אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 51 -
בלוך
בחלק האחורי של אולם בית המשפט, בקצה שורת המושבים האחרונה, ישבה בלוך והקשיבה לקייט, שקרעה לגזרים את הפתולוגית המחוזית.
בלוך הקשיבה לעדותה, וכמה דברים שהטרידו אותה נראו לה עכשיו חשובים הרבה יותר. הפציעות שסקיילר ספגה היו חריגות. כששמעה אותן מתוארות בקול רם ובפירוט, הן נעשו נוכחות ומוחשיות יותר במוחה. כשפרייס ירדה מדוכן העדים ועשתה את דרכה בחזרה ליציע, החלו לחשושים בקהל. זאת היתה הפוגה טבעית קצרה בדיונים, וכשהשופט ועורכי הדין שתקו, הקהל הורשה לשוחח בשקט. בלוך סרקה את הקהל.
ואז היא ראתה את זה.
בשורה הראשונה, פרנסיס אדוארדס קם וצעד אל המעבר. שיניו חרקו בזעם כמעט בלתי נשלט. החקירה הנגדית שערכה קייט לפרייס ודאי היתה לו קשה, במיוחד לאחר שהקשיב, לפרטי פרטים, לפציעות שנגרמו לתינוקת שלו.
גבר נמוך ושמן קם גם הוא ממושבו כשראה את פרנסיס פונה אל הדלתות. זה היה אותו ברנש, באותו ז'קט טוויד, שניחם את פרנסיס בלילה הקודם במושב האחורי של הניידת.
בלי לומר מילה לפרנסיס, האיש כרך זרוע סביבו והוביל אותו אל מחוץ לאולם.
כשעברו ליד בלוך בדרכם החוצה, היא הסתובבה אל האישה שלידה ושאלה מה השעה. כבר היה אחרי ארבע.
בלוך חיכתה עד שהדלתות נסגרו מאחורי שני הגברים, ספרה עד חמש ואז קמה ויצאה.
במסדרון, היא קלטה אותם כשיצאו מהדלת הקדמית ופנו שמאלה לכיוון החניון. היא עקבה אחריהם ושמרה על מרחק. היא התעכבה ביציאה והאזינה. טריקת דלתות מכונית ואז חרחור גרוני של מנוע וי 8 היו האות שלה. היא פנתה שמאלה מבית המשפט לכיוון החניון וראתה את שני הגברים בתא הנהג של טנדר אדום. הוא היה חדש ונראה יקר.
היא נכנסה לרכב השטח והתניעה, אבל הטנדר לא זז. היא הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה והתקשרה. לא עבר זמן רב מאז שהיתה שוטרת, וזמן קצר עוד יותר מאז שייעצה לרשויות אכיפת החוק, בעיקר בתחומים של השתלמויות קצינים, הדרכות הגנה עצמית לא קטלנית ונהיגה מתקדמת. ענו לה, והיא אמרה את שמה, הקריאה את מספר הרישוי של הטנדר, ביקשה את כל ה"דפים" וניתקה.
פחות מדקה לאחר מכן צלצל הטלפון שלה, וקול נשי אמר, "זֵבייר גרובר. הדפים ייקחו קצת זמן, אבל אין לו עבר פלילי..." ואז מסרה הדוברת את כתובתו וניתקה. היה פשוט ובטוח יותר לשתיהן להימנע מנימוסים. רק העובדות.
בלוך הקלידה את השם במנוע חיפוש בטלפון שלה ומצאה תמונה של האיש שראתה זה עתה. גרובר היה פרופסור, ראש החוג לכימיה באוניברסיטת אלבמה. בלוך גוללה בשאר תוצאות החיפוש ומצאה הודעה לעיתונות, שבה נכתב כי גרובר נמצא כעת בהשעיה ארוכה, עד לשימוע משמעתי. נראה שנשא בעצרת פוליטית נאום שהכיל נימוֹת של עליונות לבנה.
כעבור כמה דקות הופיע טנדר נוסף, כחול וישן הרבה יותר, נכנס לחניון וחנה במקביל לגרובר. נהג הטנדר הכחול נשען מהחלון ושוחח עם גרובר. אחר כך יצא מהחניון, וגרובר נסע אחריו, כשפרנסיס במושב הנוסע.
בלוך חיכתה עד ששני כלי הרכב יצאו מהחניון לפני שהחלה במרדף. היא לא חששה לאבד אותם. דגל הקונפדרציה התנופף על תורן אנטנה בגובה מטר וחצי מעל ארגז המטען של הטנדר הכחול. לא היה שום סיכוי שהיא תאבד אותו. הם לא נסעו רחוק ועד מהרה חנו באחד הרחובות בעיירה. הם יצאו מהטנדרים וניגשו לדלת ליד עסק שנקרא "סוכנות הביטוח של באקסטאון", שנראה סגור כבר זמן רב. בלוך שיערה שהדלת היא כניסה נפרדת לקומה שמעל סוכנות הביטוח, אולי דירה. היא הצליחה לראות היטב את הנהג של הטנדר הכחול וזיהתה אותו מלפני כמה ימים. בראיין דנוויר, כך נכתב ברישיון הנהיגה שלו. עכשיו הוא לא לבש אפוד מגן ולא היה רובה תלוי על כתפו, אבל בלוך הבחינה בגלוק החגור למותניו. גרובר נשא מזוודה שחורה נפוחה, וכולם נעלמו יחד פנימה.
בתוך פחות מדקה ראתה בלוך אור נדלק בחלון הגג. לא היו נקודות תצפית קרובות שמהן תוכל להציץ פנימה לשם, ולכן לא היתה לה ברירה אלא לחכות בסבלנות. בזמן שצפתה בדלת היא עשתה שיחה נוספת. היא עדיין חיכתה שאשת הקשר שלה תחזור אליה עם דפים על גרובר, כלומר, כל תיק משטרתי או ניירת שרשויות אכיפת החוק החזיקו עליו. כבר נאמר לה שאין לו הרשעות קודמות, אבל היתה ניירת איפשהו, והם התקשו להשיג גישה אליה. חוסר סבלנותה גבר, והיא עמדה להתקשר שוב לאשת הקשר שלה כשהטלפון צלצל.
