- פרק 32-
1937
"מה תעשי?" שואל גוסטב ברכות, מבלי להיישיר אליה מבט.
ידיו מלהטטות מעל הכירה, הוא מבשל ארוחת ערב, ברקע מתנגן מוצרט חרישי.
אילזה יושבת אצל שולחן המטבח, מסירה בדייקנות שיטתית חוטי שדרה מתרמילי שעועית שעוד מעט תטיל למחבת רוחשת שהוא יחמם בה חמאה ומעט פרורי לחם, תוספת למנת בשר העגל ביין שהוא מכין.
"אני מתלבטת," היא משיבה בשקט מהורהר.
"בין מה למה?" שואל האיש המעשי שלה.
"בין השתהות מיושבת דעת והמתנה לראות מה ואם בכלל באמת יקרה, לבין שליחת הילדה מכאן עכשיו, כפי שליאון מבקש במכתביו," היא משיבה לאטה, וקמה לעמוד לצדו ובידה המסננת מלאה בתרמילי שעועית נקיים.
הם עובדים בהרמוניה מושלמת, כמו יצירה מוזיקלית מתוזמרת היטב, לעולם אינם נתקלים זה בזרועו או בידו של זה, תמיד משתלבים, צופים האחד את המהלך הבא של רעהו.
אם אמה היתה יודעת שהיא למעשה חולקת את חייה עם גבר שמבשל, ועוד אחד כזה שאינו בעלה החוקי, מהרהרת אילזה ומתנערת.
אם אביה היה יודע, היא יודעת, הוא היה שמח בשבילה. מגיע לך, היה ודאי אומר לה, יודע ומבין בחושיו שהעובדה שהיא אישה אינה רלוונטית: אנשים חכמים ושונים זקוקים לסביבה תומכת במיוחד, מיוחדת באופייה.
היא נרגעת.
"ליאון לוחץ מאוד במכתביו שנצטרף אליו. הוא מפליג בניתוחים פוליטיים והסברים על סכנת הנאציזם בגרמניה ועל חשיבותה ומרכזיותה של מדינה יהודית בפלשתינה, שלדבריו תקום בקרוב," היא אומרת ומשחררת אנחה. "אני לא צריכה אותו כדי להבין שהנאציזם המתחזק הוא בעיה כלל אירופית. אינני טומנת את הראש בחול, אבל אני גם לא שותפה לראיית העולם הקיצונית שלו. ובכל מקרה, אני לגמרי לא בטוחה שפלשתינה," היא מדגישה במיאוס מתנשא, "היא התשובה."
גוסטב שולה מסיר המרק כף מהבילה ומגיש אותה לשפתיה. היא נושפת, לקרר מעט את הנוזל הסמיך. "את חושבת על אפשרויות אחרות?"
היא שואבת את הנוזל מהכף ומהנהנת לאישור. "טעים מאוד," היא אומרת. הוא חוזר לבחוש. "אמריקה היא תמיד אפשרות טובה בעיני," היא אומרת.
היא מקפיצה את תרמילי השעועית בפירורי הלחם, זורה מעט מלח מעל הכול.
"אתה אינך מודאג?" היא שואלת בנחת, משל שוחחו על אתרי חופשה אפשריים.
"לא," הוא אומר בנחרצות. "אני אתיאיסט. כל ההתעסקות הדתית אינה נוגעת לי."
הוא מביט בה במבט אוהב, מסיט קווצת שיער סוררת ממצחה. "גם אני מאמין באומה האוסטרית," הוא אומר ומכבה את הלהבה תחת הסיר. "יש לי אמון בהנהגה ובמוסדות המדינה. קשה לי להאמין שהם יפקירו אוכלוסיות שלמות בציבור."
אילזה מסירה את המחבת עם השעועית מהכירה, מכבה את הלהבה ורודה את תוכן המחבת לקערת פורצלן צחורה. הניגוד בין הצבע הירוק העז של השעועית המבושלת לבין הגוון הלבן של הקערה יפה בעיניה.
היא מניחה את המחבת בכיור הגדול ונפנית אל גוסטב, שדוק של זיעה הצטבר על מצחו. "ליבשן," היא אומרת לו, "אני חוששת שאתה נאיבי מדי." היא מחייכת אליו, מוחה את זיעתו במטלית קטנה.
הוא מחייך אליה. "אני נאיבי?"
"כן, ליבשן," היא חוזרת ואומרת. "אני חוששת ששום דבר אינו תמים כפי שהוא נראה. וצריך להיערך לכל אפשרות. גם כזאת שלא מוצאת חן בעינינו."
"למשל שתיסעי לפלשתינה?" הוא שואל, נפנה מהכירה ופותח ברוב עסק בקבוק יין.
"אני לא. הילדה," היא אומרת.
"ומה הילדה קשורה אלינו?" הוא שואל וחולץ את הפקק מהבקבוק.
"היא קשורה אלי," אומרת אילזה בשקט מדוד. "אל תיתמם," היא מגבירה את קולה. "בכל זאת, היא הבת שלי."
הם עורכים שולחן בשתיקה. מפיות, סכו"ם, צלחות, כלי הגשה, כוסות יין ומים.
הם מתיישבים זה מול זה, הוא מוזג מרק שהכין מהמרקייה הגדולה שהביא לשולחן.
אילזה בוצעת מכיכר הלחם.
היפוך תפקידים, היא מהרהרת בינה לבינה. בדרך כלל הגבר בוצע את הלחם, האישה מגישה מרק.
מתאים לה.
הם לוגמים בשתיקה מהמרק, נוגסים בפרוסות לחם עבות וטריות.
"מצוין," היא מחמיאה לו. "תכין לעצמך תוכנית מילוט, על כל צרה," היא מוסיפה בענייניות.
הוא שותק.
"גוסטב?" הוא דוחקת בו.
"אחשוב על כך," הוא מתרצה בחלוף דקות ארוכות, ארוכות מדי לטעמה של אילזה.
בצלילות פתאומית גדולה היא יודעת שהוא לא יחשוב על כך. שהוא לא רואה את מה שהיא רואה, שאינו מה שליאון רואה, אבל גם לא מה שהוא, גוסטב, רואה. ובעצם לא רואה.
שוב היא לבד.
מתגעגעת לאביה, מרקוס.
היחיד שראה איתה עין בעין.
-פרק 33-
עכשיו
לפעמים אני תוהה אם באיזשהו שלב לאורך החיים המשותפים רשמית או מעשית עצרת להסתכל על אמא כישות עצמאית, נפרדת ואולי גם שונה ממה שהתאים לך, שרצית וחשבת באותו שלב בחיים. הרי כשהכרת אותה היא לא היתה פרח קיר ענוג ומתבטל בפני כל גבר, היא היתה קצינה בצבא, בחורה עצמאית, נוהגת ומעשנת מגיל צעיר, בחורה שאמנם לא נולדה כאן כמוך, אבל התאמצה מאוד להיות יותר צברית מצברית.
