החלקים הקודמים של הספר:
- 18 -
ויתרתי על הרעיון להביא אלכוהול ופאי ורצתי עם הדונגל היישר לדירה של גרייס. היא ניקתה אותו וייבשה אותו בפן משנות השבעים, שהרעיש כמו טוסטוס.
"בבקשה: כמו חדש. מוכן ומזומן למשטרה," היא הכריזה.
"את חושבת שהשוטרים יצליחו לפרוץ אותו?" שאלתי.
"אולי. תלוי בחוזק הסיסמה של ברנדן."
"טוב, לפחות זאת לא תהיה הבעיה שלי."
גרייס לטשה מבט מהחלון לרגע ואז פנתה אלי בהתכוונות יתרה:
"מלכתחילה נשמע לי מוזר שאם ברנדן רצה שתקבל את הדונגל, הוא לא נתן לך סיסמה. זאת אומרת, הוא היה יכול באותה המידה להסתיר אותו, או להפקיד אותו בכספת או משהו."
"אני מבין מה את אומרת, אבל הוא נתן לי רק את הדונגל ופתק עם מספר טלפון 'לחברים בלבד'."
גרייס הסבה אלי את ראשה בחטף ועיניה היו פעורות בחרדה:
"ואיפה הפתק הזה?"
"זרקתי אותו בקמברוול גרוב. הוא איננו."
"אתה בטוח שזה היה מספר טלפון?"
"כן. אפילו התקשרתי והגעתי לחנות גרביים. זאת היתה סתם בדיחה של ברנדן."
"אז המספר שמור אצלך בטלפון?"
"נראה לי. רגע, את חושבת שהמספר הזה הוא הסיסמה?"
"שווה לנסות."
רצתי לדירה שלי, לקחתי את הטלפון וגללתי בשיחות האחרונות. המספר שברנדן נתן לי היה שם. גרייס ולאסו הגיעו גם הם לדירה שלי. הורדתי את המחשב הנייד הישן שלי מעל ארון המטבח ופתחתי אותו. הוא נזקק לטעינה, ואנחנו בהינו במסך וחיכינו שהוא יקום לתחייה. כשזה קרה, הופיעה כרגיל הבקשה לסיסמה. לא השתמשתי במחשב הזה חודשים או אפילו שנים, ולא היה לי מושג מה הסיסמה.
"תנסה את הסיסמה שלך בעבודה," הציעה גרייס.
הקשתי: PASSWORD1
המחשב לא נפתח, אז ניסיתי כמה סיסמאות אחרות שהשתמשתי בהן לאחרונה:
PassWord
LetMeIn
SOILSCIENCE
68TallAnts
ChinDoctor
אף אחת מהן לא עבדה. גרייס חטפה ממני את המחשב והניחה אותו לפניה על השולחן. המבט שלי נמשך אל מדבקה על הגב שלו, של אשכול בננות ולצדו סכין ומזלג. ראיתי שכתבתי משהו בפינת המדבקה: "Fruit999". לקחתי את המחשב מגרייס והקשתי את הסיסמה. המסך התעורר בן רגע, והכנסתי את הדונגל לחיבור היו אס בי. ההתקן הופיע על המסך, וכשהקשתי על האייקון שלו, הופיעה ההודעה "מוגן בסיסמה". הקשתי את מספר הטלפון של חנות הגרביים והחזרתי את המחשב לגרייס כדי שתלחץ על אנטר. היא עשתה את זה, והמסמך נטען. גרייס זינקה מהכיסא בחגיגיות.
"הצלחנו! עשינו את זה!" היא צעקה. אחר כך הקיפה את השולחן ונתנה לי נשיקה גדולה בראש. "ידעתי. ידעתי שנצליח. אנחנו אלופים, גארי. אתה מבין את זה? פשוט אלופים."
"אני מניח."
"תקשיב, אני הולכת לקנות את הפאי והאלכוהול שדיברנו עליהם. כשאחזור, תספר לי מה כתוב במסמך. מה אנחנו, גארי?"
"אלופים, גרייס."
גרייס יצאה מהדירה ולאסו נשאר איתי. פניתי לקרוא את המסמך:
"תצהיר מאת ברנדן ג'ונס בנוגע לשחיתות ביחידה לפשעים חמורים של משטרת דרום מזרח לונדון, ובפרט בנוגע לפעילות של סיטיסייד אינווסטיגיישנס."
