הפרקים הקודמים בספר
- פרק כו -
תרועות מלחמה
באותו ערב אשר חיכה בקוצר רוח שהשכנות ילכו סוף סוף ויגיע תורו של ליל הכלולות. בשעה עשר, כשהצטרף נרגש וכמה לכלתו במיטתם המשותפת, מצא אותה שקועה בשינה עמוקה, נוחרת קלות. הוא ליטף בעדינות את שערה, שואף את ריחה הענוג, וניסה בעדינות להעיר אותה, לוחש לה מילות אהבים, אולם היא התהפכה לצד השני ברטינה, ממאנת להתעורר.
עם עלות השחר חזר אשר וניסה להעיר את האישה שזה עתה נישא לה, אולם גם עתה, לגודל תסכולו, דבורה מיאנה להתעורר. רק בשעת בוקר מאוחרת פקחה את עיניה, "אשר אהובי," אמרה מחויכת, "אני לא מבינה, למה לא הערת אותי?"
"לא הערתי אותך?" תמה. "תאמיני לי שניסיתי, אהובתי, כנראה היית עייפה מאוד..."
דבורה התלבשה בזריזות ומיהרה לפתוח את המתנות. "זה מה שהם הביאו, השכנים שלך, סיר?" רטנה. "קמצנים. והתמונה הזאת, איזה חוסר טעם. לפחות כוסות היין נראות בסדר."
אחרי שפתחה את כל המתנות ופרצופה התעקם מרוב אכזבה, הניחה בצד את הדברים שחיבבה, ובצד השני, בערימה גבוהה יותר, את אלה שלא נשאו חן בעיניה, ובהם ספרים, תמונות וכלי בישול והגשה שבחרה להרחיק מהבית. לאחר שהמשימה הזאת הושלמה, התפנתה לאכול את ארוחת הצהריים שהכין לה אשר, ובה אורז, חתיכת חזה עוף יבשושית ובקערה נוספת ביצה קשה. "זה מה שאתה אוכל, אשר? זה ממש לא טעים. אתה צריך ללמוד לבשל דברים חדשים, טעימים יותר. אבקש מאמא שלי ללמד אותך."
דבורה שמחה שהילדים לא חזרו הביתה. "הבנים המופרעים שלך עוד ישלמו על מה שעשו. איך הם ביישו אותי מול כולם. אני אראה להם איך מתנהגים. חצופים, הם עוד לא יודעים נגד מי הם פתחו במלחמה. הם עוד יגלו עם מי הם הסתבכו. לא אשכח ולא אסלח."
כשהזוג הטרי התנה אהבים בפעם הראשונה, בלילה השני לנישואיהם, הופתע אשר לגלות שאשתו הצעירה אינה בתולה כפי שאמרה, אם כי היא התעקשה שהוא הגבר הראשון שידעה. המחשבה ששיקרה לו הטרידה אותו, אבל הוא התמכר לעונג שלא ידע זה זמן רב והניח לכך.
מאחר שלא נמצא מטפל לפרותיו האהובות, הציע שירח הדבש יידחה לסתיו הקרוב, ואז ייסעו לירושלים או לצפת. דבורה המאוכזבת נאלצה בלית ברירה להסכים.
* * *
שלושה ימים לא חזרו הילדים לביתם, מפחדים לפגוש באמם החורגת, עד שאשר החל מחפש אותם, נחוש ללמד אותם לקח ולהעניש אותם על מעשיהם. לאחר שהבין כי בניו מסתתרים בביתה של שרה, צעד לשם כעוס. שרה ניסתה להרגיע את זעמו, לדבר על לבו ולהגן על בניה של חברתה האהובה.
"אשר, אתה חייב לזכור, הם ילדים. קשה להם שמקומה של אמם נתפס. אתה יודע כמה הם העריצו אותה. אתה צריך להיות סבלני ולבלוע צפרדעים. אשתך צריכה לעשות מאמץ, לסלוח לילדים ולהתקרב אליהם. זה התפקיד שלך, אשר. אף אחד חוץ ממך לא יכול לדבר על זה עם אשתך החדשה. חשוב שתקדיש זמן לילדים, זה לא פשוט..."