הצורך הזה להשתייך, זה אולי החלק שלה במשוואת הזוגיות העקומה והמעוותת שלכם שהסתדר כמו כפפה עם יד עם הנרקיסיות שהיתה טבועה בך.
האם עצרת אי פעם לחשוב ואולי גם להבין, שמה שחשוב לך כנראה חשוב לה רק כי הוא חשוב לך? לא בהכרח משום שהוא באמת חשוב לה. שהיא מוותרת לך לא כי היא תמיד חושבת שראוי לוותר לך, שאתה יותר צודק ממנה, אלא כי היא תמיד חוששת שאם לא תוותר אתה לא תישאר?
חשבת על כל זה בכלל פעם?
חשבת על כל מה שעשית ולא עשית והיא איתך רק כי אתה רצית, כי ככה רצית. או לא רצית. כי חשבת שאלה הדברים הנכונים, הראויים להשקעה, למרדף, לשאיפה. עד ששינית את טעמך.
לא חשבת. והיא מעולם לא ביקשה, ודאי לא הכריחה אותך לחשוב על כך.
היא הדהדה אותך בכל מהלך, בחירה, שינוי עמדה ותפנית.
אתה חושב שמישהו ששם לך רגל הוא חרא? היא מיד חושבת אותו הדבר. אתה בוחר להשקיע זמן ומשאבים במיזם מסוים? היא מיד משוכנעת שאין נכון וטוב מזה. אתה מחליט לעזוב הכול ולצאת לשליחות באמצע החיים? בול מה שהיא רוצה. אתה מסרב לעשות אפוטרופסות מתמשכת או אפילו לחתום על הוראות רפואיות גם היא מסרבת. כי אתה אומר שיש עוד זמן "לשטויות האלה".
אבל אין.
וכבר לא היה.
אבל אתה בחרת, אז היא בחרה אותו הדבר. או ליתר דיוק, היא לא בחרה, היא שוב הניחה לך לבחור בשבילה.
פעם, כשעוד הייתי רק ילדה שנולדה עם עודפי אחריות וכובד ראש, לא ידעתי ולא הבנתי דקויות של מערכות יחסים וזוגיות, של דומיננטיות, שתלטנות, התבטלות, פשרנות, ותרנות וכל השאר.
ידעתי רק שאני צריכה להגיע תמיד ראשונה לטלפון המצלצל, למקרה שיהיה מהסוג המאיים, כדי לחסוך עוד התקף זעם או בכי היסטרי של אמא או תגובת פחד משתק של איתן. ידעתי רק שאני צריכה להקשיב לכל תיאוריה המפורטים של אמא על כל בגידה תורנית שלך איך קוראים לה, איפה זה קורה, כמה זה עולה לנו, איך היא לא תוכל לחיות בלעדיך ולמה חשוב מאוד שאני אגיד לך להפסיק. וידעתי גם שאני לעולם לא אגיד לך מילה.
ולא אמרתי.
בעל כורחי נהייתי שותפה לשתיקה שלה מולך על כל הבגידות, לבחירה שלה לוותר לך אבל לעולם לא לוותר עליך.
נדמה לי שידעת שאתה פוגע בה בבגידות האלה ובכל זאת המשכת, שוב ושוב, כי רצית. כי יכולת. כי לא חשבת עליה.
ודאי לא עלינו, ילדיך.
בדיוק כשם שלא עצרת לרגע לחשוב על אופציה אחרת, שונה מהרצון שלך, כשהחלטת על מהלך משנה חיים לכל המשפחה שקסם בעצם רק לך, כשזרקת כסף כן, אין ביטוי אחר על כל מיני מגדלים מפוקפקים באוויר או מאהבות זמניות יותר או פחות כשבמחי יד הרסת חברויות וניתקת קשרים רק משום שמישהו העז לבקר מהלך או התנהגות שלך.
והיא אחריך, הפסיקה לדבר עם אנשים כי אתה לא דיברת איתם יותר, חדלה לארח כי אתה לא רצית, הפסיקה לצאת למסעדות כי אתה הכרזת שכל האוכל בכולן לא טעים, הפסיקה ללכת לקולנוע כי אתה לא רצית ללכת איתה.
אתה תמיד עשית מה שאתה רוצה.
והשמים אף פעם לא נפלו עליך, אפילו לא קצת.
עובדה.
איתן ואני, מרגע שעזבנו את הבית, לא משנה מה עבר עלינו, מעולם לא ביקשנו ולא תבענו ממך, מכם, דבר. אפילו לא חיבוק.
באלבום החתונה שלי אין אף תמונה שלך מחבק את הכלה, אפילו לא מניח זרוע על כתפה.
כי מרגע שגדלתי, ולמען האמת גם כמעט אף פעם לא קודם, לא חיבקת אותי.
אצלנו במשפחה, אמרת לי פעם והתכוונת לבית הוריך, לא ידעו להראות אהבה.
אבל האם היא בכלל היתה שם?
-פרק 34-
1938
אילזה משרבטת את חתימתה בשולי המכתב ומוסרת אותו לידיה של אנט, העומדת קפוצה מול שולחנה.
"זהו," היא אומרת חרש בפנים חתומות ונשענת לאחור בכיסאה.
אנט משתהה עוד רגע ואז מתנערת משתיקתה. "כן," היא אומרת, סובבת על עקביה, יוצאת ממשרדה של אילזה וסוגרת אחריה בשקט את הדלת.
אילזה משחררת אוויר שכלל לא שמה לב שנכלא בתוכה. היא מביטה סביבה, כמנסה לצרוב בזיכרונה את פני המקום שהוא ביתה השני מאז מות אביה, בית שבקרוב תצטרך לעזוב.
לפרק זמן לא ידוע.
כל כך הרבה יסודות שנדמו איתנים בחייה התערערו בחודשים האחרונים. המוּכר שינה פניו, הידוע נהפך למוטל בספק.
אם היו אומרים לה לפני שנה שכל מה שקרה בחודשים האחרונים יקרה היתה מגחכת בביטול.
והרי אמרו לה. ליתר דיוק, הוא אמר לה.
ליאון.
והיא מיאנה להקשיב לו. כדרכה. ודאי מאז עזב, לפני ארבע שנים.
כן, הם עודם נשואים, אבל כבר למעלה משליש שנות נישואיהם הרשמיות שהם אינם חיים ביחד. אינם חיים אפילו באותה יבשת. אינם חיים באותו עולם.
ועל כן, כך סברה עד לאחרונה, איך ידע הוא, משם, מה באמת מתרחש כאן.
