הפרקים הקודמים:
בנות הספיר - חלק ראשון
בנות הספיר - חלק שני
בנות הספיר - חלק שלישי
בנות הספיר - חלק רביעי
בנות הספיר - חלק חמישי
בנות הספיר - חלק שישי
בנות הספיר - חלק שביעי
בנות הספיר - חלק שמיני
בנות הספיר - חלק תשיעי
בנות הספיר - חלק עשירי
בנות הספיר - חלק 11
בנות הספיר - חלק 12
בנות הספיר - חלק 13
-37-
מישלין
מישלין התפללה שיהרגו אותה ראשונה.
היא הובאה בלילה הקודם במשאית מהכלא אל טיר נסיונל, מטווח הירי הלאומי שמצפון מזרח לעיר. הגרמנים הפכו את מתקן האימונים הצבאי לשעבר לאתר הוצאה להורג, וכשראתה אותו, ידעה שאין דרך חזרה.
בסופו של דבר היא סיפרה להם את האמת או לפחות חלק ממנה. "אני," ענתה בתשישות כששאלו אותה מי עומד בראש קו הספיר, שהרי מי יאמין שצעירה בת עשרים ושלוש ניהלה את כל המבצע הזה? צלעותיה נשברו מהמכות, וכל נשימה עלתה לה בייסורים. הם גילחו את ראשה, הפשיטו אותה מהתלתלים שהיו מקור גאוותה. היו גם מעשי תועבה אחרים שהדחיקה מתודעתה, כאלה שירדפו אותה כל ימיה או לפחות בימים המעטים שנותרו לה. להפתעתה, הם הרשו לה לשמור על גלימתה הכחולה, שאותה לבשה כעת כשריון, כאילו בכוחה להגן עליה מפני הכאב שהקיף אותה מכל עבר.
משום שנכלאה בתא נטול חלונות לא יכלה לדעת מה השעה, אך היא ידעה שעברו כמה שעות עד ששמעה חריקה מבחוץ, וסוהר נכנס כשהוא נושא מגש בידיים רועדות. היו עליו פרוסת לחם שהיתה מעופשת רק מעט וכוס תה אמיתי. היא התבוננה במזון בחשדנות. האם הוא מורעל? ואז בלעה את הלחם, רעבה מכדי שיהיה לה אכפת.
הסוהר התבונן בה מקרוב. האם חשב שתנסה לברוח? "אני מכיר אותך," לחש. "את ספיר." אם כן, הגרמנים יודעים את שם הקוד שלה. היא לא באמת הופתעה. "אחי היה אחד הצרפתים שעזרו לכם בגבול." מישלין הרימה את ראשה ונתנה לתקווה קלושה לחלחל ללבה. אולי הסוהר הוא בעל ברית.
"יש סיכוי לברוח?"
הסוהר נענע בראשו. "בלתי אפשרי, אני חושש. אני יכול לנסות להעביר הודעה החוצה, אבל אף אחד לא יצליח לשחרר אותך."
הוא עמד והמתין בסבלנות בשעה ששתתה את התה החם, שצרב את שפתה הסדוקה. כשסיימה, רכן לקחת את המגש. "אחיך כאן," לחש. לבה של מישלין צנח. היא ידעה שפסקל שיקר כשאמר שמטיאו בגד בה. זאת היתה תחבולה, שנועדה לגרום לה לדבר. עיניו של הסוהר היו נטולות ערמומיות, והבעתו עצובה.
"מתי?" שאלה. "איך?"
"הוא נעצר בתחנת הרכבת."
היא קיוותה שאולי יביאו אליה את מטיאו, שישימו אותם באותו התא, אבל הגרמנים היו קרים מכדי לספק נחמה קטנה כזאת. היא לא עצמה עין כל אותו הלילה וכרתה אוזן, אולי תשמע צליל שיעיד על נוכחותו.
לבסוף הביאו אליה את אחיה לעשר דקות. הוא הוכה קשה יותר ממנה, ופניו היו עיסה מדממת. "הם רצו את השמות של כולם," הצליח לומר מבעד ללסת כה נפוחה, שהיתה בטוחה שהיא שבורה.
"נתת להם אותם?" שאלה.
הוא נראה מופתע. "לא, ברור שלא."
"פסקל אמר שאתה הבוגד."
"לעולם לא הייתי עושה את זה."
מישלין ידעה עכשיו בוודאות גמורה שהוא אינו הבוגד. "פעלת יפה. אני מצטערת שפקפקתי בך."
מבעד לכאב, ראתה שפניו מתבהרות. "העלינו את לילי וג'ורג'י לרכבת." גם עכשיו, אחרי כל מה שעבר, אחיה חושב על האישה ההיא. מישלין קיללה אותה בלבה.
"מה עם האנה?"
הוא נענע בראשו בעצב. "אני חושב שגם היא נעצרה בתחנה, אבל אני לא יודע בוודאות." מישלין דמיינה את האנה וביקשה את סליחתה. העובדה שלא קיימה את הבטחתה להוציא אותה מבלגיה היתה החרטה השנייה בגודלה בחייה.
"והאחרים?"
"אינם, עוד לפני שעצרו אותי. נעצרו או נמלטו כשפשטו על בתי המסתור." שבוע אחד. זה כל מה שנדרש כדי שהרשת כולה תקרוס.