התחרטתי מיד על שפתחתי את המסמך, אבל לא עמדתי בפיתוי והמשכתי לקרוא. הוא נפתח ברשימת שמות של שוטרים ושל עובדים בסיטיסייד. אחר כך היה פירוט של עשרים תיקים לפחות, שלטענת ברנדן המשטרה קיבלה עליהם מידע באופן לא חוקי מסיטיסייד או השתמשה בחברה כדי לשבש בהם ראיות, לאבד ראיות, לגבות תצהירים כוזבים, לאיים על עדים, להגן על סוחרי סמים וכן הלאה. זה נמשך ונמשך, והתברר שברנדן היה מעורב בהרבה מהמקרים. למסמך היו מצורפים כמה קובצי וידיאו ואודיו. אם תוכנו היה נכון, הוא היה מפליל ביותר.
חשתי צורך עז להשמיד את הדונגל בו ברגע, לברוח לחו"ל ולפתוח בחיים חדשים כבונה סירות בניופאונדלנד. רציתי נואשות להעלים את הדונגל הזה מחיי. רציתי לקחת אותו לתחנת פקהאם. הרגשתי שאני יכול לסמוך על ביילי, אז התקשרתי למספר שלו, אבל הגעתי לתא הקולי. לא השארתי הודעה. העובדה שג'ון מק'קוי איים עלי שלא אפנה למשטרה הטרידה אותי מאוד. הוא הרחיק לכת ואמר, "לא היית רוצה שגרייס או אמילי הקטנה יסבלו בגלל זה, נכון?" הייתי בטוח שמק'קוי לא סתם מאיים. אולי בכל זאת כדאי לי למסור לו את הדונגל? אולי עדיף שלא אספר לאף אחד? בסופו של דבר מצאתי פתרון זמני, שיאפשר לי לפחות לעבור את היום: אטמון את ראשי בחול ואשתכר במידה מתונה.
גרייס חזרה והביאה איתה שני בקבוקי יין ופאי בשר ותפוחי אדמה בגודל משפחתי. לא היה לה מספיק כסף לבירה. לא רציתי לסבך אותה עוד יותר בענייני ברנדן, ולכן אמרתי שהמסמך הכיל כמה רשימות לא ברורות. היא נראתה קצת מאוכזבת, אבל הפאי והיין הסיחו בקלות את דעתה. הפאי היה נחמד מאוד בצק פריך עבה ורוטב עשיר, שלדברי גרייס "נותן בראש בדיוק במידה הנכונה". לאסו ישב לרגליה וצפה בריכוז בכל נגיסה שלה. כשהיא סיימה את מחצית הפאי שלה, היא הכריזה שהיא צריכה לשכב לנוח וקמה ללכת עם לאסו. בדרך החוצה הוא סובב את ראשו ואמר לי במבטו, "אל תדאג, גבר, אני אקבל פאי משלי."
חזרתי למסמך וקראתי שוב אחדות מהדוגמאות. הראשונה שצדה את עיני וסקרנה אותי במיוחד עסקה במר דרק מוּר. סיטיסייד קיבלו הוראה מבלש בשם פיטרסון לשתול כמות גדולה של קוקאין ברכבו של מר מור, והמשטרה עצרה אותו והאשימה אותו בהחזקה בכוונה להפיץ. ברנדן עצמו שתל את הסמים. זה היה ללא ספק אביו של הלקוח שלי ויין. נראה שוויין אמר את האמת אביו היה קורבן שהמשטרה הטרידה. אבל השם של פיטרסון היה תמרור אזהרה רציני, כי זה היה שמו של הבלש שענה כשהתקשרתי למספר שהופיע בפתק שמצאתי לרגלי הדלת של ברנדן. שמו של פיטרסון הופיע שוב ושוב לאורך המסמך והיה השם השני שהודגש בתחילתו. בפתק שפיטרסון השאיר על הדלת של ברנדן נכתב, "אנחנו צריכים לדבר". המסר היה יכול להתפרש בכמה דרכים, ולעת עתה סירבתי להתעמק בהן. במקום זאת הקשתי על אחד הקישורים לסרטונים. פניה של אמילי הסתערו עלי. היא ישבה ליד שולחן בבר, דיברה עם בחור מפונפן למראה ושתתה יין. את הקטע צילם מישהו שישב מאחור, במרחק מה ממנה, אבל לא היה שום ספק שזאת אמילי. הקישור לסרטון כלל את השם סטיבן קולדבֶּק.
חיפשתי את שמו בגוף המסמך ומהר מאוד מצאתי את פרטי התיק. סטיבן קולדבק היה עד מפתח במשפט של סוחר סמים, שזכה ל"הגנת" היחידה לפשעים חמורים בלואישהאם. פיטרסון הורה לסיטיסייד לדאוג שהוא ישנה את עדותו או לא יגיע לדיון בבית המשפט. טמנו לו מלכודת בעזרת נערת פיתוי בשם אמילי. אחר כך איימו להראות את הסרטון לאשתו, אם הוא לא ישנה את עדותו. פתאום הכתה בי האפשרות שהיא עבדה מטעם סיטיסייד גם בערב שנפגשנו בו לראשונה, ואולי אפילו עקבה אחרי ברנדן. אבל אם ככה, למה היא לא הסתלקה כשהוא יצא מהפאב? פקפקתי בכך שהורו לה לעקוב אחרי אחד, גארי תורן. למיטב זיכרוני, החיבור שנוצר בינינו באותו ערב היה אמיתי. אבל אולי היא פשוט הצטיינה בעבודתה.