בשנה שעברה דחתה שוב בשאט נפש מסוימת, אף כי ביתר זהירות מאשר בעבר, את הצעתו החוזרת של ליאון לבוא לפלשתינה, או לפחות לשלוח אליו את הילדה. היא בחנה אז את המתרחש במולדתה בשכלתנות הקרה שתמיד אפיינה את התנהלותה בכל שבילי חייה, והגיעה למסקנה שחרף הזעזועים הפוליטיים והשינויים הרשמיים, ברמה היומיומית אין מקום לדאגה. איש מבני משפחתה לא חלק עליה לא אחיה שותפיה לעסק, לא בניהם הבוגרים והמעורים לכאורה במתרחש בעולם הגדול, גם לא איש ממכריה.
גוסטב, אוהב, דואג, רציונלי, שקול ומתון, סבר גם הוא אז שאין מקום לצעדים חריגים.
גוסטב.
איך בתוך חודשים ספורים התהפכה הקערה על פיה. ועכשיו היא והילדה, כמובן נתונות לחסדי בעלה הנפקד ותלויות בו ובאיזו בירוקרטיה רחוקה, ספק אנגלית ספק לוונטינית, של סרטיפיקט כלשהו שהוא מסדר, שאמור לאפשר את צאתן מכאן וכניסתן לשם בתנאי מסע נוחים ככל האפשר, בעוד האיש הקרוב אליה ביותר, איש סודה, חברה האינטימי, שותפה לכול והנפש התאומה שלה, אינו מסוגל לסייע או להועיל בדבר. ככל הנראה, גם לא לעצמו.
בראשית השנה עוד סברה שהרע מכול מאחוריהם, ועם עוד קצת אורך נשימה וסבלנות, הכול יירגע.
אלא שאז הגיע חודש מרס, ואיתו המנהיג הגרמני הנתעב, שדרס ברגל גסה את עצמאות מולדתה האהובה.
את כל מסלול חייה, למעשה.
איך ניצב אז בכיכר העיר וינה שלה, ביתה גביר אכזר וזר, המשקיף על אחוזתו. איך התרפסו בפניו האזרחים, שלפתע צידדו כולם כאיש אחד באיחוד עם גרמניה כאילו אין למולדתם האהובה זכות קיום משל עצמה. איך התלהבו ממנו אנשים שהיא מכירה שנים רבות, כאלה שסמכה תמיד על שכלם ותבונתם. איך שינו את טעמם והפכו את עורם. בן לילה.
קבס עולה בה כשהיא נזכרת בעשרות הילדים, תלמידי בתי ספר ובהם גם בתה שלה, שהובאו ללב העיר, לקבל את פני הרודן הגרמני בפרחים. אותה הופעת עוועים בכיכר יצרה את הסדק הראשון בחומת אמונתה הבצורה בערכי הבסיס של מולדתה האהובה, של המדינה והחברה שלתוכן נולדה, שבקרבן גדלה, התחנכה, בגרה ובנתה את חייה.
הסדק התרחב לשבר מקץ ימים ספורים בלבד, כשהיתה בדרכה למשרדה. מחלון מכוניתה ראתה לפתע באחד מרחובות העיר המון גברי, רבים מהם במדים עטורי סמלים נאציים, צופה בחדווה גלויה ובשחוק בקבוצת גברים שהיו רכונים אל המדרכה, וקרצפו אותה במברשות. היא הזדקפה במושבה וביקשה מהנהג להאט מעט, כדי להיטיב לראות את המתרחש. ולא היה אפשר לטעות במראות. זקניהם ולבושם של הגברים המקרצפים הסגירו מיד את העובדה שמדובר ביהודים. אדוקים, מן הסתם. ומה שהם נאלצו למחות מעל פני המדרכה היה סיסמאות בזכות עצמאותה של אוסטריה, עצמאות שזה אך בוטלה.
באותו ערב כתבה מכתב בהול לליאון.
אל תעשי שום דבר שימשוך אלייך תשומת לב יעץ לה ליאון מרחוק, עוד חודשים קודם לכן. תפעלי בחשאי ובשיטתיות, כתב, מעודד אותה להסדיר את עסקיה לתקופה ארוכה אם לא בלתי נגמרת של היעדרות.
הוא מגזים, חשבה אז.
אבל אחרי מה שראתה ברחובות, אילזה התפכחה. באחת. והבינה שליאון ככל הנראה ראה את מה שהיא סירבה לראות, הבין את מה שהיא סירבה להבין. וידעה ששגתה בהערכותיה, שעליה לנקוט צעדים, ואף לדאוג לכל מי שכבר שנים סומכים עליה ועל החלטותיה.
באחד מסופי השבוע כינסה את כל בני המשפחה בבית האחוזה שבפרוור. היא הורתה לבאים להגיע בשעות ובימים שונים, אחדים כבר ביום חמישי, אחרים בשישי ושבת, והנחתה את כולם לדבוק בגרסה שהם היו יוזמי הביקור, שהוא למעשה כמעט ספונטני ודי מקרי. כל זאת כדי להרחיק כל חשד של מי מצוות עובדי האחוזה, שכנים ושאר תושבי הפרוור, על פשר הכינוס המשפחתי הרחב.
אם עד כה סמכה בשתי ידיים על נאמנותם של כל עובדיה, שכניה ומכריה, המראות שראתה, ההתבטאויות ששמעה, שינו את יחסה מהקצה אל הקצה.
היא אינה סומכת עוד על איש. היא חשדנית במידה שווה כלפי כולם.
למען האמת, היא אינה סומכת גם על כל בני משפחתה, שחלקם היא יודעת בעלי לשון משוחררת הרבה יותר מדי.
עובדי האחוזה חוזרים ומתלוננים באוזניה על ביקורי הפתע שמאלצים אותם לעבוד שעות נוספות בסוף השבוע, להכין חדרים ותבשילים, לנקות ולסדר. אילזה מקשיבה לתלונותיהם, מהנהנת בהבנה ומסבירה שוב ושוב שהופתעה לא פחות מהם, אבל אין דוחים בני משפחה. כשאפילו סוזי הקשישה מתלוננת על הכמות העצומה של מאפים שהיא מתבקשת לספק, אילזה מתייצבת בעצמה במטבח, ועומדת על כך שתסייע באפייה.
השרוולים המופשלים של הגברת, כמו גם תנועות הלישה שלה, המפתיעות במיומנותן, מפייסים וכובשים מיד את האופה הוותיקה, שמתנפלת בלהט מחודש על ערימת הבצק שלפניה.
במוצאי השבת, אחרי שכל אנשי הצוות פרשו למשפחותיהם ולענייניהם, אילזה אוספת את כולם בחדר האוכל וסוגרת את הדלתות.
ראשית לכול היא מדגישה באוזניהם את חשיבות החשאיות. "אסור שמשהו ממה שנדון בו כאן עכשיו יגיע לאוזניים שאינן כאן בחדר," היא מזהירה אותם. הניה מצחקקת במבוכה בהולה. אלפרד מניח יד בוטחת על כף ידה.