מחשבה מטרידה החלה לכרסם בה. "טיאו, הגרמנים אמרו שמישהו אחר בגד בנו מלבד פסקל, מישהו בכיר. זה לא היית אתה וזאת לא הייתי אני, והאדם היחיד שנותר..."
"האנה," השלים מטיאו במקומה. "האנה לעולם לא היתה בוגדת בנו."
היא בלעה את ספקותיה. "אני מניחה שלעולם לא נדע."
"הם יהרגו אותנו."
"כן." היא לא הכחישה. הגרמנים חשבו שהוציאו מהם את כל המידע שיכלו. בלבה גמלה ההחלטה שלא תספר להם דבר נוסף ותיקח איתה לקבר את כל הסודות שנותרו לקו הספיר.
"אני אנסה לשלוח הודעה לקו ולראות אם יש עוד מישהו שיכול לעשות משהו כדי לעזור לנו."
מישלין חייכה לעצמה. מטיאו המתוק, עדיין מחזיק בתקווה. "הרשת איננה," אמרה בעדינות. "אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אבל אני אנסה לשלוח הודעה להאנה, ליידע אותה מה עלה בגורלנו ולתת לה הוראות להמשיך הלאה."
"תמסרי לה שאהבתי אותה, אם תוכלי. הלוואי שהייתי יודע את זה קודם. ותבקשי ממנה לעזור ללילי לטפל בבני."
"בנך?" חזרה אחריו, לא בטוחה ששמעה נכון.
"כן, ג'ורג'י הוא הבן שלי," אמר, ואור הבליח לרגע בעיניו. "לילי סיפרה לי רק לפני כמה ימים."
"המשפחה שלנו תמשיך להתקיים." כל כך הרבה זמן הניחה שהם יהיו האחרונים, אבל עכשיו נגלה לעיניה נצנוץ קלוש באפלה, כמו אורות של רכבת מתקרבת.
כעבור כמה דקות הדלת נפתחה שוב, והסוהרים נכנסו לקחת את מטיאו.
היא חיפשה את המילים המתאימות למה שעלולה להיות פגישתם האחרונה. היא ראתה את הדמעות בזוויות עיניו כשהובילו אותו משם.
למחרת בבוקר אותו סוהר הביא לה אוכל בשתיקה במבט עגום. מישלין תמיד חשבה שלנידונים למוות מגישים ארוחה אחרונה משובחת, אבל כאן הם קיבלו רק פרוסת לחם נוספת. היא לא אכלה אותה. מה הטעם לאכול אם ממילא היא עומדת למות? היא הדפה אותה הצדה. "תן אותה לאסיר אחר." זה היה הדבר האחרון שהיה לה להציע.
"הלוואי שהיה משהו נוסף שיכולתי לעשות," אמר בקול נמוך.
"יש. אני צריכה לשלוח הודעה." הסוהר היסס, ולרגע מישלין חשבה שיסרב. הוא סגר את דלת התא והתרחק. כעבור כמה דקות חזר עם פיסת נייר ועיפרון. "את חייבת למהר." פניו היו חיוורות. "באים לקחת אותך עכשיו." מישלין שרבטה את ההודעה במהירות ומיענה אותה להאנה, בכתובתה של בת דודתה לילי, שם חשבה שיהיה הסיכוי הטוב ביותר למצוא אותה.
אך לפני שהספיקה למסור לו אותה, הוא נס מהתא, מבועת פן ייתפס בעודו עוזר לה. תקוותיה נגוזו. אחרי הכול, היא לא תצליח להעביר הודעה להאנה. היא תחבה את פיסת הנייר לגלימתה הכחולה, שהיתה מונחת מקומטת בפינה.
ואז הם באו, לקחו אותה מתאה והובילו אותה לחצר שמאחורי הכלא. עמודי ההוצאה להורג ניצבו במרחק מטר זה מזה. הילות אדומות, שאיש לא טרח לקרצף, הכתימו את האדמה תחתיהם.
לאחד העמודים כבר היה כבול מטיאו.
"מישוּ," אמר והצליח לחייך אליה. היא דמיינה שהם שוב בקנטינה, מתכננים מבצע.
מאחורי חיוכו היא ראתה את הפחד וניסתה למצוא מילות נחמה. "פעלת יפה, אח גדול," אמרה, וקולה נסדק. "אמא ואבא היו כל כך גאים בך."
הוא נענע בראשו. "את, מישוּ, את תמיד היית הטובה משנינו."
כיתת היורים התמקמה במקומה. סוהר ניגש אליהם עם כיסוי עיניים. מטיאו הרים את ידו בסירוב. "אני רוצה למות כשאני צופה בזריחה."
מישלין הושיטה את ידה לגעת בו, אך אצבעותיה לא הגיעו אליו. "תסתכל עלי," ציוותה בתקיפות. היא הביטה עמוק לתוך עיניו בניסיון להרחיק אותו משם, והמהמה שיר ערש שאמם שרה להם בילדותם כדי להפיג את עצבונו ואת כאבו.
היא הושיטה יד פעם נוספת, ומטיאו, בשארית כוחותיו, הרים את ידו כך שאצבעותיהם ליטפו אלה את אלה. ואז צנחה זרועו ברפיון לצד גופו. "אני חושב שאמא ואבא מחכים לנו."
נשמעה ירייה, ועיניו התרחבו. "לא!" היא זעקה בניגוד לרצונה ושנאה את עצמה על הסיפוק שהעניקה לגרמנים. מטיאו גנח בפעם האחרונה, וידו רפתה. הוא כמו נותק מגופו, שנראה שייך לאיש זר. באותו רגע ידעה שהוא איננו. רק אז הרשתה לעצמה לפלוט יבבה אחת.
