בשעה חמש אחר הצהריים, בביתה המרווח של איריס שור באחד המושבים בשרון, השקט הוא מצרך נדיר. שלושת ילדיה, בני שמונה, שש ושנתיים, הם "רוח חופשית, פחות טבעי להם מסגרות וכללים", לדבריה. אבל לפני כשנה וחצי משהו השתנה באוויר. שור (45), יזמית סדרתית שמאחוריה שני אקזיטים מרשימים (אחד מהם בסכום של כ־100 מיליון דולר לחברת לינקדאין) החליטה לעזוב הכול. היא לא עשתה לילדים שיחה רשמית, לא הכריזה על "פרישה". היא רק אמרה שהיא תעבוד קצת יותר מהבית. אבל לילדים יש סנסורים מפותחים. "הם הרגישו את זה לגמרי", היא אומרת. "פתאום התחילו בעיות עם ללכת לבית הספר, פתאום הם רצו אותי יותר, שנעשה דברים ביחד. בחושים שלהם הם הרגישו שנפתח לי חלון זמן, והם פשוט לקחו אותו בשתי ידיים. הם זיהו שאני באמת נוכחת".
התובנה הזו עומדת כנראה מאחורי הרעיון לכתיבת ספרה החדש, "מפלצות בסלון והרפתקה באמבטיה", שכולל 55 הפעלות למשחקים לא שגרתיים לילדים בגילאי 10-3. "התפקוד שלנו כאמהות הוא לעתים קרובות נורא תפעולי," היא מסבירה. "הסעות, חוגים, מקלחות, ארוחת ערב. מדריכי ההורים תמיד מדברים על הקושי, על הצבת גבולות. רציתי להביא את הפסיכולוגיה החיובית להורות, להפוך אותה ממשימתית למקום שבו פשוט נהנים ביחד".
"הבנתי שהמהות שלי היא ליצור דברים שלי. אני אמא זורמת, אמא שמנסה להבין מה נכון בעולם המבולבל הזה, אבל בעיקר אמא שרוצה שיהיה לה כיף עם הילדים שלה"
היא מודה שהמציאות לא תמיד נראתה כמו שהיא דמיינה. "הייתי ילדה חנונית ודמיינתי שאשב עם הילדים שלי ונרכיב פאזלים או נקרא ספרים בשקט. אבל הם אוהבים מסכים והם לא יֵשבו שעה לצייר. הייתי צריכה למצוא דרכים חדשות לדבר איתם, דרך הומור, תנועה ודמיון".
את הכלים לעולם המשחקים הביאה מההייטק. כשבנה הבכור, למשל, רצה רובוט־חתול שלא היה קיים באף חנות, היא לא אמרה "אין", אלא גייסה נער בן 17 שישב איתו אחת לשבוע ובנה איתו רובוט מאפס. "אני מנסה לא לכבות להם רעיונות. אם אין את הצעצוע שאתה רוצה, תמציא אותו. זה המסר שאני רוצה להעביר להם: אתם לא חייבים לחיות רק לפי הכללים הקיימים, אתם יכולים להקים עולם משלכם".
תלמידה שקופה
אביה היה מהנדס ואמה מנהלת מעבדת דם, אבל זה לא היה בית של יזמים והוריה מעולם לא דחפו אותה להצטיינות. "הייתי ילדה ביישנית, סגורה בעולם שלי". בספרה הקודם, "סיפור יזמות אמיתי", היא מתארת את שנותיה בתיכון: "תפסתי את עצמי בכל שנות הלימודים כשקופה, עוד אחת ממאות הנערות בשכבה שאין משהו מיוחד להגיד עליה. אם בסיום כיתה י"ב היה מתקיים חידון, מי מהתלמידות שכרגע סיימו את הלימודים תהפוך בשנים הקרובות לאחת היזמיות המובילות בארץ, אני משוכנעת שאף אחד מהמורים או מהתלמידים, כולל אותי, לא היה מהמר עליי".
