החלקים הקודמים של הספר:
49.
וידה התעקשה להגיע לקיבוץ בשמלתה היפה ביותר שמלה ורודה עם רקמת מגן דוד בחזיתה שערה השחור הארוך פזור ומתוח בקשת ומאוזניה משתלשלים אשכולות ענבים מזהב. תמר ידעה שכל המאמץ מיותר אבל הניחה לה עד שיגיעו לקיבוץ ורק עטפה אותה בסוודר הצמר.
בקיבוץ, כצפוי, הוסרה השמלה, הוסרו העגילים והוסר שמה: וידה נהייתה רקפת. לו יכלה רקפת לתרגם את הרגשתה למילים, היתה אומרת בבירור: הפשטתם לי את הזהות. אבל היא לא ידעה לתרגם, רק מיששה את תנוכי אוזניה העירומים והראתה את פניה המצוברחות לכולם: למטפלות, למורה, לילדות, לילדים ולתמר.
חלף שבוע, חלפו שבועיים, עד שיום אחד מצאה מה להגיד לתמר: "אני לא אני. אני רוצה להיות אני. אני רוצה הביתה."
תמר חשה צריבה בלבה. היא הקיפה בזרועותיה את גופה הצנום של אחותה בת השבע ואימצה אל לבה את הכאב שעלה מן המילים. "אני כל כך שמחה שאת מדברת, רקפת."
"אל תקראי לי רקפת," הזעיפה הילדה פנים והדפה אותה לאחור. "אני וידה. לא רוצה רקפת. רוצה וידה. ואני רוצה את השמלה שלי ואת העגילים שלי ואת האוכל שלי. ואני רוצה הביתה."
גוש חמלה התהדק בגרונה של תמר. כיצד תסביר לילדה שאין לה מה לקבל בבית? כיצד תסביר לה שהיא מבקשת את טובתה ואת טובת ההורים בסדר הזה? "את יודעת, וידה יקרה שלי," אמרה בקול קליל יותר, "כשבאתי לקיבוץ גם לי היה קשה בהתחלה. גם אני לבשתי את השמלה החדשה שביבי מורברי תפרה לי, והחברה שלי הסבירה לי שכדאי לי ללבוש את מה שכולם לובשים. גם לי החליפו את השם, ונהיד נהפכה לתמר. גם אני לא אהבתי את האוכל. את תראי שלאט לאט תתרגלי ותגלי שיש כאן דברים טובים, שכל השינוי הזה הוא לטובתך. את תלמדי מהר מאוד לדבר עברית, יהיו לך חברות חדשות ואת לא תהיי לבד. כאן המקום נקי ומסודר, יש סדר יום ואין בלגן. יש אוכל, יש משחקים, שירים והצגות."
"אבל אני לא רוצה."
"מה את לא רוצה?"
"אני לא רוצה דברים חדשים. אני לא רוצה סדר וניקיון. אני רוצה את אבא ואמא ופארוך ושמסי ואבנר."
"זה טוב שיש סדר וניקיון. את תהיי יותר בריאה ופחות חולה."
"אבל אני רוצה להיות חולה, כי אז אמא מטפלת בי. למה את לוקחת אותי מאמא ואבא? לכל הילדים יש אבא ואמא." היא שרבבה את שפתה התחתונה בהבעה פגועה.
"וידה שלי, אל תדאגי, עוֹמְרֶם, חיים שלי, אף אחד לא לוקח אותך מאבא ואמא. אנחנו נבקר אצלם בחגים ובחופשות. עשו לך מבחן ואמרו שאת ילדה חכמה ואת תלמדי בכיתה ב'. אבא ואמא יהיו גאים בך, כי את תהיי תלמידה טובה. בואי, מתוקה, נשטוף את הפנים ונלך לחדר האוכל."
"נהיד, למה את לא אוכלת איתנו?"
"כי אני אוכלת עם הגדולים. כשתגיעי לכיתה ז' גם את תאכלי בחדר האוכל של הגדולים."
•••
בקשותיה של תמר ללוות את אחותה לאורך כל היום נענו בשלילה. "צריך לתת לילדה להתמודד," פסקה יעל המטפלת והוסיפה, "אם תתלווי אליה, היא תזדקק תמיד למקל העזר." היא הבינה את ההיגיון העומד מאחורי ההחלטה העריצה ועקבה בהיחבא אחר אחותה, אחר ארשת הנכאים הנשקפת מפניה, והתייסרה בייסורי קליטתה.
באחד הלילות הגיעה תמר לחדר הילדים להיפרד ממנה לפני השינה. המטפלת קראה לילדים שיר על סוס דל ורזה, נפול חזה. תמר לחשה באוזני אחותה את השיר בפרסית, ובעיניהן התלכדו דמעות אחיות. לראשונה הרחיקה רקפת את החמלה מעצמה והעניקה אותה לסוס המדובלל. תמר מחתה את עיניהן ונשקה לאחותה.
למחרת הגיעה אל אחותה בשעה מאוחרת יותר. רקפת שכבה במיטתה בתנוחה עוברית, גבה מופנה אל חבריה לחדר. ליד המיטה הקרובה עמדה צלילה, אמה של נאווה, והעוותה פנים כלפי רקפת. היא דיברה ביידיש עם המטפלת יעל. תמר הבינה את רוח הדברים. די היה בשפת הגוף של צלילה. חרש ניגשה לאחותה. ציפית הכרית שמתחת לראשה היתה מוכתמת בעיגולים, חלקם יבשים וחלקם לחים, סימנים טריים של הריור האחרון. בחמיצות לב החליקה בידה על כתפה של אחותה, שקפצה עליה בשמחה.
"שבי רגע," לחשה באוזנה וחילצה את ידיה מצווארה. היא תלשה את הציפית מהכרית, נופפה בידה כלפי שתי הנשים, שמפניהן נשקפה תדהמה, נתנה בהן עיניים רושפות ואמרה נחרצות: "במקום להיגעל מהריר שעל הציפית ולרכל ליד הילדה על דברים שאינם תלויים בה, אפשר להחליף את הציפית. נכון, יעל?"
נראה שיעל איבדה את יכולת הדיבור.
"ומה את אומרת, גברת צלילה העדינה? מה את היית עושה אם נאווה שלך היתה מריירת? גם אז היית מקמטת את הפנים המכוערות שלך ומרכלת על זה ביידיש עם יעל?"
נראה שגם כושר הדיבור של צלילה, ביידיש ובעברית, יצא להפוגה.