אולם אשר לא היה מוכן לסלוח על הדרך שבה העליבו אותו ואת אשתו החדשה ערב חתונתם.
"אני מזהיר אותך, ישראל," אמר לבכורו, "הרי ברור שאלה הרעיונות שלך. אני מכיר אותך. משה רק נגרר אחריך. עליך להתנצל בפני דבורה ולהבטיח שלעולם לא תעשה דבר לפגוע בה. אתה מבין?"
אולם ישראל הניד בראשו לשלילה. "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. ובטח שלא אתה והאישה החדשה הזאת שלך. היא לא אמא שלנו, זאתי, ואף פעם לא תהיה."
* * *
האיבה בין האישה החדשה לבניה של קודמתה, שהתעוררה ערב הנישואים, לא שככה. דבורה חזרה והזכירה לאשר את מעשיהם של הילדים ולא היתה מוכנה לסלוח על הדרך שבה הפכו את החתונה לזירת קרב, חוזרת וטוענת שהשפילו אותה מול כל המוזמנים. "זה בלתי נסלח, מה שהילדים שלך עוללו לי בחתונה שלי."
היא דרשה ממנו להעניש את בניו בחומרה. "איך הם העזו לפגוע בי בצורה כזאת? מה אתה חושב, שאני אעבור על זה לסדר היום? אין סיכוי. אתה עוד לא מכיר אותי. הם ישלמו על מעשיהם. אתה עוד תראה, אני אחנך את הילדים האלה, שילמדו לכבד את המבוגרים מהם."
אשר התחנן לפני רעייתו הזועמת שתסלח לבניו. "נסי להבין את הילדים, דבורה יקרה. זכרי, הם יתומים. קשה להם לקבל את מי שתופסת את מקומה של אמם, עליה השלום. זה ישתנה כשהם יכירו אותך, הרי אי אפשר שלא להתאהב בך, דבורה אהובתי."
דבורה שתקה, אבל בתוכה המשיכה לתכנן איך תשיב מלחמה לילדים החצופים.
* * *
נדרשו לאשר רק כמה שבועות לגלות את עומק הפער בין החלומות למציאות. אחרי שההתרגשות הראשונית פגה, הוא למד להכיר, באיחור, את האישה שנישא לה. הוא הבין כי דמותה האמיתית שונה עד מאוד מכפי שהציגה את עצמה טרם נישואיהם וגילה כי ההערצה והכבוד אליו נעלמו כלא היו. הוא למד כי היא חמת מזג וכי מוטב לא להיגרר לוויכוחים עמה, בעיקר בכל הנוגע לבניו, שכל דבר שאמר עליהם העלה את חמתה.
היא חדלה באחת לגלות עניין בשירים שכתב למענה ואף לעגה לו על רגשנותו. "אין פלא שלא מפרסמים את השירים שלך," אמרה. "אף אחד לא מבין מה אתה מנסה להגיד. אולי תנסה לחבר פזמונים, משהו קליט, שאפשר לשיר."
חודש חלף מערב נישואיהם, ודבורה לא הראתה כל סימן שהיא מתכוונת לצאת לעבודה, כשאר הנשים ביישוב. כשאשר הציע לה בזהירות שתצטרף לעובדים בפרדסים, היא הביטה בו בתמיהה, כמו לא הבינה את דבריו.
"שאני אצא לעבוד בפרדסים? כשלבעלי יש רפת והכנסה נאה? ראית מה קרה לאשתך הראשונה בגלל העבודה הזאת. אתה הרי לא רוצה שזה מה שיקרה גם לי. אני אטפל בבית, האין זה תפקידה של אישה?"
דבורה החליטה שכבעלת הבית החדשה, הגיע הזמן לשינויים. היא קבעה שהבית נראה זוועה ואינו ראוי למגורים. "רואים שלא היה כאן מגע יד של אישה," אמרה ודרשה לשפץ את הבית, לסייד, לצבוע את התריסים ולרכוש רהיטים חדשים.
