מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 24 -
בטי קיי
לוס אנג'לס, קליפורניה
1970
חלמתי על המחלקה הפסיכיאטרית. גברת בסטיל איבדה את בובת התינוק שלה, היא בכתה בשעה שכולנו חיפשנו אותה. התעוררתי בבהלה וכמעט נגחתי ברקס המסכן.
"מותק," אמרתי וטפחתי על לחיו בזמן שהוא נישק לי את הכתף. פניו היו חלקות ושערו לח. "מה השעה?"
"עדיין מוקדם." לא התכוונתי לישון עד שעה מאוחרת. התיישבתי, אבל הוא משך אותי בעדינות למיטה. "די, מותק. תישני."
"אבל המכונית..."
"את כל צילומי הפְּנים נעשה בפונדק. אין פעלולים, ואין צורך באחות."
"קיטי..."
"לקחה יום חופש. יו רוצה שבסט תהיה רק אנרגיה גברית לסצנות האלה, ולא שום דבר אחר." זה נשמע כמו משהו שיו יגיד. רקס חייך כאילו ידע כמה זה דוחה. "לך ולקיטי יש הזמנה לשולחן לארוחת צהריים במלון בוורלי הילס ואחר כך עיסוי ואחרי כן, אני לא יודע, מה שבא לכן, בנות."
"רקס," לחשתי. "אתה תכננת את כל זה?"
"רק מחווה קטנה של תודה על העבודה הקשה כל כך שאת וקיטי עושות בסט."
"זה כל כך מתוק."
"אני בחור מתוק." הוא נישק אותי פעם אחת ואחר כך עוד אחת. צפירה של מכונית נשמעה בחוץ, ואני ידעתי שריק יושב בברונקו הכחולה. התכווצתי, ורקס הרגיש את זה, אבל לא דיברנו על כך.
חמישה שבועות עברו מאז אותו לילה ראשון, ואפשר לומר שעברתי לגור עם רקס, רק לא באופן רשמי. הלכתי איתו לסט כל יום ויום. יו נתן לי תפקיד עוזרת הרופא, ושכרי היה גבוה מכל שכר שהייתי מרוויחה אי פעם כאחות. רקס עדיין ביצע את הפעלולים בעצמו ואני השתדלתי לשפר את אמצעי הבטיחות שלו, אבל נוכחתי במהירות שאיש אינו מקשיב למה שיש לעוזרת הרופא להגיד.
חצי שעה לאחר שרקס יצא, נשמעה דפיקה על הדלת. מוקדם מכדי לצפות שזה יהיה הנהג שיבוא לקחת אותי למלון בוורלי הילס, אבל לרקס היו תמיד דברים שהגיעו עם שליחים. כמה ימים קודם לכן זה היה שנים עשר ורדים וערכת עזרה ראשונה. שבוע קודם לכן הוא שילם למישהו שיאסוף את כל המידע שאפשר על נוהל הסמכת אחיות בקליפורניה.
פתחתי לרווחה את הדלת ומצאתי את קיטי, סחופת רוח ויפהפייה, עם מטפחת קשורה מעל שערה שנצבע לבלונד מלוכלך לכבוד הסרט, ומשקפי שמש גדולים שכיסו את עיניה.
"מה את עושה פה?" קראתי וחיבקתי אותה. "אנחנו אמורות להיפגש במלון."
"אני לא אוכל לסבול שעוד מישהו ייגע בי היום, בטס," היא אמרה בתשישות שבאה מכל ימי ההתעסקות בשיער ובאיפור. "בואי נלך למעדנייה של קאנטֶר ונרד על ארוחת בוקר ענקית ואחר כך נטייל בחוף."
"אבל רקס..."
"הוא עובד. ובפעם הראשונה בחמישה שבועות אני לא. אלא אם כן את רוצה שאיזה זר ייגע בגוף העירום שלך?"
לא רציתי. ברור שלא רציתי. והיא ידעה את זה כי היא היתה החברה הכי טובה שלי.
ישבנו בתא שמאחורי גרם המדרגות. קיטי הזמינה נקניקייה וביצים עם עגבניות בצד, ואני את חביתת הנקניק וקפה שחור.
קיטי הסירה את המשקפיים אבל לא את המטפחת.
"איך יכול להיות שאני מתגעגעת אלייך כשאני רואה אותך על הסט כמעט כל יום?" שאלתי אותה.
"אין לי שמץ, אבל אני איתך." קיטי הרימה בקבוקון משקה מכסף. "אייריש? לקפה?"
נענעתי בראשי לשלילה. הפסקתי לשתות מאז נשכרתי לעבודה, ועישנתי רק מדי פעם קצת גראס כשרקס ישן ואני מצאתי את עצמי מתוחה וחסרת מנוחה מכדי לשכב לידו.
קיטי החזירה את הבקבוקון למקומו בלי למזוג משהו ממנו, גם לא לקפה שלה.
"מה שלום אלכסנדר?" שאלתי. התגעגעתי אל השותף הוותיק שלי לדירה.
בסדר. הוא עובד עכשיו על סרט חדש עם רוברט רדפורד. ויש לו חבר חדש."
"מצאת מישהו שישכור את החדר שלי?"
היא נענעה בראשה.
"את משאירה אותו פנוי בשבילי?"
"אולי?" אמרה קיטי והושיטה את שתי ידיה. "אל תכעסי. זאת פוליסת ביטוח. רומנים של על הסט בוערים בלהט ובעוצמה, אבל כשההסרטה נגמרת הם דועכים."
"רקס ואני לא דועכים," אמרתי והסמקתי בלהט כזה שנאלצתי להניח את כפות ידי הצוננות על הפנים.
קיטי צחקה. "אני שמחה לשמוע שהעניינים מוצלחים בין הסדינים, בטס."
"אני רק..." רכנתי לעברה והיא עשתה כמוני. "איש לא סיפר לי."
"על ה O הגדולה?" היא לחשה, ואני הנהנתי. "הם לא רוצים שנדע מה זה אורגזמה, מה אנחנו מחמיצות. ומה נשמע חוץ מזה?"
נשענתי לאחור והתעסקתי בספל הקפה שמולי. היא היתה החברה הכי טובה שלי, עזרה לי בחלק האפל ביותר בחיי, אבל לא ידעתי איך לדבר על זה.
"תעני לי על שאלה אחת, ואחר כך לא נצטרך לדבר על זה שוב," אמרה קיטי.
"טוב."
"גם את משתמשת בהרואין?"
נשמתי עמוק מאוד ונתקפתי סחרחורת כאילו הייתי מתחת למים המון זמן ורק הרגע עליתי לנשום קצת אוויר. איש מעולם לא אמר את המילה הזאת, אבל היא נצעקה בשתיקות. השתיקה סביב ריק. סביב הלילות שהתעוררתי לבד במיטה. סביב הידיים שלו ואיך שהן רעדו בדרך הביתה אחרי יום ארוך על הסט ואחרי שהוא ענה לי בצעקה שהוא בסדר. ואיך שהוא התנצל אחרי שקיבל את "התרופה" ובהה בכיוון הים כאילו לא ראה דבר.
הרואין. רקס השתמש בהרואין.
ידעתי את זה. ניחשתי היתה אולי המילה המתאימה יותר. בכל פעם שהעליתי את הנושא עם רקס, הוא הוריד אותי ממנו או שהתחיל לנשק אותי ולהפשיט אותי. הייתי כל כך מאושרת, מאושרת יותר משאפשר. ירדתי מזה. כי בתוך תוכי ידעתי שהמשיכה בחוט הזה עלולה לפרום הכול. אז לא משכתי בו.
"לא," אמרתי.
"טוב מאוד." קיטי היתה נחרצת. "ושלא תעשי את זה. לעולם."
"כולם יודעים?" שאלתי.
קיטי משכה בכתפיה. "זה לא כזה סוד כמו שרקס חושב שזה."
קיטי הוציאה משהו מהתיק שלה. איגרת אוויר תכולה מג'ני.
"כבר קראת אותה?" שאלתי כשראיתי שהיא פתוחה.
"היא ממוענת לשתינו. היא חושבת שאת עדיין בבית הציפורים."
"היא בסדר?"
