס למערכת בשעה מאוחרת בלילה, בשבוע שעבר. וזה לא היה וובה."
"כן? זאת שאלה?"
"אתה עשית את זה?"
"אני? איך אני יכול..."
"פשוט תענה על השאלה."
"ברור שלא," אמר פול בלהט.
ברזין המשיך בנימה הקפואה והשלווה שלו. "וובה חשב שהוא ראה אותך יוצא מהבניין בשתיים בלילה."
חשב שהוא ראה אותך. זאת אומרת שהם לא יודעים בוודאות. פול נכנס ויצא כמובן באמצעות הכרטיס שהבולשת סיפקה לו, לא בעזרת הכרטיס האישי שלו.
"אז הוא טועה. אני הייתי בבית, במיטה."
"אבל כשאתה..."
"חְוָואטיט!" אמר גאלקין פתאום למנהל האבטחה שלו. "דַסטאטַצְ'נה!" די! מספיק! ואז אמר באנגלית, "אנדריי דמיטרוביץ', זה חתן שלי. בעל של בת שלי."
"כמובן," אמר ברזין בחיפזון.
"יהיה זמן לחקירה." גאלקין פנה אל פול, בעיניים אטומות, ואמר, "אתה מרגל, פול?"
"מרגל?" אמר פול. הוא חש קיפאון מזדחל במעלה עמוד השדרה שלו. מוחו צווח; הוא לא היה מסוגל לחשוב בבהירות. האם הם מצאו את האיתורן בתיק של גאלקין והבינו איכשהו מי שתל אותו? "בחייך, ארקדי, זה מגוחך."
"אה," אמר גאלקין והרים את שתי ידיו כמברך. עיניו הקטנות נצצו. "מנהל אבטחה שלי אומר שאתה מרגל. אני רוצה להאמין לך. כי אם אתה משקר לי" הוא מחה את ידיו זו בזו כמנער אותן מאבק "לא יעניין אותי שאתה בעל של בת שלי. ברור?"
-87-
בלב דוהר ובקוצר נשימה חזר פול אל סוויטת רותקו, ומצא את טטיאנה יושבת על כורסה, הכלב הקטן בחיקה. מחשבותיו הקדחתניות התחילו להתארגן, להסתדר. הוא התרשל כשחיטט ברשת של אג"ף. כנראה הפעיל תוכנת אזעקה שקטה. חקירה יסודית אכן תפליל אותו. אולי הם שלפו את סרטון האבטחה ממבואת הבניין בלילה ההוא וראו שהוא יוצא?
"מה קרה?" שאלה טטיאנה למראה ארשת פניו.
"אבא שלך לא סומך עלי."
"מה? מה זאת אומרת?"
"הוא חושב שאני מרגל. בגלל הבריון הסטליניסטי הזה שלו, ברזין. הוא נגדי משום מה."
"אבא שלי אמר שהוא לא סומך עליך? במילים האלה?"
"לא, הוא לא אמר את זה במפורש. הוא שאל אותי אם אני מרגל."
"פשוט ככה?"
"כן."
"ומה אמרת?"
"אמרתי שלא, כמובן. אמרתי שזאת האשמה מגוחכת."
"למה הוא שאל בכלל?"
פול הניד את ראשו. "הפרטים לא חשובים. באחד הלילות מישהו חדר לרשת המחשבים של החברה, למקום שחסום בפני רוב העובדים."
"וובה ראה אותך יוצא מהבניין באמצע הלילה," היא אמרה.
משב רוח קרה כאילו עבר בחדר. "ממי שמעת את זה?"
"מברזין."
"לכן דיברת איתו מחוץ לחדר שלו?"
היא משכה בכתפיה. היא לא התכוונה לענות.
"אז את כבר יודעת את כל זה."
"כן."
"ואת עומדת לצדי?"
"אני לא יודעת את העובדות," אמרה. קולה היה יבש, ענייני, אבל הבעת פניה היתה קודרת.
"את מאמינה לי או לברזין?"
"אתה מתכוון לשאול אם אני מאמינה לך או לאבא שלי?"
הוא הרגיש שהחזה שלו מתרוקן. משהו כרסם עמוק בתוך בטנו. "בדיוק," אמר.
"פאשה," אמרה אחרי שתיקה ארוכה, "אתה כבר מכיר אותי. אני חלק ממשפחת גאלקין."
-88-
שאר סוף השבוע עבר במהירות, ברצף של ארוחות מפוארות ומרשימות עוד יותר, ובקבוקים יקרים של יין ושמפניה. פול וטטיאנה כמעט לא החליפו מילה, וגם כשדיברו, היא היתה מרוחקת. כשירדו מהמסוק במנחת המסוקים ברחוב 34 מזרח, פול כבר שמח לחזור הביתה.