אילזה מונה עובדות. מנתחת תחזיות. מסבירה מהלכים. מציגה המלצות. ומסיימת בהודעה שהיא עצמה בוחנת את האפשרות לנסוע מכאן בקרוב לזמן מה. עד יעבור זעם. היא מציגה את החלטתה בגרסה מרוככת, כדי לא להבהיל יתר על המידה את בני משפחתה. אין לה מושג עד כמה הם מודעים למצב.
שקט טעון, כבד, משתרר בחדר. אילזה מוזגת שרי לכוסיות בדולח שהיא מגישה לכולם. אפילו הניה, שבדרך כלל אינה שותה משקאות אלכוהוליים, נוטלת כוסית וגומעת ממנה בשקיקה. כעבור דקות אחדות מתפזרים בני המשפחה בשתיקה לחדריהם. בבוקר תמצא טרודה את הכוסיות המלוכלכות שהושארו בחדר האוכל ותאסוף אותן בזעף. מילא המפונקים הקבועים, תמלמל לעצמה חרש, אבל גם הגברת אילזה?
בסופו של דבר בני משפחתה יפתיעו אותה, כל אחד בדרכו.
אדית ואברהם דוחים על הסף כל רעיון או הצעה לצאת את המדינה, ולו באופן זמני. שני בניהם, הנזי וטדי, חיים כבר שנים באנגליה, ועל כן הם סבורים שאין שום מקום לדאגה. בכל רגע נתון יוכלו "לנסוע לבקר את הילדים". גם אלפרד סבור שהיא מגזימה בתגובותיה למתרחש ומבטל את המלצותיה, לשמחתה הרבה של הניה, שכל שינוי בשגרת חייה מערער אותה באופן כללי, מפאת אופייה ההססני פחדני. שני בניהם הבוגרים, מוזס המנותק ופרדי הבטלן, הצטרפו בקלות לעמדתו של אלפרד, שלא לנקוט שום פעולה, שכן אי התערבות ואפס מעשה תמיד שירתו את אופיים ומזגם.
שבועות רבים אילזה נשכה שפתיים, מאלצת את עצמה לא להתערב בהחלטות של אחִיה, הן מתוך מידה של כבוד כלפיו אבל בעיקר כיוון שבאיזשהו מקום בירכתי מוחה קיוותה כנראה שבשוך הסערה, יתברר שהוא צדק והיא טעתה, והיא עוד תשוב הביתה.
אנטון היה זה שהפתיע בכיוון לא צפוי. דווקא הוא, שכמעט תמיד התנגד מראש, באופן כמעט אוטומטי, לכל עמדה שהציגה, נראה כמי שמסכים עם כל מילה שלה. ואולי לא היא היתה זאת ששכנעה אותו, אולי הפעם גם הוא קרא את המפה כפי שליאון קרא אותה מרחוק. אלא שלא לפלשתינה כיוון את פעמי משפחתו. "סין," הכריז באוזניה בהתלהבות בוקר אחד במשרדה, ימים ספורים בלבד לאחר המפגש המשפחתי באחוזה. "סין היא העתיד. שנגחאי. שער לעולם המודרני," ליהג בעיניים נוצצות, לא כמי שעולמו חרב עליו והוא עומד להיתלש מביתו, אלא כאדם העומד על סִפה של התחלה חדשה ומבטיחה. "בואי איתנו, אילזה, מה לך וללוונט של פלשתינה ולרופא הבעל המדומה שלך?" סנט בה.
לרגע קצר סין הציתה את דמיונה. אלא שהרגע היה קצר, וחלף מיד אחרי שערכה בדיקה בנושא והגיעה למסקנה שסין רחוקה ממנה עוד הרבה יותר מפלשתינה. ולא רק במובן הפיזי.
ולא שפלשתינה נראתה לה לפתע מזמינה. כלל וכלל לא. אבל בהיותה אישה מפוכחת, ומרגע שפקחה באמת את עיניה למתרחש סביבה וערכה שורה של בדיקות, גם אצל עמיתים ומכרים באמריקה שכה משכה אותה, הבינה שלמעשה אין לה ברירה אחרת. אמריקה, כך התברר לה, אינה ממתינה בשערים פתוחים ליוצאים את אירופה.
העולם, כך למדה לדעת במרירות גוברת והולכת, אינו באמת מקום מזמין ופתוח.
וישנה גם הילדה. שמן הסתם תשתף פעולה ותעשה כמיטב יכולתה להסתגל למקום זר ושונה אם אביה נמצא בו, כפי שלא תעשה במקום כזה שבו הוא אינו נמצא.
סוזי מנופפת לשלום אחרון למכונית העמוסה, המתרחקת ומוחה דמעה בשולי סינרה.
בחיים לא היתה מעלה בדעתה שיבוא יום והגברת אילזה לא תגור כאן.
לא תגור כאן יותר, תיקנה אותה אמש טרודה. וטרודה יודעת. אף שהיא עצמה עדיין מאמינה שהגברת תחזור בעוד כמה חודשים.
מה פתאום תחזור, נזפה בה טרודה באישון לילה, בעודה מרווחת גביעי בדולח בארון הוויטרינה שממנו הוצאה, נארזה ונשלחה מערכת שלמה של גביעים בכל הגדלים, לכל סוגי המשקאות למקום שאליו נסעה הגברת אילזה.
אבל כאן הבית שלה, אמרה סוזי, וטרודה מיהרה לחרוץ: היה. זה היה הבית שלה.
ועכשיו הוא יהיה של אדון אלפרד? תמהה סוזי, שידעה כי אלפרד מתכוון להשתמש בבית האחוזה כבית נוסף.
טרודה נעלה את ארון הוויטרינה ונעצה בה מבט קשה. אדון אלפרד יגור פה קצת עכשיו, הסבירה לסוזי המבולבלת, אבל זה גם לא יישאר הבית שלו.
סוזי לא הבינה אמש. היא גם לא הבינה לאורך כל השבועות שחלפו, של הכנות חרישיות, אריזות, חפצים ורהיטים שנעלמו ולחישות. יותר מכול כאב לה על הפסנתר שנעלם. זה בשביל הילדה, הבטיחה לה אילזה.
סוזי לא הבינה. היא עדיין אינה מבינה.
ועכשיו היא עומדת מול הרחוב הריק, מאחוריה הבית הריק מאדונים וחסר החפצים, שבתוכו ממתין לה רק מטבח שומם.
ובבת אחת היא נכנעת לבכי גדול, מלא געגועים שהיא עדיין אינה יודעת להגדיר, שפורץ מתוכה.