בצבא שירתה בחיל המודיעין ואחרי השירות הצבאי למדה ארכיטקטורה ב"בצלאל". "רציתי ללמוד משהו יצירתי", היא מסבירה את הבחירה. "לא ללכת למקום שלכאורה היה טבעי לי כמו הנדסה ומדעי המחשב. ציפיתי לשבת מול השולחן ולשרטט, ובסוף נפלתי על בית ספר שיש בו שיח אמנותי. זה היה שוק. תמיד ידעתי איך ללמוד, ופתאום נשברו הכללים. לקח לי זמן להבין את השפה ובסופו של דבר היה לי טוב, הלימודים פתחו לי את המקום של היזמות". אחרי ארבע שנות לימוד, שבמהלכן עבדה גם במשרדי אדריכלים, הבינה שזה לא המקום בשבילה. "לא רציתי לשרוף עוד שנה מהחיים ועזבתי בלי שהייתה לי תוכנית חלופית", היא מספרת. זו הייתה תקופה שבה אנשים הקימו סטארט־אפים על ימין ועל שמאל. יחד עם בן זוגה, שאותו הכירה בצבא, ועם מתכנת בשם יוני סרוסי, הקימו את Visual Tao. "הכי בקלולס", היא אומרת. "בגלל שלמדתי ארכיטקטורה אמרנו שנעשה משהו בנושא הזה. החלטנו ליצור תוכנה ייעודית לאדריכלים".
הם עבדו מהבית, וכדי להתפרנס היא יצרה הדמיות בתלת־ממד למשרדי אדריכלים. במשך שנה וחצי שום דבר לא עבד, הם לא הצליחו לגייס שקל אחד. "חשבנו שנעבוד שלושה חודשים ונצליח, אבל זה לא קרה", היא אומרת. "עד היום לא ברור לי איך לא נשברנו בתקופה הזו. היינו צעירים ולא היה לי כוח להתחיל לימודים במקצוע אחר. מה שהחזיק אותי כל הזמן הזה לא היה רוח יזמית, רק זה שלא הייתה לי תוכנית אחרת לגבי מה אעשה עם החיים שלי".
אחרי שנה וחצי הצליחו השניים לגייס כסף ממשקיעים ומקרנות הון סיכון, ועדיין הדרך הייתה ארוכה וכללה לא מעט כישלונות. "עשיתי אינסוף טעויות", היא כתבה בספרה. "אני לא רואה איך אפשר להצליח במסלול של יזמות בלי המוכנות לטעות ולהיכשל על בסיס יומיומי".
"זה היה משבר גיל 40 קלאסי. הדבר הטבעי שאנשים עושים אחרי אקזיט משמעותי הוא לייעץ לסטארט־אפים ולשבת בבורדים של חברות. אמרתי שאני רוצה לנסות לא לעשות כלום"
שלוש שנים אחרי שפינו את הסלון שלהם לטובת הסטארט־אפ, הגיעה ההצלחה. בגיל 28, הגיל שבו רובנו עוד מחפשים כיוון בחיים, שור כבר עשתה אקזיט מכובד, לאחר ש־Visual Tao נמכרה לחברת "אוטודסק" תמורת 25 מיליון דולר. אבל בתוך ההצלחה הזו הסתתרה תחושת חוסר ביטחון עמוקה. "היינו בזוגיות מגיל 19, גרנו יחד, עבדנו יחד. באיזשהו מקום כל הזמן הרגשתי שאני מצליחה בזכותו. אני רואה את זה אצל הרבה יזמיות שעובדות עם בן הזוג - המקום שלהן לא תמיד ברור לעצמן".
ומה היא עשתה עם הכסף? לא הרבה. "יצאתי עם סכום גדול לבחורה בגיל הזה", היא אומרת. "כמה ימים אחרי שהכסף הגיע החלפתי את הרכב שלי לאלפא רומיאו וקניתי ציור שרציתי. לקח חצי שנה עד שיצאנו לחופשה וכמעט שנה עד שעברנו לדירה של גדולים. בעולם היזמי יש תמיד תחושה של 'אוקיי, זה לא האקזיט הרציני, צריך להמשיך לדבר הבא'. בדיעבד אני מצטערת שלא חגגתי יותר את אבני הדרך".