הם הגיעו לדירה הקטנה של טטיאנה, ופול הבין מיד שמשהו לא בסדר. ראשית, שטיחון הכניסה לדירה היה הפוך.
"מה זה צריך להיות?" שאלה טטיאנה.
"מוזר," אמר פול, אבל לא הוסיף שום דבר מעבר לכך. אולי זה חסר משמעות. סתם תעלול של ילדים בשכונה. הרי קורה גם שאנשים גונבים חבילות של אמזון מפתחי בתים.
הוא תחב את המפתח למנעול ופתח את הדלת, וטטיאנה נכנסה. בינתיים מישש פול את החלק העליון של הדלת וחיפש את פיסת החוט הדנטלי שהשאיר שם.
החוט נעלם.
לפני הנסיעה, בלי להגיד לטטיאנה, הניח פול כמה פריטים מסגירים במקומות שונים. כמו שמרגלים עושים בסרטים. כדי שידע אם מישהו נכנס לשם בהיעדרם. לא היה קשה לפתוח את מנעול הדלת גם בלי מפתח תואם.
הוא הכניס את המזוודות לדירה. טטיאנה הכניסה את פושקין במנשא.
"את השארת אור דולק?" שאל אותה.
"ממש לא. אני זוכרת שכיביתי את כל האורות. כנראה אתה השארת."
הוא לא ענה. הוא ידע שלא השאיר שום אור דולק. מישהו נכנס לדירה ורצה להבהיר לו את זה.
הדופק הלם באוזניו.
הוא נכנס לחדר הרחצה הצמוד לחדר השינה שלהם, ומיד שם לב שתער הגילוח מונח במקום המיועד לקצף הגילוח, ולהפך. הפולשים טרחו להדגיש את מעשיהם.
הוא יצא מחדר הרחצה וניגש למטבח, ואילו טטיאנה הסיעה את המזוודה לחדר השינה. הוא שלף מברג ממגירת הכלים, חזר לחדר הרחצה ונעל את הדלת מבפנים. הוא כיבה את המנורה שמשמאל למראה.
בנשימה עצורה הוציא את הברגים של הלוחית האחורית. ההחסן הנייד עדיין היה שם.
הוא פלט את האוויר מריאותיו. הוא הצליח להסתיר מהם את ההחסן. הם לא מצאו אותו. הוא החמיא לעצמו: בכל זאת מצא מקום מסתור לא רע.
הוא הוציא את ההחסן הקטן ותחב אותו לכיס, והבריג את הלוחית בחזרה למקומה.
טטיאנה נקשה בדלת חדר הרחצה. "אני יכולה להיכנס להתקלח?"
"בטח," אמר.
בזמן שהתקלחה, פתח פול את המחשב הנייד שלו והכניס את ההחסן. אלא שעל המסך הופיע X לבן בתוך עיגול אדום, וכמה שורות טקסט:
מערכת ההפעלה נתקלה בשגיאה: הכונן אינו מכיל מערכת קבצים מזוהה. יש לוודא שכל מנהלי ההתקן נטענו כהלכה וששטח האחסון לא נפגם.
ההחסן הנייד נמחק. לפני כן היה בו רצף סימנים בלתי מובן. עכשיו, אפילו הטקסט חסר הפשר נעלם.
קוצר נשימה תקף אותו. מישהו מצא את ההתקן המוסתר ומחק אותו.
והחזיר אותו למקום.
הוא שלח מסרון לסוכן מיוחד אדיסון וביקש להיפגש איתו בהקדם האפשרי.
הם התכוננו לשכב לישון. טטיאנה הסירה את האיפור, ואז אמרה, "מתי אתה רוצה לעבור?"
שאלתה הפתיעה אותו: הוא היה שקוע במחשבות ושאל את עצמו אם זאת הפעם האחרונה שהוא רואה אותה מסירה את האיפור; אם יזכה להמשיך לחיות איתה. הבחירה לא היתה בידו, הוא היה בטוח בכך. אנשיו של גאלקין יתפסו אותו, אלא אם יברח לפני שהם יספיקו לעשות את זה. "לעבור לאן?" אמר בהיסח הדעת.
"לדירה החדשה, טיפשון. שנחכה לסוף השבוע, כשאתה פנוי?"
"כן," הוא אמר.
"אם כי אולי ייקח זמן למצוא משאית הובלות. אני לא יודעת אם מישהו יהיה פנוי בסוף השבוע ברגע האחרון."
"אין לנו הרבה מה להעביר," אמר והחליט להמשיך בינתיים את המהלך הנוכחי. אם יחליט לעזוב, חשוב שגאלקין יהיה מופתע.
"מה זאת אומרת?"