"היא קודמה לדרגת קפטן והועברה לדא נאנג. ויש לה איזה עניין עם טייס מסוקים," קיטי ואני חייכנו זו לזו.
"היא עדיין בודדה?"
"אני חושבת שטייס המסוקים מטפל בזה. והיא אומרת שהיא עובדת עם רופא שמרשה לה לעזור בניתוחים."
"באמת?" התמקמנו בנוחות כשהאוכל הוגש, ופי התמלא ברוק מהריח. ביקשתי עוד קפה. "איזה מין ניתוחים?"
"הכול." קיטי בזקה פלפל על הביצים בצלחתה. "היא אמרה שהיא הסירה רסיס מעין של בחור אחד ושהיא קושרת כלי דם באופן קבוע."
ניתוח ממש? אחיות חדר ניתוח מגישות כלים למנתח, עוזרות בהכנות חדר הניתוח ואחר כך בניקויו. הן לא מתעסקות בכלי דם פגועים ועוד פחות מזה מרחיקות רסיס מעין. הן אפילו לא יכולות להצמיד אזמל לעור!
איך זה להיות מעורבת כל כך? חשובה כל כך? אני לא ידעתי בדיוק מה הייתי באותם ימים, כשהדבקתי את רקס בחזרה למצב שיוכל לקבל עוד זריקה, תוך התעלמות מהרעל שהוא מחדיר לוורידיו, אבל הרגשתי שזה בעצם ההפך ממועיל. פונקתי להשחית על ידי רקס, במתנות שלו ובאורגזמות. אבל בתוך תוכי הייתי חלל ריק, בהמתנה למשהו שיגיע וימלא אותי.
שעה שקיטי יצקה שלולית קטנה של קטשופ בצד הביצים שבצלחתה, כל הדברים האלה שהיו דפוקים בחיי, ואפילו כמה שהיו נכונים יותר משיכולתי לתאר במילים התעוותו בתוכי.
"זה היה הלילה האחרון שלי בצירים ולידה," אמרתי בתיאור מגושם של הסיפור. לא התרגלתי לספר אותו, פרט לפעם היחידה ההיא שסיפרתי לרקס ואחר כך קברתי את זה עמוק במקום שהוא לא ראה עוד אור. "עם ד"ר פישר."
"זה שם שלא חשבתי עליו המון זמן." קיטי גלגלה את עיניה לעברי ואחר כך שתקה. היא הניחה מידה את בקבוק הקטשופ, "בטס?"
"הוא אמר לי שאני אחות גרועה. חיילת גרועה, הוא אמר. תמיד חשבתי שהוא לא סובל אותי כי הזכרתי לו אותך, אבל הוא אמר שהוא לא סומך עלי."
"האיש הזה היה חמור."
השאר נשפך ממני כאילו הפכו אותי כמו את בקבוק הקטשופ. וכשחשבתי על תגובה קשה כלשהי שציפיתי שתבוא מקיטי, או על תמיכה מלאה שלה בפרישה שלי מהסיעוד, הייתי צריכה להיות קצת יותר חכמה.
היא הזיזה את הצלחות שלנו ותפסה לי את הידיים. הציפורניים שלה היו קצוצות וצוות האיפור הקפיד להשאירן לא מטופחות. "את מצפה שאני אסכים שהסיפור הזה עושה אותך אחות גרועה?"
"הפרתי את הכללים..."
"היית איתה כל הזמן, ובמשך כל הזמן הזה אילולא את, היא היתה לבד. וסובלת מקור. את דיברת איתה ודאגת שיהיה לה חם וניסית לשפר את מה שיכולת. זה נקרא סיעוד, בטס. יכולתי לחבוט באיש הזה בגלל מה שהוא גרם לך להרגיש, ומשום שגזל ממך את מה שאת כל כך טובה בו."
"חסרה לי העבודה כאחות," מלמלתי.
"ברור שחסרה לך. מפני שאת אחות מעולה, לכל הרוחות, בטי קיי אלן. ועכשיו את יכולה לקבל את ההסמכה שלך בקליפורניה."
היא עדיין היתה נסערת, וקיטי נסערת כולה היתה כוח טבע, משהו שאין לעמוד בפניו. "את יכולה לעבוד במחוז ואנחנו נמשיך לצאת לדייטים כפולים ונאכל ארוחת בוקר בדיוק כאן בכל יום ראשון."
דמעות צרבו את עיני בהקלה שחשתי לאחר שהסיפור יצא החוצה. הקלה שקיטי אישרה את מה שרציתי שיהיה נכון, שאני עדיין מי שחשבתי שאני. מי שרציתי להיות. צחקתי וניגבתי את הדמעות במפית.
"למי את מתכוונת בדייטים הכפולים האלה?"
"ברגע שהעבודה על הסרט הזה תיגמר והוא לא יהיה עוד הבמאי שלי, אני מתכוונת לעשות את יו לבר מזל," אמרה קיטי.
"חשבתי שאת לא רוצה לשכב איתו."
"לא רציתי לשכב עם הבמאי שלי. ברגע שהוא לא יהיה הבמאי שלי..." קיטי רפרפה לעומתי בריסיה.
"יו מזכיר לי את ד"ר פישר."
"באמת?" קיטי עשתה פרצוף.
"קצת?"
"הם בכלל לא דומים. ד"ר פישר הוא ניאנדרטל. את יודעת שהוא אמר לי פעם שאם אפרוש מבית הספר הוא יתחתן איתי? ויו ממש מבין עניין. מגניב לגמרי."
"באמת?"
"תקראי את התסריט, בטס," היא אמרה וחתכה את הנקניקיות שלה. "אני נשארת פנויה בסוף, ורקס נהרג. אני אומרת לך, יו הוא פמיניסט. הוא פשוט מסתיר את זה לפעמים. בחייך, בטס. הביצים שלך מתקררות."
- 25 -
בטי קיי
יו גר באחד הקוטג'ים שלצד הבריכה בשאטו מארמונט, שלמען האמת ציפיתי שיהיה מפואר יותר, בהתחשב בכך שג'ים מוריסון התגורר לפעמים בפנטהאוז. שבוע אחרי תום צילומי "ילד החצאית" הוא עשה מסיבה מטורפת, שכר את כל הקוטג'ים הפנויים סביב הבריכה בשביל השחקנים והצוות. הוא רוקן את כל חנות המשקאות הסמוכה, והאלכוהול זרם כמו מים.
כשרקס ואני הגענו באיחור, קיטי משכה אותי אל חדר השינה של יו בקוטג' שלו. "את בסדר?" היא שאלה.
"בסדר גמור." אני לא יודעת בדיוק למה שיקרתי. "למה?"
"כי לא ראיתי אותך מאז שסיימנו את הצילומים."
"היה עמוס. רקס... רקס היה עסוק."
"הוא בסדר?" היא שאלה. "שמעתי שהוא היה חולה."
"איפה שמעת את זה?"
"מימי מהאיפור."
בין מימי לריק היה לפעמים קשר טוב ולפעמים לא. תהיתי אם רקס ידע שריק מספר לאנשים שהוא חולה. הוא לא אהב שאנשים מדברים עליו.
"בטס?"
"אני חושבת שהוא פשוט נדבק באיזה וירוס על הסט," אמרתי. אילו התעכבתי לרגע לחשוב על כך, אולי הייתי מתחילה לדאוג, אבל זה לא נראה הזמן המתאים לכך. נראה שהכול מתנהל במהירות. רק עכשיו הגעתי להוליווד. רק עכשיו סיימתי את הלילה האחרון שלי בבית החולים, לא? רק עכשיו חתמתי על חוזה שכירות של הדירה הזאת עם דניז, לא?
ועכשיו אני כבר מחפה על רקס דניאלס.
"כן," אמרה קיטי בזהירות. "וירוס. אז זה אומר שאת לא יכולה להרים טלפון?"
"את יודעת איך זה כשגברים חולים?" אמרתי ומשכתי אותה אל בין זרועותי.
"את נראית נהדר," אמרתי, מה שלא היה שקר. היא לבשה שמלת תחרה לבנה עם שרוולים מתרחבים וחצאית קצרה. היא קיצרה את שערה אחרי שכל מוצרי העיצוב והלכלוך על הסט הרסו אותו, ותספורת הטוויגי הקצרה שלה נראתה כמובן מדהימה.