לא הצלחתי לעכל את ההתפתחויות, בעיקר עם האלכוהול שהתפשט בדמי ושיבש את דעתי. התחשק לי לטמון את הראש עמוק יותר בחול, ולכן החלטתי לנמנם. לפני שנרדמתי, עלה בדעתי שכדאי להוציא את הדונגל מהבית ולהסתיר אותו עד להודעה חדשה. הגעתי למסקנה שכדאי לי להיפטר גם מהמחשב הנייד, שהדונגל בוודאי הותיר טביעת אצבע בתוך הדיסק הקשיח שלו.
- 19 -
התעוררתי כעבור שעתיים בערך וגיליתי שמישהו שלשל כרטיס ברכה דרך חריץ הדואר שלי. בחזית הופיע ציור של ברווז ולצדו המילים "לאן עפים הברווזים?" בפנים נכתב:
"מתחשק לך ולווטין שוקולד תפוז הערב בשבע וחצי?"
הכרטיס לא היה חתום, אבל הוולווטין והברווז הבהירו לי שמדובר באמילי ושמקום הפגישה המיועדת הוא גרוב טאוורן. התרגשתי כל כך, שהחלטתי לעשות אמבטיה. תמיד העדפתי אמבטיה על פני מקלחת זה הרבה יותר מפנק ונותן תחושה של אירוע מיוחד. כשאני בלחץ, או כשאני מלא ציפייה והתרגשות, אני נמשך לחמימות השקטה של המים. לנוכח אירועי היום, אפשר לומר שהפעם הכאב והאופוריה שימשו בערבוביה. הקדשתי לאמבטיה ארבעים דקות, שבמהלכן גילחתי את הפנים, את האוזניים ואת הכתפיים, קרצפתי בין אצבעות כפות הרגליים, הוספתי מים חמים בכל פעם שהטמפרטורה ירדה, ניקיתי מתחת לציפורניים, קראתי את רכיבי השמפו ומשחת השיניים, הוצאתי שחורים מהאף, הברקתי את חומר האיטום בין האמבטיה לקיר, השטתי את מכסה ג'ל הרחצה על פני המים והטבעתי אותו בהשפרצה, שקעתי לאטי במים עד ארובות העיניים, מירקתי את פיקות הברכיים בקצף גילוח, הברקתי את הברזים בעזרת הבוהן, התזתי סבון והכנסתי את הראש מתחת למים כדי לשמוע אותו מחלחל פנימה וסלסלתי את שער החזה כך שהוא דמה לגן ים תיכוני. זאת היתה אמבטיה טובה, הפוגה מבורכת.
עלה בדעתי שאמילי מעולם לא ראתה אותי לובש משהו מלבד חליפת העבודה המחורבנת. הבגדים האלגנטיים הקבועים שלי היו חולצה כחולה, ז'קט קורדרוי חום ומכנסי ג'ינס צמודים מטֶסקו. הבעיה היתה שהג'ינס התלכלכו בריר של לאסו. שטפתי את האזור הנגוע במים וסבון בכיור שבאמבטיה. בסיום הם היו רטובים יותר מכפי שציפיתי, אז הדלקתי את הרדיאטור בחדר השינה והנחתי אותם עליו לייבוש. ממש לפני שיצאתי לפאב התזתי מי קולון על הצוואר ובקדמת הז'קט. קיבלתי את הבקבוק במתנה מגרייס לחג המולד ועוד לא הזדמן לי להשתמש בו. זה היה אלקטריסיטי של סבסטיאן לונגקוק. אני חושד שהיא קנתה אותו בחנות הפינתית. הארומה הזכירה לי בננה בשלה עם נגיעות של בטון חם. הייתי צריך לבדוק אותו על איזה גרב לפני שהתחייבתי, אבל הנחתי שהריח יתפוגג במהירות בגלל האיכות הירודה. הג'ינס עדיין היה לח כשלבשתי אותו, אבל הנחתי שהוא יתייבש עד שאגיע לפאב.
יצאתי מהבית בסביבות שבע בערב שמח וטוב לב, ועם פרפרים בבטן מהמחשבה שאפגוש את אמילי. בדרך עברתי במגרש המשחקים וקברתי את הדונגל בבוץ לרגלי אחד מעמודי התמיכה של הנדנדה העקורה. בזמן שעמדתי שם וניסיתי להעריך את איכות המסתור, ידידי הסנאי קיפץ אל העמוד וסקר אותי.