מישלין נותרה לבדה במטווח שבו הוצאה להורג אדית קאוֵול, האחות הגיבורה שהצילה טייסים רבים במלחמה הגדולה. היא ידעה אז שהרוויחה את מקומה בהיסטוריה. היא רק קיוותה שהזמן ישפוט אותה לחסד.
היא נשאה את עיניה, בידיעה שמטיאו הלך לפניה והוא שם, קורא לה לבוא הביתה. היא ראתה כעת את היעד של הרשת מעבר לפירנאים, את הגבעות הירוקות, כה קרובות עד שיכלה לגעת בהן.
כל זה היה כדאי. לילי ובנה, בנו של מטיאו, שרדו. הם בנו רשת חזקה ועמידה, שתשתקם. יש אחרים שימשיכו להילחם. העבודה האמיתית, הבינה כעת, לא היתה המשימות שביצעה בעצמה, אלא הכשרתם של אחרים שיוכלו לשאת את הלפיד אחריה. הם היו כמו כוכבי שביט, וכוכבים חדשים יבואו אחרי שידעכו אל תוך החשיכה. מישלין לא האמינה באלוהים, אך ברגעים האחרונים האלה חשה בוודאות גמורה שקיים דבר מה גדול ממנה.
כשהרובים הורמו, היא נשאה את עיניה אל השמים הבוהקים וראתה אז את כל החיילים שהצילו, ואת אלה שנכשלו בהצלתם, צועדים לקראתה כצבא אדיר שבא לקחת אותה הביתה.
-38-
האנה
האנה עמדה לבדה על רציף סאותהמפטון וצפתה במפגשי האיחוד של הזרים סביבה. היא הרגישה שעצמותיה שבירות, וכל חלק בגופה כאב. החיים הרגילים היו צעקניים מדי, מוארים מדי. אפילו בקרב ניצולים אחרים היא הרגישה שונה ובודדה. האם אי פעם תשתלב שוב במקום כלשהו?
עברה כמעט חצי שנה מאז שראתה את בת דודתה בפעם האחרונה. התמונה האחרונה שזכרה מהתחנה היתה של הגרמנים הסוגרים על מטיאו בעודו נושא את ג'ורג'י. בלי לחשוב, היא צרחה כדי להסיח את דעתם ולהרחיק אותם משם והצליחה. הגרמנים התנפלו עליה, והרכבת יצאה לדרך כשלילי וג'ורג'י עליה. היא לא הצליחה לראות מעבר לכתפיהם הגבוהות של השוטרים אם מטיאו נעצר. אף על פי שלא התנגדה, אחד מהם הרים אלה וחבט ברקתה חבטה מחרישת אוזניים, שאחריה הכול החשיך.
היא התעוררה בברנדונק, אותו מחנה מעצר שלילי הוחזקה בו. האירוניה לא נעלמה מעיניה: הן החליפו מקומות, וכעת היא כאן, ואילו לילי חופשייה. לא נותר איש שיציל אותה. מאסיר אחר שמעה שמישלין ומטיאו הועמדו בפני כיתת יורים. לילי וג'ורג'י נמלטו מבלגיה, כך לפחות קיוותה. היא היתה לגמרי לבדה והשלימה עם העובדה שתמות במחנה. לא הגיע לה גורל טוב יותר אחרי כל מה שעשתה.
ואז, באופן בלתי סביר, לאחר חמישה חודשי מאסר, היא נקראה למשרד המפקד. כשהלכה לשם חששה מפני הגרוע מכול. "את משוחררת," אמר המפקד בחריקת שיניים, זועם בבירור על אובדן של אסירה.
הוא נתן לה בגדים מיד שנייה והושיב אותה במכונית, שנסעה לאנטוורפן והורידה אותה ברציף, באותו מקום שבו ירדה מהאונייה ופגשה את לילי כשהגיעה לראשונה לבלגיה. זה היה כאילו חייה אופסו, ודבר מכל זה לא קרה מעולם.
כמובן, הכול קרה באמת. האנה איבדה במחנה כמעט שליש ממשקל גופה, ויציבתה, שהיתה זקופה פעם, נעשתה שפופה. צלקות מסוימות מהמחנה לעולם לא יגלידו. אבל היא היתה כאן עכשיו. חופשייה.
"האנה!" בת דודתה התקרבה אליה כעת על הרציף בלונדון, כשג'ורג'י נגרר אחריה. לרגע חששה האנה שהיא עדיין נוטרת לה טינה, אבל לילי השליכה את עצמה לזרועותיה, וכל זכר למה שקרה בעבר נעלם כלא היה.
האנה צעדה לאחור כדי להביט בג'ורג'י, שעמד לצד אמו. עבר כל כך הרבה זמן מאז פגישתם האחרונה, שהיא חששה שתיראה כזרה בעיניו הצעירות. אבל הוא הרים אליה את זרועותיו. "טנטה האנה!"
היא התכופפה וחיבקה אותו. "כל כך גדלת!"
ואז הזדקפה וחיבקה את לילי פעם נוספת. "איך הגעת לכאן?"
