החלקים הקודמים של הספר:
46.
תמר ואליהו ישבו בבגדי שבת סביב שולחן חגיגי עם חבריהם מקבוצת משואה. חתונתם של נסים כיסים ודליה באולם אירועים בשכונת התקווה היתה רבת משתתפים. טקס החופה היה בעיצומו. נסים עמד לצד הכלה וידיו נעו בתוך כיסיו. תמר הביטה בחיוך הממלא את פניו. האם זאת שמחה? נראה שכן. האם בהגיע ההשלמה, היא גוררת איתה גם את האהבה ואת האושר כעסקת חבילה? האם כאשר תעמוד עם אליהו תחת החופה, תבוא ההשלמה ויגיעו האהבה והאושר? החתן ניפץ את הכוס לקול צהלת המוזמנים ניתץ בכל כוחו את העבר והיה נכון לקראת העתיד. היא התפללה למענו. הוא ראוי לעתיד טוב.
התזמורת פצחה במנגינה שמחה. זמר, מגובה בארבעה נגנים, שר בקול אדיר, והקהל הצטרף והריע: "סֹבִּי, סֹבִּי, מַמְטֵרָה, לְפַזֵּר פְּנִינֵי אוֹרָה, סֹבִּי וְהַתִּיזִי מַיִם! עֵץ יָרִיעַ בַּשְּׂדֵרָה, אֲדָמָה תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּאֵין גֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם". ("הורה ממטרה", מילים: יחיאל מוהר, לחן: משה וילנסקי. © כל הזכויות שמורות ליוצרים ולאקו"ם). ברחבת הריקודים הסתחררו המוזמנים, ואליהו ותמר הצטרפו למעגל ההורה. היא סבבה לקצב הריקוד והוא הביט בה מאושר וניסה ללחוש באוזנה מילות אהבה. דבריו נבלעו בצלילי המוזיקה, אך היא קלטה היטב את כוונתו.
בדרכם לשולחן צדו את עיניה הסתודדויות והתלחשויות. היא לא הצליחה לקלוט במה דברים אמורים, אך הסימנים המחשידים למושא הרכילות הוליכו אליה. היא הובילה את אליהו לירכתי האולם וצעקה באוזנו: "תברר על מה הם מדברים, אותי הם לא משתפים, אבל אולי אתה תצליח להוציא מהם."
הוא ביצע את המשימה ביתר קלות משציפתה ושב אליה עם הדיווח: "ההורים שלך הגיעו עם כל המשפחה."
"מה?"
"ההורים והאחים שלך הגיעו לארץ."
"מה?... לא, אל תענה לי... אני לא מאמינה. איך הם יודעים? איך לא סיפרו לי? איפה הם?" כפות ידיה נשלחו אל פניה, ופעייתה הארוכה נטמעה בשאון הכללי. אליהו הוביל אותה החוצה.
"אני מציע שתקבלי את הידיעה בשמחה ולא בבכי."
"איך זה שכולם יודעים ומדברים, ואני צריכה לחלוב את הידיעה מכלי שני."
"מה זה חשוב עכשיו? תשמחי, ההורים שלך כאן, בישראל. זה החלום שלך והוא התגשם."
"איפה הם?"
"רחוק, בעכו."
"אני רוצה לנסוע לשם. עכשיו!"
"אל תדאגי, קחי מחר יום חופש מהגרעין. נבקש משאול לצאת איתך. אבא שלך הביולוגי יכיר את האבא המאמץ. שמחת אבות."
"כן, אצא עם שאול. רעיון טוב."
"יופי. בואי ניכנס ונמשיך לחגוג את החתונה של החבר הכי טוב שלי."
"החבר הכי טוב שלך?"
"כן, למה את מתפלאת? נסים הוא החבר הכי טוב שהיה לי אי פעם."
"נכון, אתה צודק." אנחה לא רצונית נמלטה מפיה.
•••
למחרת עשה הטנדר את דרכו צפונה, לעכו.
האוחז בהגה, גזבר הקיבוץ ואביה של תמר, היו שלושתם מגולמים באיש אחד ושמו שאול. לצדו ישבה חיילת במדים, כוססת ציפורניים ואז שורטת את כפות ידיה במה שנותר מציפורניה. שמש של שלהי הקיץ שלחה קרניים חזקות, נלחמה במלוא אונה על השליטה העונתית בטרם תובס ותוכרע בידי פעמי האביב הקרבים.
שאול התמקד בנהיגה. הוא צמצם את עיניו אל מול סנוורי החמה, הישיר מבט אל הכביש ומעת לעת לכסן אותו לעברה והשיב אל הדרך פנים חרושות הרהורים. "תמר, את יודעת מה ירגיע אותך?" הוא דיבר אליה בזהירות, כמו אוחז בידו ציפור פצועה ובודק היכן יניח את אצבעו מבלי להכאיב לה. "יוטב לך אם תספרי לי על אבא ואמא, או בסדר הפוך, על אמא ואבא, כי בנות קרובות יותר לאמא."
"מי סיפר לך את השטות הזאת שבנות קרובות יותר לאמא?" התפרצה ומיד תפסה את עצמה. "סליחה, שאול, אני כל כך מתוחה, אין לך מושג."
"דווקא יש לי מושג ואני מבין אותך, ועכשיו אני רוצה לשמוע על המתחרה שלי, אבא יצחק."
היא העניקה לו את החיוך הראשון שלה מאז קבלת הבשורה. "אבא שלי הוא איש של כבוד. כל מי שמכיר אותו מכבד אותו, יהודים וגויים. הוא אדם צנוע, אין בו התנשאות. הוא מקדים שלום ומתעניין במצבו של כל אדם שהוא מכיר."
שאול הנהן, ממריץ אותה להמשיך.