אך כושר הדיבור של תמר היה בשיאו. "כשנאווה שלך חלתה באבעבועות רוח, היא הדביקה את כל החדר ואף אחד לא פצה פה, כי היא באמת לא אשמה. היא לא הזמינה את האבעבועות, הן באו מעצמן. כמו הרוק של רקפת, שלא בא בהזמנה. אבל הוא לא נושך והוא גם לא מידבק כמו האבעבועות." כיוון שהדממה נמשכה, גם תמר המשיכה, "שאלתי אותך מה. את. היית. עושה. אם אין לך תשובה, אני אגיד לך מה את היית עושה: את היית מסתירה את הבושה. שלא יראו. שלא ידעו. כמו שאת מסתירה את מה שאת עושה עם צורי, שבעלך לא ידע, שאחרים לא ידעו. אבל אי אפשר להסתיר את הרוק שנוזל מהפה, כמו שאי אפשר להסתיר לאורך זמן את הפוצי מוצי שאת עושה עם צורי."
פניה של צלילה התכסו חיוורון. עיניה ביקשו מתמר לשתוק, אך היא סירבה להיענות.
"למה את כל כך מופתעת? אנחנו בקיבוץ. את לא יודעת שאין פה מקום אחד שאפשר להסתיר בו סודות? את לא יודעת שהקיבוץ הוא משפחה אחת גדולה ושהחיים הפרטיים של כל אחד שייכים לכולם? שכולנו בעצם אנשים ציבוריים כאן? לכולם יש עיניים, לכולם יש אוזניים, לכולם יש פה. וכולם מביעים את דעתם ומותחים ביקורת על כולם. אבל אל דאגה, הקיבוץ מקבל בהבנה ובפתיחות את הקשר שלך מחוץ לנישואים, כל עוד את ממשיכה לגור עם בעלך. רק עלינו, הצעירים, אוסרים לקיים חיי מין."
כיוון שצליל קולה של צלילה טרם נשמע, המשיכה תמר, "את יודעת, אותי מגעילה ההתנהגות שלך יותר מאשר הרוק שנוזל מהפה של אחותי."
רקפת הפנתה פנים מוטרדות אל אחותה. תמר ליטפה את ראשה. "הכול בסדר, רקפת, הכול בסדר," לחשה וכיסתה את ראשה בנשיקות רכות.
"אני... הולכת..." גמגמה צלילה ודידתה לעבר הדלת.
"גם אני הולכת," אמרה תמר. "להביא ציפית חדשה. שלא יראו."
50.
תינוקות עד גיל שנה, שמתחילים את ההיכרות עם עצמם ועם סביבתם, הם לא רק אלה הראויים ביותר לעזרה, אלא גם היצורים החמודים ביותר על פני האדמה. כך קבעה תמר, ששובצה לעבודה כעוזרת בבית התינוקות, שם היתה העבודה מרובה. אמנם היא לא השתוותה לעומס שהוטל עליה בשירות בניר עוז, אבל כאזרחית וכחברת הקיבוץ, קיבלה את התפיסה הרווחת כי העבודה בבית הילדים היא המטלה הקשה ביותר והוסיפה: "כגודל הקושי גודל הסיפוק." לאחר ימי ההדרכה היא הסתערה על התפקיד בהשתוקקות ניכרת. קיפול כביסה, האכלה, החלפת חיתולים, ניקיון, שיר לפני השינה כל אלה נהפכו לחלק בלתי נפרד מסדר יומה. מאז שחרורה מהצבא ניתנה לה האפשרות לעבור לצריף שאותו חולקות שתי בנות משוחררות, אבל היא העדיפה בשלב זה להמשיך להתגורר אצל הוריה המאמצים.
אחותה רקפת הפגינה כישורי הסתגלות בלתי צפויים היא אומצה על ידי זוג הורים חביבים, עדה ואיציק, ואיתם בילתה שעתיים וחצי ביום, בשעות אחר הצהריים, ככל ילדי הקיבוץ. היא התערתה בחברת הילדים וכילדה ממושמעת שלומדת היטב, מצאה נוסחה מנצחת אל לבם של חבריה, ילדי הקיבוץ: עזרה בשיעורי הבית בחשבון. כך קנתה את אהדתם. גם מהאוכל הקיבוצי לא נרתעה עוד. אדרבה, מלבד הארוחות הקבועות דאגה להאבסה עצמית חסרת רסן בכל עת מעתות היום. התוצאה ניכרה לעין, וממדיה הלכו ותפחו. תמר עשתה מאמצים לריסון התיאבון של אחותה, אך ללא הצלחה יתרה.
בחגיגת יום הולדתה השמיני, בין הפרחת הבלונים לזלילת העוגה, פיזרה רקפת ניצוצות שמחה לכל עבר. כתמי האודם שפרחו בלחייה הרטיטו את לבה של תמר. מי כמוה ידעה שבבית בח'ומיין לא זכתה אחותה בחגיגת יום הולדת. הנה עוד מתנה יקרת ערך הנזקפת לזכותו של הקיבוץ, אמרה לעצמה. היא הרגישה כי רקפת מוחלת לה, אבל על דבר אחד לא היתה מחילה בלבה: "לקחו לי את העגילים שלי. אני רוצה את העגילים," נהגה להזכיר מפעם לפעם, ולאחר התזכורת עברה לסדר היום, כאילו לא אמרה דבר. מהבכי שכחה כליל.
•••
גם אליהו השתחרר מהצבא ונהיה אזרח. "תמר," שאל באחד הערבים הנדירים שבהם נעתרה להזמנתו וניאותה להתפנות מעיסוקיה ולבלות איתו את הערב בהליכה שלובת ידיים במשעולי הקיבוץ, "איך את רואה את החיים בקיבוץ?"
היא נעצה בו מבט מופתע. "אז אנחנו הולכים לדבר הערב על אידיאולוגיה?"
"תעזבי אותך מאידיאולוגיה," השיב, ואצבעותיו התהדקו על ידה. "את הרי רואה שמכוונים אותנו לבנות את החיים שלנו בקיבוץ, והלחץ עכשיו גדול מתמיד, כי השתחררנו מהצבא ואנחנו עומדים לפני ההחלטה החשובה ביותר שלנו, איפה לחיות. עני לי בכנות, את מרוצה מהחיים כאן? את מרגישה שאת מממשת את עצמך? זאת סביבת המגורים שהיית בוחרת לסיים בה את חייך?"
"אני בקושי מתחילה את חיי," צחקה, "איך קפצת פתאום לסיום?"
"את כל כך השתנית. פעם היית מבינה אותי. הייתי מתחיל לומר משהו, ואת היית תופסת. היום אני צריך להסביר את עצמי, וגם אז אני לא בטוח שאת מבינה. אני לא יודע מה נפל עלייך."