"הצלחתי לצאת מבלגיה ולהיכנס לצרפת החופשית עם התעודות המזויפות שמטיאו נתן לי. היה טייס בריטי שניק טיפל בו פעם." קולה נשבר כשהגתה את שמו של בעלה. "יצרתי איתו קשר דרך הקונסוליה הבריטית במרסיי, והוא עזר לנו. ביקשתי ממנו לעזור גם לך, אבל הוא לא היה יכול לעשות דבר." האנה עצרה את נשימתה, המתינה שלילי תשאל על הנסיבות שהובילו לבסוף לשחרורה, והוקל לה כשלא עשתה זאת.
"הכול בסדר. אנחנו כאן עכשיו, וזה מה שחשוב. אבל מישלין..." דמעות נקוו בעיניה כשחשבה על חברתה.
עיניה של לילי התרחבו בהבנה. "היא איננה, נכון?"
"כן."
"אני מצטערת. אני יודעת שהיא היתה חברה טובה."
"היא היתה יותר מזה. היא הצילה את כולנו."
לילי הנהנה. "אני יודעת שהיא היתה אישה יוצאת דופן וכמה היא היתה חשובה לך. אנחנו חייבים לה את חיינו, כולנו."
"גם מטיאו איננו."
לילי הצמידה את ממחטתה לשפתיה, כשדמעות עלו בעיניה. אבל היא לא נראתה מופתעת, עמוק בפנים כבר ידעה. "כל כך הרבה מוות. האם הם גילו לבסוף מי היה הבוגד?"
האנה היססה. שקרי לה! צרח קול בתוכה. היא זה עתה התאחדה עם בת דודתה ולא רצתה להרוס הכול שוב. אבל השקרים הסבו להן כל כך הרבה כאב. היא לא יכולה לעשות זאת שוב. האמת היתה מתנה, שנמנעה מכל כך הרבה אנשים.
היא היתה חייבת לומר זאת עכשיו אם ברצונה לפתוח בחיים חדשים, חופשיים ממשקעי העבר. "זאת הייתי אני."
האנה עדיין חשה את הצריבה בעיניה כשיצאה מהקנטינה באותו יום. סירובה של מישלין לעזור לבת דודתה הכלואה פגע בה. האנה הצטרפה למאבקם, סיכנה הכול למען מישלין והרשת היקרה שלה. אבל בסופו של דבר היא לא היתה חשובה מספיק למישלין כדי לזכות בעזרה.
האנה לא יכלה להניח ללילי להישאר בידי הגרמנים. היא היתה חייבת לעשות משהו. היא תמצא דרך לעזור לה בעצמה. אבל איך? היא לא הכירה איש בבריסל מלבד משפחתה של לילי וכמה חברים ברשת.
ואז נתקלה בפסקל ברחוב. "חבל על בת דודתך," אמר, והיא לא היתה בטוחה אם הוא מדבר על מעצרה או על משהו אחר. "כמובן, אני יכול לעזור לך."
האנה הביטה בו בספקנות. היא פגשה את איש המחתרת, שהיה פעם כומר, רק פעמים ספורות בקנטינה. הוא בטח שמע במקרה את שיחתן. מדוע הוא מציע עזרה עכשיו? "תודה, נחמד מאוד מצדך, אבל מישלין תעזור."
"מישלין? נו, באמת. אכפת לה רק מהרשת, לא מבת דודתך." פסקל תמיד נראה כל כך נאמן למישלין, אבל עכשיו הבוז שלו הציץ מבעד למסכה. "האמת," הוסיף בנימה קונספירטיבית, "שהיא מתעבת אותה." זה היה נכון, נאלצה האנה להודות, אם כי רק בינה לבין עצמה. מישלין שנאה את לילי על שפגעה באחיה. לא רק שהיא לא רצתה לעזור לה, אלא שהיתה שמחה לראות אותה נעלמת.
ועדיין, האנה התרעמה כשפסקל אמר זאת. "זה לא עניינך."
נראה שפסקל הבין שהרחיק לכת, והוא הרים את ידיו ועשה צעד לאחור. "מישלין לקחה על עצמה יותר מדי. היא מסכנת את עצמה ואת האחרים. בכל מקרה, אם תרצי לחלוק רק מעט מידע, אולי אוכל למצוא לך במחנה איש קשר, שיוכל לעזור לבת דודתך."
"מידע?"
"דברים שמישלין סיפרה לך. היא סומכת עלייך ונותנת לך יותר גישה מלרוב האנשים. מידע כזה יכול להיות בעל ערך לגרמנים."
"לבגוד במישלין? לא, לעולם לא."
"לא, ברור שלא. אבל את צריכה לדאוג לאינטרסים שלך. ושל בת דודתך." האנה ידעה שמוטב לה לא לסמוך על פסקל, אך כשהתרחק, מילותיו הדהדו באוזניה.
לאחר שנפרדה מפסקל וחזרה לביתה של לילי, המשיכו מילותיו להתרוצץ בראשה: רק מעט מידע... לעזור לבת דודתך. מישלין לא תעזור, אולי מפני שאינה רוצה ואולי מפני שאינה יכולה. אם לילי תישאר במחנה, גורלה יהיה נורא. האנה היתה חייבת לעזור. לא נשארו לה עוד אפשרויות.
היא הפכה את הרעיון בראשה כשעלתה במדרגות לחדרה. היא לא הכירה את פסקל היטב, והאופן הדו פרצופי שבו דיבר על מישלין גרם לה להסס לתת בו אמון. אילו רק היה מישהו אחר...