***
אילזה עומדת על סיפון האונייה, צופה אל המים המפרפרים שובלי קצף קצרים, שמזדקרים להרף עין ונמוגים. היא מזדקפת ושואפת מלוא ריאותיה את הניחוח המלוח. הצעיף שקשרה בו ברפיון את רעמת שערה, שאותה שחררה לחופשי מרגע שהפליגו, מתבדר סביבה, כמו גם מכנסיה הרחבים, הדקים. ימים ספורים בטרם הפלגתה התייצבה אצל פרידה התופרת וביקשה ממנה לתפור לה בגדים דקים, שיהלמו את מזג האוויר החם השורר בקיץ בפלשתינה. לפרידה לא סיפרה כמובן לאן פניה מועדות, רק אמרה שהיא יוצאת לנפוש במקום חם. פרידה מצדה לא שאלה שום שאלות נוספות.
בימים האלה איש אינו שואל, ואיש אינו עונה אמת בווינה. שתיקה היא שפת התקשורת המועדפת.
ואילזה כבר פיתחה בה מומחיות של ממש.
והיא כבר יודעת שיש דברים שתשתוק לנצח, לא רק עד שיצאו, שיגיעו, שיעבור זעם.
כמו כישלונה לשכנע את אדית האהובה לצאת את אוסטריה.
כמו כישלונה לשכנע את אלפרד לעזוב, ולו רק לזמן קצוב, כמוה.
כמו כישלונה לסייע לגוסטב להשיג את ההיתרים הנחוצים לצאת מאוסטריה ולהיכנס לארץ אחרת.
כמו גוסטב.
אני אצא, ניסה להרגיע אותה גם בשיחתם האחרונה, יום לפני שהפליגה. "אחצה במכונית, בהֶגנב, גבול אחד, שניים, או כל כמה שיידרשו, עד שאגיע למקום מבטחים. ואז אבוא לקחת אותך," חייך אליה.
היא חייכה בחזרה, יודעת שהסיכוי לכך קלוש, יודעת שאסור לה לכבות את התקווה הקטנה שעדיין הבהבה בלבו, וגם בלבה.
יעברו שנים לפני שתגלה שגוסטב נלכד בדרך, שנלקח למחנה ריכוז אחד ובהמשך הועבר לאחר, שסבל ושרד את כל שנות המלחמה ואימי מחנות הריכוז רק כדי למות בצעדת המוות.
תגלה ותשתוק לנצח את הצער, ורגשי האשמה והכאב.
מרבצים אינסופיים כאלה אצרה בתוכה, שתקה בתוכה כל חייה.
עכשיו היא שואפת את הים, נכבשת בבריזה המהולה בחמימות, ברסיסי שמש זהובים שמרצדים על המים.
יפה הים התיכון הזה, היא אומרת לעצמה. וכיוון שפלשתינה מונחת לחופיו, היא מקווה שהבית של ליאון שעכשיו יהיה גם ביתה אינו רחוק מחוף הים. רחש הגלים מנחם ומרגיע אותה. היא תרצה לשוב ולשמוע אותו ככל שתוכל.
הילדה כמובן שמחה מאוד כשנודע לה רק זמן קצר לפני נסיעתן, כי אילזה לא סמכה עליה שתשמור סוד שהן נוסעות לאבא. פלשתינה לא עניינה את הילדה. למעשה, כך סבורה אילזה, אין ולא היה לה מושג היכן נמצאת אותה פלשתינה מסתורית, היא ידעה רק שזה המקום שלקח ממנה את אביה הנערץ.
עוד נראה עד כמה ועד מתי תימשך הערצתה העיוורת של הילדה לאיש שהעדיף ארץ רחוקה על פניה, מהרהרת אילזה מול הרוח.
בינתיים היא מלאת שמחה, במידה שאילזה לא ראתה אותה מפגינה מעולם. היא אפילו מסתובבת בחופשיות בבגד ים, מציגה לראווה את גופה העבה כאילו מעולם לא התביישה בו, לא התכנסה בתוך עצמה בגללו, לא ספגה אינספור הערות ואיסורים בגללו. מי יודע, אולי המעבר החד הזה ישיל ממנה עודפי משקל ורגשי נחיתות.
גם זה משהו.
***
היא רואה ממרחק את החוף. את הסירות הקטנות, המתנדנדות על המים. רעועות, היא חושבת.
מישהו, אחד מאנשי הצוות במדים, מסביר שבהן יֵרדו אל החוף.
הייתכן שאינם עוגנים בצמוד למזח הנראה ממרחק? הוא אמנם קטן, אבל הוא מזח.
והיא אינה יודעת לשחות.
הילדה נרגשת לידה, מקשקשת עם ילדה אחרת שחברה אליה במסע. אמה של הילדה האחרת נראית מזועזעת כמוה מהרעיון שיצטרכו לעשות את חלקו האחרון של המסע בסירת עץ זעירה.
היא פונה אל האיש במדים, שואלת לפשר הסירות הקטנות.
הים לצד המזח אינו עמוק דיו כדי שספינתם הגדולה תתקרב ותעגון לצדו.
אילזה נושכת שפתיים.
היא שוב שונאת את המקום הפרימיטיבי הזה.
-פרק 35-
עכשיו
צחוק הגורל.
צחוק? גורל? נגיד.
בעשור הרחוק ההוא של פלשתינה טרום מדינה, סבתא אילזה לא רצתה לבוא הנה.
ואתה לא רצית ללכת מפה.
בעולם שפוי לא הייתם אמורים להיפגש.
אבל העולם הוא לא מקום שפוי. ובטח שלא היה אז.
וכך, בתעתוע של אותו גורל צוחק, יצא שבסוף חייתם ביחד ארבעים שנה.
והייתם קרובים זה לזה יותר משתי מילים עוקבות במשפט.
במבט לאחור, כמי ששנים היתה מתבוננת בכם מהצד, הייתי אומרת שיותר ממה שסבתא אילזה היתה קרובה לבתה. יותר ממה שאתה היית קרוב לאמא שלך.
***
סבתא אילזה לא רצתה לבוא הנה.
זמן רב המשיכה להחזיק חזק חזק במסך הערפל שדרכו הסתכלה על העולם בכלל ועל המולדת שלה בפרט, מסך שדרכו הכול נראה בסך הכול בסדר. קצת מטושטש אולי, לא לגמרי ברור, פה ושם נבלע חלקית בכתם מעט עכור, אבל בסך הכול בסדר.
היא לא רצתה לעזוב. את הבית שלה, את המקום שבו הרגישה והיתה מלכה. את הקריירה הייחודית שלה, שידעה היטב שלא תוכל לשחזר במקום אחר. את המעמד שלה, החיים הנוחים שלה. את האיש שאהבה, שעטף אותה בחברות ובהבנה. את המציאות שבה היא היתה המנהיגה במשפחה, המוציאה והמביאה, המחליטה בשביל כולם, על כולם. כל הזמן.
כמה כוח היה לה במציאות הזאת. כוח משכר, ולזמן מה גם משקר.