אתה לא הראשון שאומר לי שהשתניתי, חשבה בלבה. אמרו לי את זה יעקב ומוישיק, ועכשיו תורך. היא חילצה את ידה מידו. "גם הגיל השתנה. אנחנו לא נשארים בני חמש עשרה לנצח, אנחנו מתקדמים הלאה, ועם השנים על כולנו נופלות כל מיני הבנות. החיים הם דינמיים. בלי להרגיש אנחנו נמצאים בתהליך תמידי של שינוי. היה זמן שמצאתי את עצמי תקועה בין נהיד לתמר. אחר כך הבנתי שתמר אינה נהיד. היא כל כך אחרת. היום אני מבינה שגם תמר הולכת ומשתנה כל הזמן."
"טוב, אני רואה שאת מובילה את השיחה לפילוסופיה. בכלל לא התכוונתי."
"אתה שואל אותי אם אני מרוצה מדרך החיים שלי בקיבוץ. אין לי תשובה חד משמעית. זה לא שחור או לבן. יש כאן ערבוביה גדולה של צבעים."
"בואי נבדוק. במה את רוצה להתחיל?"
"מה דעתך שנתחיל בטוב? גם אם רוצים להגיד משהו רע, מחפשים איזה טוב יש בצד הרע."
"תתחילי."
היא התיישבה על גזעו של עץ כרות. הוא התיישב לצדה.
"מה טוב בקיבוץ?" פתחה, "יש שורה של דברים טובים: חֶברה, ביחד, סדר, חוקים, חינוך, פרנסה. להמשיך?"
"נסתפק בזה, עכשיו תורי. אני מתחיל ברע. מה רע בקיבוץ? אני אגיד לך: חברה, ביחד, סדר, חוקים, חינוך, פרנסה."
גבותיה התרוממו.
"את רואה, אני מתייחס ברצינות לכל נקודה שהעלית. חֶברה בעירבון מוגבל מאוד. איזה קשר נוצר פה בין חברת הנוער לילדי הקיבוץ? טוב, את לא חייבת לענות, התשובה ברורה והיא זיפתית. ביחד מי עם מי ביחד? השחורים עם השחורים והלבנים עם הלבנים. זה לא נקרא 'ביחד', זה נקרא 'לחוד'. סדר וחוקים אני משלב בין השניים כדי לקצר את הדרך. למי טובים הסדר והחוקים? מה עושים בדיוק למי שמפר אותם? מי נענש פה אי פעם על פגיעה מינית למשל? חינוך תלוי למה את קוראת חינוך. אם בסופו של דבר אין ערכים כמו שוויון ורעות, ובמקומם יש התנשאות ושחצנות אני רואה את החינוך פה ככישלון. פרנסה אם מכתיבים לי איפה לעבוד, בלול או ברפת או במכבסה, אז אני מעדיף למצוא פרנסה במקום אחר. לא בשביל זה נולדתי. אני מעריך את העבודות האלה, שלא תביני אותי לא נכון, אבל תסכימי איתי שהן מגבילות. יש מי שנועד לכבס במכבסה, לְרַפֵת ברפת או לְלַלֵל בלול. אני לא מזלזל חלילה במקצועות האלה. גם חצרן ותברואן אלה תפקידים לגמרי לא רעים. אבל יש כאלה שנועדו להיות עורכי דין, רופאים או רואי חשבון. את צוחקת. את חושבת שאלה מקצועות לאשכנזים. מה פתאום שמישהו כמוני יהיה מהנדס? הוא צריך להיות חקלאי."
"אתה צודק בדרך שבה אתה מציג את הדברים. אבל אני רואה את הפרטים. למשל, מה ההורים שלי היו עושים עם רקפת אילו היתה נשארת איתם? האם היו יכולים להעניק לה את כל מה שמעניקים לה כאן? אני מסכימה איתך שלא הכול טוב פה. יש גם חרא, כדברי אהובה. אז נותנים לחרא להתייבש וממשיכים עם החיים. אין ברירה. צריך לינוק מכל דבר את הדבש למרות העוקץ."
"זה בדיוק העניין. למה צריך לתת לחרא להתייבש ולהמשיך? למה לא לעזוב את החרא וללכת למקום אחר, נקי יותר, מתוך בחירה ולא מתוך אין ברירה?"
"אם אתה חושב שבמקומות אחרים הכול נקי, נראה לי שמחכה לך אכזבה. גם בחוץ לא הכול נקי. חוץ מזה, אני מציעה שתסתכל על החלקים הנקיים שיש פה. אתה יורק לבאר שממנה שתית. נתנו לך חינוך, ערכים, פעולות חברה. בילינו כל יום עד מאוחר בלילה. שכחת כמה נהנינו? נראה לי שאתה מזדקן מוקדם מדי."
"את מדברת על נוסטלגיה. כבר לא יהיו לנו פעולות חברה."
"אבל יש ערבי שירה וריקודים והצגות וסרטים והרצאות. יש תרבות."
"את חושבת שלקיבוץ יש בלעדיות על התרבות?"
"לא רק תרבות. אם אתה מדבר על העתיד, יש פה דאגה לילדים מרגע שהם נולדים."
"שאת תעלי את זה כנקודת זכות? היית רוצה שיקרעו ממך את התינוק מהרגע שתחזרי איתו מבית החולים? אני שומע את האמהות מתחננות להישאר עם התינוק עוד כמה חודשים, עוד כמה שבועות, עוד כמה ימים."
"בנקודה הזאת אני נכנעת. לא אסכים להיפרד מהתינוק שלי כל כך מהר. כשאני רואה את המטפלת אורבת לאם ששבה מבית היולדות במשאית מלאה בשקי ירקות, מפקיעה את התינוק מידיה ומשכיבה אותו על קרשי העץ של המיטה בבית התינוקות, אני נשברת לרסיסים. אפילו כלבות לא עוזבות את הגורים שלהן. רק התכוונתי להגיד שמשגיחים עליהם ודואגים להם."
"ההפרדה הזאת בין הילדים להורים היא אסון. היא עומדת בניגוד למשמעות המשפחה. כמה פעמים ראית הורה מחבק את הילד שלו, נותן לו נשיקה, מלטף אותו? איך את רואה את הקשר בין שני אחים בקיבוץ? הם בקושי מתראים, אז איך ייווצר ביניהם קשר? הקשר עם החברים יותר חזק מהקשר עם האחים, כי עם החברים נמצאים כל היום."