כיוון שהסכר נפרץ, נשטפו המילים מגרונה. "אבא עוזר לכל מי שזקוק לעזרה. יש לו בוסתן גדול, מלא כל טוב. את התוצרת הוא לא מוכר, אלא לוקח כמה שצריך לשימוש הבית, ואת מה שנותר מעמיס על החמורים ומחלק לנזקקים, יהודים וגויים. הוא מאמין שאת מה שקיבל מאלוהים הוא צריך לחלוק עם בני האדם. אתה יודע, כשמוסלמי מקבל לחם לאכול הוא תמיד יזכור מי נתן לו וירגיש חובה מוסרית כלפיו כל ימי חייו."
"זה כל כך אנושי. אני משתוקק להכיר את אביך."
"אבא הוא טיפוס חברותי. הוא איש שיחה, אנשים מחפשים את קרבתו. הוא חייכן ומאיר פנים, מתווך בסכסוכים בין אנשים. כשאין הסכמה בין שניים, מקבלים את ההחלטה שלו כמו תורה מסיני."
"איך הוא נראה?"
"אבא הוא אדם חזק. סמכותי. עם ביטחון עצמי. הוא מכיר בערך עצמו. עמוק בלב הוא נהנה מהיחס המכבד שהוא זוכה לו. אם כי הוא לגמרי לא יהיר." היא חשה משוחררת. צדק שאול, השיחה הזאת פעלה עליה את פעולתה. "אתה יודע," צחקה, "יש לאבא כרס. אני חושבת שאפילו הכרס שלו מוסיפה לו כבוד. הוא נראה כזה, איך להגיד, אדם חשוב. בעל מעמד."
"זאת אומרת שאם אביך היה חי בישראל, הוא היה בוודאי בעל תפקיד ציבורי."
"מתאים לו מאוד."
"ואמא?"
"אמא... היא שונה. מרירה. כועסת על העולם. כל אחד פסול בעיניה."
"טוב, אף אחד מאיתנו אינו מושלם. גם בך ובי נמצא בוודאי איזה פסול אחד או שניים."
"זה נכון, אבל חבל שהיא מתעסקת בהתחשבנויות האלה כל הזמן. זה לא מביא לה שום דבר מלבד הרגשה רעה. מרוב שהיא עסוקה בלשפוט אנשים, אין לה זמן לאהוב אותם. חוץ מזה, היא בטוחה שבה עצמה אין כל פסול."
שאול פרץ בצחוק ומיד בלם את עצמו. "אני מצטער, לא התכוונתי."
"זה בסדר, היא לא שומעת. היא לא מבינה שהאופי הקשה שלה מרחיק ממנה אנשים. זה מעניין. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מבינה פתאום: הבית שלנו מלא תמיד באורחים. הם באים בזכות אבא שלי ולמרות אמא שלי."
"את כועסת על אמא שלך בגלל מה שהיא?"
"תראה, אני לא כועסת על אמא. כואב לי שהיא לא נהנית מהחיים. בסך הכול היא מביאה את זה על עצמה. החיים שלה מלאי כעס ושנאה. איזו הנאה יש בחיים כאלה? היא עובדת כל כך קשה, היא חרוצה ודואגת לילדים שילמדו ויאכלו, אבל לה עצמה היא לא משאירה שום דבר. עצוב לי בשבילה. וגם בשבילי. כי גם עלי היא כועסת. היא לא סלחה לי על מה שקרה עם יעקב. בכל הפרשה הזאת רק דבר אחד עניין אותה והטריף את דעתה: שאני המריתי את פיה. כל השאר מתבטל מול תחושת הכישלון שלה."
"אולי עכשיו, כשהיא כבר פה, תוכלו ליישר את ההדורים. בשיחה פנים אל פנים תוכלי להבהיר לה את העניין בדרך שלך, ויש סיכוי שהיא תבין."
"שאול, הבית שלנו חסכן במילים. לא מקיימים בו שיחות נפש. בטח לא עם אמא."
"איך זה יכול להיות? אז מה עושים כשרובץ משהו על הלב?"
"לוקחים את המשהו הזה ודוחפים אותו עוד יותר עמוק בלב, ושם מנסים לקבור אותו. זהו."
"זה לא בריא. גם לא מציאותי. איך אפשר לעמוד בזה?"
"זה עניין של מנטליות. מה שלא מקובל במקום אחד הוא דרך חיים במקום אחר."
"כמה טוב שאת לא כזאת."
"אני מתמודדת. זה לא קל. אנשים לא מרגישים. רואים שאני עליזה ושמחה ולא מנחשים שיש לי משקעים מהעבר... אני גדלתי לתוך המציאות הזאת של הבית. הלב שלי אסף הרבה כאב. לדוגמה, את החלום הבלתי ממומש, שאמא תקרא לי פעם אחת 'נהיד ג'ון', שפעם אחת תגיד לי, 'נהיד ג'ון, בואי לאכול.'" פניה התכרכמו בהתנצלות. "או לדוגמה, האח הקטן שלי שנפל לבאר ומת, בזמן שאמי יצאה לקניות והשאירה אותו עם אחי הגדול ואיתי. הייתי רק בת ארבע, אבל המראה הנורא אינו מרפה ממני ועד היום הוא מופיע אצלי בחלומות. אף אחד לא דיבר איתי על זה. לא ניקה לי את הלב. וזה כבד. עומס יתר." לרגע ביקשה לטמון את פניה בידיה, אבל רק מחתה את עיניה.
"אני כל כך מצטער לשמוע. למה לא שיתפת את שושנה? הרי היא אמונה על מצבים כאלה."
"שושנה נפלאה. היה צריך להמציא אותה בח'ומיין. היא אוזן קשבת, לב מבין ופה שמדבר דברי טעם. איך אומרים על פה כזה? מנחם לימד אותנו פעם."
"פה מפיק מרגליות."
"זהו, בדיוק, מפיק מרגליות. אבל כשהגעתי לקיבוץ כבר נולדו לי בעיות חדשות, ואיתן הגעתי לשושנה. לא חשבתי להעביר אליה כביסה ישנה מהבית בח'ומיין."
"אני מבין, כמה חבל שכך קרה. לפעמים אנחנו סוחבים איתנו מטענים מהעבר, ואם היינו דואגים להסיר אותם או לפחות חלק מהם, היינו מקילים על עצמנו בנשיאת המטענים החדשים ולא מגיעים למשקל עודף." הוא חשב רגע והוסיף, "את צודקת, לא רואים עלייך. כלפי חוץ את נראית נטולת תסביכים."