"יש ניירת, אבל אין לי את הסיווג," אמר הקול, והשיחה נותקה.
אם לשפוט לפי השעייתו של גרובר מהאוניברסיטה בחשד להשקפות של עליונות לבנה ובהתחשב בחברה שבה הסתובב, שכללה את בראיין דנוויר, בלוך חשדה שהוא נמצא ברשימת מעקב כלשהי. זאת תקופה מוזרה להיות אמריקאים, היא חשבה. אחרי פיגועי 11 בספטמבר, האיום הגדול ביותר היה טרוריסטים מחו"ל. זה השתנה. האף בי איי, המחלקה לביטחון המולדת וסוכנויות מודיעין ואכיפת חוק אחרות הכירו בכך שהאיום הגדול ביותר על המדינה כעת מגיע מארגוני טרור פנימיים של עליונות לבנה. הם נעשו יותר ויותר מאורגנים והיו ממומנים היטב.
בלוך חשבה על הלהב שננעץ בצווארו של קודי וורן. על הסמל שעליו הקמליה הלבנה. המחשבה הזאת יצרה דגדוג בגרונה וקשר בבטנה. היא לא אהבה לחוש רגשנות. לדעתה, רגשות לא השתלבו היטב עם רציונליות קרה ועם עובדות, שהיו כלי העבודה שלה. אבל לפעמים, ולא משנה כמה נלחמה בזה, רגשותיה חנקו את מחשבותיה. מגיל צעיר היא נזהרה מרגשות. היא בדרך כלל לא הבינה אותם. הם היו קשים, היה קשה לשלוט בהם, והם נראו לה חסרי תועלת. היא הפגינה חיבה כלפי משפחתה, כלפי חברתה הטובה קייט ומדי פעם כלפי הנשים שיצאה איתן, אבל העדיפה לשמור מרחק מאחרים. היא הקימה חומות, פיזיות ופסיכולוגיות. לא לחצה ידיים, ודאי שלא חיבקה אחרים, ולא דיברה הרבה.
אבל מדי פעם בפעם, כל המנהגים שלה, החומות שלה, צורת החשיבה הביקורתית שלה, הכול הוצף. זה קרה בתדירות גבוהה יותר מאז שחידשה את הקשר עם קייט והצטרפה למשרד עורכי הדין כחוקרת. היא חיבבה את אדי והארי. ומאז שנכנסו לחייה נתקפה פרצים תכופים יותר של רגש עמוק.
האור בחלון כבה בבת אחת, ובתוך דקה כבר היו גרובר, דנוויר ואדוארדס בחזרה ברחוב. בלוך שמעה חריקה והביטה בהגה. הוא התעקם תחת אחיזתה. תגובתה הראשונה לקבוצה של גזענים היתה תמיד סלידה, ואז כעס. לסתה החלה לכאוב, והיא קלטה שהיא נושכת את שפתיה. היא נשמה כמה נשימות מהירות, סובבה את כתפיה ואז את צווארה עד שנשמעה נקישה. השנאה שפעפעה במוחה מנעה ממנה לחשוב, והיא היתה מוכרחה לחשוב.
ברגע שהחלק האנליטי במוחה, החלק הדומיננטי, נכנס לפעולה, היא הבחינה שהמזוודה כבר לא היתה בידיים של גרובר. היא היתה אצל פרנסיס אדוארדס, שהניח אותה על הרצפה של מושב הנוסע בטנדר של גרובר כשנכנס אליו. גרובר הסיע משם את שניהם. דנוויר חיכה עוד רגע ונסע משם גם הוא. הטנדר שלו שאג והאגזוז רעם בעודו חורך את הכביש.
בלוך יצאה מהמכונית וניגשה לדלת שהם יצאו ממנה רגעים ספורים קודם לכן. היו עליה שני מנעולים, כולל בריח. היא יכלה לפרוץ אותם, אבל לא רצתה שמישהו יֵדע שהיתה בפנים. במקום זאת, היא הלכה לקצה הרחוב וספרה את הבניינים בדרכה, ואז פנתה שמאלה ומצאה את הסמטה שמאחורי הבניינים. היא ספרה תוך כדי הליכה. עצרה ליד דלתות פלדה כפולות שהיו עתיקות כמו הבניין עצמו. המנעול עליהן החליד לגמרי. הידיות היו במרחק של עשרים וחמישה סנטימטרים זו מזו ואובטחו יחד בשרשרת פלדה ובמנעול תלייה. זאת היתה אמורה להיות דלת חירום, ולא היה חוקי לקשור אותה בשרשרת מבחוץ, אבל זאת כנראה היתה הדרך היחידה לאבטח את החלק האחורי של המבנה לאחר שהמנעול בדלת נתקע.
המנעול נראה חדש כמו שרשרת הפלדה שאותה הוא נעל. היו אינספור דרכים לשבור אותו או את השרשרת, אבל היא לא נזקקה להן. כל מה שנזקקה לו כדי לפתוח את המנעול היו המספריים מהאולר הרב תכליתי שבצרור המפתחות שלה, פחית שתייה וקצת רוק.
בלוך מצאה פחית ד"ר פפר בפח אשפה סמוך, חתכה ממנה רצועה ברוחב של כשני סנטימטרים וחצי ובאורך של כעשרה, ואז חתכה צורת פרסה במרכז הרצועה. היא קיפלה את שני קצות רצועת האלומיניום ויצרה דסקית פריצה, שהשחילה דרך אנקול המנעול ומשכה בחוזקה. קצת רוק על בסיס האנקול, והיא החליקה את החלק בצורת הפרסה במורדו, לתוך בית המנעול ובין האנקול לשן הנעילה. האנקול קפץ ונפתח. היא שחררה את השרשרת ועברה דרך הדלת לסמטה מקורה שהובילה לגרם מדרגות מברזל, צבוע בשחור מדרגות החירום של הקומה הראשונה. בראש המדרגות היא מצאה חלון, סגור אך לא נעול, ואחרי שעטתה זוג כפפות לטקס, דחפה אותו ופתחה אותו מבחוץ.