"אני לא עוצמת עיניים. ברור שלא הכול טוב פה. אבל אני בהחלט מעריכה את מה שעשו הקיבוצניקים והאשכנזים למדינה שלנו ולקליטת העולים מארצות האסלאם."
"אני לא יכול להבין איך את מעריכה אותם אחרי הדברים הקשים שעברת כאן."
היא נתנה בו מבט סלחני. "הם לא טהורים וקדושים. גם הם טועים. הם בני אדם ולא אלוהים."
"אבל בני אדם לא מתנהגים ככה אל בני אדם."
"נכון, בזה הם טועים ומגיע להם להיענש, אבל לא כולם כאלה. רובם הגדול לא כאלה. רובם אנשים טובים, מלח הארץ, בוני המדינה. אני יודעת שנסגרו בפני דלתות, אבל אני רואה בעיקר את הדלתות והחלונות שנפתחו בפני ואת אלה שפתחתי בעצמי."
הוא נעמד ורגליו בחשו רגבי עפר. "אני רוצה לעזוב," אמר בהחלטיות. "אבל אני רוצה לבקש ממך שנעזוב יחד."
"מה? לרגע לא חשבתי לעזוב."
"למה? כי את מחפשת חיים נוחים? כאלה שבהם אחרים דואגים לך ומכתיבים לך מה לעשות? ומה עם האוטונומיה שלך? למה שלא תיקחי את החיים שלך בידיים ותגידי לעצמך: אני, תמר, חופשייה לעשות את מה שהראש שלי מכוון אותי לעשות? למשל, ללמוד, בתור התחלה."
"גם כחברת קיבוץ אני יכולה ללמוד, ואני מתכוונת ללמוד. כבר פניתי לבקש אישור."
"מה את רוצה ללמוד?"
"חינוך לגיל הרך."
"הנה, תראי איך שאת מתאימה את עצמך לצרכים של הקיבוץ. לימודים כאלה בוודאי יאשרו לך בוועדת לימודים."
"מתאימה או לא מתאימה, זה מתאים לי," קבעה נחרצות וקורטוב של כעס נמהל בקולה.
"טוב, אני לא מתכוון להכעיס אותך. קיוויתי שתבואי איתי. אני רק מבקש שלא תמהרי להשיב לי, אלא תשקלי את העניין."
"אני מרגישה שיש לי חוב אדיר לקיבוץ. באתי לבנות ולהיבנות בו. אבל אני מוצאת שיותר נבניתי מאשר בניתי. המקלות שספגתי בחיי לימדו אותי להעריך את הגזרים שאני מקבלת. רק כשרע לנו אנחנו לומדים להעריך את הטוב. הקיבוץ סיפק לי לא רק לינה וכלכלה ולא רק את מה שמניתי קודם. אני חייבת לו את מי שאני. כאן למדתי לחשוב, לדבר, להעז לשאול. קיבלתי מהקיבוץ עיניים חדשות לראות ואוזניים חדשות לשמוע "
"שמתי לב שאינך דורכת במקום. את מתחדשת מיום ליום. אבל במאזן הכללי, נראה לי שהקיבוץ חייב לך יותר ממה שאת חייבת לו."
היא לא שמעה את דבריו והמשיכה מהמקום שבו הופסקה. "במקום שממנו הגעתי, לא ידעתי ושתקתי. ככל ששתקתי יותר, נחשבתי למחונכת יותר. שזרתי לי כתרים רבים של שתיקות, כתרים שקברו את השאלות, את המחשבות, את האישיות שלי. היום העיניים שלי פקוחות. הן רואות הכול, את הטוב ואת הרע. וללב יש מסננת משוכללת שמצליחה לנפות את הבר מהתבן, להרחיק את הפסולת השולית ולחבוק את התוצרת המשובחת."
היא דיברה אליו, אבל אליהו ידע שהיא מדברת עם עצמה. הוא לא הפריע לה, גם לא כשהמונולוג הלך והתמשך.
"בית הגידול שלי הותיר בי זיכרונות יפים, אבל הוא גם גרם לי לפקפק בזכות שלי לחשוב. הרגשות והמחשבות לא קיבלו צורה של מילים. זה לא מובן מאליו שהיום אני מנסחת את המחשבות שלי ומביעה אותן בקול. בבית הגידול שלי התייחסו אלי כמו אל פסל. אני זוכרת שיחה נוקבת בין אחי לסבתי שני אנשים אהובים עם דעות מנוגדות. הם לא ידעו שהאוזן שלי דבוקה לחור המנעול. הייתי תמימה כל כך, ואפילו שהיו חייבים לומר לי ישירות את הדברים שדיברו עלי, הרגשתי שאסור לי לשמוע ושאני חוטאת חטא נורא."
לרגע הרחיקה תמר אל ביתה של ביבי מורברי.
"בעצם, כולנו הסתרנו זה מזה. זה היה קוד חיים בלתי מוצהר. לא לספר. לא לגלות. אחי טען שנעשה לי עוול מפני שמונעים ממני את המידע על מה שאני עתידה לעבור, ואילו סבתא הרגישה צורך לגונן עלי והתעקשה שיש למנוע ממני דאגות. 'אסור לשבור לה את הלב. ככל שתדע פחות, היא תחשוב ותתייסר פחות,' היא אמרה. אין לי ספק שהיא לא שיערה בנפשה כמה עמוק יטביעו אותי הדאגות בבואן בעתן. כמה מפליא! שני אנשים, שניהם עם כוונות טובות ועם מסקנות מנוגדות."
היא השתתקה לרגע ארוך, מנסה לחדור לסבך הסוגיה.
"סבתא עם המנטליות המיושנת, ודניאל, שפקח את עיניו באוניברסיטת טהרן והשלים את מנת האינטליגנציה שלו באוניברסיטת החיים לא ייתכן שתהיה להם ראייה דומה של המציאות."
אליהו שתק. לרגע שקל מה יציב על כף המאזניים מול כובד משקלם של רחשי הלב. תמר היתה שרויה בעיצומו של התקף ההשתפכות.
"לחומרי הגלם של האישיות שלי, שאותם ייבאתי ביבוא ישיר מח'ומיין, נוספים כל הזמן חומרים חדשים שנטמעים בישנים ויוצרים תרכובת חדשה, שמפתיעה את מי שהכיר את התרכובות הקודמות שלי."
הוא התבונן בה רגע ארוך, כמו מודד בעיניו את התרכובת החדשה העומדת לפניו.
היא צחקה פתאום צחוק יבש. "שים לב כמה אני מדברת. השתחררתי מהעצירות שעברה מדור לדור במשפחה שלי. אני משלשלת היום את כל הרעל שהצטבר במעיים המסכנים."