"תודה," היא אמרה. "הערב אגיד ליו שאם הוא רוצה לצאת לדייט הוא צריך להזמין אותי."
צחקתי. "זה יהיה נהדר," אמרתי. יו לא אהב שמנהלים אותו, אבל בין שניהם היתה כימיה שלא היה אפשר להכחיש אותה. אם היה דבר אחד שלא הדאיג אותי כרגע, זה היה קיטי שדואגת לעצמה.
"את צוחקת, אבל חכי ותראי. יו בונט עוד יהיה לגמרי בכף היד שלי."
"אני גוועת ברעב. יש משהו פה בסביבה?"
"יו הזמין אוכל. הוא ערוך ליד הבריכה."
שילבתי את זרועי בזרועה, והתחלתי להתרחק משם, אבל היא עמדה נטועה במקומה. "אם משהו היה קורה, היית מספרת לי, נכון?"
"קיטי," צחקתי וזה נשמע מזויף אפילו באוזני. "מה כבר יכול לקרות?"
בארבעה עשר דולר הזמנתי לרקס ולי חדר במלון, בתקווה ששינוי סביבה יעזור לנו להתחבר מחדש אחרי מה שקרה בשבת האחרונה.
וזה גם ירחיק את ריק.
החדר היה על שמי, המפתח המעוטר בגדיל אצלי, בכיס חליפת הפוליאסטר הסגולה בז'קט עם כפתור כפול.
יו ניהל חצר מעריצים על הרחבה המרוצפת באריחים כחולים שליד הבריכה, לפידי במבוק טיקי דלקו סביבו. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצת פשתן. עורו החיוור האדים בתקופת הצילומים, וחוטמו התקלף.
"אני אומר לכם," הוא אמר, משקה ביד אחת וסיגריה בשנייה, "אם הסרט הזה לא יעשה את קיטי דוורו כוכבת ואת רקס דניאלס אל, אז אני לא יודע מה כן."
"אני לא צריך להיות אל, יו," אמר רקס והתמתח על כיסא נוח סמוך.
"לי זה בהחלט לא יפריע," התלוצץ יו.
ניגשתי אל רקס והוא הושיט אלי את ידו. אחזתי אותה והצמדתי את אצבעותי אל שורש כף היד.
בדקתי את הדופק. מהיר.
הוא שחרר את כף ידו במשיכה ונתן בי מבט רושף. קיטי הבחינה בכך, ואני חייכתי חיוך רחב ככל שיכולתי.
"אתה רוצה לאכול משהו?" שאלתי אותו.
"אני בסדר," הוא אמר בקול קר כקרח.
לקחתי צלחת ונעמדתי ליד מזנון קטן כדי לקחת אוכל שלא היתה לי כוונה לאכול.
"נרים כוסית!" אמר יו, ואנשים סביבי הרימו את גביעי השמפניה ואת הכוסות שלהם. "לחיי רקס. אינני יודע אם הוא אמיץ או טיפש בהתעקשות שלו לבצע את הפעלולים האלה שלו, אבל הוא אחד למיליון."
"לחיים! לחיים!" קראו אנשים והרימו את כוסותיהם גבוה יותר.
די, רציתי לצעוק, אל תשבחו אותו על הפזיזות שלו. אל תהפכו את זה לערך שלו. זה מבלגן לו את הראש.
"ולחיי קיטי." יו השתתק לרגע ונענע בראשו, והביט בקיטי באור בין הערביים של השמש הקליפורנית. היא ללא ספק זהרה בוורוד ובקרם של שמלתה, סקסית ותמה. ואילולא הכרתי אותה כבר, הייתי מייחלת להכירה.
זה היה כוחה של קיטי דוורו.
"קיטי היפהפייה, הנועזת, הסקסית. מעולם לא ראיתי אישה שהמצלמה אוהבת כל כך. עכשיו. את מוכנה לגאול אותי מייסורי ולהרשות לי להזמין אותך לארוחת ערב?"
כולם צחקו ומחאו כפיים, ולרגע קיטי עשתה פרצוף כעוס כאילו גנבו ממנה את התהילה. "אולי באמת," היא אמרה. "אבל כדאי שתדע כבר עכשיו שיש לי טעם יקר."
מה שלא היה נכון, אבל הקהל מת על זה. יו קירב אותה אליו ונשק לה על הלחי, ונורות מבזקים פצפצו.
העולם הזה, חשבתי לעצמי בכאב, הוא מראה שמשקפת את כל הדברים הלא טובים.
ריח מי הקולון של רקס הגיע אל אפי, הוא היה לידי אבל לא הסתובבתי להביט בו. התמקדתי בלהניח ביצים ממולאות על הצלחת שלי.
"סליחה, יקירה," הוא אמר. "שמשכתי ככה את היד. אני מצטער."
"אני יודעת," אמרתי.
"את בדקת את הדופק שלי, ואני... אני מניח שנמאס לי שאת תמיד בודקת את הדופק שלי."
"אני לא יודעת איך להפסיק," לחשתי. "כמעט איבדתי אותך."
"זאת היתה תאונה, מתוקה." הוא לקח את צלחת הביצים שלי, הושיט אותה למלצר ואחר כך משך אותי אליו ואמר, אולי בפעם המאה, "זה לא יקרה שוב."
"הזמנתי לנו חדר כאן," אמרתי. "חשבתי שזה יכול להיות נחמד. הפסקה. עבדת כל כך קשה."
"בטס," הוא אמר. "בבקשה תביטי בי."
לבסוף הסתובבתי כדי להביט בו, וחיוכו המתוק ועיניו המתוקות עוד יותר לא עשו לי פרפרים בבטן כמו פעם. כל מה שראיתי היה אישונים מורחבים ושפתיים כחולות.
"זה מתוק מצדך," הוא אמר ועטף אותי בזרועותיו בחיבוק שהכי אהבתי, כך שהייתי צמודה אליו מקצה הראש עד לברכיים. יכולתי לטמון את פני בחזהו ולהעמיד פנים שהעולם אפילו לא קיים. היינו הוא ואני, ולא שום דבר אחר. "את הנערה הכי מתוקה שהכרתי, בטס."
נענעתי בראשי הצמוד אל חזהו, וחיבקתי אותו חזק ככל שיכולתי.
"טוב, פרצוף חמוץ." יו ניגש. מחא כפיים ליד שנינו והרס את הרגע. "עלי להודות גם לך. בלעדייך אני לא יודע איך רקס היה מצליח לצלוח את הסרט ולצאת ממנו בריא ושלם. יש לך עבודה על הסט שלי מתי שרק תרצי."
"לא, תודה," אמרתי והפתעתי את שניהם. "תעשיית סרטים היא כנראה לא בשבילי."
"טוב, אז את מסתובבת בחברה הלא נכונה," אמר יו וגרף קולות צחוק.
כעבור שעה ניגש אלי רקס לאחר שכמה משקאות החליקו את קצותיו המחוספסים. "הֵיי, יקירה," הוא אמר. "הזמנת לנו חדר כאן?"
"כן," אמרתי ונישקתי אותו מרוב להיטות לקפוץ איתו למיטת המלון ההוא. "אתה רוצה ללכת?"
"אני יכול לקבל את המפתח?" הוא שאל. "ריק ואני נעלה לחדר לשנייה."
"לא."
"יקירתי..."
"לא. הוא לא יכול להשתמש בחדר שלנו. אני שכרתי את החדר."
"זה רק לשנייה."
"אני יודעת בשביל מה זה," אמרתי.
"דברי יותר בשקט," הוא אמר והוליך אותי אל עצי הבננה שהקיפו את הקוטג'ים.
"אתה כמעט מַתָּ, רקס. בזרועותי, אתה כמעט..."
"אם אני לא יכול להשתמש בחדר שלך אמצא אחר."
שנאתי אותו כשהוא היה כזה, מרוחק ומנותק, אדיש לכל דבר שקשור בי. כשהוא היה כזה, היה קל מאוד להאמין שהוא לא אוהב אותי. הוא פשוט אהב שאישה כמוני תהיה בסביבה. אישה שתרצה לעשות סקס ולהכניס אוכל לתנור ותדאג שיעמוד זקוף בזמן שהעבודה שלו והסמים היו משטיחים אותו על הגב.