שנתיים אחרי המכירה פנו איריס ובן זוגה להקמת סטארט־אפ חדש, Takipi, שעסק בבניית מוצר שפונה למתכנתים. איריס הייתה ממונה על הצד השיווקי של המוצר. העסק התקדם בכיוון הנכון, הזוגיות - פחות. כשהייתה בת 32 הם נפרדו. על הסיבות לפרידה היא לא רוצה להרחיב, אבל מודה שיחד עם הפרידה מבן הזוג הגיעה גם הפרידה מהסטארט־אפ, והיא מצאה את עצמה מול שבר כפול: לעזוב בית וזוגיות של 13 שנים ובו־זמנית לעזוב את החברה המשותפת.
טיפולי פוריות והפלות
כעבור כמה חודשים הכירה את מי שנהיה בעלה ואבי ילדיה - טייס לשעבר שהיה אז בעל אתר להשקעות בביטקוין. "הוא התחיל איתי בפייסבוק", היא מספרת. בספרה הראשון היא כתבה על החששות. "בתחילת הקשר הייתי בשיא הקריירה ומבוססת כלכלית, והוא היה במקום שונה לחלוטין. זה לא עניין אותי, לא חיפשתי קרייריסט, אבל פחדתי להביא את ההצלחה לקשר… פחדתי שהוא ירגיש שאני מצליחה יותר ממנו, עשירה יותר, מפורסמת יותר. בהתחלה הצנעתי את ההישגים שלי ודיברתי מעט על הצלחות בעבודה".
אחרי שביססה את הזוגיות התפנתה להקים חברה שלה, מאפס. "זו הייתה קריאה לעשות משהו שהוא רק שלי. רציתי לדעת מי אני בלי התלות הזו בן זוגי", היא אומרת. המהלך הזה הוליד את "אוריבי" (Oribi), הסטארט־אפ השלישי שעסק בתחום השיווק הדיגיטלי. "בהתחלה זה היה מפחיד", היא נזכרת. "לקחתי שני מתכנתים בשכר כדי לבדוק אם יש בכלל היתכנות". זו הייתה גם הפעם הראשונה שהיא יצאה לגייס כסף לבדה: "אף יזם לא מת על השלב הזה, אבל מה שהקל עליי היה הידיעה שאשמע הרבה 'לא' בדרך. ניסיתי להתחבר למקומות שהרגשתי שאני טובה בהם, לא ניסיתי להיות מישהי אחרת. זה גרם לחלק מהמשקיעים לא להתחבר אליי ולחלק להתחבר אליי יותר. בסופו של דבר מערכת יחסים עם משקיעים היא לטווח ארוך וכמו בדייטים, אין טעם לרמות. את צריכה להביא את הצד הטוב שלך, אבל להביא את עצמך, לא לעטות מסכה".
"היה דיכאון קטן. הרגשתי שאני לא חשובה, שהטלפון לא מצלצל. אחרי שחוויתי את הכלום ולא פחדתי ממנו, הבנתי שאני צריכה להיות בעשייה, אבל ממקום של אש פנימית"
הפתיחות הזו ליוותה אותה גם ברגעים הקשים ביותר, כמו טיפולי הפוריות הממושכים וההפלות שעברה תוך כדי הקמת החברה. "אחת ההפלות הייתה בחודש החמישי, אחרי שכבר כולם ידעו על ההיריון", היא מספרת. "החלטתי שאני לא שמה מסכה כשאני נכנסת למשרד. לא ניסיתי להיות הגיבורה שחוזרת לעבודה יומיים אחרי הפלה. בדרך כלל יש הרבה בושה סביב טיפולי פוריות והפלות ולא מביאים את הנושאים האלה לסביבת העבודה, אבל אצלנו זה היה לגיטימי. הייתי קרובה לאנשים שלי, שיתפתי במה שעובר עליי גם באישי וגם במקצועי, וזה יצר צוות חזק בטירוף. ככל שהבאתי את עצמי באופן אותנטי, הגיעו אליי האנשים הנכונים".