"מה אנחנו כבר מעבירים? בדירה שלי יש אולי שתי מזוודות בגדים, ואת את צריכה להעביר את הבגדים שלך וזהו."
"מה עם הספה ושולחן האוכל והכיסאות?"
"לא עדיף שנמכור אותם? הדירה החדשה כבר מעוצבת, והרהיטים שלך עלולים להיראות מוזר שם."
הוא ידע שלעולם לא יגור איתה בדירה החדשה הענקית שלהם.
באמצע הלילה צלצל הטלפון הסלולרי שלו, אבל הוא השאיר אותו לטעינה בסלון ולא שמע את הצלצול.
בבוקר, בדרך לחדר הרחצה, הרים את הטלפון שלו מהשולחן הסלוני והסתכל. שיחה שלא נענתה. מצ'אד פורסטר. הוא השאיר הודעה קולית.
בזמן שהכין קפה, הקשיב פול להודעה של צ'אד. ככל שהקשיב, התהדקו לסתותיו, ופתאום הוא לא היה זקוק לקפה. לא היה זקוק לשום פרץ אדרנלין נוסף:
ברייטמן, מה זה הלך עלי. אני גמור. הם חושבים שאני הורדתי איזה קבצים סודיים מהמערכת, מקודש הקודשים או משהו כזה, וברור שאני ממש לא עשיתי דבר כזה. אין לי מושג על מה הם מדברים. והם אומרים שיש להם צילום שלי ממצלמת האבטחה, שאני יוצא בשתיים בלילה מהמשרד, בשבוע שעבר. וזה ממש שטויות אני הייתי בבית, ישנתי! ויש להם הקלטה של משהו שאמרתי, שלכלכתי על החברה.
אין לי מושג מה הולך לקרות לי, בנאדם. זאת אומרת, תראה מה הם עשו ללארסן, ואם אני אמות ממנת יתר, אתה תדע שזה לא נכון. ואתה הבא בתור, תהיה בטוח. אל תבוא לעבודה, תשמע לי. ראיתי מאבטחים יוצאים מהחדר שלך, ואתה יודע מה זה אומר, כן? גם לפני שלארסן מת ראיתי אותם נכנסים לחדר שלו. אז תתקשר אלי, בנאדם. עכשיו!
השיחה מצ'אד היתה מ 03:10.
פול התקשר אליו, והטלפון צלצל וצלצל וצלצל.
-89-
בזמן שהתקלח, חשב פול על דבריו של צ'אד. הם אומרים שיש להם צילום שלי ממצלמת האבטחה, שאני יוצא בשתיים בלילה מהמשרד.
באותו לילה הוא לבש בכוונה את הבגדים האופייניים לעובדים הצעירים בחברה: וסט הפוף שקנה באורביס, כובע היאנקיז ונעלי הסטן סמית. הוא השתדל להיראות כמו כל האחרים. הרבה מהם חבשו כובע של היאנקיז, אם כי הוא לא. אבל אולי טעה כשנעל נעלי סטן סמית, כי לצ'אד יש נעליים כאלה.
רגשות אשמה הציפו אותו עד בחילה. הוא לא ידע מה לעשות.
הטלפון שלו צלצל. נוטף מים מהמקלחת הוא שלח יד אל מדף המראה וראה שהמתקשר הוא מר פרוסט.
"כן?"
"כשתגיע לעבודה היום, תיכנס מיד למשרד שלי, בבקשה," אמר פרוסט, והשיחה התנתקה.
בערך באותו רגע נשמע צלצול של מסרון נכנס בסיגנל. להודעה כזאת היה רק שולח אפשרי אחד: סוכן מיוחד אדיסון. הם כבר קבעו להיפגש בצהריים; האם אדיסון רוצה לבטל מאיזושהי סיבה?
הטלפון החליק מידו של פול ונחבט ברצפה. "אוף," אמר פול. הוא גחן והרים אותו. המסך לא נסדק; הטלפון נראה תקין. הוא נקש על המסרון של איש הבולשת:
אל תלך לעבודה, צא מיד מהדירה, ניפגש עכשיו.
הוא שמע את הדם מפמפם באוזניו. אולי הם בכל זאת מצאו את האיתורן בתיק של גאלקין. אלוהים ישמור.
הוא התלבש במהירות ג'ינס, נעלי התעמלות וסווטשרט.
טטיאנה, שרק עכשיו התעוררה, ראתה אותו ואמרה, "לאן אתה הולך?"
"יום ספורטיבי בעבודה," שיקר. הוא נישק אותה, ותהה אם זאת הפעם האחרונה שהוא עושה זאת.
