פרופ' עדית מטות. "השנה, יותר מאשר בשנים קודמות, אני מרגישה כמה אנו דומות"

פרופ' עידית מטות כותבת לאמה, אירנה, שגם היא הייתה רופאה מרדימה

"אני שומעת אותך מבקרת קשות אותנו, בני הדור הנוכחי, על הרפיסות בעמידה במשבר. איבדת בשואה משפחה וחברים, ונהגת לומר, תראו שעם זאת חייתי חיים מאושרים. אז מה זה שנה־שנתיים של מגפה". המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP

פרופ' עידית מטות
פורסם:
אמא שלי,
כבר שנתיים וחצי, מאז מותך, שאני נושאת גוון של עצב כבד. בִפנים. שלא ידעו ולא ירגישו כולם. אנשים לא אוהבים עצבות. חברים מעדיפים אדם חייכן. רק הקרובים ממש מרגישים. אפילו שואלים עלייך ועליי. והתמונות האלה שקופצות בפייס - זיכרונות שלך/שלנו, כאשליה - מחזירות אותך קצת לחיים ואותי לדמעות, לגעגוע. תמיד הדגשת לי שהזמן לא מרפא הכל. אוי, כמה צדקת. להפך. הזמן מדגיש את חוסר הרוורסיבליות של המצב. מתסכל. מתסכל כל הזמן, אבל במיוחד מתסכל בשנה זו, שכל כך הרבה מתרחש בה, שהאתגרים והחשיפה כל כך משמעותיים.
אמא שלי - רוצה לספר לך שלמרות שנעלמת, בהחלט לא נאלמת. את בולטת בנוכחותך בהיעדרך. אני מתייעצת איתך, שומעת את הביקורת שלך, נהנית מהציניות ובמקביל מהקריצה שאחרי. שואבת את הדיבור האינטליגנטי, הציטוטים מהספרים שקראת בשבע שפות, ושנייה אחר כך הירידה שלך לפרטים של מה בישלת לשבת ומה שלום ישראל, הבנים, הכלות והנכדים. השנה הבליטה לי את העובדה שירשתי ממך גם את ה"פיסקלה" (פה) הגדול שביקרת אותי עליו, כאילו לא ירשתי את זה ממך. אני יודעת שאת מעירה לי על ההתרסות, ועם זאת מאחורי גבי גאה שאיני שותקת.
2 צפייה בגלריה
אירנה ז"ל
אירנה ז"ל
"אני יודעת שאת מעירה לי על ההתרסות, ועם זאת מאחורי גבי גאה שאיני שותקת"
(צילום: אלבום פרטי)

בכל שיח שלי, במשפחה־עבודה עם העיתונות־בכתבות־בכנסים־בראיונות־בצילומים־במצעד החיים, שהיה השנה וירטואלי - את נוכחת. תומכת בי חזקה, מרשימה, בוגרת שואה, גאה. אני שומעת אותך מבקרת קשות אותנו, בני הדור הנוכחי, על הרפיסות בעמידה במשבר. נכסים חשובים איבדת בזמן ההוא של השואה - משפחה שנרצחה, חברים, לימודים, אהבות, ילדוּת - ונהגת לומר, תראו שעם זאת חייתי חיים מאושרים. אז מה זה שנה־שנתיים של מגפה, את לא יכולה לראות מעבר? בשביל מה כל כך הרבה דיבורים, את גוערת בי. ואני לומדת. ומקשיבה.
אמא אהובה, יותר מאשר בשנים קודמות, אני מרגישה כמה אנו דומות. לא רק ברעמת השיער שאי־אפשר להשתלט עליה, כאילו עדות ל"פרא אדם" שבתוכנו. לא רק כי שתינו רופאות מרדימות, אקדמאיות, מנהלות, שמטיילות לבד בעולם ומאוהבות בציונות. דומות בעיקר ברצון לחיות. החיות הזאת שלימדת אותי לגמוע ממנה. ואני, כתלמידה טובה שלך, מצאתי בקורונה גם הזדמנות. קיבלתי זמן משפחה, חברים איכותיים ויוגה.
אמא אהובה – תודה.

שלך,
עידית
  • פרופ' עידית מטות היא מנהלת מערך הרדמה, כאב וטיפול נמרץ ומנהלת האגף הכירורגי בבית החולים איכילוב
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button