עיניה נדדו אל הציור שעל הכן, שמעולם לא מסרה, והיא חשבה על גרופנפיהרר הלם. אבווהר, נכתב על כרטיסו. מודיעין. היא היתה בטוחה שיתעניין לשמוע את מה שהיא יודעת.
האנה הרימה את הציור ומיהרה לצאת מהבית. כשהתקרבה לביתו המפואר של הגרמני, עצרה בבת אחת. היא עומדת לבגוד במישלין ובקו הספיר והיא שנאה את עצמה על כך. אבל לילי נעצרה בגללה, וחובתה הראשונה היתה לבת דודתה. הרשת לא עזרה ללילי, ואכזבה אותה.
היא דפקה בדלת והופתעה כשהלם פתח אותה בעצמו, ולא משרתת.
"פראו אבלס," אמר. נראה שלא היה מודע לכך שבת דודתה, שבשמה השתמשה האנה בפגישתם הקודמת, נעצרה. "איזו הפתעה נעימה."
"אני מצטערת שהגעתי ללא הודעה מוקדמת."
"כלל וכלל לא. חשבתי ששכחת אותי." הוא הצביע על הציור. "הוא גמור?"
"כן," היא מסרה לו אותו בהיסוס.
"יש לך עוד ציורים למכירה?"
"לצערי לא. אבל אוכל לצייר ציור לפי הזמנה. קיוויתי לדבר איתך גם על עניין אחר."
"מה העניין?" הוא נראה מבולבל.
"בת דודתי נמצאת בברנדונק."
"חייה של יהודייה אחת אינם מענייני," הוא גיחך.
"יש לי מידע," אמרה. "מידע על פעולות של המחתרת ועל חילוץ טייסים שיכול להיות שימושי עבורך." כמובן, היא לא התכוונה לבגוד ברשת. היא תמסור לו רק פרט מידע קטן, מיושן או חסר תועלת, כדי שיחשוב שהוא מקבל דבר מה בתמורה לשחרורה של לילי. "אני יכולה לספר לך משהו עכשיו, כהוכחה של רצון טוב. ואחרי שבת דודתי תשוחרר, אספר לך הכול," שיקרה.
הוא צחק. "את חושבת שאני טיפש? אני יכול עכשיו לעצור אותך, לענות ולחקור אותך כדי לגלות מה את יודעת." קדימה, דרבנה אותו האנה בלבה. אחרי כל מה שקרה, לחירותה היה ערך מועט כל כך. אבל אם תיעצר, היא לא תוכל לעזור ללילי. לעומת זאת, אם תדבר, אפילו רק קצת, אולי תוכל לשחרר את לילי ומשפחתה.
כמה היתה רוצה להתייעץ עם מישלין לפני שתפעל. אבל מישלין לא היתה כאן. ולא היו בידיה את כל התשובות. היו לה אינטרסים משלה.
האנה פנתה אל הגרמני והחלה לדבר, מקווה שלא עשתה את הטעות הגדולה בחייה. "יש רשת," היא פתחה בזהירות.
"את זה אנחנו כבר יודעים," הוא קטע אותה בחוסר סבלנות. "ואנחנו יודעים על האישה שמנהלת אותה, מישלין. איפה היא עכשיו?" הוא שפשף את ידיו זו בזו בעליצות, כמו מכשפה חמדנית.
"היא יצאה לחלץ טייס פצוע."
"היא כבר עזבה?" בעיניו היה ניצוץ מטריד. היא שמה לב שהוא לא שאל מה יעדה וחששה שהוא כבר יודע.
"אני לא יודעת."
"זה כל מה שיש לך לספר לי?" הוא שאל, וכעס החל לחלחל לקולו. "את בוודאי לא מצפה שאעזור לבת דודתך רק בתמורה לזה."
"אני חושבת שהיא כבר יצאה לדרך. אולי היא עצרה במחנה..." האנה הבינה שאמרה יותר מדי.
"המחנה הזה, איפה הוא?"
האנה היססה. היא לא יכלה למסור הכול. אבל הגרמני לא יעזור לבת דודתה אלא אם כן תגלה לו עוד. היא נשמה עמוק. "ביער סנזיי. זה כל מה שאני יודעת. תעזור לבת דודתי עכשיו?"
"כן, כן, כמובן," אמר הגרמני, אף שנימת קולו רמזה שאין לו שום כוונה לעשות זאת. הוא סגר את הדלת, והאנה מיהרה להסתלק.
היא נתנה לגרמני רק כמה פיסות מידע. היא לא ידעה שפסקל עובד איתם ושהמידע שלה ישלים את מה שכבר היה בידיהם לכדי תמונה מלאה שתפיל את כל הרשת, כולל מישלין עצמה.
רק מאוחר יותר, כשמישלין סיפרה לה שפסקל הוא הבוגד ושראתה אותו עם קצין גרמני בבית הקפה, היא הבינה את הקשר ביניהם.
ובסופו של דבר, הגרמני לא עזר ללילי כלל. במקום זאת, בקשתה של האנה משכה תשומת לב אל בת דודתה במחנה והביאה לכך שנידונה לגירוש מוקדם מהצפוי.
לילי בהתה בה בדממה, המומה. "אני לא מבינה."