ואז פסע במהירות אל רחוב האוסטון מזרח ונכנס לאחת המעדניות המיושנות הבודדות שנותרו בעיר ניו יורק. אדיסון ישב ליד אחד השולחנות, ולפניו בייגל עם לקס וגבינת שמנת, שכבר התחיל לאכול. לידו ישבה בחורה שמנמנה קצת, בעלת שיער שחור קצר.
"טוב שהצלחת להגיע," אמר אדיסון. "זאת סוכנת מיוחדת סטפני טְרוֹמבּלי. היא הצטרפה לצוות שלנו."
"הַיי, נעים מאוד," אמר פול. הוא פנה אל אדיסון ואמר, "מה קורה כאן?"
"אחד מאלה שעובדים איתך, צ'אד פורסטר?"
"כן?"
"הוא נדרס הבוקר. הוא נרצח, פול."
-90-
לבו של פול היטלטל בחזהו. "היית בקשר איתו?" שאל את אדיסון. "או שאסור לך להגיד?"
טרומבלי הביטה באדיסון, שאמר, "לא היינו בקשר איתו."
כלומר, המסקנה היתה אחת ויחידה: צ'אד נרצח מפני שגאלקין ואנשיו חשבו שהוא מרגל בתוך החברה. פול ניסה להיראות כמו כולם כדי לחמוק ממצלמות האבטחה, ובכך הפליל בטעות את צ'אד. הוא חש שחלל נפער בחזהו, וחומצה צורבת בקיבתו.
"המצב החמיר," אמר אדיסון. "נדבר בצד השני של הרחוב."
"בצד השני של הרחוב?"
"שאלת למה לא לקחתי אותך למשרד שלנו. ובכן, היחידה שלנו יושבת בצד השני של הרחוב, ואתה עומד להיפגש עם כמה מהבכירים."
הם חצו את רחוב האוסטון מזרח אל בניין לבן, שבקומת הקרקע שלו היתה חנות מזכרות לתיירים. חלון הראווה היה מלא חולצות טריקו "אני ♥ ניו יורק", ספלים של היאנקיז וכדורי זכוכית עם שלג בפנים. סמוך לחנות היתה דלת בלי שום כיתוב. הם נכנסו אל מבואה קטנה ומאובקת, שעל אחד הקירות שלה היה שלט שפירט את שמות העסקים בבניין. בלי לומר מילה ניגשו שלושתם אל המעלית ועלו לקומה הרביעית. מול היציאה מהמעלית היתה דלת, שעל לוח הזכוכית הגדול המשובץ בה היה מודפס באותיות זהב, נַייט והָאוּלי, ייעוץ ביטוחי.
מבעד לזכוכית ראה פול משרד פשוט כמה תאי עבודה עם שולחנות וכיסאות ממתכת. אור ניאון בהק מעל. כמו חברת ביטוח שנתקעה אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת ומעסיקה ארבעה חמישה עובדים.
הסוכן אדיסון עמד מול הדלת, והיא נפתחה בזמזום. הוא הושיט יד, ופול מסר לו את הטלפון שלו. משרד פשוט, שדורש אמצעי זהירות מיוחדים כדי למנוע כל הקלטה חשאית.
פול הביט סביבו ושאל, "מה זה כאן?"
"יחידה חיצונית לחקירת פשעים פיננסיים מסוימים."
"סמויה?"
"אפשר לומר."
הם נכנסו לחדר ישיבות שהסתעף מהחדר המרכזי. ריהוט דל. קירות שעשויים זכוכית מגובה המותן ומעלה. עיצוב מיושן. ברגע שנכנסו, נדם כל רחש מבחוץ. קירות הזכוכית חסיני קול, הבין פול. אולי גם חסיני קליעים.
"למה הזהרת אותי לא להגיע למשרד היום?"
"כי לפי המידע שבידינו, יחידת האבטחה של גאלקין היתה לוקחת אותך לחקירה, ובהמשך... מי יודע?"
"כן, אני חושב שדי ברור לי מה היה קורה בהמשך. לכן אני צריך להיעלם," אמר פול. ואז סיפר לשני סוכני הבולשת על החיפוש שנערך בדירה של טטיאנה ועל כך שהמחפשים טרחו להבהיר לו שהם היו שם. הוא לא הזכיר את ההחסן הנייד. הרי אדיסון לא יודע שהוא השאיר אצלו עותק מהחומר הסודי הזה.
"כשאתה אומר שאתה צריך להיעלם, אתה מתכוון לתוכנית להגנת עדים?" שאלה טרומבלי.
פול הנהן.
"אתה יכול להיכנס לתוכנית הזאת, אבל זאת החלטה רצינית מאוד. תצטרך לנטוש לגמרי את החיים הקודמים שלך השם שלך, המשפחה. אתה באמת מוכן לזה? ומה עם אשתך? אתה מוכן לעזוב גם אותה?"