הוא שקל אם הגיע תורו לשחרר. "אני חוזר ומבקש ממך לשקול את ההצעה," ניסה בזהירות.
"הנה אני שוקלת ומשיבה לך בשלילה. עד יום מותי לא אתנתק מהאדמה הזאת. היה זמן שהרגשתי שהגלו אותי מהבית ותקעו אותי פה בקיבוץ. עם הזמן הבית הזה שאליו נשלחתי נהפך למקום הטבעי ביותר שלי. נראה לי שהנדר האומלל של אמי היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי. אז אני כאן, בקיבוץ. לא עוזבת. עם זאת, אני מאחלת לך הצלחה. הגענו להסתעפות בחיינו וכל אחד מאיתנו בוחר כיוון. אני מאמינה שבכל כיוון טמונה הצלחה, אם רק נהיה קשובים לעצמנו ולרצונותינו ונאחז במושכות החיים."
"זהו? ככה? היינו, גמרנו, שלום? לפעמים אני חושב שכשהיינו ידידים, היה בינינו קשר טוב יותר מאשר כשנהיינו לזוג. איפה טעינו?"
היא חייכה אליו פתאום. "אני מוכנה להודות שיש גם דברים שבהם אני מסכימה איתך. למשל, אנחנו תמימי דעים לגבי מה שאמרת עכשיו. כשהיינו ידידים צמחה בינינו אחוות אחים, כשנהפכנו לזוג הכללים השתנו."
"כללים? למה את מתכוונת?"
"רק עכשיו זה עולה בדעתי, שכידידים אין לנו מחויבות אחד כלפי השני, אנחנו מדברים ונפגשים מתי שיוצא וכמה שיוצא. אין כפייה. כשאנחנו זוג, אז מתחילה התחשבנות: לא ראיתי אותך, אין לך זמן בשבילי, רק העבודה מעניינת אותך ועוד כל מיני משפטים שאומרים, וגם אם לא אומרים חושבים בלב, וזה מצב גרוע יותר, כי אז שוקעים לתוך המחשבות והן הולכות ומתנפחות ולפעמים מאבדות את הפרופורציה. ואם נפגשים, זה רק מתוך ההכרח לקיים את הכללים שמכתיבים להיפגש, שהרי לא ייתכן שלא תתקיים פגישה עם בן הזוג לפחות פעם ביום, בשבוע או בחודש ככה זה הולך ויורד, בהתאם לירידת החשק."
"עד כדי כך?"
"יותר מזה. כידידים, אנחנו לא צריכים לתת ידיים ולא לחבק ולא לנשק ולא עוד ועוד דברים, שכזוג הכללים מחייבים אותנו לעשות. אם לא מתחשק לי להתחבק, אז עברתי על הכללים. אם לא נעניתי להתנשקות, כי הייתי עייפה או סתם כי לא רציתי באותו רגע, אז עברתי עבירה חמורה. ולהיות כבולה בכללים האלה, זה באמת מוריד את החשק."
"בקיצור, מבלי ללכת סחור סחור, בואי נשים את הקלפים על השולחן ונגיד את זה הכי פשוט: את לא אוהבת אותי."
"מה זאת אהבה?"
"אם את שואלת עכשיו מה זאת אהבה, זה סימן שלא חווית אותה. אבל אני אגיד לך מה זאת אהבה. אהבה זה שאני רוצה להיות לידך בכל רגע מרגעי היום. אהבה זה שאני רוצה להרגיש אותך, לחבק אותך, ללטף ולנשק אותך ולעשות איתך מרצון את כל הדברים שדיברת עליהם ואמרת שלא מתחשק לך לעשות אותם. זה ההבדל בין אהבה ללא אהבה."
"אני מצטערת. אני לא רוצה לפגוע בך."
"זה בסדר, כבר התרגלתי. אני פגוע סדרתי. רגיל לדחיות שלך, להסתייגויות, ללא בא לי, לאין לי חשק. זה נהפך לחלק בלתי נפרד מחיי." הוא חייך חיוך מר.
"מגיע לך למצוא את האהבה המתאימה."
"אז מה, אם הסיר בטוח שמצא מכסה מתאים, זה לא מבטיח שגם המכסה יראה שהסיר הזה מתאים לו?"
"זה נשמע לא הגיוני, אבל ככה זה. מי אמר שאהבה היא דבר הגיוני?"
"אז איך את מציעה שניפרד?"
"כידידים. ממש כידידים."
"זאת אומרת, לא חייבים לחבק וללטף ולנשק. נכון?"
"נכון מאוד. אבל אם רוצים עושים את זה."
היא קרבה אליו לאט, ידיה נגעו קלילות בלחייו, שפתיה קרבו אל שפתיו וצללו לתוכן. אט אט הרפתה, לחצה את ידו ולחשה באוזנו: "להתראות, ידיד יקר שלי. בהצלחה!" והטביעה נשיקה על לחיו.
51.
תמר ישבה עם שולה ושאול סביב שולחן ועליו שני ספלי קפה וכוס תה. "מוזר," אמרה, "יש לי כאן אחות, והיא מבלה את שעות אחר הצהריים עם הורים אחרים."
"אכן מוזר," הודתה שולה. "לא נתתי את דעתי על כך. איך רקפת מסתדרת?"
"היא בסדר. יש לה חברים. כולם רוצים את עזרתה."
"מה זאת אומרת, במה היא עוזרת להם?"
"בשיעורי הבית. היא מכינה את השיעורים בחשבון לכל העצלנים, והם מסכימים להיות חברים שלה."
"זה לא נשמע טוב. למה היא צריכה את זה?"
"למה היא צריכה? כדי לשרוד. כל אחד מוצא את דרכי ההישרדות שלו. היא יצירתית. היא מקוששת חברים בדרך מקורית."
"תמר," התערב שאול. "אני מבחין בציניות בדברייך?"
סומק קל עלה בלחייה.
"מה אוכל אותך?"
"אוכלים אותי כמה וכמה דברים."
"את זוכרת את השיחה שלנו בנסיעה להורייך? לא טוב להשאיר בבטן. תוציאי. אנחנו שומעים. אל תהססי להטיח גם בנו האשמות. אנחנו נשמע וננסה לתקן את דרכינו."
"תודה, שאול. אתם אנשים נהדרים. לא הייתם חייבים לאמץ אותי, ואתם עושים את זה מכל הלב."
"אז מה אוכל אותך? את נראית אכולה."
"במה להתחיל?"
"בהתחלה."
"לא כדאי להגיע עד להתחלה. ככה לעולם לא נגיע לסוף."
"אז נתחיל מהסוף."