החלל בפנים לא היה דירה. פעם הוא היה משרד, אבל היה ברור שעכשיו יש לו שימוש אחר. דגל ממוסגר, שנתלה מעל שורת ארונות תיוק, נשא את אותו הפרח שראתה על ניצב הלהב שננעץ בקודי וורן. בלוך החלה לפתוח את המגירות בארונות. הארון הראשון היה ריק, השני היה דחוס בפליירים. אותו פרח הופיע על רקע הסיסמאות המודפסות.
הצילו את התיקון השני לחוקה.
הצילו את ילדיכם.
הצילו את הגזע הלבן.
הצטרפו לצעדת הקמליה הלבנה למונטגומרי.
המגירה הבאה היתה מלאה סוללות וכבלים, ובמגירה שמתחתיה היתה קופסה מלאה בטלפונים סלולריים ובמטענים. בארון האחרון היו תיקיות, ערומות בשורות מסודרות. היא שלפה את התיקייה הראשונה, פתחה אותה וגילתה שהיא מכילה תזכיר בודד על ארגון זכויות אזרח שפועל ממוביל. היתה בו רשימה מפורטת של העובדים, כתובותיהם, חשבונות המדיה החברתית שלהם, מספרי טלפון והשמות והכתובות של בני משפחתם. התיקייה הבאה היתה על משרד עורכי דין במונטגומרי, ושוב היו בה פירוט של העובדים וכל המידע האישי שלהם. היא עברה על שורת התיקיות ונתקלה בשמות של חברות מקומיות, חברי בית המחוקקים, שוטרים, שופטים, פוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית, ואז ראתה תיקייה ששלחה צמרמורת בגופה. הכותרת על כריכתה היתה פשוטה: יהודים. בפנים היו תזכירים על גברים ונשים רגילים, עובדים בדואר, עובדי משרדים, בעלי עסקים קטנים, וכל המידע האישי שלהם, לפעמים אפילו תצלומים.
היו תיקיות עם כותרות כמו שחורים, היספנים, הומואים...
לתיקייה האחרונה לא היתה תווית. כשבלוך פתחה אותה, היא ראתה שהיא מכילה רשימה של כנסיות מקומיות, ומאחוריה היו תדפיסי כתבות חדשותיות. כולן סיפרו את אותו סיפור: הניסיונות הכושלים לפוצץ פצצה בכנסיות גוספל שרוב המתפללים בהן אפרו אמריקאים.
בלוך טרקה את הארון בכוח כזה, שהוא התנדנד על בסיסו. היא התנשפה, אגרופיה היו קפוצים, עיניה פעורות.
נותרה לה מגירה אחת אחרונה. לא היו בה תיקיות. רק גליל גדול של נייר עבה. בלוך הרימה ופרשה אותו. לפניה היה תרשים של בית גדול ועתיק מאוד עם ארבעה עמודים מעל הכניסה. הוא שימש בחלקו למגורים ובחלקו לחלל משרדים. על התוכניות היו שרטוטים והערות בכתב יד קטן, עם מילים כמו שדרות פינלי, יציאה 3, צוואר בקבוק 2 ואזור המתנה.
היא הקלידה את שמות הרחובות באפליקציית המפות בטלפון שלה וקיבלה תצלום אוויר של מונטגומרי, אלבמה. לנקודת הכינוס היתה גישה קרובה לכביש הבין מדינתי. הבניין שבתרשים היה חייב להיות קרוב, ואחרי כמה דקות של בדיקת ציוני דרך באזור, היא מצאה אותו.
בלוך טיפסה החוצה מהחלון ויצאה מהבניין באותה דרך שבה נכנסה. היא הקפידה לנעול אחריה, נכנסה למכונית ומיהרה בחזרה לבית המשפט. בדרכה חצתה צמתים באור אדום ולחצה על דוושת הדלק עד הסוף.
היא היתה צריכה להוציא את אדי מהתאים ולוודא שתהיה כל הזמן עם אנדי ואמו. הקבוצה הזאת היתה מאורגנת ומקושרת, והיתה להם תוכנית.
הניחוש הטוב ביותר שלה: הם תכננו מתקפה כוללת. היא לא ידעה מה הם מתכננים בה. אולי התנקשות, אולי חטיפה, אולי שתיהן. הבניין שבתוכניות היה משכן הכוח של המדינה.
אחוזת המושל.
- פרק 52 -
אדי
כשהסדרן החזיר אותי לאולם בית המשפט, הוא היה ריק. נותרו בו רק הארי, קייט והשופט צ'נדלר. קורן כבר עזב, יחד עם עוזרו, וינגפילד. הסירו ממני את האזיקים, ושוב עמדתי לצד קייט, ששימשה כעורכת הדין שלי. כבר השתוקקתי לדעת איך הלך לנו היום.
"איך הלך עם פרייס?"
"טוב, הכנסנו את הטבעת למשחק," אמר הארי.
קייט רכנה לעברי ולחשה, "אני אצטרך להתחיל לחייב אותך, אדי."
"אל תדאגי, זאת הפעם האחרונה."
צ'נדלר כחכח בגרונו, וקייט החלה לדבר. הוא השתיק אותה בתנועת יד ואמר, "חוסר הכבוד שהפגנת כלפי בית המשפט הזה מחייב קנס. יוטל עליך קנס של אלף דולר, או עשרה ימי מאסר. אתה יכול לשלם, פלין?"
"מזומן או אשראי, כבודו?" אמרתי.