"לא. בבקשה לא, רקס. בבקשה."
הוא ניער מעצמו את ידי והסתלק עם חבורת אנשים שיעשו כל מה שירצה, ישיגו לו את כל מה שיבקש. שיריעו לו ויתמכו בו ויעזרו לו עד שימות.
אמרתי לעצמי לא ללכת אחריהם, שאם הוא רוצה לעשות את זה לעצמו, זה עניינו, והחיים שלו. אבל אפילו בזמן שחשבתי את הדברים האלה ידעתי שזה שקר. לא יכולתי להרשות לו להרוג את עצמו באחד החדרים האלה. מיהרתי אחריו, נתקלתי בקיטי.
"ראית את רקס?"
"כן. הוא עלה למעלה עם ריק. הכול בסדר?"
נשמתי נשימה רועדת שנפלטה ממני בקול שבר. קיטי אחזה בידי. "בואי. בואי נמצא לך קצת פרטיות." הוצאתי מהכיס את המפתח המעוטר בגדיל והטמנתי אותו בכף ידה.
אבל החדר היה לא נעול, וכשפתחנו את הדלת רקס כבר ישב על קצה המיטה והפשיל את השרוול. גם ריק היה שם, וזז כדי להסתיר את הציוד.
"זה החדר שלי," אמרתי.
"בדלפק הקבלה נתנו לי מפתח. תני לנו דקה, טוב, מתוקה?" אמר רקס וקם על רגליו.
הוא התכוון להדוף אותי בעדינות אל מחוץ לחדר הזה, וידעתי שאם אצא, אאבד את עצמי לגמרי. האדם שהייתי והאדם שרציתי להיות ייעלם, והכול כדי שאוכל להיות איתו, כי עכשיו הבנתי, אלה היו הכללים. אם אני רוצה אותו, עלי להיעלם.
"לא," אמרתי בשקט. "זה החדר שלי."
"בטס." רקס אף פעם לא צעק, אבל כשכעס קולו התקשה באופן שלחץ אצלי על כפתור הפעלה, משהו שנשאר מאבא שלי. היה קשה לעמוד בפני הדחף לעשות את מה שהוא רצה, ולו רק כדי לשמור על שלום בית.
תודה לאל שקיטי היתה שם.
"אתה צריך ללכת, רקס. זה החדר שלה," היא אמרה.
"בטס," אמר רקס והתעלם מקיטי. "זה בינינו."
"אני חושבת שזה בינך לבין ריק," אמרתי.
הוא נשם עמוק ונשף דרך האף.
"לך," אמרתי לריק שחיכה שרקס יגיד לו מה לעשות עכשיו.
"את לא הבוסית שלי," אמר ריק והצביע על רקס. "הוא הבוס שלי."
"קדימה, ריק," אמר רקס וטפח לידידו הוותיק על הגב. "אמצא אותך בעוד כמה דקות."
אלוהים, חשבתי בלבי. אני וריק, שתי טיפות מים, שנינו מקבלים הנחיות מרקס.
ככה זה עבד עם טיפוסים כמו רקס, שהקיף את עצמו באנשים שיעשו מה שיבקש בלי לשאול דבר. האם זאת היתה נאמנות או מעין נקודת תורפה שרקס מצא בנו, כשאנחנו רצינו להיות מועילים, קרובים אליו? לא ידעתי.
קיטי נגעה בידי ואני הנהנתי.
"אהיה בחוץ," אמרה קיטי. "אם תצטרכו אותי."
"לא נצטרך אותך, קיטי," אמר רקס בקול הביישני המקסים שלו ובחיוך. "זאת מהומה על מאומה."
"אז תפסיק?" שאלתי ברגע שהדלת נסגרה.
הוא מצמץ והיה איכשהו המום מהשאלה. "אין מה להפסיק..."
משכתי את המזוודה שלי מהארון ופתחתי את מגירת השידה, הוצאתי את כתונת הלילה ממשי בצבע שמנת שקניתי במיוחד לערב הזה, את הבגדים הנוספים שארזתי בתקווה שרקס ואני נוכל להיעלם לנו למשך כמה ימים.
"בטס," הוא אמר ולפת את כתפַי. "תפסיקי. דברי אלי."
הסתובבתי ושילבתי את הידיים. "דיברנו. דיברנו ודיברנו, ובכל פעם שדיברנו הראש שלי הסתחרר עד שיצא שמה שאתה עושה זה בסדר. וזה לא, רקס. זה לא. אתה כמעט מַתָּ."
"אבל אני לא." הוא חייך אלי. הוא היה שזוף כל כך מכל צילומי החוץ במדבר. הוא היה יפה כל כך, שנשימתי נעתקה.
"בזכותי," אמרתי. "אתה עכשיו בחיים בזכותי. היית מת, רקס, עם המחט המזוינת הזאת בזרוע שלך."
"אבל אני..."
"תפסיק כבר!" צעקתי והנחתי את הידיים על הראש. "די. לקחת מנת יתר, רקס. לקחת מנת יתר וריק לא יכול היה להציל אותך." גררתי אותו למקלחת, שטפתי אותו במים קרים וביצעתי בו החייאה עד שהוא חזר לחיים, משתעל ומקרטע, אבל חי.
"אולי את צודקת," הוא אמר, ולראשונה בכל השבועות שהיינו יחד ראיתי את הפחד בעיניו. "וזאת הסיבה שאני צריך אותך בסביבה, מתוקה."
צחקתי אבל זה התחלף בהתייפחות. לא נדרש דמיון רב כדי לראות איך זה יתפתח, איפה זה יסתיים. עוד מנות יתר. עוד מקרים גבוליים. הוא יבקש ממני להיות מי שתחדיר את הטינופת לוורידיו. את אחות, הוא יגיד. איתך זה יהיה בטוח, הוא יגיד. ואני אעשה את זה כי אני אחות ואני ארצה לשמור עליו וכי אני אוהבת אותו.
"אני אוהבת אותך," אמרתי.
"גם אני אוהב אותך, את יודעת את זה." הוא הניח את כף ידו הגדולה והמחוספסת על צווארי, היבלות נתפסו בפלומה שעל עורפי.
צעדתי לאחור. "אני צריכה שתפטר את ריק ותפסיק עם הסמים ותבחר בי. תבחר לך חיים."
"אני בוחר בך," הוא אמר. "את גרה אצלי בבית. את עובדת איתי כל יום. אני נותן לך כל מה שאת צריכה."
"תפטר את ריק ותפסיק עם הסמים."
"מתוקה," הוא צחק, ואני נוכחתי שזאת היתה טקטיקה אצלו. לצחוק. כאילו לא היתה שום בעיה, כאילו אני מגזימה. העולם סביבו בער, והוא רצה שאתיישב איתו למשקה.
תירגעי, זה הכול. הוא אמר את זה לעתים קרובות. כאילו אני הבעיה.
"תפסיק, רקס. תפסיק ודי. זה רציני. אני לא יכולה... אני לא יכולה עוד להעמיד פנים." כפות ידַי עדיין זכרו את עורו הצונן, את הדופק שלא הרגשתי בשורש כף ידו ולא בצווארו. הצמדתי את ראשי אל חזהו בידיעה מה אשמע.
שום דבר.
החיוך נמחק מפניו, והגרסה הזאת שלו, עיניו צלולות ונחושות זאת היתה הגרסה שנראתה לעתים נדירות כל כך.
"אני זקוק לזה, מתוקה." הוא אמר. "מאז קוריאה. הפעלולים, השחיקה הפיזית, הכאב..."
"יש דרכים אחרות להתמודד עם כאב."
"ניסיתי אותן. ודרכים אחרות לא מעניינות אותי." זהו. לפחות זאת היתה אמת. "יש ימים שאני בשליטה ויש ימים שפחות, ובימים החלשים האלה נכנס ריק לתמונה ודואג שאשאר בדרך הנכונה."
"ריק כמעט הרג אותך."
"אין מערכת מושלמת, מתוקה." חיוכו שבר את לבי, נענעתי בראשי. "בפעם הבאה אני לא אהיה בסביבה כדי להציל אותך."
"מה את אומרת, בטס?"
הוא ידע מה אני אומרת. הסתכלתי לו בעיניים עד שהוא נאלץ להסיט את מבטו.