תמר חשבה על המשקל העודף שסוחב יהודה. גם הוא זקוק להסרה, אף על פי שכלפי חוץ הוא נראה קליל. המחשבה על יהודה העלתה נחשול חם בבטנה.
"ובכן, אנחנו עומדים לפגוש את אביך הכול יכול, החזק, האמיד, המכובד והמכבד. ונפגוש את אמך הזעפנית, שיש לה לב רחב ודואג אבל סגור במנעול ובריח."
"תיאור מושלם," ענתה ושלחה לעברו מבט מעריך.
"וכעת אשמח לשמוע על האחים שלך. להזכירך, אני אביך, אמנם מספר שתיים ולא מכובד ואמיד כמו מספר אחת, אבל אבא הוא אבא."
"אבא מבחירה. זכיתי בשני אבות עם תכונות נעלות."
"תודה, תמר."
"אחי הגדול דניאל הוא האח המושלם. אחריו, לנו, האחים הקטנים, כבר לא היה סיכוי. גדולתו הראשונה היא מעצם היותו הבכור. לידיעתך, בן בכור, והדגש הוא גם על הבן וגם על הבכור הוא משאת נפש של כל משפחה איראנית, יהודית או מוסלמית. הורי זכו בשילוב הזה. מעבר לכך, ושמא יש לומר בשל כך, דניאל הוא החכם, האינטליגנט, שסיים לימודי תואר ראשון באוניברסיטת טהרן והוא היום רוקח מצליח. אני הבת השנייה, ואחרי באים אבנר שהוא תלמיד תיכון ושמסי, פארוך ווידה, שעד לאחרונה היו תלמידים בבית הספר היסודי המוסלמי בח'ומיין."
"אני מניח שבתוך פרק זמן קצר ידאגו לעברֵת את שמותיהם. אגב, למה ההורים לא שלחו אתכם ללמוד בבית ספר יהודי?"
"אין בח'ומיין בית ספר יהודי. בכל הגטו הח'ומייני חיו עשרים ושתיים משפחות יהודיות, ומשפחות רבות כבר עזבו את המקום."
"אני מציע שנעשה הפסקה קצרה כאן, בתל אביב."
47.
הטנדר נכנס לפאתי עכו. לבה של תמר האיץ פעימותיו ובעיני רוחה ראתה כיצד היא נופלת לזרועותיו של אבא ומכסה בנשיקות את אחיה ואחיותיה. ואיך יהיה המפגש עם אמא? רטטה השאלה בלבה.
"את יודעת, עכו היא עיר עתיקה, היא נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות ביותר בעולם. פעמיים שימשה עיר בירה: פעם אחת, במאה השלוש עשרה, היתה בירת ממלכת ירושלים, ובפעם השנייה, בסוף המאה השמונה עשרה, היתה בירתו של אחמד אל ג'זאר, המושל של צפון ארץ ישראל באימפריה העות'מאנית. מעניין אותך לשמוע קצת היסטוריה?"
"אני אוהבת היסטוריה."
"היסטוריה היא התחביב הראשי שלי. את רואה את החומה הארוכה הזאת?" הוא האט את נסיעתו. "בנה אותה השליט דאהר אל עומר. כשאחמד אל ג'זאר עלה אחריו לשלטון, הוא חיזק את החומה הזאת שפונה לצד הים ובנה את החומה שפונה ליבשה. הוא הקים עוד כמה דברים גדולים, אבל ההישג הגדול ביותר שלו היה הניצחון על צבא נפוליאון."
"נפוליאון בונפרטה. הוא הובס בקרב ווטרלו."
"יפה, קרב ווטרלו היה התבוסה הסופית שלו, אבל קודם לכן הוא נחל מפלה בעכו."
"איך מושל של אזור קטן ניצח את הצבא החזק ביותר באותם ימים?"
"שאלה טובה. גדולתו של מנהיג נבחנת ביכולת שלו לבחור את היועצים הנכונים. אחד היועצים שלו היה יהודי בשם חיים פרחי, אדם חכם מאוד, שלרוע מזלו מאוחר יותר אחמד אל ג'זאר התאכזר אליו, ניקר לו עין אחת וחתך את קצה אפו."
"כמה אכזרי."
"נכון, אבל באותה מלחמה הוא נעזר בו. היועץ השני שלו היה אדמירל בריטי. נפוליאון כבש את מצרים והתקדם לכיוון ארץ ישראל. את יפו כבש די בקלות וביצע טבח אכזרי בלוחמים שהגנו עליה."
"זה איום ונורא."
"בהחלט. אחר כך הוא כבש את חיפה וחשב שהנה עוד מעט תהיה גם עכו בידיו. הוא הטיל עליה מצור, אבל עכו לא נכנעה. החומות הגנו עליה. גם המלחים של האדמירל הבריטי הגנו עליה. המצור נמשך ונמשך, ובתוך שלושה חודשים ראה נפוליאון שחיילים רבים שלו הולכים ומתים בזה אחר זה ממגפות ונאלץ לסגת."
"היסטוריה מרתקת יש לעכו. ולך, שאול, יש אוקיינוס של ידע."
"תודה על המחמאה המוגזמת. ההיסטוריה של עכו הרבה יותר עשירה. הנה אנחנו מתקרבים להורייך, למעברת גבעת נפוליאון, שבגלל שמה העליתי את סיפור הקרב של נפוליאון בעכו. אני משתוקק לפגוש את אביך הראשון, הנערץ."
היא הביטה סביבה בבעתה. "שאול... אתה בטוח שזה המקום?"
עדת ילדים התקהלה סביב הטנדר שחנה בשוליו של שביל העפר. תמר ושאול פתחו את הדלתות, והילדים התרחקו מרחק מה. תמר יצאה ועמדה על האדמה החולית, ועיניה סקרו בקפידה את המקום. פחונים זעירים ודלי מראה נבלעו בינות למשטחי עשב פראיים, מרכינים קומתם כמתנצלים על עצם קיומם. היא לא נעה. רגליה כמו נקברו בתוך ביצורי החול. פיה הפעור נותר פתוח.