היא לא רצתה לבוא הנה, והיא ידעה למה.
היא ידעה ששום דבר כאן לא ידמה למה שהיה שם.
ידעה שאין לה השפה, הידע או הכישורים, ודאי לא הלהט הנחוץ, הנחישות או האמונה לגשר על הפערים העצומים.
היא ידעה שאיכות חייה כאן לא תתקרב בכלל למה שהיתה שם. גם לא מעמדה. ודאי לא סיכוייה לקריירה. כלשהי. ידעה שאין לה סיכוי לנהל משהו, מעבר למשק בית.
ידעה שבעלה אמנם ממתין לה כאן, אבל אינו באמת מחכה לה. ידעה שהיא כבר מזמן אינה חלק מחייו, כשם שהוא לא היה חלק מחייה.
היא לא רצתה לבוא הנה. היא הגיעה מחוסר ברירה. מתוך הכרה, גם אם מאוחרת, כמעט מאוחרת מדי, במציאות שהשתנתה כליל. מתוך תחושת אחריות. בעיקר לבתה. ומן הסתם גם מתוך תקווה שתוקה שכל זה יהיה עניין זמני.
שיסתיים בבוא יום.
ושהיום יבוא.
מעט מאוד טעויות שיפוט גדולות היא עשתה בחייה, אבל כולן היו קולוסליות.
זאת היתה אחת מהן.
***
ואתה, לעומתה, אתה ממש לא רצית ללכת מפה, כשפה עוד לא היה באמת פה.
נער בן שש עשרה, שבע עשרה, שהקמת מדינה נראתה לו כמשחק הכי מלהיב ומסעיר בסביבה.
מה פתאום עם החבר'ה השקטים, המנומסים. ברור שעם הילדים הרעים. ילדי המחתרת.
מדביק כרוזים ברחבי תל אביב הקטנה, מתרוצץ מסתתר באישון לילה בין חצרות בתים שאתה מכיר כל סמטה ומעבר ביניהן.
אז מה אם אמא שלך מתלוננת, מאיימת, כועסת. ככה זה אמהות, לא?
אז מה אם אבא שלך אומר שלא בא בחשבון. שהוא לא בא עד לכאן ברח מהפוגרומים ברוסיה כדי שילד שלו ילך לכלא.
איזה כלא, אתה צוחק לו בפנים.
אבל הוא לא צוחק. זה לא מצחיק אותו בכלל.
ובכל זאת, הוא לא מצליח להניא אותך ממה שבעיניו הוא הסתכנות שווא.
מחתרת, אתה אומר לו בעיניים נוצצות, מתעלם מהפצרותיו.
בסוף הוא שולף קלף מנצח: את אחיך הבכור. זה שהוא יודע שאתה מעריץ. זה שכבר זמן מה לא נמצא פה. נסע ללמוד. בשווייץ. ארץ ניטרלית. בטוחה.
מה שווייץ, אתה מבטל בגיחוך נערי. מה, אני יודע צרפתית? גרמנית? מה מדברים שם בכלל? מה אני, סטודנט? מי בכלל רוצה ללמוד עכשיו, בונים מדינה.
לא עזר לך.
עם אפס שפה, ציונים בינוניים מינוס ומעיל אחד שמעולם לא פגש חורף אירופי, הוא לקח אותך ביד לשווייץ, דרך איטליה. העביר אותך, כמו חבילת חומר נפץ רגישה, לידי אחיך. בלי שיהיה לו מושג שבנו הבכור הסטודנט לכימיה שכבר ידע להקסים את כל סובביו בצרפתית נטולת כל מבטא זר גם הוא בעצם בעיקר משחק בלבנות מדינה. רק בלי כרוזים, אלא עם כמה דברים הרבה יותר כבדים מפיסות נייר אסורות.
צמד חמד.
לא רצית ללכת מכאן, והלכת. ולמדת.
צרפתית ורפואה ועוד כמה דברים. כולל סקי.
כעבור שנים שלחת אותי לאיזו מסעדת פונדו קטנה ופשוטת מראה שרק המקומיים מכירים, בעיירה שבה היתה האוניברסיטה שלמדת בה. מלצרית שנראתה לי אז מבוגרת בואכה זקנה, עם בלונד מחומצן אסוף בפקעת מתוחה, החמיצה פנים מול הצרפתית השבורה שבפי, ובלית ברירה הניחה לפנינו את כל מערך כלי הפונדו.
אבא שלי, פתחתי ואמרתי לה בזהירות של מי שאינו בטוח שהוא אומר מה שהוא רוצה לומר, אבא שלי שלח אותי הנה. פעם הוא היה פה סטודנט.
היא עצרה, ערימת הכלים בידה, כאילו היא אוחזת במפית. אחת.
מתי זה היה? שאלה בהסתייגות.
מזמן, אמרתי ונקבתי בשנים. ומיהרתי להוסיף, לא יכול להיות שתזכרי, את צעירה מדי.
היא נעצה בי מבט נוקב.
אני לא כל כך צעירה כמו שנדמה לך, אמרה. והתרככה.
***
אתה לא רצית ללכת מכאן, וחזרת. כי היתה לך ברירה.
בהזדמנות הראשונה שיכולת, עם בונוס של שפה, תרבות, ותואר כמעט שלם.
סבתא אילזה לא רצתה לבוא לכאן. והיא נשארה. כי לא היתה לה שום ברירה.
כי כל המשפחה שלה שנשארה שם, האהוב וחברי אמת מעטים נרצחו. נמחקו. כי מי שחשבה לחברים ועמיתים נגלו לה במלוא כיעורם וצביעותם בעת המשבר, ועל כך היא מעולם לא סלחה. רק נטרה, שתקה וקיוותה לנקמה. כי ארצה האהובה חדלה להיות ארצה, חדלה להיות מבחינתה אהובה. כף רגלה מעולם לא חזרה לדרוך בה.
***
היא נשארה, אתה חזרת.
היא לא רצתה להיות כאן. אתה לא רצית ללכת מכאן.
כעבור שנים לא רבות נפגשתם.
לא בזכותכם, לא באשמתכם.
שני אנשים שונים לחלוטין, שני דורות שונים, שפות ותרבויות שונות, שאיפות ומטרות שונות.
ואולי רק לכאורה, למראית עין?
זיהיתם זה בזה את הכוחות והחולשות זה של זה, וקיבלתם זה את זה, גם אם רוב הזמן לא בחמדה. בשפתיים חשוקות. איך אומרים באנגלית? שום אהבה לא הלכה לאיבוד ביניכם.
ואולי היא באמת לא הלכה לאיבוד, אלא פשוט הוסתרה היטב, עקומה ומעוותת וקשה, ממש לא דוגמה לאהבה סטנדרטית.
כי את הדבר הזה כן חלקתם, בהחלט חלקתם: שניכם לא ידעתם להראות אהבה.