אשר החסכן הציע לה בזהירות שיעשו זאת בעצמם, אך ההצעה נדחתה על הסף. "יש אנשי מקצוע לדברים האלה, חשוב שהעבודה תהיה מקצועית. תשאיר את זה לי, הרי ברור לך שאני מבינה באסתטיקה הרבה יותר ממך."
היא הזמינה סיידים מהעיר הגדולה, ואשר דאג בשל ההוצאה הלא מתוכננת. הוא הבין באיחור שאין ביכולתו להתנגד לרצונה של אשתו. לקראת סיוד הבית וצביעת המשקופים והחלונות, כל התמונות שעל הקירות הוסרו, הספרים הורדו מהמדפים והחפצים נאספו בערימה במרפסת.
אחרי שהקירות שסוידו התייבשו, המשקופים נצבעו והבית עמד, אשר גילה שתמונה אחת חסרה התמונה של דבורה ושלו לצד בניהם לא נמצאה בין התמונות שהורדו מהקירות לצורך הצביעה. כששאל בתדהמה את אשתו אם ידוע לה לאן נעלמה התמונה, דבורה חייכה. "אה, התמונה הזאת? היא לא עם כל התמונות? אין לי מושג... זה קורה לפעמים, כשמשפצים. לא נורא, ניסע לתל אביב להצטלם ונתלה במקומה תמונה חדשה."
אשר נאנח בחוסר אונים והרפה מהנושא, אולם הילדים לא עברו על האירוע לסדר היום.
"על זה אנחנו בחיים לא נסלח לה," אמר ישראל למשה. "המכשפה הזאת זרקה את התמונה של אמא שלנו. אנחנו נדאג שהיא תשלם על זה ביוקר, הכלבה. אתה עוד תראה מה נעשה לה."
* * *
האביב הקצר חלף, והקיץ תפס את מקומו. ככל שהזמן עבר, התבהר שדבורה מתקשה להסתגל לאורח החיים הסגפני בעין גנים ואינה מוצאת שם את מקומה. חברי היישוב הסתכלו עליה בביקורתיות ותהו מדוע אינה יוצאת לעבוד כשאר הנשים בפרדסים או בשדות, וגם לא מצטרפת לעובדות במוסדות היישוב, בלולים המשותפים, בגן הילדים או בצרכנייה.
"דבורה בוודאי מתהפכת בקברה כשהיא רואה את העצלנית הזאת שתפסה את מקומה," לחשו מאחורי גבה המתנשא של דבורה החדשה. מבטים ביקורתיים ליוו אותה כשצעדה בשבילי היישוב בשמלה עמוקת מחשוף ובנעלי עקב.
כשאשר סיפר לה בהיסוס על הנאמר עליה, על לבושה ועל התנהגותה, היא לא נפגעה ונראה שאפילו נהנתה לשמוע זאת. חיוך לעגני התפשט על פניה, והיא אמרה, "הן פשוט מקנאות בי, האיכרות המוזנחות האלה. תראה איך הן נראות, אף אחד לא רוצה להתקרב אליהן. וראית איך הבעלים שלהן מסתכלים עלי? הם חולמים על אישה כמוני. תגיד תודה שהסכמתי להינשא לך, תראה איך כולם מקנאים בך."
כשערכה קניות בצרכנייה, התרעמה על המבחר הזעום. "אני לא מבינה," אמרה למנהלת הצרכנייה, "למה אתם מביאים רק את המוצרים הזולים האלה? כל כך מסובך להביא דברים קצת יותר איכותיים?"
אשר התקשה להבין את האישה שלה נישא, שבכל יום הציגה דרישות חדשות, ונפגע מהדרך המתנשאת שבה דיברה אליו. כל שיחה עמה נהפכה לוויכוח, ובעיקר התרעמה על התנהגותם של בניו, שיחסיה עמם הלכו והחמירו. היא לא הצליחה לשאת את נוכחותם וטענה בלי הרף שאינם מכבדים אותה כפי שהם אמורים, לא עונים לה בכבוד הדרוש, מתעלמים במופגן מנוכחותה וכמו לא שומעים את דבריה.