"רק רגע, חבר. למה התגנדרת?" שאלתי את עצמי בשמו.
"אני סתם הולך לפאב. מה זה עניינך בכלל?" עניתי.
"למה אתה מגיב ככה? ולמה אתה מסתיר דברים? אתה זומם משהו?"
"אני נפגש עם אמילי. אתה יודע, הבחורה מהפאב."
"וואו, אולי כדאי שתחשוב על זה עוד פעם, חבר. כרגע גילית שיש לה קטע עם טומי, ואתה מעז להיפגש איתה?"
"טוב, הוא לא יהיה שם, נכון?"
"לא? אולי היא רק מפתה אותך כדי שהוא יוכל להתעמת איתך. טיפוס כזה לא יירגע עד שהוא יחטיף לך כהוגן. חשבת על זה?"
"נראה לי שהיא עזבה אותו, אז אני מוכן להסתכן במכות. ואם הוא יהיה שם ויכניס לי מכות, לפחות אני אדע שזה נגמר."
"לא. אם תגנוב לו את הבחורה, הוא ימרר את חייך. זה לא שווה את זה. סליחה שאני אומר, אבל זאת האמת."
"טוב, אז אני אחכה בבר השני ואוודא שהיא באה לבד."
"בטח. חשבת על האפשרות שג'ון מק'קוי שלח אותה כדי שהיא תמרח אותך ותפקח עליך עין?"
"חשבתי, והגעתי למסקנה שאני אעלה על זה בקלות."
"ותספר לה על הדונגל שקברת? אתה בטח מבין כמה זה מסוכן."
"ברור, ואני לא אזכיר את הדונגל. תשמע, אני רק רוצה לראות אותה, לברר מה הקטע עם טומי ולשמוע מה יש לה להגיד על מק'קוי. אם משהו ייראה לי מפוקפק, אני אקח את הרגליים ואברח, מבטיח."
"אני מקווה שאתה לא מבטיח לעצמך הבטחות שאתה לא יכול לקיים. אני הבטחתי לעצמי שאפסיק להטריד את הסנאית עם הריסים הארוכים, אבל אני ממשיך לתת לה אגוזים, ואתה בטח רואה כמה רזיתי. לא הייתי רוצה שגם אתה תיפגע."
"מה שלא יקרה, חבר, אני אמשיך לאכול פאי. אל תדאג."
"מה פשר הריח שעולה מהבגדים שלך? ביקרת במפעל בננות?"
"זה בושם אלקטריסיטי של סבסטיאן לונגקוק. גרייס קנתה לי אותו בחנות הפינתית. הוא קצת מוגזם, נכון? אבל הוא בטח יתאדה."
"אולי הוא דווקא יעמיק ויתחזק. חשבת על זה?"
"כן, אבל לצערי אין לי מה לעשות בנידון כרגע. לאן אתה לוקח את האגוז הזה?"
"לא עניינך. שיהיה לילה טוב, ואם לא נתראה שוב, היה נחמד להכיר אותך."
במילים אלה הוא אץ לדרכו ונעלם מאחורי עץ אשור גדול. כשהייתי בדרכי לכביש, הוא צץ פתאום שוב על החומה הנמוכה שהקיפה את מגרש המשחקים:
"רק עוד דבר אחד," אמרתי בשמו. "איך מק'קוי ידע על הדונגל?"
"האמת, אני לא יודע. אולי מאחד החברים שלו במשטרה?"
"אבל לא סיפרת עליו למשטרה, נכון?"
"לא, אתה צודק. האנשים היחידים שיודעים עליו הם אני וגרייס, ואולי הזכרתי אותו כשדיברתי בטלפון עם אמילי."
"כדאי שתחשוב על זה לעומק, חבר. נתראה מתישהו."
ואז הוא נעלם. היה משהו בדבריו: היתה סבירות מסוימת שאמילי סיפרה למק'קוי על הדונגל. נראה שאצטרך להיזהר מאוד בפגישה איתה הערב.
נכנסתי לפאב מדלת צדדית והתיישבתי ליד הבר, במקום שאני בדרך כלל צופה בו בכדורגל. עמדו לשדר משחק, ככה שאם אמילי לא תגיע, לפחות אשתה קצת עם אנדי וניק. ממקום מושבי יכולתי להשקיף על רוב הבר, עד הכניסה ללאונג'. כשחלפה חצי שעה ולא היה שום זכר לאמילי (או לטומי), הלכתי לשירותים כדי לנסות לייבש את שארית הלחות מהמכנסיים בעזרת מייבש הידיים. לא התקדמתי הרבה, ובסוף השירותים הדיפו ריח של בננות חמות ובטון חם עוד יותר. יצאתי משם בדיוק כשאמילי נכנסה לפאב, לבדה למרבה המזל. היא לבשה ז'קט ספורטיבי ירוק בהיר עם רוכסן ומכנסיים שחורים רפויים. תיק הצד היה תלוי באלכסון על מותנה, ועל הגב היא סחבה תרמיל גדול בדוגמת טרטן, אבל לא סקוטית במיוחד.