-פרק 36-
1941
נעמי טורקת אחריה את הדלת, נמלטת מעיניה מזרות האימה של אילזה אל השדרה.
אילזה מביטה אחריה בדלת הסגורה, כמו פוקדת עליה באלם לשוב ולהיפתח, להחזיר את הילדה הסוררת פנימה.
המלחמה הזאת, היא כבר יודעת, אבודה. אלא שהיא אינה מסוגלת להרפות, אינה מסוגלת לחדול.
ליאון, כמובן, מצדד בילדה.
תניחי לה, הוא אומר בתום רגע חטוף וחולף של תשומת לב שהוא מעניק לתלונותיה היבבניות של הילדה. שיודעת כי תמיד תמצא אצלו אוזן קשובה ותמיכה מובטחת מראש.
תפסיק לוותר לה על כל דבר, היא מתרגזת שוב ושוב. הוויתורים האלה אינם פיצוי על כלום, היא רועמת לעברו, ולא מפרטת את מה שאמרה לו מפורשות כבר בימים הראשונים לבואן: שום ויתור לא יפצה על שנים של התעלמות.
שלא באמת הסתיימו גם בהגיען. כי לד"ר גליקסון יש מערכת בריאות להקים יש מאין, במדינה שהוא וחבריו מקימים יש מאין. אין לו זמן להשגיח על הילדה, שמנסה להיות יותר חסרת נימוס ודרך ארץ מהילד הכי גס רוח בשכונה, אין לו זמן להציב לה גבולות, לדאוג שתשקיע מאמצים ראויים בלימודיה ולא רק בלימודי השפה האיומה הנהוגה כאן; שלא תזניח את כל שאר חובותיה, החל מלימודי השחייה, שנראה כי היא אוהבת, וכלה בלימודי הפסנתר, שהיא כבר אינה מהססת לומר שהיא מתעבת.
יש לו כל הזמן שבעולם לאותה מערכת שהוא מקים עם חבריו, שמשום מה הם מכנים בשפה הנוראית המקומית "קופה", כאילו היא תתמלא ממון; יש לו כל הזמן שבעולם למטופליו במרפאה, לחבריו בכל המנגנונים, לשני אחיו המתגוררים בעיר רחוקה על הר צפוני יעקב הבכור ויוז'י הצעיר, שניים שאם לא די בכך שתמיד התבטל מעט בפניהם, על אחת כמה וכמה שאלה פני הדברים כאן, שכן שניהם הגיעו הנה לפניו אבל אין לו רגע אחד פנוי להקדיש כדי לסייע לה בחיפושיה אחר מידע על אודות בני משפחתה שנותרו באירופה, כדי להקדיש מחשבה לחיפוש דרכים להגדיל את הכנסות המשפחה. לו היה הדבר תלוי בו היה ודאי עובד בכלל בחינם.
היה ונותר חסר כל חוש פיננסי או עסקי, היא מהרהרת בזעף, היה ונותר ברייה חסרת אחריות. שלוש שנים כבר חלפו, והוא עדיין אינו מצליח להפנים את העובדה שעכשיו הוא בעל משפחה, שעליו לדאוג לפרנסתה, לשלומה, לעתידה.
היא מתנערת ופונה אל המטבח.
קיטון, למעשה. בבית שם, איש לא היה מעז לכנות חדר קטנטן כזה מטבח. גודלו כגודל המזווה שהיה לה בבית האחוזה שם בפרוור. בקושי הצליחה להתקין בו שולחן קטן אחרי בואה. ליאון, כמובן, לא חשב על כך בכלל כשרכש את הבית.
ומה הפלא? האיש מעולם לא בישל דבר. לא טרח ללמוד להכין כריך, שלא לדבר על דבר מה מורכב או מזין יותר, גם בכל שנות חייו בגפו כאן. נו, ברור. חיוכו השרמנטי וכמה גרושים קנו לו מקום קבוע אצל שולחנה של אחת הנשים הדשנות בשכונה, האלמנה הלינקה היפה, כפי שכונתה.
היא האכילה אותי כל השנים שלא היית כאן, הסביר ליאון את פשר הפמיליאריות הרבה שנקטה מולו אותה הלינקה, כשנתקלה בה לראשונה.
אילזה אינה תמימה.
האכילה אותו, ודאי. ועוד כמה דברים. אבל באותם ימים ראשונים של הלם מקום ותרבות, של התפכחות מואצת וכאובה בתוך מציאות כה שונה וזרה לה ואם להודות על האמת, גם משום שבאמת לא היה אכפת לה היא לא טרחה כלל להיעלב, להיפגע, לחוש נבגדת או לחשוש. תעבור כמעט חצי שנה שבמהלכה אילזה תתאים את הבית בהדרגה לצרכיה, תמקם כל פריט ריהוט וחפץ שהביאה איתה מהבית, תמצא את דרכה בין סוחרי השכונה והעיר, את דרכה בכלל ברחובות השכונה והעיר, את מקומה בין אנשי השכונה, מכריו וידידיו של בעלה עד שתשים סוף לקשר המיוחד שלו עם הלינקה.
"תסגור בבקשה את החשבון עם האישה הזאת," אמרה לו ערב אחד, בשובו מארוחת הערב אצל הלינקה. "ממחר אני מבשלת את ארוחות המשפחה הזאת."
ליאון לטש בה מבט מתפלא: "את? תבשלי? בקביעות?" תמה.
"אני," חרצה. ולא הסבירה את כל מה שהיא מבינה, לא פירטה איך שִכללה את כישורי הבישול שלה בשנים שלא היה, לא אמרה את המובן מאליו, שחוץ מלדאוג לצורכי הבית עדיין אין לה כל עיסוק אחר.
"ובכלל," הוסיפה כמעט כלאחר יד והישירה אליו מבט פלדה, "תסגור את כל העניינים שעוד יש לך איתה. כי אתה כבר לא אלמן קש, אתה גבר נשוי, בעל משפחה שחיה איתך כאן."
היא ראתה את עיניו מתעננות, מבינות.
כתמיד, מה שלא נאמר היה ברור לשניהם לא פחות ממה שנאמר מפורשות.
אילזה מטלטלת את ראשה, מתנערת מהזיכרון, מההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתה בין ליאון, חסר התועלת בין כותלי הבית, לבין גוסטב, שידע הכול על אודות מכוניות ונורות חשמל וניהול עסקים, אבל גם לא היסס לחגור סינר וללהטט מחבתות וסירים בתבשילים נפלאים.
גוסטב, שהיא לא מצליחה להגיע אליו, או למידע כלשהו על אודותיו, זה קרוב לשלוש שנים.
היא מושכת באפה, מוציאה ברוב רעש קרש חיתוך, סכין חדה, את חלקי העוף מארון הקרח.