"איך אתה מרשה לילדים המפגרים האלה שלך להתנהג אלי בצורה כזאת?" זעמה. "אתה חייב להעניש אותם בחומרה, להכות אותם, שילמדו איך מתנהגים בכבוד למבוגרים מהם."
את רחל הרחיקה דבורה מהבית ככל יכולתה וגרמה לה להרגיש שאינה רצויה בביתם של נכדיה. הילדים היו מבקרים את סבתם בחדרה שבבית השכן וסיפרו לה על המתרחש אצלם.
"היא פשוט הפוכה מאמא שלנו," אמר ישראל. "בבקרים היא לא הולכת לעבוד. היא מתעוררת מאוחר, נשארת כל היום בבית ולא עושה דבר לא מכינה אוכל, לא מנקה, אפילו את הכלים היא לא שוטפת. ואבא שלנו מפחד ממנה ועושה הכול. הוא לא אומר לה כלום כשהיא מעליבה אותנו, כאילו הוא לא שומע ולא רואה. אבא לא אמור להתנהג ככה."
כשישראל אמר לאביו שנישא למכשפה, אשר סטר לו דבר שמעולם לא קרה לפני כן. הסטירה הזאת המשיכה להדהד גם בחלוף שנים, מרחיקה יותר ויותר בין האב לבניו.
* * *
הימים היו ימי המלחמה בין מדינות ההסכמה לאימפריה העות'מאנית השנואה, ששלטה בפלשתינה מאות בשנים. אשר עקב בדאגה ובתקווה אחרי ההתרחשויות במלחמה העולמית וניסה לדבר עם אשתו על החדשות, אולם נראה שכל זה אינו מעניין אותה. כשניסה לשוחח עמה על החזון הסוציאליסטי, הכובש מהלכים ברחבי העולם, ועל הדרך להקמת המדינה, שעליה חלמה קודמתה, היא ביטלה את דבריו בזלזול.
"פוליטיקה זה משעמם," אמרה בעודה מסרקת את שערה מול המראה. "טורקים, בריטים... מה זה משנה? הכול אותו דבר."
דבורה, שבסתיו שעבר מלאו לה עשרים ושתיים, מצאה את עצמה חולקת את חייה עם גבר המבוגר ממנה בעשור, משורר מתוסכל שלא עניין אותה. לתחושתה, היא נישאה לו מחוסר ברירה, בלחצם של הוריה, וראתה בו מכשול בדרך לחיים שחלמה עליהם בעיר הגדולה, על רחובותיה ההומים, חלונות הראווה, האופרה, התיאטרון ובתי הקפה שבה.
החיים בעין גנים, היישוב העמלני המרוחק ממרכז ההתרחשויות, לא היו נאים לה. לא היה שם לאן לצאת, לשם מה להתלבש, איפה לבלות ומה לקנות. היא לא מצאה חברות ביישוב, ואת ימיה העבירה בחוסר מעש. את זעמה פרקה על בעלה ועל בניו השנואים, והאשימה אותם בכל תקלה, בין שהיתה באשמתם ובין שלא. כך, כל מפגש נהפך לזירת קרב.
למרות כל זאת, נראה שהתנהגותה הבעייתית לא פגעה בכמיהתו של אשר אליה. בסיומה של כל מריבה הוא חיכה להתפייסות, לרגע שבו תניח לו לגעת בה. הוא לא ידע מתי תיענה לו ומתי ייתקל בסירוב והבין שהנתון המרכזי המכתיב את התנהגותה הוא הדרך שבה הוא מתייחס לבניו: כשניסה להגן עליהם מפני זעמה, היתה נוקמת בו בריחוק. לכן בחר לשתוק גם כשדיברה אליהם במילים בוטות והשתמשה בביטויים שגרמו לו להסמיק מבושה.