הזמנתי עוד פיינט, חיכיתי רבע שעה ורק אז חציתי את הלאונג'. אמילי חייכה אלי מאוזן לאוזן ונופפה כמו ילדה. היא כל כך מצאה חן בעיני, שכנראה הסמקתי. כשהתקרבתי, היא הניחה אצבע על הפה כדי להסות אותי ועשתה תנועות של שימוש בטלפון נייד. ניחשתי שהיא רוצה שאכבה את הטלפון ועשיתי את זה.
"מצטערת," היא אמרה, "לעולם אין לדעת מי מאזין. מה שלומך? נחמד לראות אותך."
הבנתי שהיא העלתה את האפשרות שמאזינים לנו כדי לאשר את העובדה שהסתבכנו. רשמתי זאת לפני, אבל לא הגבתי. היא קמה מהכיסא ונתנה לי חיבוק שהרגיש אמיתי. הסקתי שזאת דרכה להעביר את המסר שהיא "בצד שלי". "כנ"ל," אמרתי כשהתיישבתי לידה.
"ברח לך?" היא שאלה והצביעה על מפשעת המכנסיים.
"ממש לא. שטפתי אותם לפני שהגעתי והם לא הספיקו להתייבש."
"שטפת רק את אזור המפשעה?"
"כן. היה שם ריר של כלב."
"אני לא אשאל."
"תודה."
חור קטן נפער בשיחה. האמת היא שלא היה לי מושג מה קורה או מה אני מנסה להשיג. היא כנראה הרגישה כמוני, כי התרוצצנו במעגלים והתאמצנו למצוא נושאים משותפים.
"יש לך ריח טוב," היא אמרה. "איזה בושם זה?"
"אלקטריסיטי של סֶבּ לונגקוק. מזכיר עבודות בכביש, עם נגיעה של בננות, לא?"
"כן, עם שמץ של כובע גרב רטוב. אתה נראה שונה בבגדים יומיומיים פחות כמו מוכר שטיחים ויותר כמו אדריכל או מרצה באוניברסיטה."
"זה בגלל הקורדרוי החום. הוא משדר רצינות, כמו לנהוג בוולוו או להסתובב עם תיק וינטג'."
"אבא שלי נוהג בוולוו והוא באמת רציני, אבל מהסוג הדוחה."
"את עדיין מתראה עם אבא שלך? כאילו, סתם כדי להגיד שלום ולהתעדכן בדברים שמעצבנים אותו בימינו?"
"לא ראיתי אותו מאז שעזבתי את הבית בגיל שמונה עשרה. אף פעם לא היינו קרובים."
"אבא שלי מת כשהייתי קטן, בן שבע או שמונה. יום אחד הוא שתה יותר מדי מלח ונכנס לתרדמת. לא התעורר."
"אתה צוחק עלי?"
"לא. בחיי. הוא שתה בקבוק שלם של רוטב סויה אחרי טיול רגלי בקוטסוולדס."
"באמת?"
"סתם. זה היה באזור האגמים."
היא צחקה, ושמתי לב שהיא לא מאופרת. התאים לה מאוד לא להתאפר. העור שלה קרן גם בלי עזרה. הפוני שלה עדיין היה ישר כמו סרגל, עם תלתל הצ'פקווידיק בצד אחד והקרזול המסוים מעל האוזניים. המבט שלה עדיין היה לבבי ואדיב, והאף הכפתורי התאים לסביבתו באופן מושלם, עד כדי כך שחשתי צורך להעיר:
"האף שלך נראה מצוין. את מעריכה את התכונה הזאת אצלך?"
"אל תקשקש. אני שונאת אותו. הוא גורם לי להיראות כמו קיפוד. האף שלך גדול אבל מתאים לך. אגב, אתה מצונן? הוא אדום מאוד."
"לא, פשוט עשיתי טיפול בשחורים באמבטיה וכרגיל הייתי אגרסיבי מדי. רוצה לאכול משהו? הסטייק והצ'יפס שאכלתי כאן בפעם שעברה היו בהחלט לשביעות רצוני."
"כן, זה יהיה נהדר. אני גוועת. הבעיה היא שאין לי מספיק כסף."
"אין בעיה. אני אשמח להזמין אותך, כי כיף לי לראות אותך. אז מה שלומך?"
"למען האמת, לא משהו. עזבתי את החבר שלי ואת הדירה לפני יומיים, ולא קל לי."