"ילדים, איפה גרה משפחת רבאני?" פנה שאול אל החבורה הסקרנית.
"אני רבאני," צייץ קולה של ילדה.
הציוץ התעופף וניתר ונספג באוזניה של תמר. היא סבה במהירות ושלחה זוג עיניים רעבות לעבר הקול, כצייד המאתר את טרפו. עיניה ננעצו בעיני פחם, צללו אל מעמקיהן ונסחפו הרחק הרחק, מרחק זמן ומקום. נשימתה נעתקה והיא מחתה בגב כף ידה את הזיעה שניקדה את פניה. לפניה עמדה ילדה שדופה ויחפה, שמלה בלויה על עצמותיה ופניה מעוטרות בכתמים יבשים, היורדים בקווים ישרים מעיניה לסנטרה. כתמי דמעות? תהתה.
"וידה?" שאלה תמר וחשה מחנק בגרונה.
"כן, וידה," הצטהלה הילדה והצביעה על עצמה לאישור. לפתע נפערו עיניה בתמיהה, הכיצד ידעה הבחורה עם הבגדים המשונים ועם הכובע המצחיק את שמה?
תמר ירדה על ברכיה והושיטה אליה ידיים מזמינות. וידה, התינוקת שממנה נפרדה בח'ומיין ושאותה ראתה שוב בטהרן בהיותה בת שנתיים, היתה כמעט בת שבע. היא פרשה את זרועותיה, מתאווה עד כאב למלא אותן באחותה האהובה שכה גדלה; לאמץ אותה אל חיקה; לנשק את לחייה, כל כתם וכתם של דמעה שהתאדתה, את עיניה התמהות, את שערה השחור הגולש על גבה הדקיק; להחליק בידיה לאורך גופה שצמח; להכיר כל פיסת גובה שהעניקו לה מחוגי הזמן. אבל הילדה בחנה את הנערה הזרה עוד קצת בעיניה, ובן רגע נתלתה בהן בהלה והיא סבה לאחור, פתחה בריצה, קראה בדרכה, "מאמאן, מאמאן!" ונבלעה בתוך אחד הפחונים.
ידיה הריקות של תמר נותרו פרושות, ועיניה הכמהות נתלו בפתחו של הפחון.
"קומי, תמר," אמר שאול ברוֹך. "נלך לבית הורייך." הוא הוביל אותה לעבר המקום שאליו נמלטה הילדה.
בפתח הפחון ישב קשיש תשוש, על כורסה בלויה שריפודה דהוי וקרוע ורגליה העקומות נאנקות תחת כובדו. הוא לבש חולצה מכופתרת בעלת צווארון, ובבתי שחיו הסתמנו עיגולי זיעה גדולים, סימטריים. ראשו, החבוש במגבעת שחורה שממנה בצבץ שיער אפור, נתמך בכף ידו, מרפקו נשען על מסעד הכורסה. ידו האחרת הונחה על ברכו, אוחזת ברפיון בתמונה קטנה, שרק צדה החלק גלוי. רגליו היו פשוקות וביניהן היה שמוט מקל הליכה. רגלו הימנית קובעה בתוך נעל מוגבהת עקב. כל חזותו העידה על ייסורים המכרסמים באיבריו.
הוא לא חש בנוכחותם של האורחים. פניו היו קלושות ואפורות, עפעפיו כבדים ועיניו מתאבכות במחשבות הרות המכאוב שהשמיטו את כתפיו. הזיפים הממלאים את פניו העידו שזה ימים לא התגלח. זבוב טורדני דאה סביב עיניו היגעות, זמזם בחדוות חיים, שיכור משמחה על החופש שניתן לו לפזז, ונח ללא רתיעה על קצה חוטמו של מי שנשמטו מפניו צבעי החיים. לרגע היה נדמה כי הוא שוקל להניע את ידו ולגרש את המטרד, אך נראה שנמלך בדעתו וידו נשמטה מן התנועה ושבה ותמכה בדלות כוח בראשו הכבד.
"נָא, לא..." רטטו שפתיה. "אִין באבא מָנֶה, זה אבא שלי?" המהמה בפרסית פצועה. "אַי חוֹדָה, זה לא יכול להיות." היא משכה בזרועו של שאול והתרחקה משם במהירות.
שאול רץ, אחוז בידה כמו ילד קטן, אבוד. היא מצאה מקום מחבוא מאחורי אחד הפחונים, ובכי מר פרץ מגרונה. היא הכתה על חזהו וזעקה ובכתה ורקעה ברגליה ללא שליטה. "מה קרה לאבא? לא, אני לא מוכנה. אבא, אבא..."
שאול הניח יד מרגיעה על שכמה והניח לה לבכות על חזהו. משדעך קולה, בלע רוק ודיבר בקול חרישי, "תמר, אבא שלך לא צריך לשמוע את הבכי הזה. נגבי את העיניים ונלך אליו. תהיי חזקה, אל תגרמי לו צער."
"אבל אני לא חזקה," התחדש בכייה. "איך אפשר לראות את אבא ולעמוד מולו ולדבר כאילו לא קרה שום דבר, כאילו זה אותו אבא גיבור וחזק שלי?"
"תירגעי. את כן חזקה. אני מכיר אותך. בכל מקרה הוא אבא שלך והוא כאן ואת שמחה לראות אותו. באנו עד הנה לראות את המשפחה שלך. התעודדי ונלך לראות אותם."
היא משכה באפה, מחתה את עיניה וכשלה אחריו אל הפחון. אביה ישב באותה תנוחה. היא מזערה את צעדיה, פסעה לקראתו עקב בצד אגודל, נזהרת לבל תפריע את מנוחתו המוטרדת. שאול המתין לה שתחלוף על פניו, שירך רגליים בעקבותיה, הלך ועצר חליפות.
תמר נעצרה במרחק נגיעה, מילאה את ריאותיה באוויר הדחוס ולחשה ברפיון, "באבא?"