ישראל מצדו לא נשאר חייב ומצא דרכים יצירתיות לפגוע בדבורה. הוא ומשה נהנו לראות את האישה השנואה מתרגזת. הם היו משאירים לה מזכרות שבחרו במיוחד בשבילה ושמחו שנתקפה בחילה כשגילתה קרפדה מקרקרת בסיר שבמטבח. כשהיתה הולכת לנוח כדרכה בצהריים, היתה מגלה שיח קוצני בין השמיכות, ובבוקר חיכה לה נשל נחש תלוי בין שמלותיה שמילאו את הארון. פעמים אחרות העלימו אחת מנעלי העקב החביבות עליה, או מילאו את התיק האהוב שלה בחול ובאבנים.
"אל תנסה להכחיש, ישראל, אני יודעת שאתה אחראי לזה. אתה עוד תשלם על מה שעשית. הרסת את התיק הכי יקר שלי. עד שלא תלמד איך להתנהג, לא אכין לך אוכל. תכין לעצמך. שמעת? עכשיו צא מהבית שלי. אני לא רוצה לראות אותך."
משה הביט בהערצה באחיו הבכור, שעמד באומץ מול האישה הכעוסה. כשהיו רעבים, היו הולכים לאכול אצל סבתם, או ששרה היתה מצרפת לשולחנה את יתומיה הזנוחים של חברתה האהובה. היא הבינה שהמצב אינו עומד להשתפר, אלא נהפוך הוא, רק יחמיר.
דבורה לא החמיצה הזדמנות לצאת מהבית המאובק ולהימלט אל העיר הגדולה. היא היתה נוסעת לשם בחגים ומדי פעם אף בערבו של יום רגיל, לבושה בשמלותיה ההדורות, וכיכבה במסיבות, מוקפת מחזרים. לעתים קרובות היתה נשארת ללון בבית הוריה ורק למחרת היום שבה לביתה.
כשבאחד הימים החל אפו של משה לדמם והוא רץ לביתו, מבוהל, מצא שם את דבורה מגהצת את שמלתה לקראת הנשף שייערך בערב בעיר הגדולה. היא התרגזה על הילד שלכלך בדם את הרצפה שניקה אשר וצעקה עליו שיֵצא מיד מהבית.
בתגובה, משה רץ אל קרש הגיהוץ והצמיד את פניו לשמלה התכולה המונחת עליו, משאיר עליה כתמים של דם. למראה מבטה ההמום של דבורה ברח החוצה, צוחק בקול.
"הוא הרס את השמלה הכי יפה שלי!" צעקה דבורה על אשר. "הילד הזה ישלם על השמלה. מעכשיו הוא לא מקבל יותר דמי כיס, וגם אחיו. שיתחננו שאסלח להם. אני לא מרשה לך לתת להם אפילו פרוטה. ברור? חסר לך שאגלה שלא הקשבת לי."
אשר, שנקרע בין אשתו לבניו, מצא מפלט מהמהומה ששררה בבית ברפת, שלמרות טענותיה של דבורה על הריח הבוקע ממנה ודרישתה להרחיקה עד לקצה המגרש, נותרה צמודה לבית.
השכנים נדו בראשם כשראו את הילדים העזובים מסתובבים ברחבי היישוב עד שעות הערב המאוחרות ונמנעים ככל יכולתם מלהגיע לביתם. עד מהרה נהפכו הלחישות לאמירות ברורות: "אין לה לב, לאישה הזאת, ומסכנים הילדים האלה, יתומיה של דבורה. אין להם מזל... להתייתם מאמם בגיל צעיר כל כך ולקבל במקומה אמא חורגת מרושעת, ועוד שאביהם לא עושה למענם דבר וכמו לא שם לב לדרך שבה היא מתייחסת אליהם... כל כך עצוב. דבורה היתה מתהפכת בקברה אם היתה יודעת איך האישה הזאת מתייחסת לבניה. אותו שם, אבל אלוהים יודע איזה הבדל..."
- פרק כז -
נבואה שמגשימה את עצמה
כשחגי תשרי הגיעו וחצבים החלו זוקפים את ראשם הלבן בשדות הבר המקיפים את היישוב, התושבים התכנסו משפחה משפחה סביב שולחן החג, אך משה וישראל המשיכו לשוטט, נמנעים מלחזור לביתם עד שהחושך ירד. רק כשלא נותרה להם ברירה היו מתגנבים לביתם, מקווים שהאישה השנואה לא שם.