"לא יודע. עוד לא החלטתי. אני לא חושב שהיא תבוא איתי, למען האמת." מילותיה פאשה, אתה כבר מכיר אותי. אני חלק ממשפחת גאלקין הדהדו בראשו.
"תראה," אמר אדיסון, "כדי להיכנס לתוכנית להגנת עדים, אתה צריך לעבור תהליך מורכב, שיקבע אם אתה מתאים. צריך לקבל לזה אישור מלמעלה, כולל של הגברת שאתה עומד לפגוש עכשיו. וגם של משרד התובע הכללי, שירות המרשלים של ארצות הברית והמשרד למבצעי אכיפה. מדובר בהליך ארוך ומפרך."
"טוב, תוכלו להעביר אותי..."
"אבל התוכנית מיועדת רק לעדים שעדותם חיונית להצלחתו של תיק תביעה חשוב. ואנחנו עדיין לא בשלב הזה. אני אפילו לא יודע אם יש לנו תיק."
"זאת אומרת שאני אצטרך להעיד נגד גאלקין?"
"נכון. בלי עדות, אין הגנת עדים. פשוט מאוד."
טלטלה של פחד עברה בפול. בעיני רוחו ראה את עצמו בבית המשפט, עומד מול גאלקין, כשטטיאנה יושבת ביציע. התחושה היתה איומה. "אם לא תצליחו להכניס אותי לתוכנית, הלך עלי. זה הסוף שלי. אני אצטרך לעשות את זה בעצמי. תוכנית הגנת עדים משל עצמי."
בשלב זה נשמעה נקישה בדלת. מבעד לזכוכית, נראתה אישה גדולת ממדים, בעלת שיער זהוב קצר, בסגנון דיאנה נסיכת ויילס. היא לבשה חליפה כחולה עם כתפיים מרופדות, ובתנועת אצבע סימנה למישהו שעליו לצאת מהחדר.
סוכן מיוחד אדיסון פתח לה את הדלת. היא נכנסה, ואדיסון וטרומבלי יצאו מיד מהחדר. היה ברור שהאישה הזאת בכירה מהם.
"אני ג'רלדין דֶמפּסי," אמרה האישה ולחצה את ידו של פול. עיניה ברקו. "נעים מאוד להכיר אותך." קולה היה עמוק ונעים להפליא. היא כיווצה את גבותיה בארשת דאגה עמוקה. "אתה בטח פוחד עד מוות."
-91-
ג'רלדין דמפסי למרבה הפלא, היא הציגה את עצמה בשמה ולא בדרגתה דיברה במבטא דרומי. טקסס, הגיע פול למסקנה.
"פוחד? ועוד איך." הוא תהה למה היא כאן ומה היא רוצה ממנו. "אני מבין שגם את מהבולשת, כן?" שאל. "מה התפקיד שלך?"
"אני לא מהבולשת," אמרה. "אני מסוכנות הביון המרכזית, למעשה."
"אבל..."
"אפשר לומר שאני מומחית לענייני רוסיה, אם כי ייתכן שכיום אפשר להטיל ספק במילה 'מומחית'. כלומר, אף אחד לא מומחה כיום לענייני רוסיה, נכון? מי יודע מה באמת קורה שם?"
פול הנהן. הוא עדיין תהה למה היא כאן. היא נראתה בעלת עמדה בכירה. אולי היא תוכל לספק לו את פתח המילוט הדרוש לו.
"אני לא מבין," אמר. "המשרד הזה הוא של הבולשת, נכון?"
"אנחנו משתפים פעולה מדי פעם, אתה יודע. בכל מקרה, קודם כול אני רוצה להודות לך מאוד על תרומתך. אתה עֵד שמשתף פעולה, נכון?"
"כן."
"כמה זמן סיפקת מידע לבולשת?"
"כמה חודשים."
"נהדר. טוב, כפי שאתה יכול להבין, אני מעוניינת מאוד בארקדי גאלקין. במיוחד לנוכח העובדה שאחד האנשים שעבדו איתך בחברה מת בנסיבות חשודות."
"שניים."
היא הרימה גבה.
"ג'ייק לארסן מת ממנת יתר כביכול. וצ'אד פורסטר נדרס הבוקר."
היא הנידה את ראשה כאילו אלה חדשות מבחינתה. "אני בהחלט רוצה לרדת לעומקו של העניין הזה." מערב טקסס, הגיע פול למסקנה. היה לו חבר מאֶל פאסו, שנשמע בדיוק כמוה. "לדעתנו, הרציחות בוצעו על ידי אחד משירותי הביון הרוסיים, כנראה גֶה אוּ."