"אני חושב שאתה מתחיל לחבב את התאים האלה," אמר הארי.
"יוצא לי לחשוב הרבה שם," אמרתי ולבשתי את הז'קט כשעשינו את דרכנו החוצה אל החניון. "אני לא בטוח, אבל יש לי השערה לגבי הראיות הפורנזיות של התביעה. איפה אנדי ופטרישיה?"
"בלוך לקחה אותם בחזרה למלון. היא עקבה אחרי מישהו מבית המשפט והיא רוצה שתתקשר אליה מיד כדי להסביר. היא אומרת ששקענו עמוק מדי והיא רוצה שתזעיק את חיל הפרשים," אמרה קייט.
"ככל שאני יודע, אין לנו פרשים," אמרתי כשהארי החזיר לי את הטלפון הנייד שלי. ברגע שהוא נדלק, ראיתי את הודעת הטקסט מבלוך.
תתקשר אלי. עכשיו.
דיברתי איתה בטלפון כשנסענו בחזרה למלון. היא עדכנה אותי בפרטים על מי שעקבה אחריו ועל מה שמצאה. היא המשיכה לדבר כשחנינו מחוץ למלון וכשעליתי במדרגות לחדרו של אנדי.
"יש איום מיידי. אנחנו חייבים לערב את האף בי איי," היא אמרה.
"אנחנו מחוץ לחדר, צאי למסדרון ונדבר."
הדלת נפתחה ובלוך יצאה וסגרה אותה מאחוריה. עמדנו שם, במסדרון שהיה כל כך חם ולח עד שמים זלגו לאורך הקירות, כאילו הבניין הזיע. דיברנו בקולות נמוכים, כמעט בלחישות, תחת אורן העמום של מנורות הקיר, שלא הגיע עד הרצפה.
"אתה צריך להתקשר לאף בי איי," היא אמרה.
"אני אתקשר לאלכסנדר ברלין. אם הוא ירצה לערב את האף בי איי, מצוין. אנחנו לא יכולים להילחם בכל החזיתות. אנדי הוא העדיפות הראשונה שלנו. אם נזכה אותו, יהיה לנו סיכוי להפיל את קורן. לא באתי לכאן כדי להתעסק עם נאצים," אמרתי.
"תומכי עליונות לבנה," תיקנה בלוך.
"אותו הדבר. אני לא רוצה שאף אחד ייפגע, בטח לא מהנבלות האלה, אבל אם המטרה המיידית שלהם היא המושל, לפחות זה מוריד קצת את הלחץ על אנדי. אנחנו צריכים רק להגן עליו ועל פטרישיה עד שנעבור את זה. אחרי זה, מצדי שהאף בי איי, המחלקה לביטחון המולדת, הרשות לאכיפת האלכוהול והנשק, כוח דלתא והנוקמים ישטחו את הבניין הזה. אנחנו לא רוצים להילחם ביותר מדי חזיתות. נכון, הם הרגו את קודי ובטי, ותאמיני לי שאני רוצה שהם ישלמו, אבל אנחנו לא יכולים להתמודד איתם עכשיו. פרנסיס אדוארדס איבד את הבת שלו ואת אשתו והוא מתאבל וכואב. אפשר להבין למה הוא הסתבך עם החבר'ה האלה, ואני בטוח שהוא עוד רגע מאבד את זה. דנוויר, הבחור מההפגנה, רק מחפש תירוץ לירות במישהו. אני לא מכיר את גרובר הזה, הפרופסור מאוניברסי..."
משהו הכה בי. כמעט שמעתי את הנקישה בתוך ראשי כשחיברתי את הנקודות.
"אמרת שגרובר הוא ראש החוג לכימיה באוניברסיטת "
"אלבמה..." אמרה בלוך, וראיתי איך הבעת פניה משתנה. העור על מצחה התהדק ועיניה הבריקו, כאילו הבחינה לרגע בכוכב הצפון במרחקים.
"החוג לכימיה היה החוג הראשי של סקיילר אדוארדס..." היא אמרה.
"הוא בטח הכיר אותה," אמר הארי.
"והוא מכיר גם את אבא שלה," אמרה קייט. "יכול להיות שהוא הכיר את פרנסיס אדוארדס במשך שנים דרך ארגון השנאה הזה, הרבה לפני שסקיילר בכלל התחילה ללמוד בקולג'."
"לא סביר," אמר הארי. "לאנדי לא היתה מילה רעה להגיד על אבא של סקיילר, ופרנסיס היה מקפיץ אותו הביתה מדי פעם. אני לא חושב שמישהו שמעורב באחד הארגונים האלה היה מרשה לבת שלו להסתובב עם מישהו כמו אנדי. זה פשוט לא קורה."
"אז אתה חושב שפרנסיס הסתבך עם הקבוצה הזאת אחרי הרצח של סקיילר?" שאלתי.
הארי הנהן, שפשף את סנטרו ואמר, "הגיוני. גבר שסובל כל כך, שלא מסוגל להתמודד עם מותה של בתו. הוא נשמע בדיוק כמו סוג הנשמה הכועסת והאבודה שארגון שנאה מגייס לשורותיו. הם בטח פנו אליו."
"אז מה קרה לאשתו?" שאלה קייט. "אמרת שזה נראה כמו רצח. אתה חושב שהוא הרג אותה?"
"לא נראה לי," אמרתי. "התבוננתי בו במושב האחורי של הניידת. הוא באמת התאבל. בכה בלי שליטה, היבבות שלו טלטלו את כל המכונית. לדעתי, זאת לא היתה הצגה. הוא לא הרג את אשתו."
"אז מי הרג אותה? ולמה? למה סקיילר נרצחה?" שאלה קייט.