רחל, שטיפלה בשעות היום בתינוקת מבנות היישוב, שאמה יצאה לעבודה, שמחה תמיד לביקורם של נכדיה, שסיפרו לה על מעשיה של אמם החורגת, על הטענות החדשות שהעלתה כלפיהם, על העונשים שהטילה ועל מה שעוללו לה, כתגובה הולמת.
"העיקר שיש לכם אחד את השני." היא ליטפה את ראשו של משה וחיבקה את ישראל. "אני יודעת שדבורה שלי, האמא הנפלאה שלכם, שומרת עליכם מלמעלה."
אחרי החגים החלו סתווניות מנקדות בוורוד את המרחבים, מסמנות שהסתיו הגיע והחורף מתקרב. איכרי עין גנים נעצו כמדי שנה מבטי ציפייה בשמים האפורים, מחכים לבואו המבורך של היורה. בתחילתה של אותה שנה החל משה, שכבר מלאו לו שש, ללמוד בכיתה א' בבית הספר הקטן שביישוב. הוא למד לכתוב ולקרוא וחיבר סיפורים קצרים ושירים, שאותם הראה בגאווה לאחיו הגדול.
"אתה ממש מוכשר," החמיא לו ישראל. "אני בחיים לא הייתי יכול להמציא סיפורים ולכתוב שירים כאלה. רואים שיש לך כישרון."
כשהראה משה הגאה לאביו את אחד הסיפורים שכתב, אשר חייך ואמר לו, "יפה מאוד, משה. רואים בבירור ממי ירשת את הכישרון הזה."
חצי שנה חלפה מהיום שבו נישא לדבורה, ולמרות תקוותו של אשר שהילדים יתרגלו למצב החדש ויקבלו את אשתו ושגם היא תתרגל לתפקידה דבר לא השתנה. החיים המורכבים בבית נותרו כפי שהיו. למעשה, ככל שהחודשים חלפו, השנאה בין בניו לאשתו רק הלכה והעמיקה.
פעם הכניסו הילדים לתיקה עכבר מת, והיא השליכה אותו בגועל ודרשה מאשר לרכוש לה לאלתר תיק חדש, במקום התיק שסירבה לגעת בו. "זאת אשמתך, אשר, שהילדים מתנהגים ככה," גערה בו. "הם שני מלאכי חבלה. זה החינוך שלך. הם פשוט מזלזלים בך ופוגעים בי בכוונה. אני לא מבינה איך אתה מרשה להם להתייחס לאשתך בצורה הזאת, להעליב אותי בלי שום סיבה, למרות שלא עשיתי להם דבר. אתה חייב להעניש אותם בחומרה, ללמד אותם איך להתנהג. זה התפקיד שלך, כל היישוב מדבר על איך שהילדים המופרעים האלה שלך מתנהגים אלי."
ישראל לחש לאחיו בלילות, "אל תדאג, אמא שלנו שומרת עלינו מלמעלה. אתה עוד תראה איך היא תנקום באישה הרעה הזאת."
עם זאת, החורף לא הותיר להם ברירה אלא להישאר בבית, שהאווירה בו נעשתה מתוחה יותר מיום ליום. כל שיחה נהפכה לוויכוח, וכל ויכוח הידרדר למריבה. אשר התקשה להתמודד עם מזגה ההפכפך של אשתו ועם לשונה המצליפה, אך למרות הכול, עדיין היה מאוהב בה, התפעל מיופייה ומניחוחה הרענן ואהב לשמוע אותה שרה לעצמה מול המראה. הוא חשק בה ללא הרף, קיווה בכל לילה שתיאות להתמסר לו והתמלא אושר כשנענתה לחיזוריו. או אז היה חוזר ואומר לה כי היא האישה היפה ביותר שפגש ושהוא מודה על מזלו שנעתרה לו. הוא המשיך לכתוב שירים ארוכים על אודות אשתו הנחשקת, אותה "פיה יפהפייה" שבאה אל חייו.