ראשו המדובלל הורם בכבדות ותעה לעבר הקול, ממצמץ ומצמצם מבט אליה, ולפתע פתאום התעוררו עיניו והעירו את ידיו. הוא הביט חליפות בה ובתצלום שבידו שכעת גילתה כי היא תמונתה ששלחה אליו הושיט ידיים גדולות, שנטענו בכוח סתרים, ואמר בקול צרוד: "נהיד ג'ון, שׁוֹמָהי, זאת את?"
"אָרֶה, באבא," השיבה בשמץ אנחה. עיניהם הצטלבו במבט ממושך ואז נפלה לרגליו והליטה ראשה בכרסו הרפויה, חילצה מתוכה את בכייה של הילדה נהיד ושל הנערה תמר וכל שביניהן. ידיו רטטו מעל ראשה, מבקשות לגעת. היא חשה בחום הלוהט הקורן מהן. אט אט הניח אביה את ידיו על שערה, אוחז ומשהה רגע ארוך, כמו חושש שתנודה קלה תפריח את הרגע והוא יגוז וייעלם.
"באבא, באבא," ביקש קולה.
ידיו נענו לתחינתה ועברו והחליקו על שערה ורטטו על כתפיה, והוא המתיק באוזניה את המילים החמות, המוּכרות, שהמתינו ימים רבים לגאולתן. הקולות חילצו מן הפחון בזו אחר זו ארבע דמויות האם קמר ושלוש בנותיה: שמסי, פארוך ווידה.
"זאת היא שאמרתי לך," לחשה וידה לאמה.
"נהיד, ג'ונם?" צלצל קולה של אמה ובקע את האוויר.
תמר הצטמררה. ג'ונם, נשמה שלי, אמרה אמה. מילה תועה, מילה אבודה שנשרה מכוכב שמֵימי והתפצלה לאלפי מילים חמות, חיבקה באלפי חיבוקים נעדרים וליטפה ברכוּת כל פלג בגופה והרעידה כל נים בנפשה, זועקת את חסרונה ארוך השנים ומפעימה בנוכחותה המפתיעה.
כולם עמדו מוכי תימהון. גם מלמוליו של אביה פסקו לנוכח התפנית.
תמר קמה לאטה. רגע אחד עמדה מול אמה, שולחת בה מבט אסיר תודה, ובמשנהו עטה עליה בחיבוק פראי, ובתוך כך התחדד פער הגובה בין השתיים תמר, שהשנים הצמיחו קומתה, ואמה הקטנה, שראשה הגיע עד לכתפי בתה.
אחיותיה עמדו וצפו במחזה בלי לנוע. היא פנתה מאמה והתבוננה בהן. אותן עיניים. שיני הזמן לא העזו לשנות בהן דבר. כעת יכלה להסתער עליהן במתקפת נשיקות וחיבוקים וגעיות בכי וצחוק. קיטור אדיר של געגוע נישא אל על, מבקש פורקן ומאשר לצווח במלוא גרון את חדוות האחדות.
"כמה גדלתן," אמרה לבסוף מתנשפת, מחפשת דרך להרגיע. "איפה אבנר?"
"הוא מצא עבודה," התנגן קולה של אחותה שמסי. "הוא רצף."
"לא כל יום יש עבודה," הקפידה אמה להעמיד דברים על דיוקם. "יום אחד יש, יומיים לא, יומיים יש ועוד יומיים לא. ככה זה."
תמר התבוננה בהם לרגע, אובדת עצות. איך ממלאים בכמה דקות או בכמה שעות פער של שנים, פער של תרבות, פער של כאב? איך משלימים את החלקים בכל אחד מהצדדים בפאזל המשפחתי? נדרשות לכך שנים, וגם אז אין כל ערובה שהפער ייסגר, שיימצאו כל החלקים. חלקם בוודאי נשמטו בדרך ונעלמו.
אביה הביט בה, מודד את מדיה במזיגה של חיבה וגאווה. "כפרה על בגדי הצבא האלה שאת לובשת."
"תכירו," פנתה אל הוריה בפרסית. "זה שאול, מהקיבוץ. הוא ואשתו שולה עוזרים לי. אני גרה אצלם בחדר כשאני יוצאת לחופשה מהצבא." היא נזהרה במונחים, בחרה מילים מרככות. ישנם מחסומים רגשיים, הבינה, שעל חלקם חובה לדלג. די להם בקשיים הניצבים בפניהם.
שאול לחץ את ידיהם. "ילדה טובה," אמר להם והורה בידו על תמר.
"כן, טוּבָה מָאוּד," הגיב יצחק במפתיע. "שוּמֶרֶת אֶרֶס ישראל."
פניה אדמו. נראה היה לה כי אבא בטוח שעל כתפי בתו הלבושה במדי צה"ל, ובתמונה שבידו גם אוחזת ברובה מונח ביטחונה של המדינה כולה.
"אתה יודע עברית?"
"קֶסָת קֶסָת. אני קוּרֵא תוּרָה, כּוּתֵב רש"י."
"אתה כותב רש"י?" תמה שאול. "תמר, איך לא סיפרת לי שאביך גם משכיל?"
"אי אפשר להספיק לספר הכול על אבא, אבא הוא עולם ומלואו," אמרה וחיבקה את כתפו של אביה. "אני מצטערת שאנחנו מדברים פרסית ואתה לא מבין שום דבר."
"זה בסדר, תמר, הניחי לי והתמקדי במשפחה שלך. אני מאושר שאת פוגשת אותם, למרות ה..." הוא קטע את המשפט, והיא הביטה בו בהכרת תודה ופנתה לאביה, לברר מה מצבו. נכותו החמירה. כשקם על רגליו, בלמה צרחה למראה צליעתו הצורבת.