לא ידעתי אם לציין שאני מעודכן או אם לומר שאני לא בטוח שזאת האמת.
"וואו, תהפוכות רציניות. את בטח מרגישה מעורערת. אני מודה שלא הייתי בטוח שיש לך חבר. אם אני לא טועה, אמרת שזה 'לא רשמי'."
"טוב, אז עכשיו אני רווקה באופן רשמי, לראשונה זה שנים. חשבתי שאני ארגיש חופשייה, אבל זה רק עצוב וקצת מחורבן."
"צפוי בהחלט. צריך זמן, מרחק והרבה אלכוהול."
"אתה מדבר מניסיון? עזבת מישהי פעם?"
"לא, תמיד עזבו אותי, אבל אני מתאר לעצמי שהעיקרון דומה. עוד יש לך רגשות כלפיו?"
"אתה יודע מה? אני מקווה שלא, ואני מוכרחה להגיד שמהרגע שיצאתי מהדירה, אני חושבת רק על עצמי. זה טוב, לא?"
"בול בפוני."
די נהניתי מהעובדה שהיא חשבה קודם על מישהו אחר, ושהמישהו האחר הזה היה אני. מצד שני, אם היא עדיין עובדת אצל מק'קוי, היא היתה חייבת ליצור איתי קשר. המצב היה מסובך.
היא המשיכה. "אבא שלי תמיד השמיע אותו שיר אחרי שאמא עצבנה אותו, והזמר שם חזר שוב ושוב על המילים 'יש לי שישה דברים בראש ואת כבר לא אחד מהם'. אני אומרת לעצמי את המשפט הזה בראש כדי לחסום אותו. אין לי מושג אם זה עוזר, אבל זה שיר נחמד, אז אין לי מה להפסיד."
"ויש לך שישה דברים בראש?"
"תן לי לחשוב. אז ככה, אני צריכה מקום לגור, אני צריכה עבודה, אני צריכה להתקלח ואני צריכה טלפון חדש. זה הכול כרגע, אז יש לי ארבעה."
"טוב, אבל את גם רעבה, אז צריכה לאכול משהו זה חמישה דברים ורצית להיפגש איתי למשקה, אז אלכוהול הוא הדבר השישי."
שמחתי לאשר, אם גם במעורפל, שאני אחד הדברים בראש שלה. תהיתי אם היא יודעת שטומי מחפש אותה.
"איך החבר שלך מקבל את זה?" שאלתי.
"האמת, אני לא יודעת. עשיתי את זה כשהוא לא היה בבית. פשוט השארתי לו פתק וכתבתי שאני עוזבת."
"אז למה הטלפון שלך אצלו?" פלטתי, ומיד הבנתי שעשיתי טעות גדולה. עכשיו אני אצטרך להודות שהוא ביקר אצלי אחר הצהריים.
"איך אתה יודע שהטלפון שלי אצלו?" היא שאלה.
"אני מצטער. לא התכוונתי להטריד אותך בזה, כי יש לך מספיק צרות, אבל הוא הגיע לדירה שלי היום עם הטלפון שלך. לפי הדברים שהוא אמר ואיך שהוא התנהג, הוא כנראה חשב שאת אצלי."
"מה פתאום שהוא יחשוב ככה? אנחנו בקושי מכירים. זה מגוחך."
"אני מניח שהוא בדק את רשימת השיחות שלך, ראה שהתקשרת אלי והשתמש בקשרים שלו בסיטיסייד כדי לברר את הכתובת שלי."
"הוא לקח לי את הטלפון ביום שעזבתי. הוא עושה את זה כשהוא מרגיש פגוע. משהו בהתנהגות שלי באותו בוקר כנראה נראה לו חשוד. אני מצטערת שנאלצת להתעסק איתו. הוא איים עליך או משהו?"
"לא ממש. הוא הכריח אותי להבטיח שאעדכן אותו אם אגלה איפה את, אבל ברור שאני בחיים לא אעשה את זה כמובן. הוא היה עם הבוס שלו, ג'ון מק'קוי. את מכירה אותו?"
"אני יודעת למי אתה מתכוון אחד שחושב שהוא גנגסטר. מה הוא עשה שם עם טומי?"
לא היתה לי שום כוונה לענות על השאלה הזאת. עד שזירת הקרב תשתנה, לא התכוונתי לספר על הדונגל לאף אחד.
"נראה לי שהם היו ביחד במקרה, בדרך למשהו בעבודה אולי. הכול בסדר, לא קרה כלום. אבל אני מוכרח להגיד שלא חשבתי שטומי הוא הטיפוס שלך. הוא נראה הרבה יותר מבוגר ממך וקצת אם לא אכפת לך שאני אומר בלתי צפוי. לא הייתי משדך ביניכם בתוכנית ריאליטי או בשום דבר בעצם. אפילו לא למשחק פינג פונג."