* * *
בוקר גשום אחד, לקראת סיומו של אותו חורף, התעוררה דבורה כדרכה בשעה מאוחרת. שלא כדרכה, חשה ברע והקיאה. גם בימים הבאים היא סבלה מבחילות ומכאבי בטן וראש. אשר צעד בגשם למושבה הסמוכה, נאבק ברוח, בדרכו אל הרופא, מבקש בעצתו כיצד לנהוג במחלתה של אשתו. הרופא הגיע לביתם למחרת בשעת צהריים ובדק את דבורה, שטענה שמעולם לא הרגישה כך ושכל דבר שהיא אוכלת מעורר בה בחילה.
הרופא שאל שאלות, התעניין מתי היה המחזור האחרון ולבסוף הסיר את משקפיו, חייך אליה ופסק, "מזל טוב, כל הסימנים מצביעים שאת בהיריון. הלידה צפויה לקראת סוף השנה."
דבורה היתה המומה, לכך לא התכוננה. היא הרי דרשה מבעלה להיזהר... לעומתה, אשר היה אחוז אקסטזה מהבשורה המשמחת הנה מגיע הבן שחזתה מגדת העתידות. הוא חש כי התחלה חדשה ניצבת בפתח. בנו השלישי, שלא כבניו הגדולים, בוודאי יאהב ויכבד אותו. חנוק מהתרגשות הוא ביקש לדבר עם ישראל ומשה.
"יש לי משהו חשוב ומשמח מאוד לספר לכם, בנים. אתם הראשונים ששומעים את הבשורה. חבר חדש עומד להצטרף למשפחה שלנו. דבורה בהיריון. בחורף הבא אחיכם הקטן עתיד לבוא לעולם. אני בטוח שתעזרו לדבורה ולי לגדל אותו. אין לי ספק שתהיו אחים גדולים טובים."
לאכזבתו, ישראל ענה לו בקרירות, "אני לא מבין למה אתה כל כך מתרגש, אבא. אני מרחם מראש על הילד הזה. עם אמא כזאת אני לא צופה לו טובות."
"איך אתה מעז לדבר ככה?" הרים אשר את קולו. "אתה צריך להתבייש, ישראל!" ומשה אמר, "אבל הוא יהיה רק חצי אח שלנו, לא אח ממש."
לעומת בעלה המאושר, דבורה לא שמחה בהיריון שלא הביאה בחשבון ולא התאים לתוכניותיה. היא האשימה את בעלה במצבה, הרבתה להתלונן ופרצה בבכי לעתים קרובות. אשר מצדו עשה הכול כדי לשמח את אשתו קנה לה מתנות וקרא לה שירים ארוכים שכתב עליה והתאכזב מתגובתה האדישה ומחוסר העניין שהפגינה.
היא תבעה שיכין לה מאכלים מיוחדים ולא נגעה בהם. פעם דרשה תבשיל בשר וירקות, כמו שאמה נהגה להכין בחגים, ואשר הלך לפתח תקווה לקנות את נתח הבשר המבוקש ובישל אותו ארוכות, אך דבורה לא נגעה בצלחת שהניח מולה ואמרה שלא לזה התכוונה. שעות ארוכות עמדה מול המראה הקבועה בדלת הארון ובחנה בדאגה, מזוויות שונות, את גזרתה המשתנה.
"אולי כשיהיה לה ילד," אמר ישראל למשה, "היא תבין מה זה להיות אמא ותפסיק לקנא באמא שלנו ולהעניש אותנו רק בגלל שאנחנו הבנים שלה."
* * *
השבועות חלפו באטיות מרגיזה והיו לחודשים, החורף הסתיים והאביב הגיע, הריונה של דבורה התקדם, ויחסה אל בעלה ובניו רק הלך והידרדר. היא נשארה במיטתה עד שעת הצהריים, הציגה דרישות חדשות לבקרים וציפתה מאשר שישרת אותה.
"כל הדבר הזה קרה רק באשמתך. היית צריך להיזהר, כמו שהוריתי לך, ועכשיו תראה מה שקרה."
אשר לא ידע כיצד להגיב לטענותיה של אשתו והופתע מיחסה להריונה, שהיה שונה כל כך מהדרך שבה נהגה אשתו הראשונה לשמע הבשורה.