תמר נכנסה בעקבות בני המשפחה אל הבית. חומו של היום זעק מכל עבר. כעת הבינה מדוע ישב אביה בחוץ, בצלו של הפחון. היא הניפה ידיה על פניה בניסיון ליצור משב רוח מלאכותי, ואז נגעה בקיר הפח והשיבה את אצבעותיה הצורבות. אם חשבה שהצריף בחברת הנוער היה חם, הרי שלא ידעה חום מהו. חלל החדר היה מלא במיטות ובארגזים. בפינתו של המטבח המאולתר עמד שולחנון. "חם כאן," אמרה, כאילו היא מחדשת להם דבר מה.
אמה דווקא שמחה על ההבנה מצד בתה. "כן, קשה. גם מלא זבובים, יתושים, עקרבים. אף אחד לא אכפת לו. זה לא חיים. בֶּכִּי בֵּגָם, למי אומר ולמי אספר?"
תמר הדחיקה חיוך. אמה בכל זאת לא השתנתה. הנה היא קופצת על ההזדמנות לדבר סרה בעולם. תלונותיה, שאמנם היה בהן מן הצדק, לא היו יכולות להידחות למועד אחר. "עקרבים?" נבהלה בכל זאת וקיוותה שאמה מדברת בלשון הגזמה.
"עקץ אותי לפני שבוע. ראיתי אותו מתקרב לווידה, באתי מהר ולקחתי אותה והוא עקץ אותי ברגל. בואי, תראי מה אבא עשה," קראה לתמר וסימנה בידה לשאול שיבוא אף הוא. הוא השתרך אחריהן עם האחיות.
אמה כרעה ברך ליד חלקת קרקע, סילקה הצדה עשבים תלושים, שניכר בהם שהונחו ביד מכוונת, חפרה באצבעותיה באדמה הלחה, הסירה רגבי עפר וחשפה את מקור הלחות: בלוק קרח שכבר נמס במקצת ולחלח את סביבתו. כשנטלה בשתי ידיה את הבלוק והניחה אותו בצד, נתגלו מתחתיו שקיות ניילון ובקבוקים. "זה האוכל שלנו," הסבירה, ותמר תרגמה את דבריה בקול שסוע. "אבא חפר את הבור, וזה המקרר שלנו עכשיו... ככה החיים שלנו בישראל."
תמר הרחיקה מבטה משפל הבור. ההכרה המחלחלת בה, שהוריה ירדו עד לשפל המדרגה, דקרה דקירות עקרב בלבה. לנגד עיניה צצו ועמדו חבריה המרוקאים מהקיבוץ, המבקשים להעביר בארבע עיניים את מצוקת הוריהם ומקווים לקבל מעות מוצנעות מקופת העזרה להורים. לו רק ידעו שגם היא ירדה אל השפל הקודר ואף היא תיתמך בזרועהּ החבויה של הקופה.
שאול נעלם והופיע שוב, נושא ארגז כבד, מלא בפירות וירקות. הוא נבלע בתוך הפחון ויצא משם בידיים ריקות. תמר שלחה אליו מבט מוקיר על המחשבה להביא תשורה מהקיבוץ, שנחיצותה הצטעקה מכל עבר. "אני צריכה ללכת," אמרה פתאום. "אל תדאגו, יהיה בסדר," שיקרה.
"את לא נשארת?" שאלה אמה באכזבה.
"אני צריכה לחזור לצבא. נתנו לי יום אחד. אבל אני אחזור בעוד שבוע שבועיים. תשמרו על עצמכם. חוֹדָה הָאפֵז."
היא פנתה לאחור בטרם תיכנע לרגשות ותזעק מרה.
שאול קרא, "שלום, תודה רבה," ומיהר להשיגה.
48.
שלושה שבועות נקפו עד שקיימה את הבטחתה. היא השקיעה את כל מרצה בעבודה, לא התפנתה לשום עניין מלבד הטיפול בענייני ההיאחזות, וכל הרהור אחר ניערה מעליה כמו טפיל מאוס. היא עבדה משעה מוקדמת בבוקר וקרסה לשינה, מבלי להותיר בדל של הזדמנות לאיזו מחשבה להטרידה. הבעת הדאגה של אליהו ליבתה את כעסה. היא דחתה את ניסיונותיו להקל עליה ואת בקשותיו לשתף אותו במצוקותיה, ותשובתה היתה תמציתית וקבועה: "אחר כך." משהמשיך להטרידה בדאגתו, התפרצה כלפיו, "אל תציק לי, יש לי עבודה!"
שירותה הצבאי כמעט הגיע לסיומו, ולרשותה עמדה חופשת שחרור בת שמונה ימים.
"קיבלתי שלושה ימים. בואי נצא לבלות," הציע לה אליהו במבט מיוסר.
"תצא אתה לבלות. אני נוסעת להורים."
"אז בואי ניסע ביחד להורים."
"אלה ההורים שלי, לא שלך."
"אני יודע, נצא להורייך."
"מה חשבת?" השתוללה, "שאצל הורי זה בילוי?"
"לא, תמר, אני רוצה להיות איתך. להרגיש אותך. להשתתף איתך במה שעובר עלייך. אל תכעסי עלי. אני מבקש רק את טובתך."
"אם אתה רוצה בטובתי, תניח לי. אני לא צריכה מלווים."
"אני לא 'מלווים'," רטן באיפוק. "אני החבר שלך שאוהב אותך."
"אז למה אתה מציק לי כל הזמן? אני. רוצה. להיות. לבד. אתה מבין מה זה לבד? לבד זה בלי אף אחד. רק אני. אני עם המשפחה שלי. ותפסיק עם משחקי העלבון שלך. מחכים לי משחקים יותר רציניים מההיעלבות הזאת שלך."
"על איזה משחקים את מדברת? אולי תדברי כך שגם אני אבין?"
היא גלגלה עיניים בקוצר רוח. "המשחקים של החיים. בכל פעם החיים המחורבנים האלה מציעים לי משחק חדש. פוצעים לי את הלב וממשיכים למשחק הבא. פעם אחת הורים שמפקירים אותי. אחר כך יעקב. עכשיו המשפחה שלי. אני הולכת. שלום." היא קמה, לקחה את התיק וטרקה את הדלת.