"מישלין לא רצתה לעזור לי, אז הלכתי לחפש עזרה בשבילך בעצמי." הבוגד שהם חיפשו היה למעשה היא. האנה עצמה. היא היתה כל כך נואשת לעזור ללילי בכל מחיר. האויב היה זקוק לפתח, וכשהיא פתחה מעט את הדלת, ניצל את חולשתה ללא היסוס. "עשיתי עסקה עם קצין גרמני, שאתן לו קצת מידע בתמורה לשחרור שלך, לפני שמישלין הסכימה לעזור. הייתי נואשת. אבל זה חזר אלי כמו בומרנג, בגלל זה הכול קרס. אני כל כך מצטערת. לא התכוונתי שכל זה יקרה."
"הצלת אותנו. הצלחת."
"איך את יכולה להגיד את זה? את נעצרת בגללי. מישלין ומטיאו מתו בגללי."
"אנחנו עומדים כאן, לא?" זה היה נכון ששלושתם ניצלו. אבל האם המחיר לא היה גבוה מדי?
למעשה הבגידה הצילה גם את חייה שלה. כשמפקד המחנה העניק לה חנינה, היא ראתה הדף והיתה המומה: החתימה בראשו היתה חתימתו של גרופנפיהרר הלם. "עבור שיתוף פעולה עם הרייך", זאת היתה הסיבה לשחרורה. בחילה עלתה בה. אם תקבל את עזרתו, תיזכר לנצח כבוגדת. לרגע שקלה למות במחנה ולא לקבל את החנינה הזאת. אבל זאת היתה ההזדמנות היחידה שלה לחופש, ובעצם לא ניתנה לה בחירה.
מחשבותיה נדדו לפעם האחרונה שראתה את מישלין לפני שנעצרה. היא היתה צריכה לספר לה את האמת אז, אבל לא היתה מסוגלת להודות שבגדה ברשת.
"הגיעה משהו בשבילך," אמרה לילי פתאום ושלפה חבילה מתיקה. האנה לא האמינה למראה עיניה. איך מישהו ידע שהיא מגיעה לאנגליה, קל וחומר איפה למצוא אותה? היא בחנה את התווית. היא היתה ממוענת אליה לכתובת ביתה של לילי בבריסל והועברה ללילי באמצעות שגרירות בלגיה בלונדון. "הנספח שעזר לי לצאת מצרפת קיבל את זה ושלח לי."
האנה קרעה את האריזה. "אוי!" קראה. בפנים היתה הגלימה בצבע ספיר, שמישלין עטתה כמעט תמיד. היא הרימה אותה לאפה ושאפה את הריח המוכר. סביב הצווארון היה מעט דם יבש, שהעיד על הייסורים שמישלין ודאי סבלה.
מעטפה קטנה נפלה מהגלימה ורפרפה ארצה. האנה כרעה והרימה אותה. היא זיהתה את כתב היד המוכר. המעטפה עדיין היתה חתומה, בחותמת דואר מלפני חודשים. היא קרעה אותה, ובפנים מצאה פיסת נייר, שמסר שורבט עליה ברעד בעיפרון לא מחודד.
האנה,
מטיאו ואני נעמוד מול כיתת היורים בקרוב. תמשיכי להפעיל את קו הבריחה. תגרמי להם לשלם, לכל אחד ואחד מהם.
כמו כן, אחי רצה שתדעי שאותך הוא אהב.
תעזרי ללילי לטפל בבנו.
ספיר
דמעות זלגו על לחייה של האנה הכתימו את הנייר ואיימו למרוח את הכתוב. "מה קרה?" נבהלה לילי. האנה, שלא היתה מסוגלת לדבר, העבירה לה את הנייר. גם עיניה של לילי התמלאו דמעות.
בנות הדודות עמדו דוממות וחלקו את תחושת האובדן. ואז נע משהו ביניהן; ג'ורג'י החל לאבד את סבלנותו. "אמא, אני רעב," אמר. הן צחקו יחד למשמע הפזמון המוכר. אמנם הן איבדו כל כך הרבה, אבל צורכי ההווה לא הותירו זמן להתאבל.
"את מוכנה?" שאלה לילי. "יש לי דירה, ואת יכולה לגור איתנו עד שנוציא לפועל את הנסיעה לאמריקה. נוכל לחיות שם את החיים שתמיד רצית."
האנה היססה. היו לה את כל הסיבות בעולם להמשיך עכשיו הלאה.
לבסוף דיברה. "לא." מילותיה האחרונות של מישלין הדהדו בראשה: תגרמי להם לשלם, לכל אחד ואחד מהם. היא שקלה להישאר רק לזמן מה כדי לנוח. אבל ככל שתישאר כאן יותר, כך יהיה קשה יותר לעזוב, ואם תתמהמה, אולי לא תעזוב כלל. לא, היא חייבת לעזוב עכשיו. נראה שהעבר לעולם לא ישחרר את אחיזתו, כמו טביעת אצבע בבטון רטוב, שאי אפשר למחוק.
"מישלין רצתה שאמצא את כל מי שבגדו ברשת ואדאג שהם ישלמו. אני חייבת לחזור." בתחילה חשבה האנה שמישלין התכוונה שעליה לנקום באלה שבגדו בהם. עכשיו הבינה שכוונתה היתה אחרת לגמרי. האנה תמלא את השליחות שהוטלה עליה. היא תחזור לבלגיה ותנהל את קו הבריחה עד שאחרון הטייסים יישלח הביתה.
"אבל את לא יכולה פשוט לחזור, לא אחרי שסיכנת הכול כדי לצאת. הכול יהיה לשווא."
"אני יכולה. אני חייבת. זה לא היה לשווא. את וג'ורג'י בטוחים. אני אחזור, ברגע שאסיים את המשימה."