"זהו זה? את קמה והולכת?"
היה משהו בדינמיקה הזאת שזיהיתי מהבית בדרך וולף. אמא מבקשת משהו קטנטן שאולי ייתן לה מקום לנשום או שביב של אור שמש בבית האפור ההוא. אבא, שרואה בבקשה למשהו בשבילה האשמה נגדו, ומתרגז שהיא לא חושבת שהכול כבר מושלם. ונוכח הכעס שלו היא חוזרת בה מכל מה שביקשה.
הרגשתי את הדחיפה הזאת לתקן את הרגע. לנשק את רקס ולהגיד לו שאני לא הולכת לשום מקום. אבל עמדתי על שלי והנחתי לשתיקה להיות שתיקה.
"חשבתי שאת עשויה מחומר קשה יותר, בטי קיי," הוא אמר.
"אין לך מושג ממה אני עשויה," אמרתי לו. לא היה לו מושג כי אף פעם לא הראיתי לו. התחבאתי פה וקשרתי את העגלה שלי לכוכב שלו והנחתי לו לקבוע מי אני בחודשים האחרונים. כשם שהוא עשה עם המעריצים שלו. לא היינו שונים כל כך, אחרי ככלות הכול. "תן לי את המפתח שקיבלת בקבלה וצא מהחדר שלי."
באיזשהו מקום בראש ידעתי שזה יגיע. אולי אפילו תכננתי את זה. כל הדברים החשובים היו ארוזים אצלי במזוודה, והדברים היחידים שהשארתי בביתו היו דברים שיכולתי להחליף באחרים.
הוא טרק את הדלת מאחוריו, ואני ישבתי ליד המזוודה שלי, שהיתה פתוחה על המיטה. שמעתי עוד ויכוח במסדרון, קיטי נתנה לו מנה הגונה, וחייכתי מתוך האבל שלי. משקית המשי שהיתה לי במזוודה הוצאתי את הכפתורים הוורודים.
"אלוהים," אמרה קיטי כשנכנסה וסגרה את הדלת. "לא ידעתי שהוא יכול להיות כזה מרושע."
"הוא פשוט פגוע," אמרתי. "הוא נהיה מרושע כשהוא פגוע."
"זה לא תירוץ. את בסדר?" קיטי התיישבה לידי.
"לא," אמרתי.
היא הצמידה את כתפה אל כתפי. "את מתכוונת לתת לי אותם?" היא שאלה והצביעה על הכפתורים.
"התכוונתי לשים אותם בצנצנת של ריבת תפוזים."
"זה הדבר הכי מגעיל ששמעתי."
"לעשות מהם עגילים?"
"זה יכול לבוא בחשבון."
"הוא כמעט מת בשבוע שעבר," אמרתי. "אחרי הערב האחרון של הצילומים."
"הוא לקח מנת יתר?"
הנהנתי, וזכרתי את הקול של ריק שהעיר אותי ואמר לי שיש בעיה.
"ריק רצה להזריק חלב לוורידים שלו, את מאמינה? ועכשיו בכל פעם שאני נרדמת יש לי סיוטים על חלב. כאילו ההרואין לא גרוע מספיק."
"למה לא סיפרת לי?" לחשה קיטי.
"כי הוא אמר שזה עניין פרטי. סוד. הוא לא רצה שאנשים ידברו עליו, ואני לא רציתי שאנשים ידברו עליו ככה." דמעה נשרה לי על היד ואני ניגבתי אותה.
"בטס," אמרה קיטי באנחה. "אני כל כך מצטערת."
נשכתי את השפה והנהנתי. כעס זלג אל הצער שהרגשתי, כעס על כך שלא יכולתי לשנות אותו. על כך שהמקום הזה ינצל אותו ויפקיר אותו אל מותו, ושלאיש לא יהיה אכפת. וגם אותי הוא ינצל, אם אאפשר זאת. כל הימים המבוזבזים האלה באור השמש, התחושה הכוזבת של תכלית על סט הצילומים.
זה היה כמו להתעורר מחלום.
"אני צריכה ללכת," אמרתי.
"החדר שלך בבית הציפורים מחכה לך."
"אני צריכה לעזוב את קליפורניה," אמרתי משהתקבלה ההחלטה. היה לי הכסף שהרווחתי מהעבודה כאחות על הסט. אוכל לרכוש כרטיס טיסה לשיקגו ומשם כרטיס נסיעה ברכבת לדה מוין ומשם באוטובוס לגרינסבורו. עד הבוקר כבר אהיה בבית.
"ממש עכשיו?" שאלה קיטי.
"כן," אמרתי ועצרתי את הדמעות בפה ולב מחוברים בקשר מעוות. "אם אסע לבית הציפורים הוא יופיע שם מחר בבוקר עם ורדים ולימונים ויחזיר אותי בדיוק למקום הזה."
"אני לא אתן לו," אמרה קיטי.
"אבל אני כן." הכנסתי את הכפתורים לכיס והתחלתי לארוז את המזוודה שהורי לקחו איתם לירח הדבש שלהם.
"אז זהו זה, את הולכת שוב לברוח?"
"למה את מתכוונת ב'שוב'?"
"בית הורייך. התינוקת וד"ר פישר. את רק... בורחת."
התכווצתי, המומה מכך שהיא אמרה דבר כזה. ככה זה בהחלט נראה, מה שאני עושה, אבל אני לא הרגשתי שזה המקרה. התינוקת של ד"ר פישר. הייתי זקוקה לזמן ולמרחק כדי לעבד את זה, וקיבלתי אותם. אבל לא יכולתי להישאר כאן.
"אין לי ברירה אחרת."
"ודאי שיש לך. את נשארת. נלחמת על החיים שאת רוצה."
"אני לא רוצה את החיים האלה!" קראתי. "אני חייבת להרגיש שאני מועילה במשהו. שיש לי תכלית ועבודה."
"תיגשי לבחינת ההסמכה ותמצאי לך עבודה כאן."
נענעתי בראשי לשלילה.
"הוא ישכח ממך ברגע שהעבודה על הסרט תסתיים," אמרה קיטי, ומיד הצטערה על כך. ראיתי את זה על פניה. ראיתי הכול על פניה את הפחד שלה, את הצער ואת האהבה שלה אלי. נאלצתי להסיט את מבטי.
"את כנראה צודקת."
קיטי ליטפה לי את הכתף. "סליחה," היא לחשה. "לא התכוונתי לזה."
סגרתי בנקישות את מנעולי המזוודה ולפתי את ידית העץ.
"אז זהו זה? את הולכת להיות אחות בעיר קטנה באיווה?"
היה קשה לדמיין את החזרה לשם עם כל סערת הרגשות שבעבעה בי. אפילו חדר מיון היה מאפשר זמן לחשוב על רקס, לתהות אם הוא יתאבד עכשיו, אם הוא בכלל כבר מת.
ידעתי שקיטי תחסר לי מאוד.
ואחר כך נזכרתי בג'ני. עוזרת בחדר ניתוח. עם תכלית. עסוקה כל כך שלא היה לה זמן לחשוב. ובאותו רגע זה נשמע לא רק מושך אלא לגמרי נכון. אבל זה היה רק רעיון, אפילו לא קרוב לתוכנית. הייתי בטוחה שאתחיל לחשוב בהיגיון כשאהיה אי שם מעל נברסקה.
"בטס?" קיטי עמדה ואחזה בכתפי. ברור שהיא ידעה מה עובר לי בראש. עד כדי כך היא היטיבה להכיר אותי. זה היה טבע החברות שלנו. "אל תעשי את זה. את פועלת מתוך רגשות, ואת לא חושבת בראש צלול."
"אני לא חושבת כלום."
"המלחמה הזאת פסולה!"
"אני לא יוצאת לווייטנאם, קיטי."
"את יכולה לעבוד על כולם, לא עלי. אני רואה איפה הראש שלך עכשיו."
"טוב. המלחמה הזאת אולי פסולה, אבל לא הבחורים האלה. ג'ני אינה פסולה. כל האחיות והרופאים האחרים שם, הם לא פסולים."
"את תשכבי לישון הערב וכשתתעוררי תראי כמה נורא הרעיון הזה."
"יכול להיות," אמרתי.