"אחד הסופים הוא שאני אכולה מאכילת היתר של רקפת. היא לא מפסיקה לאכול. היא כל כך סובלת, אז במקום לאכול את הלב היא אוכלת את האוכל. אמרתי לכם שהיא יצירתית. היא מוצאת דרכי הישרדות בלתי שגרתיות."
"אז בואי נעבור לרקפת. מה מציק לה?"
"אני הבאתי אותה לקיבוץ כי בבית היא לא הפסיקה לבכות, וגם כי הייתי צריכה להקל על ההורים. עכשיו היא כאן והיא כבר לא בוכה, אבל היא לא מפסיקה לאכול. זאת אומרת שהבעיה שלה לא נפתרה. אולי השתנתה, אבל בעיה היא בעיה ומצריכה טיפול."
"אני מסכים איתך. אני מבין שהתגובה שלה לבעיה היא לעשות איזושהי פעולה בלי הפסקה: או לבכות בלי הפסקה או לאכול בלי הפסקה."
"מדויק. בשני המקרים היא פוגעת בעצמה. הגיעה לפה ילדה דקיקה, יפהפייה, והיום, אחרי שנה, היא נראית כדור נפוח. וזה רק הולך ומחמיר."
"אז לא צריך להרשות לה לאכול," הציעה שולה.
"ניסיתי. זה לא עוזר. היא חכמה וערמומית ומוצאת את הדרך לפלח כמה כריכים שהיא רוצה."
"היא חייבת להקפיד על אכילה מבוקרת," התעקשה שולה, "לקחת שתי נגיסות מהכריך בכל פעם לאורך כל היום."
תמר הביטה בה בחיבה ובסלחנות. "צריך לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטום."
"אני מציע," אמר שאול, "שתלכי ללמוד פסיכולוגיה. זה מתאים לך."
"תודה, שאול. בחינוך לגיל הרך יש לא מעט שיעורי פסיכולוגיה."
"יש לָך איזשהו רעיון איך להגיע לשורש הזה שהזכרת?"
"כיוון שגם אני עברתי באיזושהי צורה את מה שהיא עוברת, אם כי הייתי גדולה ממנה, אני יכולה לנסות להבין אותה. קודם כול היא עברה ים של שינויים: שינויי מקום, מנטליות ושפה. בעכו, בפחונים, נוספו גם הקשיים הפיזיים, וכאן בקיבוץ ההיקרעות שלה מההורים. אין תחליף להורים, גם אם קשה איתם. ונוסף על כך, היא צריכה להתמודד על מקומה בחברת הילדים. היא מבינה שעליה לשלם על זה מחיר, וזה המחיר שהיא קבעה לעצמה. מתברר שהוא כבד, והיא צריכה להמשיך ולשלם אותו יום יום. היא לא יכולה לנוח על זרי הדפנה."
"את מנתחת את זה מצוין. עכשיו נשאר לחשוב מה עושים."
"ברור מה היא צריכה. המרשם הוא חום, אהבה, חיזוקים. אבל איפה נמצא את התרופות האלה?"
"אני שמח שהוצאת את זה החוצה. צריך לדבר, ואחרי הדיבורים יהיו עוד דיבורים, עד שיגיעו המעשים. אני הולך לדבר על זה באסיפת הקיבוץ: איך מקבלים ילדים חדשים לקיבוץ? איך מעניקים להם את החום והאהבה? אל תדאגי. יימצאו התרופות."
•••
חלפו ימים, חלפו חודשים. רקפת הניחה מאחוריה את השקיעה, פניה אל הזריחה. היא צחקה, חייכה, קיפצה, עם עצמה ועם החברים. שיעורי הבית הכינה לעצמה בלבד, ואם מישהו ביקש עזרה הגישה לו את המחברת להעתקה. היא כבר לא כתבה את השיעורים לכל דכפין, ועדיין אהבו אותה, נראה שאפילו יותר. כי לאהבה נוסף גם קורטוב של כבוד והערכה אין היא העוזרת הפרטית של אף אחד, אבל היא מוכנה לשיתוף פעולה. ילדים קטנים קולטים מהר ומגיבים מהר מאוד.
התרופות נמצאו.
אבל מהרגל אחד עדיין התקשתה להיגמל: האכילה. הקיבה המוגדלת דרשה את דרישותיה, ומי יקשה את לבו ויעצור את תנועת היד אל הפה? עוד חום ואהבה וגם זה יבוא על פתרונו, ניחמה תמר את עצמה ופנתה לבדוק את הרכילות החדשה המהדהדת בין כותלי הקיבוץ.
"יהודה ודפנה? זה הרי לא ייתכן" משפט פתיח ומשפט מסכם, וביניהם הר של ניחושים.
יהודה ודפנה, הזוג הטרי, הזוג שכיבה ניצוצות בלִבן של בנות הקיבוץ, הן מחברת הנוער והן מקרב בני המשק, התפוקק, התפרק. נתפרדה החבילה. אין כמו חדשה מסעירה שתגלגל ותרקיד הררי מילים בפיהם של החברים, צעירים ומבוגרים כאחד, תזקוף את אוזניהם, תחלץ אנחות מגרונות אחדים ותעלה חיוכי שמחה לאיד על פניהם של אחרים. הנסיך שוב פנוי, רטטו שפתיים מתעוררות. הנסיך פנוי? קבְלו שפתיים כבויות, שנואשו וכבר נקשרו בעבותות חופה מתפשרות.
"מסכן יהודה, איך נפל בפח," התמרמרה הדס בפני תמר.
"אני לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות," אמרה תמר. "ודווקא לו, למי שהבחירה היתה בידיו? למה הוא כל כך מיהר?"
"איזו אנוכיות," התערבה שולה ונכנסה לחדרה של תמר. "למה לא בדקה דרך אחרת להשתחרר מהצבא? אין עוד דרכים? יכלה להגיש אישורים רפואיים שהיא חולת פרנויה. יש אלף דרכים להשתמטות. למה מישהו אחר צריך להיות קורבן לאינטרסים שלה? ככה מתחתנים ואחרי שמשתחררים מצו הגיוס מתגרשים?"
"ראיתן אותו?" שאלה הדס, "בחדר האוכל הוא יושב בצד ולא מוציא הגה."
"צריך לעודד אותו, אסור להשאיר אותו לבד," פסקה תמר.
"אל תדאגי," אמרה הדס והניפה את ידה לחיזוק הכוונה. "הוא יתגבר. לבן אדם הזה אין בכלל צרות, אז סוף סוף הוא טעם טעימה מרה מהחיים."