תמר יצאה מניר עוז ברכב צבאי, עם שני חיילים, והגיעה לקיבוץ. היא הטילה לתיק הרַפְיָה כמה בגדים וחפצים אישיים ונפרדה משולה ומשאול, שתחבו לתיקה שקית עם כריכים ופירות. היא הצטרפה לרכב הקיבוץ שיצא למשקי הדרום ומשם המשיכה באוטובוס. הנסיעה בו היתה ארוכה משמעותית מהנסיעה בטנדר עם שאול.
בהגיעה בשעת לילה לפאתי עכו החלו השמים להתקדר ואת פניה קיבלו נתזים קלילים. בהיכנסה למונית התכסה הרקיע במעטפת סמיכה של עננים והממטרים הלכו וגברו. במעברת גבעת נפוליאון כבר תקפו יריעות גשם פראיות את הגגות ואיימו להטביע את הפחונים המדובללים.
רעשי החורף המשיכו להצטהל, ובעצתו של הנהג המשיכה תמר לשהות במונית עוד דקות ארוכות של חשיכה גשומה בהמתנה להפוגה. לאור פנסי הרכב עקבה אחר הצלפות הגשם הקצובות על השמשה, ולבה האיץ פעימותיו לקראת הפגישה.
אט אט הרפה הגשם מאחיזתו וזרזיפים מתונים ניקדו את הזגוגית. בטרם יחדש את מתקפתו, העירה תמר את הנהג, שהתנמנם ונרדם על ההגה. היא נפרדה ממנו לשלום ויצאה. הדרך החולית שבה עברה בביקורה הראשון השתנתה לבלי הכר את החול החליף בוץ עטור שלוליות. נעליה בוססו בתוכו, ועל כן נזהרה. לרגע פנתה לאחור ונופפה אל הנהג האדיב, שלא מיהר לדרכו והמשיך להאיר את מסלול הליכתה.
היא דחפה קלות את דלת הפחון וזאת נענתה ונפתחה בנקל. ריח שינה אפף את החדר. היא הותירה את הדלת פתוחה. המונית עדיין המתינה בנאמנות ושלחה קרני אור קלושות. אט אט הסתגלו עיניה לאפלולית.
"מי זה?" נשמע קולה של אמא קמר.
"זאת אני, תמר... נהיד," לחשה ושמעה את שאריות הגשם מטפטפות על הגג.
"נהיד? עכשיו באים? בלילה? בגשם? לא מצאת זמן יותר טוב?"
תמר חישבה להודות לה על קבלת הפנים הנלבבת, אך החליטה להתאפק.
"חכי, אני מדליקה את האור," אמרה אמה וחילצה אנחה מפיה.
היא הבחינה בצלליתה של אמא והצטערה על שלא דחתה את הביקור למחר. אש קטנה הנצה בעששית, מפרפרת, נאבקת על חייה. לרגע היה נדמה שהיא נכנעת ודועכת. ריח הנפט החל גובר על ריח השינה. בשארית כוחותיה התגוששה הלהבה ונאחזה בפתיל ולפתע פיזזה אש תמירה בצהלת מנצחים.
"תסגרי את הדלת, קר," הורתה אמה, ותמר ניגשה לסגור את הדלת וראתה את המונית המתרחקת. "יש גם אנשים טובים בישראל," מלמלה לעצמה.
"מה את אומרת?" שאלה אמה.
"לא חשוב. אמא, רק תגידי איפה אני יכולה לישון "
פעייה ארוכה ודקה קטעה את דבריה והניסה את השקט מהמיטות.
תמר ניגשה למקור הרעש "מה קרה, וידה?" שאלה.
"תעזבי אותה," אמרה אמה. "מאז שבאנו לפה היא רק בוכה וצועקת. כל היום וכל הלילה. נמאס לי. אין לי חיים."
הבית התעורר. בזה אחר זה פצחו אבנר והבנות בקובלנות. חמש מיטות סוכנות צמודות זו לזו מילאו את החדר לאורך קירות הפח, מיטה לכל אחד, פרט לפארוך ווידה שחלקו מיטה משותפת. הגשם חדר אל הבית מתוך סדקיהם של קירות הפח העגומים ומבין החרכים שרק כעת התברר דבר קיומם. שמיכות הצמר השחורות נטפו מים, למעט שמיכתו של אבא. התמזל מזלו ומיטתו היתה צמודה לצדו התקין של הפחון. ברצפת הבטון הגבשושית נקוו שלוליות מים.
"אַי חוֹדָה, מאיפה אני אביא עכשיו שמיכות?" קבלה אמה. "אל תרדו למטה, אתם תתקררו, תעלו מהר למיטה," הזהירה את פארוך ואת אבנר שירדו ממיטותיהם.
"אבל היא רטובה," התמרמרה פארוך והעוותה פניה במיאוס בעוד קולות הבכי של וידה ממשיכים להדהד בחלל החדר.
"וידה, שקט," אמרה תמר. "במה להוציא את המים?" פנתה אל אמה בטון ענייני והניחה את תיק הרפיה על מיטתה של שמסי.
"יש פה הרבה סמרטוטים, ברוך השם." אמה כיוונה אותה אל מתחת לשולחנון שעמד בפינת המטבח, סמוך לערימת ארגזים. תמר חילצה משם כמה סמרטוטים והחלה לטבול אותם במים, ואז יצאה וסחטה אותם מחוץ לפחון. וידה המשיכה לבכות.
מתחם הפחונים נמלא המולה בזו אחר זו נדלקו העששיות במרחב, לקול התרוצצויות והוראות ותלונות ובכיות והשתקות: "מה זה יעזור עכשיו? בשביל מה לבכות?"
תמר ואמה טבלו וסחטו, הספיגו וסחטו, עד שהבלתי ייאמן קרה והרצפה התרוקנה ממים. או אז הורתה אמה לאבנר: "תמלא את החורים ואת החריצים. עוד מעט ירד שוב גשם." אבנר קם ברטינה, ואמה הלכה להוציא סדינים וציפות מתוך אחד הארגזים. "קחו את אלה. אין עוד שמיכות. מחר נתלה את השמיכות לייבוש, אם לא יֵרד גשם."