נשמעת דפיקה בדלת. אילזה מניחה את הסכין על הקרש, מוחה את ידיה בסינרה וניגשת לפתוח. על הסף עומדת ילדה פרועת תלתלים, חולצתה משתרבבת ממכנסיה הקצרים, כפות רגליה מלוכלכות בסנדליה.
דבורה. או דבורי, כפי שהכול מכנים אותה. היא כבת עשר, עם שתי עיניים בולטות וקרועות תמיד לרווחה, כשני פנסים חקרניים. והיא מזדנבת אחרי בתה מיום בואן לארץ.
היא הבת של הלינקה.
"נעמי בבית?" היא שואלת בקול וחותרת להיכנס פנימה.
אילזה חוסמת אותה. היא מתקשה לשאת את הישירות גסת הרוח של הילדים הילידים, דבורי בתוכם.
"ושלום רב גם לך," היא אומרת בעברית מאומצת, שומעת באוזנה המוזיקלית את מבטאה הכבד, מבטא שבתה השילה זה מכבר, מבטא שרק שרידים ממנו נותרו בדיבורו המתנגן של בעלה.
"נעמי בבית?" חוזרת דבורי על השאלה.
אילזה מוותרת. זאת לא הילדה שלה. "לא," היא אומרת ואוחזת בדלת כדי לסגור אותה.
"איפה היא?" תובעת דבורי.
אילזה שולחת אצבע זקורה אל עבר השדרה שמעבר לכביש. "בשדרה," היא אומרת. "עם החברים שלה," היא מדגישה בשאט נפש, יודעת שהדבר לא ירתיע כלל את הקטנה, שמנסה להידבק לגדולים בכל רגע.
דבורי נפנית ללכת ואילזה ממהרת לאחוז בזרועה, לעצור אותה. "תגידי לה," היא אומרת לאטה, מודדת כל מילה כדי שתצא כהלכה, "שתבוא הביתה, תכף ומיד. פסנתר," היא מצווה ומשחררת את זרועה של הילדה, שמיד נמלטת אל השדרה.
"אבל יש לי בת מצווה," אומרת נעמי בנימה היבבנית שאילזה מתעבת.
"תפסיקי ליילל," היא מורה.
הם יושבים לשולחן ארוחת הערב. ליאון לועס מהעוף בהיסח הדעת, וניכר בו שראשו נתון למחשבות רחוקות מדיוני השולחן הזה. אילזה מקפידה לחתוך פיסות קטנות ממנתה, ללעוס בנחת, למחות את פיה במפית בין נגיסה אחת לאחרת. נעמי מסיעה את המזון על צלחתה, מנסה ללכוד את תשומת לבו של אביה.
"תפסיקי לשחק עם האוכל," מעירה אילזה.
"פאפי, תגיד לה," היא קובלת בקול יללני מול אביה.
ליאון מתנער ממחשבותיו. "מה הבעיה, ליבשן?" הוא שואל בחיוך.
"המתנה לבת מצווה שלי," היא קובלת. "לא הקשבת בכלל?" היא תובעת.
"סליחה," הוא אומר, טופח על כף ידה ומבזיק עוד חיוך.
"אמא לא מבינה," היא פוצחת שוב בתלונה, בעברית.
אילזה יודעת שהיא עוברת לעברית כל אימת שהיא אינה רוצה שאילזה תבין באמת על מה היא מדברת.
הילדה הרופסת באופייה למדה דרך להציק לה, להתגבר עליה.
או כך היא חושבת.
שפה ארורה.
"גרמנית בבקשה," היא אומרת בקול הקרח שלה. "אם מדברים עלי אז בבקשה בשפה שאבין בדיוק מה נאמר."
היא רואה את המבט העובר בין הבת לאביה.
לא אכפת לי, היא משננת לעצמה. זאת ילדה בת שתים עשרה וגבר חלש.
הרי כבר אין לו מושג באשר למצב הכלכלי של המשפחה, מהן ההכנסות האמיתיות לעומת ההוצאות. מאז הגיעה, השתלטה על הנהלת החשבונות של המרפאה, על רישום הכנסותיו לכל מיזמיו הרפואיים ואף התקינה את הצריף בחצר להשכרה והשכירה אותו. ואין לו מושג למי ותמורת איזה סכום.
וזה רק הצד הכספי של המשוואה המשפחתית הזאת.
נעמי משחררת אוויר ונכנעת.
"פאפי. עוד מעט יש לי בת מצווה," היא אומרת.
"ממתי את דתייה?" הוא שואל בגיחוך.
"פאפי!" היא כועסת. לא כך חשבה שהשיחה תתנהל.
"בסדר, בסדר," הוא אומר ומתעמק בכרובית שבצלחתו.
"אני רוצה אופניים," היא אומרת ומיישירה אליו מבט.
"תאכלי את הירקות שלך," אומרת אילזה בנחת.
"פאפי?" נעמי פונה אליו, וקולה כבר מאבד מביטחונו.
"אמא יודעת הכי טוב בעניינים של כסף," הוא אומר ומביט אל אילזה.
"פאפי," נעמי מאוכזבת, ועדיין לא מביטה באמה.
אילזה ממשיכה לאכול בנחת. חולפות דקות אחדות ואז נעמי פונה אליה.
"אפשר, מוּטי?"
"לא," עונה אילזה בשלווה. "אופניים זה יקר. אנחנו לא יכולים לבזבז כסף סתם, ואנחנו כבר מבזבזים, על הפסנתר שלך והשיעורים שאני משלמת," היא מדגישה, "ואת לא מגיעה אליהם. אז לא יהיו אופניים," היא אומרת ומיד מוסיפה, "ובכלל, כמו שאמר אבא שלך," היא מקפידה על רשמיות וניתוק, "אנחנו לא דתיים."
"אבל לכל הילדים יש!" הילדה מתפרצת בתסכול גלוי.
"ואם כל הילדים יקפצו מהגג?" שואלת אילזה בנחת ומבתרת עוד חלקת עוף. ליאון מבליע גיחוך מאחורי ידו.
"אני שונאת אתכם!" צועקת נעמי, מסיטה בחריקה את כיסאה לאחור וקמה.
"לא סיימת את האוכל," מעירה בענייניות אילזה.
"לא אכפת לי," מתריסה נעמי. "ואני גם לא מנגנת יותר בפסנתר! שתדעי!" היא יורקת בזעם ומסתובבת ללכת.
"כרצונך," מגיבה אילזה בקול מקפיא. "אם לא תחזרי בך עד הבוקר, אני מוכרת את הפסנתר," היא מודיעה.
ליאון זוקר גבה מולה.
"רצית להוסיף משהו?" היא שואלת בשקט.
הוא מרים ידיו בתנועת כניעה.
למחרת, בשעת אחר צהריים מאוחרת מופיעה בשדרה משאית, והפסנתר מועמס עליה.
לבלי שוב.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