הארי ואני נענענו בראשנו. ייתכן שסקיילר נרצחה פשוט כי היתה צעירה יפהפייה שנקלטה בעיניה של מפלצת. זה קורה, ואין מניע, אין סיבה. יש רוע בגברים ובנשים. יש מי שחולקים על כך. יש אינספור סיבות שבגללן בן אנוש עלול להרוג אדם אחר נקמה, סמים, אלכוהול, מחלת נפש, אפילו כסף. אבל לפעמים הסיבה היא מעבר לכל אלה. לפעמים אנשים רוצחים כי הם נהנים מזה. ואם זה לא רוע, אז אני לא יודע מה כן.
בלוך בהתה בקיר שמולה. מחשבותיה נדדו למרחקים. היא היתה קרובה למשהו. החלק החסר בפאזל, שיסביר את כל התסבוכת הנוראה הזאת, היה בהישג יד. כוכב הצפון כמעט נגלה לעין בשמי הלילה.
"אני אשאר ערה ואשגיח על הכניסה למלון," אמרה בלוך.
"אני אבוא להחליף אותך בעוד כמה שעות," אמר הארי.
"אני רוצה שכולם יישנו קצת הלילה," אמרתי. "התקדמנו יפה בינתיים, אבל מחר קורן ישלוף את הקלפים החזקים שלו. שתי הראיות המשכנעות ביותר בכל משפט פלילי הן דנ"א והודאה של הנאשם. כל אחת מהן תספיק לקורן כדי להשיג הרשעה. יש לי רעיון איך לתקוף את ראיית הדנ"א. על ההודאה אני עדיין עובד. אל תחשבו לרגע שניצחנו במשפט הזה. יכולים לקרוע לנו את הצורה מחר, ואם זה יקרה, אנדי ימות. בלוך, אני צריך שתטפלי באיזה עניין מחר, מוקדם בבוקר. אם הדברים יתפתחו כמו שאני חושב, יהיה לנו סיכוי."
קייט התכוונה לעבוד עוד קצת ואז ללכת לישון. אני ירדתי למטה, עמדתי מחוץ למלון והתבוננתי בבלוך שהתיישבה בלובי. מוחה עדיין עבד. שאפתי אוויר חם ומתוק והתקשרתי לברלין.
הוא נשמע עצבני.
"מתי התכוונת לספר לי שאסתר אדוארדס מתה?" הוא שאל.
"אני מנהל הגנה במשפט רצח שעונשו מוות. הייתי עסוק. איך ידעת על אסתר?"
"אני עובד עם כמה סוכנויות ביון אמריקאיות, אדי."
"אתה יודע שבלוך מצאה חוליית טרור של תומכי עליונות לבנה היום אחר הצהריים?"
הוא השתתק לרגע, לפני שאמר, "ספר לי הכול."
- פרק 53 -
קורן
השעה היתה כמעט חצות כשרנדל קורן עצר מחוץ למכולת ברחוב דיוק, מאחורי הניידת. הוא יצא מהמכונית, פתח את תא המטען והוציא תיק ספורט תפוח מעור חום. כשעבר ליד הניידת, נקש על החלון הצדדי. השוטר שהיה בה, לנארד, הנהן.
קורן ניגש לדלת שליד המכולת. היו לידה שלושה זמזמים. הוא לחץ על הזמזם של דירה מספר שתיים וחיכה. הוא סקר את הרחוב במבטו, אך לא ראה איש על המדרכה. כמה מכוניות חנו במרחק כמה מאות מטרים משם, אך לא נראתה כל תנועה. הוא לחץ שוב על הזמזם. הפעם בקע קול מהאינטרקום.
"הלו?"
"מחלקת השריף, תפתחי," אמר קורן.
נשמע זמזום, וקורן דחף את הדלת ונכנס. לפניו נגלה מסדרון קטן וצר שהוביל לגרם מדרגות. הוא עלה בהן והגיע למסדרון נוסף, שבו היו שלוש דלתות: שתיים מימין, של הדירות שמעל המכולת, ואחת משמאל. הוא פנה שמאלה ונקש על דלתה של דירה מספר שתיים.
סנדי בויאט פתחה את הדלת כדי חריץ, במידה שאפשרה שרשרת הביטחון, והציצה החוצה.
"יש ניידת למטה. תציצי מהחלון, ואז תחזרי ותפתחי את הדלת. את בצרות צרורות, גברת בויאט," אמר קורן.
היא לא סגרה את הדלת, אלא הותירה אותה פתוחה מעט, כשהשרשרת עדיין סגורה. קורן שמע את צעדיה הרכים על רצפת הדירה ואת רעש התריסים הנסגרים. הוא שמע רשרושים נוספים, תנועה חפוזה של כפות רגליים יחפות, כאילו היא מנסה לסדר משהו במהירות. היא חזרה, שרשרת הביטחון שוחררה בנקישה, והדלת נפתחה לרווחה.
"מה אתה רוצה?" שאלה.
קורן נכנס ואמר, "אני כאן כדי לעזור לך להישאר מחוץ לכלא, סנדי."
היא לבשה פיג'מת מיני מאוס, ושערה היה פרוע משינה. מנורה יחידה בפינת החדר הפיצה אור חיוור. זאת היתה דירת סטודיו: מיטה בפינה אחת, כיור וגזייה בפינה אחרת. דלת נוספת הובילה אל מה שקורן שיער שהיה חדר ארונות שהוסב לתא שירותים ומקלחת. במרכז החדר עמד שולחן קפה נמוך, עם כורסה מכל צד: אחת מהן מעור, קרועה בתחתיתה, והאחרת מבד ירוק, שמשענות הידיים והכרית שלה דהו מרוב שימוש.
"כדאי שתשבי," אמר קורן והתיישב בכורסת העור.
סנדי נשארה עומדת, שילבה את זרועותיה ואמרה, "מה העניין הזה? לא עשיתי שום דבר רע."
קורן הניח את תיק העור על השולחן, פתח את הרוכסן וחשף ערימות מהודקות של שטרות בערך של חמישים דולר.