"שעובדים עם גאלקין?"
היא הנהנה. "בוא נשב." היא החוותה לעבר שולחן הישיבות, סימנה לפול שישב בראש השולחן והתיישבה לימינו. "תספר לי כל מה שאתה יודע על ארקדי גאלקין, מההתחלה. מהפעם הראשונה שפגשת אותו. למעשה, אולי נתחיל באופן שבו פגשת את הבת שלו."
"למה?" שאל פול. "מה הטעם? כבר סיפרתי לסוכן אדיסון את כל מה שאני יודע. אתם לא מדברים אחד עם השני?"
"אם תוכל לעשות לי את הטובה הזאת. אמרו לי שאתה מבחין בפרטי פרטים, ואני רוצה לשמוע הכול מפיך, כולל כל הגוונים הדקים. כל כך הרבה דברים הולכים לאיבוד בתזכירים שעוברים בין המשרדים."
הוא סיפר לה איך הכיר את טטיאנה בנשף הצדקה, איך התחילו לצאת, בלי שהיה לו מושג מי היא באמת, בלי שידע שהיא בת של אוליגרך. הוא סיפר על החגיגה המפוארת עד גיחוך שנערכה לכבוד יום הנישואים של גאלקין בווילה הענקית שלו בניו יורק. על כך שהוא וגאלקין התיידדו מיד, ואיך גאלקין פיתה אותו במשכורת ענקית והטבות נוספות. וגם על החשדות שלו, שהלכו וגברו, שהחברה של גאלקין עוסקת בסחר על סמך מידע פנים, ובלי ספק יש לגאלקין מקורות בתוך הממשל האמריקאי. והוא פועל כנראה למען מוסקבה.
היא הנהנה. "למי סיפרת את החשדות שלך?"
"לסוכן מיוחד אדיסון."
"כן, אבל חוץ ממנו."
"לאף אחד."
"אפילו לא לחבר שלך ריק ג'ייקובסון?"
פול נבהל לרגע. מעולם לא הזכיר את שמו של ריק באוזני אנשי הבולשת. הוא שיער שג'רלדין עשתה בדיקת רקע. "לא, לא שיתפתי את ריק."
"נסעת למתקן האחסון בצפון, שבו החברה של גאלקין שומרת מסמכים ישנים," המשיכה ג'רלדין. "ושם מצאת החסן נייד שכתוב עליו 'פנטום'?"
פול הנהן.
"איך ידעת שהוא יהיה שם?"
"לא ידעתי," הודה פול. "במקרה קלעתי למטרה."
"כי אתה הופך כל אבן. ומה עשית בו?"
"בסופו של דבר, נתתי אותו לסוכן מיוחד אדיסון."
"ושמרת עותק?"
פול היסס רגע ארוך. "כן, שמרתי עותק," הודה לבסוף.
"אני יכולה לשאול למה?"
"למה שמרתי עותק?" הוא חשב רגע. למה באמת? "למקרה שמשהו ישתבש בהחסן המקורי," אמר.
"והחבאת עותק ב... בדירה של אשתך," היא אמרה.
"נכון."
"למה?"
"כי זה המקום הכי טוב שעלה על דעתי."
"אבל בכל זאת מצאו אותו בחיפוש."
"נכון."
"אז כבר אין לך עותק עכשיו, נכון?"
פול היסס והרהר לרגע בעותק שהעלה לסאונד קלאוד. "נכון," אמר, אם כי לא היה בטוח שתשובתו נשמעה משכנעת.
הבעת אי אמון הבזיקה בפניה של בת שיחו. "יש לך מושג מה יש בכונן הזה?"
"לא. זה מוצפן. זה נראה כמו קשקוש."
"ולא ניסית לפענח את זה?"
"איך אני יכול? זה לא בתחום הכישורים שלי."
"טוב, תספר לי איך מצאת את הקבצים הסודיים בשרת של החברה שלך."
פול סיפר לה על הלילה שבו פרץ לרשת של אג"ף בעזרת הפרטים של המומחה למחשבים.
"מבריק," אמרה. "יש לך אומץ כמו למאה איש ביחד."
"לא ממש."
"מה למדת מהמסמכים האלה?"
"שכל ההון של גאלקין בא מהקרמלין. שהוא מנהל בחשאי את הכסף של הקרמלין."
שום שינוי לא חל בהבעתה. תווי פניה לא הסגירו שום הפתעה. "יש לך עותק של התיקים האלה?"
"לא."
"למה?"
"לא יודע. לא עלה על דעתי בשלב ההוא."
שתיקה ארוכה השתררה. "וסיפרת לאשתך על מה שמצאת?"
"לטטיאנה? בשום אופן לא."
"או לחבר שלך ריק?"
"לא."