"זה לא כל כך פשוט," אמרה תמר, מהורהרת. "לכל אחד יש חבילה שהוא סוחב על הגב. גם ליהודה יש חבילה, והיא לגמרי לא קטנה."
"השואה? זה כבר מאחוריו, כמה אפשר לבכות על מי שמת?"
"תתפלאי. כשאנשים קרובים הולכים לעולמם, במיוחד בנסיבות מחרידות, הזמן לא מרפא את הכאב."
"טוב, אל תיתני לי לשקוע עכשיו במרה שחורה. באתי לבשר לך."
"מתחתנים?" קראה תמר ומחצה את חברתה בחיבוקים חונקים. "מתי?"
"בעוד שישה שבועות. חיים מתרגש כמו ילד ומדביק גם אותי. הלכנו לקנות טבעות, והמוכרת שאלה אם אנחנו בטוחים שהחתונה היא שלנו, כי היא חושבת שאנחנו צריכים עוד קצת לגדול."
•••
תמר נפרדה משולה והיתה בדרכה לסור אל אחותה בבית הוריה, עדה ואיציק. את דרכה חסם יהודה.
"יהודה?" נפלט שמו מפיה, והיא לא הבינה מדוע נרעד קולה. זה הוא שצריך להיות נבוך, זה הוא שמסתיר פניו מהחברים.
"אפשר להיכנס אלייך?" שאל בקול יציב.
"בוודאי," ניסתה להתאים קולה ליציבותו, אך ללא הצלחה.
היא סבה לאחור והם נכנסו לבית.
"שלום, שולה," אמר, ותמר כבר הצטערה שלא הציעה לו לשוחח במקום אחר. הם נכנסו לחדרה, ושולה בעקבותיהם. הביטחון שהפגין יהודה התערער. "אממ... מה שלומכן?" שאל בחוסר עניין. נראה בעליל כי לא תכנן לשבת בשלישייה.
"הפעם יהיה נכון יותר לשאול אותך לשלומך," הציעה שולה והתרווחה בכיסא. "אתה יודע, כולם מדברים ומדברים, ועוד לא שמענו מה בפי החתן... סליחה, הגרוש. אני משתתפת בצערך ומרגישה שזה פשוט מעשה הונאה, ככה לנצל בן אדם תמים? עזות מצח שכזאת ראויה לתגובה הולמת. יש להחרים אותה. אכנס אסיפה דחופה ובהחלט אציע זאת. כששמעתי על כך תקף אותי כאב ראש. לאחרונה אני מוטרדת מכאבי הראש האלה שפוקדים אותי ואינם חסים עלי. הן לא עשיתי שום דבר רע, נכון?" צחקקה. "על כל פנים, אני מקווה שאתה חזק ותתגבר בנקל על מעשה הנבלה שנעשה לך. שמע לעצתי, אתה בחור נבון ויפה תואר ובעל כישורים רבים, אל תיפול רוחך, צא וחפש לך את האישה הנכונה, שאין בה כוונות זדון. מישהי תמימה וטובה. גם אני יכולה לבדוק בשבילך ולהציע לך. אני נוהגת להשיא עצות לאנשים, והם תמיד קשובים לדברי "
"אני מודה לך, שולה." יהודה קם כמי שכפאו שד. "אני חייב ללכת."
"ללכת? הן רק הגעת. עוד לא שמענו אותך. שב בנחת, אל תעמוד כך."
הוא התיישב בעל כורחו והחליף מבטים עם תמר.
"הצעירים שלנו," המשיכה שולה, "רצים, רצים, כאילו האדמה בוערת מתחת לרגליהם. נשגב מבינתי מדוע הם נוהגים כך. אילולא רצת לחופה, לא היית נקלע למצב המביש הזה. כל דבר עלינו לעשות בנחת, בסבלנות. בשום אופן לא בפזיזות. אני הייתי סבלנית מאוד. כששאול הציע לי נישואים, אמרתי לו, 'חכה, שאול, מה בוער? בוא ניהנה מהקשר בינינו, דיה לחתונה בשעתה.' אין לי ספק ש "
"שולה," יהודה קם ופנה אל הדלת. "אני ממש מצטער, אבל נזכרתי בעניין דחוף שאני חייב לטפל בו. ברשותך, אני הולך." בטרם יישמע קול מחאה נס על נפשו.
"את רואה, תמר, החיפזון הוא מהשטן. אני, כשלעצמי "
"סליחה, שולה," זינקה תמר אל הדלת. "רקפת מחכה לי."
את יהודה מצאה ממתין לה בפינת חדר האוכל. הוא אותת לה בידו ופנה והמשיך אל מאחורי המבנה. הם ישבו ברגליים משוכלות על הדשא, מוצלים תחת חופת עלי האזדרכת, במקום שאין איש עובר בו, בוודאי לא בשעה זו של היום.
"אני מצטערת," אמרה.
הוא החליק בכף ידו על ידה והרפה. "אני מצטער שאת צריכה לשאת את זה יום יום."
הם צחקו.
"אני מצטערת," אמרה שוב, והוא קלט למה מכוון צערה הפעם.
"תודה, אבל אין על מה להצטער. לפעמים החיים מלמדים אותנו בדרך הקשה."
היא הביטה בו. היו לו פנים טובות, נטולות כעס.
"אתה לא כועס עליה?"
"אמרי לי, כשילד עושה טעות, ניקח לדוגמה את אחותך, כשהיא עושה טעות, את כועסת עליה?"
"אני כועסת, אבל הכעס הזה חולף מהר."
"יפה. דפנה היא כמו ילדה קטנה. היא כל כך פחדה להתגייס והיא עשתה מעשה שצריך לכעוס עליו, אבל גם היא למדה את הלקח. ביסודה היא לא אדם רע. אי אפשר לדעת איזה כוח ואיזו חולשה טמונים באדם, עד שהוא נקלע לצרה. הדרך שבה הוא בוחר להתמודד חושפת את האופי שלו. דפנה בחרה בדרך פחדנית ולא הבינה איך המעשה שלה ישפיע עלי."
"לי נראה שהיא דווקא כן הבינה. עובדה שבחרה בך ולא במישהו אחר. היא בחרה להפיל בן אדם שיוכל לקום למחרת ולהמשיך ללכת."
"זה רק מחזק את מה שאמרתי, שביסודה דפנה היא לא אדם רע."
"אתה כל כך טוב. נראה לי שעברת בשלום את הבלגן."
"להגיד לך את האמת, זה לא היה קל. כולם שמו לב שהתרחקתי מהחברים. הייתי זקוק לזמן עם עצמי, בלי חברים, גם אם אני יודע שהם חברים טובים והם בעדי. עכשיו אני יכול לצאת מהקונכייה שלי. את הראשונה שאני נפגש איתה מאז... איך נקרא לזה? מאז שקיבלתי את סטירת הלחי."