"מאוחר, ואת צריכה להתייצב מחר בבוקר בבית המשפט. אז בואי נגמור עם השטויות, סנדי. אני יודע שדיברת עם אדי פלין ושהוא הציע לקנות את הקול שלך במשפט דובואה. אני לא יכול לתת לזה לקרות. אני יודע הכול, חוץ מדבר אחד: איך הוא מתכוון לשלם לך. אני מניח שהוא לא רוצה לעורר חשד, אז הוא ישלח לך את הכסף... נניח, חצי שנה אחרי מתן פסק הדין?"
סנדי לא אמרה דבר, אך קורן ראה וריד מתנפח בצווארה, ואת העור סביבו מאדים.
"זאת הדרך החכמה לעשות את זה, ופלין חכם. הערובה שלך היא שתוכלי לחשוף אותו אם הוא לא ישלם, וכמובן, לו יש הרבה יותר מה להפסיד. ככה הוא מכר לך את זה, נכון?"
"לא נכון," היא אמרה והתכוונה להוסיף עוד משהו, אבל התחרטה.
היא הטתה את ראשה וקפצה את שפתיה בחוזקה. קורן שיער שהיא מחכה למכה הבאה.
"אני לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן כדי להפיל את פלין. הנה הדרך שלך לצאת מזה: תצביעי 'אשם' בסוף המשפט. אל תחשבי שתוכלי להסתיר את ההצבעה שלך. אני יכול לבקש סקר מושבעים אחרי פסק הדין. כל הצבעה מתועדת. ברגע שתהיה הרשעה במשפט דובואה, אני אעצור את פלין. את תמסרי עדות בשבועה שהוא ניסה לשחד אותך בכסף הזה," אמר קורן והצביע על התיק.
"חמישים אלף דולר. די והותר כדי לקנות את קולך. את תהיי עדה משתפת פעולה מטעם משרד התובע המחוזי, ובתמורה לא יוגשו נגדך אישומים פליליים. את תצאי מזה נקייה, סנדי. אם תסרבי, אדאג שיעצרו אותך מיד. את תשבי בכלא חמש עשרה שנה, אולי עשרים. אין לך הרבה זמן להחליט, כי יש רק בחירה אחת נכונה. ההצעה שלי יורדת מהשולחן בעוד חמש שניות. ואז השוטרים יעלו לכאן ויעצרו אותך. תבחרי נכון."
הוא החל לספור בלב. סנדי פלטה נשיפה רועדת, העבירה יד בשערה וכיסתה את פניה בידיה.
"שלוש," אמר קורן.
סנדי חיבקה את עצמה ואמרה, "אתה רוצה לעצור אותי על משהו שלא עשיתי. דיברתי עם פלין, כן. מכרתי לו את המכונית שלי לפני שבוע. הוא רצה לדעת למה לא סיפרתי לשופט שנפגשנו בעבר. זה הכול."
"עשרים שנה, סנדי. תחשבי על זה. זאת ההזדמנות האחרונה שלך. את תסכימי למסור את העדות. תצהירי לפרוטוקול שפלין שיחד אותך, או שהחיים שלך, כפי שאת מכירה אותם, נגמרו."
סנדי הרכינה את ראשה, הנהנה ואמרה, "אני לא רוצה ללכת לכלא. אני אעשה את זה."
על שפתיו של קורן נמתח משהו שדמה לחיוך.
"ילדה חכמה. אל תאכזבי אותי. עכשיו השוטר לנארד ייכנס ויצלם את הכסף, רק כדי שיהיו הוכחות שהוא ברשותך. תקראי לזה פוליסת ביטוח. ואל תעזי לספר לפלין. אם לא אצליח להפיל אותו, אסתפק בך."
- פרק 54 -
הכומר
"כולם כבר שם?" שאל גרובר.
"כולם, חוץ מפרנסיס," ענה הכומר.
"החום הזה הורג אותי," אמר גרובר, ניגב את מצחו במטפחת ופסע בזהירות מעל גזע עץ שנפל. הפנס הקטן שאחז בידו השנייה הטיל מעט אור. הוא ניסה לעקוב אחרי צעדיו של דנוויר ביער. האיש הגדול הלך בחלוץ והכומר צעד במאסף, מאחורי גרובר.
"למה אנחנו נפגשים בחור הנידח הזה?" שאל גרובר.
"כי מחר היום השביעי. יום הדין מתקרב. כל ההכנות הושלמו, ואני לא רוצה להסתכן בכך שיראו אותנו יחד. אף אחד לא מגיע לכאן בשעה כזאת בלילה. לא ציידים, לא דייגים. אנחנו צריכים לעבור על הכול, לוודא שאנחנו מוכנים," השיב הכומר.
לפניהם נגלתה קרחת יער. כשיצאו מבין העצים, השטח החל להתרומם במתינות והוביל אל גדה תלולה.
"נהר לוקסהאצ'י זרם פעם ממש כאן," אמר הכומר.
גרובר שתק. האדמה לא עניינה אותו. הכומר מעולם לא הבין זאת. גרובר היה איש מדע. הוא אהב מספרים, כימיקלים ותגובות צפויות המבוססות על ראיות. החומרים שקרא הובילו אותו להפנות את חשיבתו המדעית אל כמה מהתיאוריות החברתיות המתועבות ביותר: אאוגניקה, פיקוח על הילודה, ובאופן בלתי נמנע מה שגרובר כינה "תורת הגזע הרדיקלית". כמובן, לא היה בה שום דבר רדיקלי. לא בעיני הכומר. מבחינתו, האמת היתה ברורה זה אלפיים שנה: הגזע הלבן הוא הגזע העליון והשליט, ואסור לדלל אותו בדמם של גזעים אחרים. זה נאמר במפורש בכתבי הקודש. לדידו, היום שבו ביטלה ארצות הברית את העבדות היה טעות. כתבי הקודש לא אסרו את העבדות, לא קבעו שהיא חטא. זוהי דרכו של עולם.
"תסתכלו לשם," אמר הכומר והאיר בפנסו על חלקת אדמה בגדה.