"תישארי כאן הלילה," אמרה קיטי. "נחזור ממש עכשיו. נכין פופקורן, נשים את התקליט הזה של דולי פרטון שאת אוהבת ונדבר."
"אני לא יכולה," אמרתי ומשכתי את גופה הנוקשה אל בין זרועותי. "את יודעת שאני לא יכולה." כי הוא יהיה שם בבוקר, ואני ארשה לשקרים שלו להיות אמת. "אני אוהבת אותך, קיטי. תודה שהרשית לי להסתתר פה איזה זמן."
היא לא החזירה לי חיבוק. "אל תעזבי ככה," היא לחשה. "את מפחידה אותי."
הוצאתי את הכפתורים מהכיס והושטתי לה אותם.
"אני לא רוצה אותם ככה," היא אמרה.
"ככה אני נותנת לך אותם."
"לא. אני רוצה אותם בריבה. את צריכה ל..."
תפסתי את כף ידה, הנחתי את הכפתורים בפנים כף היד וסגרתי מעליהם את אצבעותיה. "אתקשר אלייך כשאגיע הביתה."
"ומה איתי?" קיטי הלכה אחרי במסדרון. "מה אעשה בלעדייך?"
הסתובבתי ונעמדתי מולה, במרחק של שלושה מטרים של שטיח שאגי חום.
"את לא תצטרכי אותי," אמרתי. "את תהיי כוכבת."
"אני לא אהיה שם כדי להרים אותך," היא קראה בשמץ רשעות שנבעה מפחד. "אני לא אהיה שם כדי לחלץ אותך מצרה. את תהיי לגמרי לבד."
אולי לכך בדיוק הייתי זקוקה.
"תיקחי את הדברים המזוינים האלה," היא צעקה ואחד הכפתורים חזר כבומרנג מהטפט בדוגמה החומה. אחר פגע במנורת קיר והותיר בה סדק. השלישי פגע בגבי.
פניתי בקצה המסדרון ויצאתי מהשאטו. המסיבה שליד הבריכה התחממה, רקס סיכן את חייו בחדר ריק כלשהו, קיטי דוורו היתה כוכבת שעתידה הזוהר לפניה.
ואני הסתלקתי מכל זה.
- 26 -
אבי
לוס אנג'לס, קליפורניה
2019
המשרד של קיטי היה המקום היפה ביותר שאבי ראתה מעודה. בצבעי קרם וורוד עם נגיעות זהב. זה היה כמו תוכניות עיצוב הבית והצגתו אחרי השיפוצים. היא אהבה לצפות בהן באמצע הלילה כשהבית היה שקט.
קיטי ישבה ליד הצד הנגדי של המכתבה, נראתה מיליון דולר אך גם נבוכה עד עמקי נשמתה, לאחר שזה עתה התוודתה שהשליכה כפתורים על אמא כשעזבה את שאטו מארמונט, כי אמא לא יכלה להישאר בקליפורניה ולהעמיד פנים שהיא מאושרת שם.
אמא לא יכלה להעמיד פנים.
לא עוד דקה אחת.
"אני צריכה... שנייה," אמרה אבי וקמה מכורסת הקטיפה הלבנה שבה ישבה והזיעה אל תוך האריג.
אבי?" אמרה קלרה בדאגה מהישיבה שלה בכורסת הקטיפה הלבנה שלה שם היא לא הזיעה אל תוך האריג.
הן הוזמנו לארוחת בוקר, בשעה מוקדמת מדי אם שואלים את אבי. קלרה אכלה קערת יוגורט ופירות. היא לגמה את הקפה ושאלה את קיטי שאלות על אמא ועל רקס דניאלס בזמן שאבי ערסלה בידיה ספל קפה ונדמה היה שהיא מזיעה יין אדום דרך נקבוביות עורה. מעמידה פנים שהיא בסדר. מעמידה פנים כל הזמן.
"אני יכולה...?"
אבי נענעה בראשה לשלילה. היא לא רצתה את אחותה בסביבה. היא לא רצתה שמישהו יהיה בסביבתה אחרי ליל אמש. אחרי הסיפור ההוא. היא ניסתה לפתוח את דלת ההזזה מזכוכית שהוליכה אל מרפסת האבן ואחר כך אל הגן המטופח, אבל ידיה היו כמו ג'לי.
"את צריכה ל..." אמרה קיטי ממקומה מאחורי המכתבה.
"תרשי לי..." אמרה קלרה.
"הכול בסדר," התפרצה אבי ואחר כך התחרטה על כך. היא התחרטה על הכול. היא היתה גוש אחד גדול של חרטה.
אבי פתחה את הדלת הנעולה, יצאה אל האוויר הצח לפני שתקיא על כל החדר היפה ההוא. היא דאגה להיות מחוץ לטווח ראייה קודם שחיבקה את ברכיה בידיה ונשמה נשימות עמוקות.
ההנגאובר לא היה הגרוע ביותר שהיה לה. אבל המבוכה כן.
"אבי?"
ברור. ברור שאחותה באה אחריה. היא ניגבה את עיניה וקמה. "לפני שלושה חודשים לא יכולתי לשכנע אותך לענות לשיחות הטלפון שלי, ועכשיו לא תיתני לי דקה של פרטיות?"
"את בסדר?" קלרה שאלה ופילסה את דרכה דרך כעסה של אבי.
אבי זכרה איך פעם, כשטרקה את דלת חדרה בפניה של קלרה היא היתה אז כבת אחת עשרה. קלרה, שהיתה בת שתים עשרה בגיל הביניים הקטלני הזה שבין ילדות לנערות שכבה על הרצפה מחוץ לחדרה, ולחשה לסדק שבין הדלת לרצפה כשהיא מנחשת מה קרה.
זאת מריאן? היא שאלה. ג'ים מהמשך הרחוב? האם זאת גברת אופאנגי? אולי אמא? אבא? הו, אלוהים, אבי, האם זאת אני? את כועסת עלי?
אבי פתחה את הדלת כדי להגיד לקלרה שזאת לא היא, שהיא אינה יודעת מה הדבר, ולכן שזה הכול ביחד, וקלרה, עדיין על הרצפה, התגלגלה היישר אל חדרה. אבי צחקה ושכחה מדוע כעסה, והן יצאו לרכיבה על אופניים במגרשי הבייסבול.
"אבי?" קלרה פסעה לעברה, וכשאבי לא התכווצה ולא נהמה, התקרבה אליה קלרה עוד יותר.
"אמא היתה כל כך אמיצה," אמרה אבי. "כשעזבה ככה. כאילו היא ידעה שהיא חייבת לעשות את זה כי היא לא יכלה לשנות אותו אם הוא לא רצה להשתנות. ניתוק מוחלט בתנאים שלה." ואני כזאת נמושה.
"זה נכון," הסכימה קלרה.
"אני בהנגאובר."
"כן."
"וגם נבוכה."
סביבן ציפורים הרעישו בעצים. אבל קלרה היתה שקטה, ואבי העריכה את זה.
"בן עוזב אותי."
זהו. המילים נאמרו.
היא המתינה שהעולם ייגמר. שחשיפת חייה תתחיל. היא הביטה בקלרה, ציפתה למצוא מבט שופט.
אבל ההפתעה של קלרה ושמץ זעם היו מזור לגאוותה הפגועה. "הוא עוזב אותך?"
אבי הנהנה.
"בגלל השתייה?"
"לא. אני שותה מפני שהוא עוזב." אבי נענעה בראשה. השנה האחרונה היתה תסבוכת שהיא התקשתה לשלוט בה. "או שאולי... אני לא יודעת... אני אפילו לא יודעת."
"זה הסוד שאת מסתירה? זה שהדאיג את קיטי ואמא?"
אבי הנהנה.
"ניסיתם לפנות לייעוץ, את ובן?"
"אלוהים אדירים, היינו בכל כך הרבה פגישות ייעוץ. שעות של כיבוד רגשותיו של האחר והקשבה עם כל הלב." היא נוכחה עכשיו איזה בזבוז זה היה. איך בן הסכים רק למען הילדים, מה שהיה מתוק, אבל הוא לא באמת השתדל. הוא עזב מזמן.
"למה הוא עוזב?"