"איתי? זה מחמיא לי, אבל למה דווקא איתי?"
"כי את ידידת אמת. יש משהו באישיות שלך שפותח את הלב לשמוע, להבין, להזדהות. את חברה נאמנה. את כמו כומר וידוי. יודעת להקשיב ואחר כך מברכת."
"יהודה, תמיד ידעתי, כמו כולם, שאתה אדם חזק. אפילו דפנה ידעה. עכשיו הוכחת שכולנו צדקנו. מאיפה אתה שואב את הכוח הזה?"
"זה עניין של פרופורציות. מי שמאבד את אמא שלו, מקבל את הבעיות של החיים בפרופורציות מתאימות. אני אומר לעצמי: אני חי? כן, העולם עדיין עומד? כן, אז יופי, אני והעולם כבר נסתדר יחד."
"אתה עדיין חושב על אמא שלך."
"היא תלווה אותי כל חיי."
תמר זכרה כל פרט שסיפר לה ולאליהו על אמו. היא הרגישה שהכירה אותה לפני שנים רבות. היא חשבה על השפעת חסרונה של האם על בנה ועל השריטות החרוצות במרקם החיים. ישנן שריטות שטחיות, שהן בנות חלוף וריפוין מהיר, כמו אכילת ארוחה להשביע קיבה רעבה, ויש שריטות עמוקות, שחדרו אל שורשי הווייתנו ואין לדעת אם ומתי ניתן יהיה לגעת בהן.
"את יודעת למה אני שמח שהגעתי לקיבוץ רגב?" שאל והסיט קווצת שיער שנשמטה על עינה.
היא נתנה בו מבט שואל.
"כי פה, בקיבוץ, פגשתי בחורה חכמה, יפהפייה, רגישה, צנועה ומנהיגה שילוב נדיר והיא יושבת כאן מולי ומכירה את סיפור החיים שלי."
היא לא הסירה את מבטה ממנו. עיניה צללו אל תכול עיניו. עיניו נאחזו בשחור עיניה. אצבעותיהם נכרכו אלה באלה, חתרו אלה אל אלה, ביקשו להיטמע, להתמזג. עיניהם נעצמו. שפתיו הרכות נעו על שפתיה. לחיו התחככה בלחְייה, והיא התמסרה לעקצוץ המענג של זיפי פניו וללפיתה הרכה של תחושת הכאב והחמלה המתערבלת בגילוי המפתיע של רגש חדש שלא הכירה.
תמר התנתקה והשתרעה על גבה, מתנשפת כמי שגמאה זה עתה מסלול ריצה מאתגר, חזהּ עולה ויורד. היא פקחה את עיניה ומבטה נלכד בפיסת ענן לבנה, ששייטה מעליה. יהודה עקב אחריה בעיניים רכות.
"אתה יודע, יהודה," אמרה מבלי להתיק מבטה מהשמים, כאילו הם שמכוונים את מחשבותיה. "אמא שלך הסתכלה בך מלמעלה ודאגה שסבתא תמשיך לבקר אצל הילד הקטן שלה. אחר כך דאגה שתהיה לך אמא מחליפה. אחר כך הבינה שהיא חייבת לתת לך לעבור בעצמך את התהליך, כי רק ככה תוכל להשתחרר מהתלות בה ותגיע לעצמאות."
"עצמאות," הוא טעם את המילה ונשא עיניו לשמים. "אני מסכים איתך," הוסיף והשיב אליה את מבטו, "ואני אשמח לחלוק את העצמאות שלי עם האדם הנכון, עם האישה שתהיה החוויה המתקנת שלי."
"והפעם בלי חיפזון," הזהירה והתיישבה בעודה משכלת רגליה ומסיטה לאחור את מניפת שערה.
"מה פתאום חיפזון," גאה אליה. "לפני החלטה חשובה סופרים עד עשר. בואי," הוא זקר אגודל, "נספור יחד..."
אחרית דבר
בסמוך למועד ירידת הספר לדפוס, עברה מדינת ישראל טלטלה עצומה שלא היתה כדוגמתה.
ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, בחג שמחת תורה, בשעה שש ושלושים בבוקר, פתח ארגון הטרור הפלסטיני חמאס במתקפת פתע משולבת. בחסות ירי כבד של רקטות ששוגרו לשטחי דרום ישראל ומרכזה חדרו אלפי מחבלים חמושים לשטח המדינה דרך היבשה, האוויר והים, תקפו יותר מעשרים יישובים בעוטף עזה וביצעו מעשים מחרידים באזרחים: ירו במשפחות שלמות שניסו להתחבא בתוך הממ"ד, טבחו באנשים, אנסו נשים, שרפו בתים על יושביהם, בזזו, רצחו מאות צעירים שחגגו במסיבת הטבע נוֹבָה ברֵעים וחטפו כמאתיים וחמישים אזרחים ישראלים וזרים, חיילות וחיילים, ילדים ותינוקות, נשים וגברים, קשישות וקשישים. הקיבוצים שוקקי החיים נהפכו לעיי חורבות.
מעשי הטבח וההרס המפלצתיים החזירו את עם ישראל למראות השואה מימי מלחמת העולם השנייה. הסרטונים המזעזעים המנציחים את המעשים הנפשעים, שצולמו והופצו ברשתות החברתיות על ידי המחבלים עצמם, הם קשים מנשוא.
בחלק מפרקי הספר מופיע ניר עוז כגרעין הנח"ל שתמר וחבריה פעלו להקמתו בשנות החמישים במלוא המרץ והמסירות. היתה זו תקופה של חלוציות והגשמה, של עבודה קשה בצד ראייה אופטימית למרחוק. במהלך השנים חברי קיבוץ ניר עוז הפריחו את היישוב, השתרשו במקום, הולידו ילדים ונולדו בו נכדים ונינים. ערב השבת השחורה מנה הקיבוץ כארבע מאות תושבים. יותר ממאה מהם ילדים, נשים וגברים נחטפו ונרצחו.
לנוכח האסון שפקד את קיבוץ ניר עוז, כמו גם את הקיבוצים והיישובים באזור עוטף עזה, ראיתי חובה לעצמי להצביע על נקודת הציון ההיסטורית הזאת, על המעבר המחריד מימי הטוהר, התום והתקווה, שליוו את הקמתם, אל הימים הנוראים האלה, הזועקים אלינו מן האדמה בכאב ובצער תהומי ומנקבים את הקרביים.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