"אני יודעת למה אתה מתכוון, אבל בוא נאמר שהוא היה אדם שונה מאוד כשהכרנו. תקשיב, אני מעדיפה לא לדבר עליו אם זה בסדר."
"בטח. בואי נדבר עלייך. הז'קט הירוק שלך את מרוצה ממה שהוא תורם לך?"
"כן, מאוד."
"טוב, נמשיך למכנסיים. את מרוצה מזה שהם מתרחבים? זה עלול להסיח את הדעת במקרה של רוח."
"הייתי מעדיפה שהם יתרחבו פחות, אבל אני מרוצה מהחירות שהם מעניקים לי, במיוחד כשאני במנוחה."
"תשובה טובה. עכשיו, אני יודע שאת מרוצה מהדוק מרטינס ומהתספורת שלך, אז נראה לי שכיסינו הכול מבחינת המראה."
"יש לי עוד כמה בגדים בתרמיל. אתה רוצה להעיף מבט?"
"לא, זה בסדר. אמא תמיד אמרה לי לא להציץ בתיקים של נשים, גם אם הן נותנות לי רשות."
"אמא שלך מוצאת חן בעיני."
"למה את לא מאופרת? אני זוכר שתמיד יש לך קצת צבע על הפנים."
"אני לא מתלהבת מזה. טומי התעקש שאני אתאפר. אבל יש לי היסטוריה מורכבת עם איפור עוד מימי התיכון."
"את נראית טוב בלעדיו. שנזמין אוכל?"
שנינו בחרנו סטייק וצ'יפס, ואמילי הוסיפה כרובית מוקרמת וטבעות בצל. היא הסבירה שהיא לא מפספסת הזדמנות לאכול טבעות בצל, כי היא אוהבת מזונות עגולים עוד מילדותה, כשסבתא שלה פינקה אותה באטריות עגולות. אמרתי לה שאני מחבב מזונות מוארכים, כמו נקניקיות, אספרגוס ונחשי גומי.
"סוכריות זה לא אוכל," היא אמרה.
"מה שנכון נכון," עניתי. "אם ככה, אני מחליף אותן בנקניקיות עוד יותר ארוכות."
אחרי שאכלנו הזמנתי עוד שני משקאות, ואנחנו ישבנו ונהנינו מהם והכול נראה מקסים ונעים. בהדרגה השתכנעתי שהיא לא נמצאת שם מטעמו של מק'קוי, וחלקית זה גם לא עניין אותי. היא סיפרה לי איך היא הכירה את טומי ואיך הם הגיעו ללונדון. שאלתי באגביות על העבודה שלו ואם היא אי פעם הצטרפה אליו. היא משכה בכתפיה ואמרה, "לפעמים." לא הרגשתי שהשאלה הלחיצה אותה. ואז שאלתי איפה היא גרה כרגע.
"בשני הלילות האחרונים ישנתי במלון גרנד סאפרון, ליד האלפנט אנד קאסל."
"את נשארת שם גם הלילה?" שאלתי.
"לא, זה בדיוק העניין, גארי. נגמר לי הכסף והתכוונתי לשאול אם אני יכולה לישון אצלך קצת, עד שאעמוד על הרגליים."
רציתי להגיד, "את יכולה להישאר לנצח, בחינם", אבל התאפקתי.
"אין לך משפחה או חברים שאת יכולה לגור אצלם?" שאלתי.
"לא ממש, ובכל מקרה טומי יפקח עליהם עין. בעצם, זאת בעיה שהוא יודע עליך. אולי אני אשאל את אבא שלי אם אני יכולה לגור אצלו קצת בברייטון."
"חשבתי שאתם בנתק."
"כן, אבל קשה לי להאמין שהוא יסרב."
האפשרות שהיא תבחר מקום לינה אחר הבהילה אותי.
"תקשיבי, אני אשמח אם תהיי אצלי בינתיים. יש לי שלושה מנעולים בדלת - כן, שלושה - ולשכנה שלי יש כלב אכזרי שהיא בטח תשמח להשאיל לנו לכמה ימים. באמת, אני אשמח לעזור."
דמעות עלו בעיניה של אמילי. לא קלטתי עד כמה היא מותשת ונואשת.
"זה מתאים לך?" שאלתי.
היא הנהנה והניחה יד על הזרוע שלי.
"תודה," היא לחשה, משכה באף וחייכה.
"זה בסדר אם אני אגמור קודם את הפיינט?" שאלתי. "הבירה מרעננת מאוד."
"תשתה כמה שאתה רוצה. אני אוהבת לשבת כאן," היא ענתה ושיגרה אלי את החיוך המלבב ביותר שחייכו אלי מימי.