"כי התחתנו בגיל צעיר מדי? כי להיות הורה לשני ילדים בהפרש של עשר דקות זה לא כיף כמו שחושבים? כי הוא רוצה... אני לא יודעת, משהו אחר."
"מישהי אחרת?"
"אולי? כנראה. למי לעזאזל אכפת? אלוהים, איזה כיף זה לקלל. הוא לא רוצה אותי. אותנו. את החיים המזוינים שלנו." היא הצמידה את ידיה אל החזה והרגישה את לבה ההולם, הוכחה לכך שהיא חיה, שזה לא הרג אותה, כי היו זמנים שהיא היתה בטוחה כל כך שזה מה שיקרה.
"את רוצה אותו? אני מתכוונת, את רוצה להילחם עליו?"
להילחם על האיש שלא אהב אותה עוד? להילחם על חיים שאיש לא היה מאושר בהם? כמה זמן היא העמידה פנים?
זמן רב מדי.
החוליות בצווארה מחו, אבל היא נענעה בראשה לשלילה. היא לא היתה מאושרת. לא עם בן. היא לא מאושרת זה שנים.
ההודאה בכך עוררה בה תחושת כישלון והקלה כאחד.
בזהירות, כאילו אבי היתה איזו חיה פצועה, קלרה הושיטה את ידה ומשכה אותה אל בין זרועותיה. ואבי, שהצטיינה כל כך בניחומים, עמדה שם נוקשה כבול עץ ותהתה מה לכל הרוחות קורה לה.
"אלוהים, אבי," לחשה אחותה באוזנה. "שחררי."
יפחה אחת פרצה החוצה. ואחר כך עוד אחת. ואחרי כן היא התפרקה, נאחזת בכתפיה של קלרה כאילו הקרקע נפערת תחתיה. קלרה חיבקה אותה ולא הרפתה, מלטפת את גבה ואומרת את כל הדברים הנכונים.
"הוא מצא דירה בעיר ורוצה לעבור לשם, ואני שבה ואומרת לו לא," היא אמרה משרק התעשתה. "שהזמן אינו מתאים, כי... מתי בעצם הזמן מתאים לדבר כזה? מתי הזמן מתאים לספר לילדים שאבא עוזב את הבית? מתי הזמן המתאים לפצל את החברים שלנו ולראות אנשים מתלחשים עלינו במכולת ו..." אזלו לה המילים.
"אף פעם לא," אמרה קלרה. "אין זמן מתאים לכך, אבי. זה סתם משהו מחורבן שצריך לעשות. כי את לא יכולה להמשיך ככה."
השתייה, האדרל למאורע מיוחד. הו, אלוהים, אני לוקחת תרופה של ילדים להפרעת קשב וריכוז. מתי החלטתי שזה בסדר?
"אני רוצה את אמא שלי."
"אני יודעת," לחשה קלרה בתשובה וחיבקה את אבי בחוזקה. זמן רב עבר מאז אחותה חיבקה אותה כל כך הרבה. אבי גמעה זאת כמו גן מוזנח. "אבל את לא לבד. אני פה. אני פה, אבי."
אבי טמנה את פניה בצוואר אחותה, מוצאת בה ניחומים עד שנסחפה בגל של מבוכה.
"הרסתי את השטיח הזה," התנשמה אבי.
"כן."
"אני לא יכולה לשלם בעד זה."
"היא יודעת."
"אני לא... אני אפילו לא יודעת איך לעשות את זה. איך להפסיק... הכול."
"את שותה עכשיו?"
"לא."
"תמשיכי ככה. ואולי הגיע הזמן להתקשר לבן."
אבי חשבה עליו ישן על הספה בששת החודשים האחרונים וידעה שכבר הגיע הזמן.
"מה את מתכוונת לעשות?" שאלה אבי. "בקשר לוויקי."
"אנחנו מדברות על חיי האהבה הדפוקים שלך, לא על שלי."
אבי משכה את כתפיה. "אני יכולה לעשות שני דברים באותו זמן."
קלרה חייכה. "כל מה שהיא רוצה זה לאהוב אותי, ואני שבה והודפת אותה," היא הודתה.
"אני מכירה את הטריק הזה," אמרה אבי.
"למה אני עושה את זה?" שאלה קלרה, ואבי נוכחה שאחותה, זאת שתמיד יש לה את כל התשובות ותמיד יש לה משהו לומר, באמת לא ידעה.
זה היה די מתוק.
"כי אהבה היא עסק קשה," אמרה אבי. "ואינטימיות אינה נוחה."
"זה כמו לקלף לעצמי את כל העור," אמרה קלרה ברעד.
"איכס," אמרה אבי.
"את יודעת למה אני מתכוונת."
"כן. זה קשה ולא נוח, אבל קלרה, זה שווה את זה."
"אבי!" קלרה צחקה. "הנישואים שלך מתפרקים. אני לא בטוחה שאת עדה מהימנה..."
"בן ואני דוגמה איומה," אמרה אבי. "אבל אמא ואבא? לא משנה איך הסיפור של קיטי יסתיים, אנחנו יודעות שמה שהיה להם היה אמיתי. אמא וקיטי? זה אמיתי. זה?" אבי, שידיה עדיין חיבקו את אחותה, טלטלה אותה קלות. "אמיתי. ושווה את זה."
קלרה הישירה מבט אל אבי כאילו היו שוב ילדות.
"את אוהבת את ויקי?" לחשה אבי. "די כדי לחיות איתה את חייך?"
"כן," אמרה קלרה. "כן. אני יודעת שאת לא מכירה אותה כל כך טוב, אבל היא..." היא נענעה בראשה כאילו לא הצליחה למצוא את המילים.
אבי מעולם לא חוותה את ההרגשה הזאת כשמתעוררת כשאין מילים גדולות דיין לתאר מה מרגישים כלפי אדם אחר. היא ובן תמיד הרגישו בנוח זה בחברת זה, במה שאפשר בהחלט לתאר במילים. מוכר לגמרי. לעולם בלי רגע של מסתורין או פליאה.
"אני באמת פישלתי," אמרה קלרה.
"נראה ששתינו צריכות לעשות כמה טלפונים," אמרה אבי.
"אני רוצה לחזור לדבר עם קיטי, להבהיר כמה דברים," אמרה קלרה והצביעה באגודלה על המשרד של קיטי. "את רוצה לבוא איתי?"
"לא," אמרה אבי והרגישה את בטנה מתהפכת. "אני אתקשר אל בן לפני שייגמר לי האומץ."
אבי התבוננה באחותה הולכת אל קצה הבניין, ומשנעלמה מן העין, חזרה אל החושך שבקוטג'. היא עמדה מול קיר התמונות, שלפה את הטלפון שלה מהכיס, ותהתה אם זה משהו שעליה לעשות בעצמה. האם כך יהיה קל יותר? אם יהיה קל באיזו דרך אחרת? או שמא זה פשוט קשה בין כך ובין כך?
באחת התמונות, מבין עשרות של אמא ושל קיטי שהיו על הקיר, קיטי נראתה בפאה בלונדינית גדולה ובמשקפיים של גראוצ'ו מרקס, עם הרגליים על הכיסא של בטי קיי. ובטי קיי ישבה עם הראש מוטה לאחור וצחקה בפה פעור.
התמונה הזאת, האישה הזאת שצחקה כי חברתה עשתה ככל יכולתה כדי שזה יקרה זאת היתה אהבה. בן אף פעם לא ניסה לשמח אותה עד כדי כך. זאת לא היתה אשמתו. הוא לא ידע איך, ואילו נשאלה, גם היא לא היתה יודעת איך לשמח אותו עד כדי כך.
היא חייגה את המספר של בן ועשתה את מה שהיה עליה לעשות מזמן.
"אבי?"
"הַיי, בן," היא אמרה.
"את בסדר?"
"כן, אני בסדר גמור. איך הילדים?"
"בסדר. מקס שואל עלייך. הוא אומר שאני לא קורא טוב את הסיפורים של לפני השינה."
"אתה צריך לעשות קול מתאים כשאתה קורא את החלקים של הכלב."
"אה. אוקיי."
היא בלעה רוק, עצמה את עיניה ועשתה כמיטב יכולתה לדמיין את הרגע שיבוא אחרי הרגע הזה. את הרגע שיהיה לאחר שהכול ישתנה. הרגע שלא יהיה הסוף, אלא ההתחלה של משהו חדש. "בן?"