לילי נראתה ספקנית. היא ראתה יותר מדי אנשים שלא חזרו כפי שהבטיחו. לרגע היה נדמה שהיא עומדת להתווכח. "אני מבינה. אבל את בטח לא חייבת ללכת מיד."
האנה שקלה זאת. היא לא יכולה פשוט להסתובב ולעלות בחזרה לאונייה. היא תצטרך להזמין כרטיס ואולי ליצור קשר עם הממשלה הבלגית הגולה לפני שתחזור לאירופה. "אני מניחה שיש לי כמה ימים," היא הודתה.
"אם ככה, בואי." לילי הושיטה את ידה. "בואי ננצל כמו שצריך את הזמן שיש לנו."
האנה כרכה את גלימת הספיר של מישלין סביב כתפיה, אחזה בידה של לילי, ויחד החלו ללכת הביתה פעם נוספת.
הערת המחברת
כששמעתי לראשונה את הסיפור האמיתי שעמד מאחורי המבצע לשחרור אסירים מרכבת שהיתה בדרכה לאושוויץ, נדהמתי. והיו לי כל כך הרבה שאלות! מצד אחד תהיתי: היכן מצאו אנשים את האומץ ליזום ניסיון כה בלתי נתפס ומסוכן? ומצד שני, מדוע לא נעשו ניסיונות דומים לעצור רכבות נוספות מבין הרכבות הרבות מספור שנשאו קורבנות מרחבי אירופה למחנות הריכוז? החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפור על האנשים שפרצו לרכבת וגם על האנשים שניצלו.
בכתיבת "בנות הספיר" יצרתי משפחה בדיונית שהועלתה לרכבת: לילי וניק ובנם, ג'ורג'י. רציתי שהם יגלמו את רוחם של האסירים האמיתיים, הורים וילדים, אנשי רפואה ואינטלקטואלים. ואף שבמציאות, שלושת המצילים העיקריים היו גברים מהוועד להגנה יהודית, החלטתי להפוך אותם להאנה, אישה יהודייה הפועלת בשיתוף פעולה עם זרועות אחרות של המחתרת הבלגית, ולחבריה מהמחתרת. כל כך הרבה סיפורים של נשים אבדו בהיסטוריה, מכל כך הרבה סיפורים של נשים התעלמו. מי יודע מה באמת עשו נשים מאחורי הקלעים בלי לקבל את הקרדיט? כמו כן, באמצעות דמותה של סופיה ביקשתי להכיר במצוקתה בימי השואה של קהילת בני הרומה, שלעתים קרובות מאוד לא זוכה לתשומת לב.
נוסף על כך החלטתי לשזור את סיפור החילוץ מהרכבת עם עוד היבט יוצא דופן של המלחמה: קווי הבריחה שפעלו ברחבי בלגיה, הולנד וצרפת, שהפעילים הגיבורים בהם הבריחו באומץ את טייסי בעלות הברית שהופלו אל מחוץ לאירופה, למקום מבטחים. רבים מהמנהיגים ומהמתנדבים בקווים האלה היו נשים אמיצות. הקו שאני כותבת עליו, קו הספיר, הוא בדיוני, אבל נכתב בהשראת קווים אמיתיים, כולל קו השביט.
אם תרצו ללמוד עוד על ההיסטוריה האמיתית ששימשה השראה לספר הזה, אני ממליצה לכם לקרוא את הספרים הבאים: The Twentieth Train: The True Story of The Ambush of the Death Train to Auschwitz מאת מריון שרייבר (Schreiber)א, The Freedom Line: The Brave Men and Women Who Rescued Allied Airmen from the Nazis During World War II מאת פיטר אייזנר (Eisner),אLittle Cyclone מאת איירי ניב (Neave) ו Prisoners Of Breendonk: Personal Histories from a World War II Concentration Camp מאת ג'יימס מ' דים (Deem).
דרישות הסיפור מאלצות לעתים קרובות סופרים לקבל החלטות קשות, הנוגעות לאילו היבטים של ההיסטוריה לשמר ואילו לשנות. כאן, האונייה שעל סיפונה מנסה האנה להגיע לאמריקה מבוססת על סיפורה של סנט לואיס, אך שיניתי את שמה מכיוון שהתאריכים שלי שונים. למעשה סביר יותר שאונייה כזאת היתה יוצאת כמה חודשים קודם לכן, בסתיו 1941, לפני שהאיסור הגרמני על הגירת יהודים נכנס לתוקף. שאלות נוספות נוגעות לסוגיה אם עם שובה לאירופה, היתה האנה מורשית להיכנס לבלגיה ולפעול שם, או שמא היתה מגורשת לגרמניה.
כמו כן, בחריגה מההיסטוריה האמיתית הצבתי את לילי ומשפחתה ברכבת מוקדמת הרבה יותר מהרכבת האמיתית שחולצה. לילי ובני משפחתה מגורשים מזרחה בסוף קיץ 1942, באחד המשלוחים הראשונים, בעוד שבמציאות הרכבת שחולצה היתה הרכבת העשרים, שיצאה באפריל 1943, והגרמנים החלו לגרש יהודים בלגים רק ב 1943.
מיקמתי את לילי ומשפחתה במחנה ברנדונק, בעוד שבמציאות ייתכן שהיו במכלן הסמוכה. הקנטינה שבה ממוקמת מפקדת הרשת בבריסל היתה משכנה לשעבר של האגודה התיאוסופית. וכפי שצוין קודם, בסיפור שלי שיניתי את הזהויות ואת המאפיינים הדמוגרפיים של האנשים שביצעו בפועל את הפריצה ההרואית לרכבת.