נשארנו עוד שעתיים בערך, והיא לא דיברה על ברנדן או על דונגלים או על "הפרשה" אפילו פעם אחת.
נכנסנו לבניין שלי מהכניסה המערבית, מכיוון הרחוב הראשי של פקהאם, הרחק ממגרש החניה ומהמדרגות. אמרתי לאמילי שתחכה ועליתי לבדוק אם השטח פנוי. הוא היה פנוי, וסימנתי לה שתעלה ותצטרף אלי.
כשנכנסנו לדירה, אמילי החמיאה לי על החור שאני גר בו, וזה היה נחמד מצדה. רוב האורחים שלי נהנו להגיד לי כמה הדירה מחורבנת. אחר כך עשיתי הצגה שלמה מחיפוש שק השינה ופרישתו על המיטה במקום הפּוך.
"באמת שאת מוזמנת לישון במיטה. עדיף שאני אתכסה בפוך הוא גם ככה קצת מטונף."
היא פיהקה בהתנצלות וחיבקה אותי מכל הלב. לשיער שלה היה ריח של מרציפן ואדמה תחוחה, נעים אבל בהחלט זקוק לחפיפה.
"יפריע לך אם אני אלך לישון כבר עכשיו?" היא שאלה. "יש לי הרגשה שאני אישן כמו שצריך בפעם הראשונה בשלושה ימים."
"תרגישי חופשי," עניתי, והיא פיהקה בדרכה לחדר השינה.
לא ישנתי טוב בלילה. ציפיתי שטומי ידפוק בדלת בכל רגע. חוץ מזה, העובדה שנערת חלומותי נמצאת תחת קורת הגג שלי אבל מחוץ להישג ידי העכירה את שלוותי. ממקומי באחורי הדירה שמעתי צלילים שונים מבחוץ יותר רעש של מכוניות, פעילות אנושית ומדי פעם תנשמת מרוחקת. הכי גרוע היה שאמילי השאירה את האור בחדר השינה דולק, כך שהוונטה ייללה כמו מכסחת דשא מקולקלת. לא היו לי לב או אומץ לדפוק בדלת ולהפריע לה.
בסביבות שתיים בלילה חיממתי לעצמי ציר בקר, כדי להימנע מקפאין וכי התחשק לי משהו בשרי. כששתיתי אותו, עלה בדעתי שאני צריך למחוק את האזכורים של אמילי בדונגל. רק ברנדן ידע מה נמצא במסמך, והוא מת. למיטב הבנתי, אמילי השתתפה בעבירות בתום לב ולא ידעה על השחיתות הגדולה.
חמקתי החוצה בחלוק כדי להוציא את הדונגל ממקום מסתורו הבוצי. כשיצאתי מחדר המדרגות, שמתי לב לדמות שנשענה על עץ ליד הגדר הנמוכה ולטשה מבט במגרש המשחקים. הדמות החזיקה נר דולק ביד אחת וסוככה על הלהבה ביד השנייה. לא היה חשוך במיוחד הרחוב והשיכון הפיצו זוהר מעורפל על פני כל השטח אבל בגלל האפלולית מתחת לעץ לא הצלחתי לזהות את הפולש הלילי.
התגנבתי בחשאי מאחורי שתי מסחריות לבנות כדי לשפר את זווית הראייה, ובתוך כך בעטתי בטעות בפחית בירה ריקה, שקרקשה והתגלגלה מתחת לאחת המכוניות. הסתכלתי לעבר הדמות וראיתי שהיא מכבה את הנר בנשיפה חדה. קפאתי במקומי כשכל גופי מלבד הראש מוסתר מאחורי המסחרית. הרגשתי שהדמות מביטה בי ותהיתי אם כדאי לי לרוץ בחזרה לחוף המבטחים של דירתי.
כעבור דקה בערך ראיתי את הדמות מדליקה את הנר מחדש ויוצאת אל השטח הפתוח. ניצלתי את ההזדמנות והתכופפתי כדי להתחבא טוב יותר. המשכתי בשפיפה לאורך שורת המכוניות החונות, וכעבור חמישה עשר מטר בערך יצאתי אל כביש השירות. הפולש היה כפוף עכשיו מעל עמוד הנדנדה, וממקומי שמעתי קול שמלמל, כמעט שר, את המילים, "סליחה, סליחה. בבקשה, סליחה."
זאת היתה גרייס, ושמעתי שהיא בוכה.
נשארתי במסתור שלי עד שראיתי אותה חוזרת לבניין ונבלעת בחדר המדרגות. הרגשתי שפלשתי לרגע פרטי. הוצאתי את הדונגל וחזרתי הביתה. לבסוף העייפות הכריעה אותי ונרדמתי. בחלומי, טומי הכה אותי מכות רצח באבטיח ענקי, בזמן שאמילי ולאסו עמדו וצפו מן הצד.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