קבוצה קטנה של פרחים בצבצה מתוך העשב הסמיך, נאבקת נואשות להתנשא מעל העלים הירוקים שהקיפו אותה.
"קמליות לבנות," אמר הכומר. "אתם רואים איך העשב מנסה לחנוק אותן? אסור לנו להרשות שדבר כזה יקרה לנו, רבותי. אנחנו חייבים להיות חזקים ולשאוף אל אור השמש."
"אנחנו עוד רחוקים? אני לא רואה את האחרים," אמר גרובר.
"הם בצד השני," אמר דנוויר, שעמד בראש הגדה והאיר בפנסו אל הערוץ שתחתיו.
"בקרוב מאוד נהיה כולנו יחד," אמר הכומר.
היו שבעה חברים בקמליה הלבנה, כולל הכומר.
בראיין דנוויר, גזען קנאי שהאמין שיש חייזרים ברוזוול, שהדמוקרטים רקמו קנוניה ממשלתית אדירה שבה ה"דיפ סטייט" מפעילה רשת פדופילים מהחדר האחורי של פיצרייה ושהנאצים צדקו בכמה דברים לפחות הם פשוט פעלו בדרך שגויה. מלבד דנוויר, היו גם גרובר ושלושה אחרים: ריצ'רד בארנס היה מגדל בוטנים עשיר, שאהב את כלי הנשק שלו ואת דגל הקונפדרציה ומעולם לא העסיק אפרו אמריקאי. והיו האחים ריד, רופא ועורך דין, שגדלו במוביל ולא ידעו מחסור מימיהם. אביהם טיפס בסולם הדרגות במשטרת מוביל בזכות עבודה קשה, על אף גזענותו הגלויה. האחים קורצו מאותו החומר. הם היו עשירים ובעלי השפעה ומימנו בחשאי את הקבוצה.
הכומר הביט בגרובר כשהגיע לראש הגדה והציץ מעבר לרכס.
"אלוהים אדירים," אמר גרובר. "מה קרה כאן?"
הכומר השפיל מבט אל הערוץ, שם נחו גופותיהם של ריצ'רד בארנס, קול ריד וסת ריד. כולם נורו בחזה ובראש.
גרובר היה אינטליגנטי, ללא ספק. הוא ידע לרקום שקר, לבנות טיעון משכנע סביב דעותיו ואף להרכיב מטען חבלה, אך תפיסתו היתה אטית.
רק כשדנוויר שלף את האקדח הגדול שלו, הבין גרובר מה עלה בגורלם של שאר חברי הקמליה הלבנה לאחר שלא היה בהם עוד צורך. הוא הרים את ידיו בכניעה וכרע על ברכיו, אך בטרם הספיק להתחנן על חייו, האקדח רעם בידו של דנוויר.
דנוויר בעט בגופתו של גרובר אל מעבר לגדה, כיוון וירה בה שני כדורים נוספים. כשהאקדח עודנו חם באחיזתו, הוא בהה בגופות שלמטה ושאל, "כשלא תצטרך אותי יותר, תהרוג גם אותי, כמו את האחרים?"
הכומר הניד בראשו לשלילה והרים את המעדר שהשאיר בצד הגדה.
"אין לך סיבה לדאוג, בראיין. הם לא היו כמונו. אנחנו יודעים מה צריך לעשות ויש לנו את האומץ לעשות את זה. גרובר ידע להרכיב פצצה, אבל לא היה לו את האומץ להפעיל אותה. חשבת פעם למה המטענים ההם לא התפוצצו בכנסיות?"
"אתה מתכוון שהוא חיבל בהם בכוונה?"
"בדיוק. הוא הבין את הצורך בשפיכות דמים, עודד אותה וסייע לה, אבל לא היה מוכן ללכלך את הידיים."
"ומה עם המזוודה שהוא נתן לפרנסיס?"
"היא תקינה. בדקתי אותה בעצמי. היא תעבוד. לא היתה לו בעיה לבנות משהו שמישהו אחר ישתמש בו. מבחינתו, זה פטר אותו מאחריות. כמו שאמרתי, אנחנו האבירים האמיתיים היחידים. אנחנו מבינים שמהפכה נולדת בדם. האחרים היו חלשים, ואסור שתהיה חולשה בשורותינו. עכשיו קח את האת ותעזור לי," אמר הכומר.
דנוויר הנהן והחזיר את האקדח לנרתיק. הכומר נעץ את הקצה הרחב והשטוח של המעדר באדמה התחוחה שבראש הגדה, לחץ על הידית והפיל גוש עפר על הגופות שלמטה. דנוויר התכופף להרים את האת, ואז עצר, זז הצדה והתכופף שוב, הפעם בלי להסיר את עיניו מהכומר.
"אמרתי לך לא לדאוג, בראיין. עכשיו תגיד לי, הכול מוכן לקראת מחר?" שאל הכומר, שהמשיך להפיל אדמה אל מעבר לגדה.
"הכול מוכן," ענה דנוויר.
"ואתה יודע מה אתה צריך לעשות?"
"בהחלט. גם תדרכתי כמה מהאנשים. הם דרוכים ומוכנים, רק מחכים לאות ממני."
"חלמתי על זה זמן רב. יום הדין. מחר נפתח את שערי הגיהינום, ואז ניקח בחזרה את המדינה שלנו."
היום השביעי
- פרק 55 -
בלוך
בלוך נכנסה ברכב השטח שלה לחניון של מרכז מסחרי קטן בפאתי העיירה מעט אחרי תשע בבוקר. היה שם מקבץ מוזר של חנויות: מכבסה, דיינר וספריית וידיאו. בלוך לא זכרה מתי ראתה ספריית וידיאו בפעם האחרונה, אך לא הופתעה למצוא אחת בבאקסטאון. המקום הזה עדיין היה תקוע בשנות השמונים של המאה העשרים. בעצם, היו בבאקסטאון כאלה שחשבו שהם עדיין בשנות השמונים של המאה התשע עשרה.