"כן."
"אתה יכול לשכור את הדירה הזאת ונספר לילדים כשאחזור."
קלרה
לא קל היה לאחיות ביצ'ר בסוף השבוע הזה.
היה קשה מאוד להרפות.
וקלרה מעולם לא היתה טובה בזה במיוחד. משהו בסיפור של קיטי באמת הטריד אותה. או שליתר דיוק משהו שקיטי השמיטה. ואולי, אילו היתה טיפוס אחר, היתה מניחה לזה.
אבל אמה צדקה. היא אכן אהבה לפרק דברים.
והיא עמדה לפרק כמה דברים.
כי היא היתה חייבת לדעת למה קיטי נשמרה בסוד. לדעתה היו לכך שתי סיבות אפשריות:
1. בטי קיי וויליס לא רצו את קיטי בחיי הבנות. מה שלמען האמת, ואחרי כל הסיפורים האלה, קלרה לא קנתה. אמא וקיטי היו קרובות, ואבא לא היה הטיפוס שינסה לשלוט בחברויות של אשתו. מה שהשאיר...
2. קיטי לא רצתה להיות בחייהן.
וזה, בלבה הציני, נראה לה סביר בהרבה.
היא פתחה את דלת הזכוכית הזזה למשרדה של קיטי, ומצאה מיד את כוכבת הקולנוע מתבוננת בטלפון שלה חמושה במשקפי קריאה. כשקלרה נכנסה, היא הסירה את המשקפיים, כאילו היו סוד שהיא שמרה.
"הכול בסדר?" שאלה קיטי.
"לא כרגע. אבל יש לי תקווה לעתיד."
קיטי צחקה. "זאת תשובה טובה."
"אמא נהגה להגיד את זה."
אמא? ארוחת הערב מוכנה? את יכולה לקחת אותי לבריכה? אמא? חליפת הריצה שלי נקייה?
לא כרגע, אבל יש לי תקווה לעתיד.
"החלטתי לנסות לפתור את הבעיות עם החברה שלי," אמרה קלרה.
"כל הכבוד. ואבי?"
"היא מתכוונת לסגור את העניינים עם בעלה."
קיטי נשענה לאחור. "עשר דקות לא הייתן פה."
"אנחנו הבנות של אמא שלנו," אמרה קלרה. "כשאנחנו מחליטות משהו אנחנו פועלות מהר."
"כך נראה."
"את מתכוננת להשליך עלינו כפתורים?"
אור שמש הבוקר לא היטיב עם קיטי, אבל היא היתה איכשהו יפה יותר דווקא כשהכול נחשף. היא לבשה מכנסי ריצה שחורים צמודים, ואימונית אפורה רפויה עם ברדס מעוטר, רכוס עד הסנטר.
קיטי לחצה את ידיה על בטנה ונשמה נשימה עמוקה. ההערה של קלרה על הכפתורים כנראה פגעה במטרה.
"פחדתי כשאמכן עזבה," אמרה קיטי. הכול השתנה בשבילי. לא רק בגלל יו, אלא גם כי הסרט עורר סביבו המון רעש, ואני רציתי אותה קרובה אלי. כדי שתהיה לי עוגן. זה היה אנוכי, אבל אני הייתי אנוכית." היא משכה בכתפיה. "הייתי רוצה לחשוב שלמדתי מהטעויות שלי."
"אני מצטערת," אמרה קלרה. "לא הייתי צריכה להגיד את זה."
"אבל זה נכון. זה היה לא יפה מצדי, ואיבדתי כפתור בשטיח השאגי."
קלרה חייכה למשמע ההערה, אבל זה היה רק החימום מבחינתה, וקיטי התבוננה בה כאילו היא ידעה את זה. אילו אבי היתה כאן היא היתה שונאת את המתח הזה, ועושה ככל יכולתה לסלק אותו, ומשום כך נדרשה קלרה לפעול עכשיו, כשהיא וקיטי היו לבדן.
"אני מנסה להבין למה אמא ואבא שמרו אותך בסוד."
"זה באמת מטריד אותך, נכון?"
קלרה הנהנה, נשענה לאחור בכורסה. אמש קנתה בגדים באינטרנט והם כבר נמסרו באותו יום בבוקר. מכנסי המשי הקצרים הכחולים עם הסרט מלפנים וחולצת הפשתן האדומה לבנה והסנדלים האדומים הקנו לה תחושה שהיא בשליטה גדולה מזו שהרגישה כשלבשה את בגדי הריצה הישנים במטוס.
"היה ביניכן קשר רומנטי?" שאלה קלרה ועיניה של קיטי נפערו.
"בין אמך לביני?" קיטי צחקה. "לא, חומד. למה אני מרגישה כאילו אני נחקרת בחקירה נגדית?"
"ומה בקשר אלייך ולאבא שלי?"
"אה. זה כבר מפנה, נכון? משהו שיוצא ישר מסרט. אבל לא. ויליס אהב את אמא שלך, והוא לעולם לא היה סוטה מדרך הישר."
קלרה הנהנה. אלה היו התשובות שהיא ציפתה לקבל. "אמא אמרה לך פעם שאבא רוצה להיות אב אומֵן לילדים?"
"לא. היא אף פעם לא הזכירה דבר כזה."
אה, אמרה קלרה בלבה, משהו שקיטי לא יודעת.
"כן. כשאבי ואני היינו בתיכון, נדמה לי שהוא הרגיש את האיום שבקן ריק ורצה לנסות למלא אותו קצת. אבא תמיד רצה אנשים סביבו. הוא אהב כשבאו אלינו חברות לישון ושפעולות של בנות מהצופים התקיימו אצלנו בבית. כשלמדתי בתיכון הוא היה מכין ארוחות ענקיות לכל נבחרת הריצה אחרי מפגשים. ברביקיו לחברי קבוצת התיאטרון של אבי."
"הוא היה אדם נדיב מאוד."
"וסלחן. את יודעת? כל העבודה שהוא עשה עם החיילים המשוחררים. הוא עזר להם לעמוד שוב על הרגליים כשהם חזרו מהמלחמה. הוא לא שפט איש מהם, ולא משנה מה התרחש בחייהם. הוא היה סבלן וטוב לב."
קיטי חייכה, אבל עיניה היו קרות. "מה השאלה שלך?"
"מה עשית שהיה כל כך נורא שהוא לא רצה אותך בקרבתנו?" שאלה קלרה.
"למה את חושבת שזה היה הוא? שהחליט החלטה כזאת?"
"כי האפשרות האחרת היא שאת לא רצית להיות בקרבתנו...?"
ובינגו.
פניה של קיטי החווירו ואחר כך סמקו באדום עז. היא התעסקה בכל מיני חפצים על המכתבה שלה, סידרה עפרונות בשורה והזיזה גם את הטלפון, את המשקפיים שהיא העמידה פנים שאינה זקוקה להם. חיוכה היה חיוך של מי שמנסה להרוויח זמן.
"מה את מסתירה, קיטי?"
"את כל כך חכמה," היא לחשה. "אמך תמיד אמרה את זה עלייך, חכמה במידה שעלולה להזיק לך, ואני לא מצליחה להבין איך ייתכן דבר כזה. מיליון פעמים בחיי הציקה לי המחשבה שהייתי רוצה להיות חכמה יותר. מיליון פעמים חשבתי שהייתי רוצה להיות דומה יותר לך."
סופיה, בסרבל הירוק בוהק באורך הברכיים עם חולצת בטיק כחולה מתחתיו, שילוב שהעז בחוצפתו להיראות טוב כל כך, שרבבה את ראשה אל המשרד.
"קיטי? אני יודעת שביקשת שלא אעביר לך שיחות, אבל ספנסר דייוויס על הקו והוא מתחיל לאבד את הסבלנות."
"אני יכולה לדבר איתו עכשיו," אמרה קיטי שקפצה על ההזדמנות לסיים את שיחתן. היא הרכיבה את המשקפיים והזיזה את הכיסא כדי לשבת מול הטלפון הקווי שעל שולחנה. "קלרה, אכפת לך...?" היא אמרה בלי להרים את המבט.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