"זה פשוט נורא איך שאני נראית," המשיכה והאשימה את בעלה המבוהל.
שלא כדרכה, מיעטה לצאת מהבית. "אני לא מוכנה שיראו אותי בעיר במצב הזה," אמרה וכיוונה לגזרתה המשתנה ולבטנה, שהלכה ותפחה. כדרכה, האשימה את בניו של בעלה שהם מתנכלים לה, צוחקים עליה ומחקים אותה מאחורי גבה. אשר היה מפנה את מבטו כשפרקה עליהם את זעמה. הילדים לא נשארו חייבים והיו עונים לה בחוצפה. "מוו," ישראל אמר למשה, "נראה שהפרה ברחה מהרפת ועברה לגור במיטה."
אשר ביקש מבניו להתייחס לאשתו בדרך נעימה יותר וכמעט התחנן בפני ישראל שלא יענה לה בבוטות, אך בנו הבכור ענה לו בנוקשות, "זה שהאישה שלך בהיריון זאת אשמתך, לא אשמתנו. זה לא אומר שמותר לה להתנקם במשה ובי בלי שום סיבה."
מאחר שבאותם חודשים נמנעה דבורה מביקורים בתל אביב, הוריה הגיעו לבקרה, מודאגים מהתנהגותה. הם ביקשו מאשר להיענות לבקשותיה ולהיזהר לא להרגיז אותה, שמא כעסה ישפיע לרעה על הריונה.
בתוך המצב המורכב הזה, הקיץ המתיש התחלף בסתיו המבורך, ואשר ניסה ככל יכולתו למלא את רצונותיה של אשתו, שהשתנו מיום ליום. בד בבד ספר את הימים בקוצר רוח, מחכה לבואו לעולם של בנו השלישי. לא היה לא ספק שמדובר בבן, כפי שחזתה הצוענייה. הגשמים הראשונים ליוו את חודשי ההיריון האחרונים של דבורה, שהתנהלה בכבדות, התלוננה ללא הרף והיתה אחוזת פחדים מהלידה המתקרבת.
בשבוע האחרון של דצמבר 1917, בבוקר קר וגשום, החלו צירי הלידה. המיילדת שהוזעקה לבית ניסתה להרגיע את האישה המבוהלת, שהתקשתה לעמוד בכאבי הצירים. דבורה צעקה ובכתה וקיללה את אשר במילים בוטות, אומרת שכל זה קרה באשמתו ושהיא עלולה לקפח את חייה בלידה הזאת.
באותו יום בלתי נשכח הגיע הצבא הבריטי לעין גנים, לאחר שכוחות הברית הביסו את האימפריה העות'מאנית ושחררו את פלשתינה מעול השלטון הטורקי. אשר, אחוז בהתרגשות מגודל השעה, בכל המובנים, צעד מצד לצד בחצר הבית, למרות מזג האוויר הסגרירי, בעודו מחכה לבשורה.
לקראת ערב, רגע לפני השקיעה, החסיר לבו פעימה, כשמחלל הבית בקעה פעיית תינוק.
חנוק מהתרגשות הוא נכנס לחדר ומיהר לדבורה המותשת שנשענה על הכרים, חיבק אותה ושאל לשלומה.
"זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני עוברת את זה," אמרה. "שום דבר לא מצדיק את הכאבים האלה!"
המיילדת עטפה את התינוק במיומנות והגישה את החבילה המייבבת לאב הנרגש. "מזל טוב, אשר, תכיר את הבן שלך."
אשר אחז בתינוק והרגיש שברכיו נמסות. שירת מלאכים מילאה את לבו. מעכשיו הכול עתיד להשתנות, חייו יתחילו מחדש, כפי שניבאה מגדת העתידות. הילד הזה יגיע לגדולות וידובר בו רבות. "התינוק הזה מסמל את בוא הגאולה," אמר. "הוא נולד ביום שבו נגאלה ארצנו מהשלטון העות'מאני השנוא. יִגָּאֵל ייקרא שמו, יִגָּאֵל."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