היא היתה בשליחות מטעם אדי. היתה לו תחושת בטן. תיאוריה, בעצם. ובלוך חשבה שאולי הוא עלה על משהו. זה יהיה מבחן לקמוס.
מול המרכז המסחרי ניצב בניין המועצה המחוזית, המרכז השלטוני של המחוז. בלוך חצתה את הכביש והרכינה את ראשה כשעברה ליד מצלמות האבטחה בכניסה לחניון הבניין. היא באה לפה ברגל כדי שלוחית הרישוי שלה לא תצולם. שום דבר שעלול לעורר את חשדו של קורן.
בחניון עמדו כמה עשרות מכוניות. כל בירוקרטיה זקוקה לאנשים שיניעו את המכונה. לתוך בניין המועצה המחוזית הובילו דלתות כפולות מעץ אורן בגימור לכה. אחת מהן היתה פתוחה, השנייה סגורה. בפנים מצאה בלוך רשימה של הממלכות הפנימיות, מודפסת על לוח פלסטיק שהוצמד לקיר. שלטים קטנים על הלוח סיפקו הכוונות אל הקומות והמשרדים השונים. המשרד שחיפשה היה בקומה הראשונה, חדר 5.02. היא עקבה אחר השלטים עד שהגיעה אליו. החדר היה קטן, בפינת ההמתנה היה מקום לשישה אנשים ובדלפק היו שני אשנבים. איש לא המתין, ולכן היא ניגשה לדלפק הראשון. מאחורי הדלפק לא היה איש, אבל דרך הפלקסיגלס היא ראתה אישה יושבת ליד שולחן סמוך לחלון. בלוך כחכחה בגרונה בתקווה למשוך את תשומת לבה, אך לשווא. שלט הורה לצלצל בפעמון לקבלת שירות. בלוך הסתכלה סביב אך לא ראתה שום פעמון. ואז, על הדלפק הסמוך, הבחינה בו, הכתה בו בכף ידה כדי שיצלצל וחיכתה.
גברת ששערה אסוף בתסרוקת גבוהה הדוקה, שלבשה קרדיגן סרוג ביד על חולצת משי לבנה, נאנחה בחוסר סבלנות מאחורי שולחנה, קמה וניגשה קדימה באטיות. נעליה, עם עקב של שני סנטימטרים וחצי, היו הדוקות כל כך, שבשר כפות רגליה נשפך מעליהן. משקפיים היו תלויים על צווארה בשרשרת זהב. כשהתקרבה לדלפק, בלוך קלטה ריח של זיעה ישנה שבצבץ מתחת לבושם שלה.
"אפשר לעזור לך?" אמרה הפקידה, בנימה שהבהירה היטב כי הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות הוא לעזור למישהו. היא נראתה כמו מישהי שנהנית לדקור חתולים במקלות חדים ולהפיל את האשמה על ילדי השכונה.
"כן, אני רוצה לעיין בתעודת הפטירה של קולט לומקס, בבקשה," אמרה בלוך וחייכה בנימוס.
הגברת שמאחורי הדלפק הרכיבה את משקפיה, סרקה את בלוך מכף רגל ועד ראש ודחפה את המשקפיים לקצה האף, כאילו לא מצא חן בעיניה מה שראתה.
"ומי את?" שאלה.
"לקוחה," אמרה בלוך.
"את קרובת משפחה של המנוח?"
"למיטב ידיעתי, במחוז הזה אין צורך להיות קרובי משפחה כדי לעיין בתעודת פטירה. המידע היחיד שנדרש הוא תאריך הלידה ושם המנוח."
שפתיה האדומות הבוהקות של האישה התכווצו לכדור אדום קטן ושאבו פנימה את לחייה. היא דחפה טופס דרך החריץ באשנב ואמרה, "זה שנים עשר דולר ותשעים וחמישה סנט לעותק."
בלוך הניחה שלושה עשר דולר על הדלפק והחליקה אותם פנימה יחד עם הטופס שמילאה.
האישה קראה את הטופס ואמרה, "זה השם האמיתי שלך?"
"למיטב ידיעתי, את לא רשאית לבקש ממני תעודה מזהה."
האישה מצצה את שפתיה עוד קצת ואז נעלמה בחלקו האחורי של המשרד. כעבור כמה דקות הופיעה שוב, עם עודף ומסמך בידה. היא החליקה את המסמך דרך חריץ האשנב כשהעודף מונח עליו.
"זה הכול, מיס מאוס?"
"לא, רק רגע," אמרה בלוך. היא קראה את תעודת הפטירה. בסיבת המוות נרשם ירי עצמי. מוות בהתאבדות. בלוך בדקה את הטור המציין בן זוג, ושם נכתב: לוסי אן לומקס (מנוחה), אך ללא תאריך לידה.
"אני רוצה את תעודת הנישואים של קולט ולוסי אן לומקס. ובבקשה, תקראי לי מיני," אמרה בלוך.
הגברת כמעט שאבה את הסומק משפתיה כשהתכופפה, שלפה טופס נוסף והחליקה אותו לעבר בלוך.
"זה יעלה עוד שנים עשר דולר ותשעים וחמישה סנט."
בלוך מילאה את הטופס והושיטה את המזומן. הגברת נעלמה וחזרה כעבור חמש דקות עם עותק של תעודת הנישואים. בלוך סרקה אותה ומצאה את תאריך הלידה של לוסי לומקס. היא ביקשה טופס לתעודת פטירה עבור לוסי אן לומקס, מילאה אותו, שילמה את הסכום הנדרש וצפתה בפקידה מגלגלת עיניים, שואבת את לחייה ונעלמת שוב כדי להביא את התעודה.
כשחזרה, היא שאלה, "זה הכול?"
בלוך קראה את תעודת הפטירה, חייכה ואמרה, "כן, זה כל מה שאני צריכה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ חלק מספר 12 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