וידה הוכיחה כושר התמדה מפליא, ובכיותיה החדגוניות נמשכו בלי הרף, כמו צופר תקוע. "וידה, חמודה, למה את בוכה?" שאלה תמר וניגשה לנוח על קצה מיטתה. סחיטת הסמרטוטים בשעת הלילה המאוחרת סחטה את כוחותיה.
במקום וידה, השיבה פארוך: "היא ככה כל הזמן. אני לא רוצה לישון לידה. היא כל הזמן מפריעה לי, צועקת ובוכה."
תמר הביטה בפארוך בחיבה. לו רק יכולתי לעזור לאחותי, חשבה. לו יכולתי לעזור יותר להורי. "וידה," פנתה אליה שוב במתק שפתיים. "בואי נראה מה אפשר לעשות כדי שיהיה לך טוב ולא תבכי." וידה אטמה את אוזניה בידיה ופערה פיה בזעקות שבר שפרצו מבעד לקירות הפח והחרידו את הלילה.
"בָּס," שאגה אמה את שאגת הקסם, אלא שהקסם לא פעל. "תעזבי אותה, זה לא עוזר מה שמדברים אליה, היא רק עושה יותר גרוע. יותר טוב לעזוב אותה. גם השכנים כבר הפסיקו להתלונן. שתבכה עד שתצא לה הנשמה."
שכנים הגיעו וביקשו סמרטוטים. תמר הושיטה להם את הסמרטוטים הרטובים, ואמה קראה אחריהם: "אל תשכחו להחזיר. מי יודע מה יקרה מחר מחרתיים וכל החורף הזה שרק התחיל."
תמר תמכה ראשה בידיה. בביקור הקודם התנודדה באוזלת רוח מול מראה ה"מקרר" שהמציא אביה ונשאה רגליה משם. עתה ניצבה אובדת עצות מול המראה החדש. הבריחה לא תביא מזור, הבינה.
•••
שבוע ימים שהתה תמר אצל הוריה. בבקרים הלכה ממשרד למשרד לברר, לשאול אם ניתן לעשות דבר מה למענם, להקל עליהם, להבחין בקיומם, לדרוש בשלומם. "אלה ההורים שלי, בני אדם כמוכם, שעזבו הכול ובאו. באמת היה להם הכול, אולי יותר ממה שהיה לכם כשאתם באתם, ועכשיו אין להם שום דבר," אמרה.
בכל יום שלחו אותה ממשרד למשרד, מחדר לחדר, ממזכיר למזכירה, מפקיד לפקידה. בכל יום השיבו פניה ריקם. היא חשבה על אחיה דניאל, שבעזרתו יכלו הישגיה מול הממסד להיות טובים יותר. אבל הוא יגיע רק בעוד שנתיים, בגלל מחויבותו למעסיקו. החלטה אחת גמלה בלבה אם אין עזרה מבחוץ, היא תדאג לעזרה מבפנים.
ביום השביעי, בשובה אל הפחון הנוטף, עמדה מול וידה הבוכה צועקת, מול אמה הכורעת על הרצפה עם שפעת הסמרטוטים ומול אביה המדדה פנימה, והודיעה: "אתם תקבלו כל חודש קצבה מקופת העזרה להורים, ואַת, וידה, יכולה להמשיך לבכות, אבל באותו הזמן גם תשמעי אותי: אני לוקחת אותך לקיבוץ. שם לא בוכים."
לפתע הושלך הס. הפחון לא ידע שקט כזה מאז הקמתו לפני חודשים אחדים, או מאז התנחלה בו המשפחה הרעשנית. צעקה לא נצעקה. בכי לא נבכָּה. דיבור לא דובר. גם ציפור לא צייצה, כי לא מצאה במקום שום עץ לקנן בו.
הדממה החזיקה מעמד דקות אחדות, עד אשר הופרה על ידי משפט צעקני שלם, "אני לא הולכת לקיבוץ!"
"את באה איתי. זה מוחלט וסופי. לאבא ואמא אין כסף לתת אוכל לילדים בוכים וצועקים. את לא יודעת לדבר, את רק צועקת ובוכה. שם, בקיבוץ, תלמדי לדבר, לחייך ולצחוק. עכשיו תגידי יפה שלום לאבא, לאמא ולאחים שלנו ונלך. את לא צריכה לקחת איתך שום דבר. הכול מקבלים בקיבוץ."
הבכי התחדש ותמר הגיבה בשלווה: "הבכי שלך רק מחזק את ההחלטה שלי. את לא יודעת להסביר את עצמך במילים ולהגיד מה מפריע לך, את יודעת רק לבכות."
וידה חנקה את הבכי וחילצה מתוכה מילים: "אני לא רוצה ללכת איתך. אני רוצה להישאר פה, עם אמא ואבא!"
"יפה, את רואה? התחלת להתחנך, הנה את מדברת ולא בוכה. בקיבוץ תשתפרי עוד יותר. הולכים."
"למה את קובעת? תמיד את. אפילו בתפוחים אסור היה לנו לגעת."
"מה?" השתוממה תמר והביטה באחותה בחוסר הבנה.
"תשאלי אותם," הורתה הקטנה באצבעה לעבר בני הבית המתבצרים בשתיקתם. "יותר טוב שתשאלי את אבא."
עיניה של תמר שוטטו בין אביה, שבחר לחשוק את שפתיו, לבין שאר בני משפחתה. "אולי מישהו יסביר לי כבר מה העניין?"
"אבא לא הרשה לנו לגעת בעץ התפוחים שלך, הוא אמר שזה רק של נהיד," צייץ קולה של וידה.
"מה, לא אכלתם מהתפוחים שלי כל השנים האלה? למה, אבא?"
"כי אבא אוהב רק אותך," ירתה וידה את הסוד השמור, ותמר תמהה כיצד זה נפתח פתאום סכר פיה של הקטנה. המבט שנתנה באביה דחק בו לתת תשובה. "עץ התפוחים שמר לך אמונים. אם נהיד לא זוכה לאכול מהתפוחים, גם לנו לא מגיע לאכול מהם."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