"או לאיזשהו חבר אחר?"
"לא."
"מה למדת כשהפלגת ביאכטה של גאלקין?"
"השגתי את רשימת הנוסעים. נתתי אותה לאדיסון."
"ואני מניחה שגם ממנה השארת לך עותק?"
פול לא ענה על שאלתה. "לפני שאנחנו ממשיכים, תרשי לי לשאול אותך: לסוכנות הביון יש תוכנית להגנת עדים?"
"תשמע, אני מחבבת אותך," אמרה ג'רלדין. "אז אני לא אמרח אותך. הסוכנות היא בירוקרטיה אחת גדולה. הכי גרועה בכל הממשל האמריקאי, חוץ מהצבא האמריקאי אולי. היא כמו מחלקת התעבורה על סטרואידים. כמו שאומרים באמא רוסיה" והיא השלימה את המשפט ברוסית מהירה, שפול לא הצליח לקלוט. היא תרגמה לו: "מי ששירת בצבא לא צוחק בקרקס."
"מה את מנסה להגיד?"
"יש לנו תוכנית ליישוב מחדש של מרגלים שערקו. אבל אתה לא שייך לקבוצה הזאת, לצערי. למה אתה שואל?"
"מפני שאני חושב שאני הבא בתור."
"כי...?"
"כי אני עֵד שמשתף פעולה עם הבולשת."
"אבל גאלקין לא יודע את זה."
"הוא יודע שנכנסתי לתיקיות של החברה במתקן האחסון בצפון. אולי הוא כבר מבין שאני אחראי לפריצה הלילית למחשבי החברה ולא צ'אד. ויכול להיות שנודע לו שחקרתי עליו במוסקבה. כמו כן, יכול להיות אם כי אני מקווה מאוד שלא שהם מצאו את האיתורן בתיק העבודה שלו והם יודעים שאני אחראי לזה. הם ציוו עלי להגיע למשרד. יש להניח שהם ירצו לחקור אותי. ובהמשך יכול להיות שאני אדרס, או אמות מהרעלה."
"טוב, תראה, פול. אנחנו יכולים להגן עליך," אמרה ג'רלדין. "כל עוד תמשיך להיות עֵד שמשתף פעולה."
הוא חש רטט עמוק של פחד. "מה זאת אומרת?"
"להערכתי, יש לך בטלפון עותק של רשימת הנוסעים ביאכטה של גאלקין. אני רוצה לראות את הטלפון שלך, ואני רוצה לראות שאתה מוחק את התמונות האלה. מהטלפון ומהענן."
פול רק הביט בה ולא אמר כלום.
"כנ"ל לגבי כל העתק שיש לך מהקבצים של גאלקין. גם אותם אתה צריך למחוק."
"למה?"
"מדובר בביטחון האומה. עניין של מידור. הקבצים האלה לא יכולים להמשיך להיות במרשתת, בלי שום אבטחה."
"הם די מאובטחים."
"אני בטוחה שזאת דעתך," היא אמרה בחיוך והרימה את גבותיה, כמו שמדברים אל מישהו שלוקה בשכלו. "אבל הם לא מאובטחים, ואתה צריך למחוק אותם מיד."
פול היסס זמן רב, ואז אמר, "אני מוכן לעשות את זה, אם תבטיחו שתכניסו אותי לתוכנית להגנת עדים. נעשה עסק."
היא הביטה בו רגע ארוך.
בינתיים סקר פול את לוח העץ של השולחן, שהיה שרוט ומוכתם. הוא בחן את השטיח האפור, המוכתם והמלוכלך. טביעות אצבעות וכתמים נראו גם על קירות הזכוכית.
הוא שחזר במוחו את קו החקירה של ג'רלדין דמפסי. היא לא נראתה מופתעת מהמסקנה שלו שגאלקין עובד בשביל הקרמלין. למעשה, נראה שלא הופתעה משום פרט שסיפר לה. ומנין היא יודעת את שמו של ריק ג'ייקובסון? ולמה אכפת לה כל כך אם הוא שמר עותקים מהמסמכים השונים או אם סיפר למישהו?
בעיה נוספת הטרידה אותו. בשבוע האחרון הרהר לא מעט בשאלה איך יימלט, אבל נתקע שוב ושוב בנקודה מסוימת: אם הוא ישנה את שמו וייעלם, הוא ייאלץ לעזוב את טטיאנה לתמיד. כן, היא אוהבת אותו בכל לבה, כך האמין, אבל בראש ובראשונה היא נאמנה למשפחה שלה. היא לא תלך איתו.
אבל האם הוא לא צריך לוודא את זה? לשאול אותה בגלוי?