הערה היסטורית אחרונה: בספר מטיאו מתאר את איגוד יהודי בלגיה (Association des Juifs en Belgique), הידוע גם כיודנראט, מועצת מנהיגים יהודים במהלך המלחמה, כמשתפי פעולה. אף שכך אפיינו אותם כמה היסטוריונים, לפי דיווחים שונים הם הצילו יתומים יהודים. כך שהתמונה מורכבת מאוד, וראוי לזכור שאין להתייחס לנקודת המבט של דמות אחת כאמת מוחלטת.
השתדלתי, כמו תמיד, לציין היכן קיבלתי החלטה מודעת לסטות מההיסטוריה באופן משמעותי, הן למען הדיוק, הן כדי למנוע רושם של טעות, אך ייתכנו גם מקרים אחרים.
מה שנותר ללא שינוי הוא גבורתם של המתנדבים שהצילו טייסים ושל אלה שניסו לשחרר את הרכבת, כמו גם אומץ לבם של האנשים שניצלו ושל אינספור הקורבנות.
פאם ג'נוף
תודות
בניגוד לספרי הקודם, שנכתב בשעות האפלות ביותר של מגפת הקורונה, "בנות הספיר" נולד בתקופה של תקווה, כשהתחלנו לראות את האור בקצה המנהרה. אני אסירת תודה על השיבה לעולם שבו אנחנו יכולים להתכנס באירועי ספרים, ובו בזמן מודה על הטכנולוגיה שמאפשרת לנו להתחבר מכל קצוות תבל.
יש כל כך הרבה אנשים בעולם הספרות שברצוני להודות להם, ואני חוששת שאם אזכיר חלק מהם, אשמיט אחרים. לחברי הסופרים, למשפיעני הספרים, לבלוגרים הספרותיים, לספרנים ולמוכרי הספרים תודה לכם על כל מה שאתם עושים. ותודה נצחית לקוראים, על שאתם מגיעים שנה אחר שנה ומזכירים לי מדוע אני עושה זאת. אתם נותנים לי את הכוח לקום מוקדם בכל בוקר ובוקר.
זכיתי לעבוד עם האנשים הנפלאים ביותר בעולם ההוצאה לאור במשך יותר מחמש עשרה שנים. אני אסירת תודה מקרב לב לצוות החלומות שלי: הסוכנת הנחושה והחברה הנאמנה שלי, סוזן גינסבורג, והעוזרת שלה והסוכנת הזוטרה, קתרין בראדשו; העורכת המוכשרת והשותפה יוצאת הדופן שלי, אריקה אימרָני, ועוזרת העריכה שלה, ניקול לוּאוֹנגוֹ. ברצוני להודות ליחצנית הסבלנית, המוכשרת והחרוצה שלי, אימֶר פלאונדרס (שיודעת להפוך כל עצירה במסע קידום ספרים ברחבי הארץ לטיול עבורי), וכן לגאוני ההוצאה לאור האהובים שלי, התר פוי, איימי ג'ונס, רנדי צ'אן ורייצ'ל הולר. לכל הצוות בפארק רו, הרלקין, הרפר קולינס והרפר קולינס קנדה, ובמיוחד לקרייג סווינווד, לוריאנה סָצ'ילוטו, מרגרט מרבֵּרי וברֵנט לואיס אני חבה לכם את הקריירה שלי.
תודה חמה ומיוחדת ליחצנית הנפלאה שלי, קתלין קרטר (אני כל כך שמחה שסוף סוף יצא לי לעבוד איתך!) ולעוזרת המדיה החברתית שלי, אָמארה בורסט, על שלימדה אותי כל כך הרבה והחזיקה אותי קצר. תודה ליועצת הספרים הראשית שלי, אנדריאה פֶּסקינד כץ. תודה גם לעורכת הלשון הקפדנית, ונסה וֵלס, ולבודקת העובדות ההיסטוריות, ג'ניפר יאנג. ותודה מיוחדת לחברי מהקולג', אדריאן קוקס, על מומחיותו בנושא בריסל. הערכתי העמוקה נתונה למוניק ולינדה מנדל, שיצרו איתי קשר בדיוק כשהתקרבתי לסיום כתיבתו של הספר וחלקו עמי את החוויה המדהימה של הוריהן ברכבת העשרים (הרכבת ששימשה, בין השאר, השראה לספר זה). כרגיל, כל הטעויות הן שלי בלבד.
העולם שלי לא היה מתנהל או מתקיים בלי ה"כפר" שלי. אהבה ותודה לבעלי, פיליפ, שאחת ממעלותיו הרבות היא היכולת לג'נגל בין הילדים ושבישל כל ארוחת ערב מאז ממשל אובמה הראשון; לאמא שלי, שעוזרת לנו שמונה ימים בשבוע; לאחי ג'יי; לחמותי וחמי, ויין ואן; ולחברותי סטף, אנזי, מינדי ושרה. אני אסירת תודה לעמיתי בראטגרס, למעון היום לכלבים (ברצינות), למערכת החינוך הציבורית המדהימה שלנו ולשטעטל שלי במרכז הקהילתי. לבי ונשמתי נתונים לשלוש המוזות שלי, שכבר אינן כל כך קטנות, שבזכותן כל המסע הזה משתלם.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