אלא שברגע שיבקש ממנה לעזוב איתו, היא תספר לאבא שלה. לא היה לו ספק בכך. הוא יצטרך להיעלם ברגע שהיא תגיד לו לא.
ג'רלדין דמפסי הביטה בו, ושפתיה היו מהודקות בקו ישר, בלתי ניתנות לפענוח. ואז חבטה בעדינות על השולחן וקמה.
"אני אבדוק מה אפשר לעשות," אמרה לבסוף.
-92-
כשיצא שוב לרחוב האוסטון מזרח, התקשר לטטיאנה. אולי היא בחוץ, עסוקה בצילום. היא ענתה בצלצול השני. "הַיי," אמרה.
"מה קורה?" שאל.
"קורה?" ענתה בקלילות. "מה זאת אומרת?"
"את בבית?"
"כן, למה?"
"את לבד? או ש..."
"רק אני ופושוק הקטן," אמרה. "למה?"
"נדבר כשאני אחזור מהעבודה," אמר.
"אבל... ז'ניה פרוסט התקשר לשאול איפה אתה. הוא אמר שלא הגעת."
"הייתי צריך לסדר כמה דברים," אמר. "אני בדרך חזרה למשרד עכשיו."
הוא שיקר לה.
אבל לפחות היתה לו תוכנית.
הרעיון עלה במוחו כמה שבועות קודם לכן, כשביקר את דודו במוסד הסיעודי שבו הוא מאושפז, בניו רושל.
האחות הראשית, שילה דרייק, היתה אישה גדולה, בת שלושים ומשהו, בעלת רעמה גדולה של שיער ערמוני. שילה היתה פטפטנית ולא נזהרה בדבריה, ובמיוחד אהבה לדבר על אחד המטופלים במוסד, שהיה בן של ידוען. לא פעם הזכירה את הבחור, שהיה שקוע בתרדמת כמעט חמש שנים. כנראה חשבה שחולים ייחודיים מעידים על המקצועיות של המוסד.
"אז הוא בתרדמת, את אומרת? ממה זה קרה לו?" שאל פול.
"תאונת אופניים. הוא נחת על הראש."
"לפני חמש שנים?"
היא הנהנה. "ומאז הוא לא מדבר ולא פוקח עיניים. ממש אסון. בחור בן עשרים ומשהו, שנהיה צמח."
פול הניד את ראשו. "סיוט."
אחר כך, בחדרו של הדוד תומס, המשיך פול לחשוב על הצעיר השרוי בתרדמת. האם במצב כזה חולמים? חלומות טובים? רעים? מה זה בעצם להיות צמח? שאין בכלל מחשבות?
ואז, כשחלף על פני חדרו של הבחור בדרך החוצה, הבין פול פתאום מה יוכל לעשות.
הוא שם לב שהתיקים הרפואיים של החולים נשמרים בארונות תיוק שחורים, שצמודים לקיר מאחורי תחנת האחיות. הוא גם שם לב שהאחות שילה יוצאת להפסקת צהריים ב 13:30 בכל יום.
בביקורו הבא אצל הדוד תומס שיהיה גם הביקור האחרון כפי שיתברר לאחר מכן הגיע פול ב 13:30, כשתחנת האחיות לא היתה מאוישת. שתי האחיות האחרות היו עסוקות בטיפול בחולים בחדרים. פול הביט לכל עבר כדי לוודא שאף עובד לא נראה באופק, השתחל אל מאחורי הדלפק, מצא את המגירה הנכונה ופתח אותה. במהירות מצא את התיקייה שנקראת "אנדרסון, גרנט".
בתוכה מצא מיד את הדרוש לו: מספר הביטוח הלאומי של האיש וכתובתו האחרונה. הוא צילם את המידע בטלפון, סגר את המגירה והסתלק משם לפני שמישהו יצוץ.
גרנט אנדרסון היה צעיר ממנו בשלוש שנים גיל די דומה. כך שפול יוכל לשאול את זהותו של גרנט. כי גרנט לא משתמש בה. מתברר שאימוץ זהות של מישהו אחר או גניבת זהות זאת הדרך הקלה ביותר כנראה להתחיל בחיים חדשים במאה העשרים ואחת.
פול שכר תיבת דואר בחנות של UPS, שירות המשלוחים והלוגיסטיקה, ברחוב 51 מזרח. באמצעות מספר הביטוח הלאומי של גרנט אנדרסון ובעזרת הכתובת החדשה הזאת, הוא הצליח לקבל כרטיס ביטוח לאומי חדש ותעודת לידה, שנשלחו שניהם לתיבת הדואר השכורה. התהליך ארך כשלושה שבועות.
עכשיו, ברגע שיתעורר הצורך, הוא היה ערוך ומוכן להיהפך לגרנט אנדרסון.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