כשנולדו שני הילדים הראשונים היא השתדלה לשמור על איזון בין הבית לעבודה, דווקא מתוך חוסר סדר. "אם יש מנהלות שאומרות 'אני לא עובדת מארבע ביום כזה וכזה', אצלי זה היה ההפך", היא אומרת. "היו ימים שהייתי עם הילדים בבוקר והגעתי מאוחר לעבודה, והיו ימים שיצאתי מוקדם ועבדתי בלילות. אימצתי את הכאוס, וזה מה שעבד לי".
היה הבדל בין איריס של הסטארט־אפ הראשון לזו של השלישי?
"במהלך השנים הבנתי שאני כנראה אף פעם לא אהיה מנהלת בסגנון אלפא, האישה עם המרפקים, וזה בסדר. נוכחתי לדעת שקל לי יותר לנהל ולגייס עובדים כשיש מקום לפתיחות ולפגיעות. אחרי שבמשך שנים נמנעתי מלגייס כסף כי חשבתי שאני לא מספיק טובה לזה, הבנתי שגיוס כסף דורש הגעה למשקיעים עם תוכנית ברורה וגם עם ביקורת עצמית. רוב היזמים הטובים ביקורתיים מאוד כלפי עצמם, הם לא חושבים שהעולם מסתובב סביבם. הם קמים בבוקר וחושבים מה לא עובד מספיק טוב ומה צריך לשפר. השלמתי עם זה שכנראה לא יהיה יום שבו אגיד 'אני מספיק טובה', 'הצלחתי בכול'".
שבע שנים אחרי שפתחה את אוריבי החליטה שור, בצעד לא אופייני לשוק של שנת 2022, למכור את החברה. "הייתי באפיסת כוחות", היא כתבה, "הייתי בחרדות, בעייפות קיצונית מחוסר שינה, עם שאלות קיומיות שלא הפסיקו להדהד".
איך הלחץ השפיע על חיי היומיום שלך?
"תמיד ידעתי לסדר את הלו"ז כך שיהיה לי זמן עם הילדים ועם בן הזוג, אבל היה קשה להיות בנוכחות. כל רגע יש דרמה אחרת. פה הלקוח הגדול לא נסגר, שם הגיוס לא מתקדם. זה ליווה אותי גם בחופשות. זה לא שאני בתאילנד והכול בסדר, הראש כל הזמן עסוק".
לאחר שקיבלה את ברכת הדרך מהמשקיעים שלה, היא יצאה למכירה של החברה. לפני כארבע שנים חתמה על חוזה מקדמי עם לינקדאין - הרכישה הראשונה של החברה בישראל. הסכום: 100 מיליון דולר.
"אני לא מתגעגעת לישיבות בורד או לכנסים נוצצים, אני שונאת נטוורקינג - את כל הקשרים שלי עשיתי דרך הכתיבה. אני כן מתגעגעת לאש היצירה"
אבל דווקא בפסגה הרגישה שור שמשהו חייב להשתנות. "זה היה משבר גיל 40 קלאסי", היא מודה. "הייתי מחויבת בתוקף הסכם המכירה לעוד שנה וחצי של עבודה, וכשעזבתי רציתי להבין מי אני בלי הזהות היזמית. הדבר הטבעי שאנשים עושים אחרי אקזיט משמעותי הוא לייעץ לסטארט־אפים ולשבת בבורדים של חברות. אמרתי שאני רוצה לנסות לא לעשות כלום. לא ללמוד, לא לעבוד על מיזם קטן. לעצור הכול. הייתי כל כך הרבה שנים בתחום בלי עצירה, שלא ידעתי מה מתוך זה הוא מתוך אינרציה ומהי הזהות שלי".
השינוי הגדול בקריירה הצטלב עם שינוי מטלטל בחיים האישיים: איריס התגרשה מבעלה, ושוב, מניהול חיים אינטנסיביים היא מצאה את עצמה בריק. פתאום נהיה שקט. "היה דיכאון קטן. הרגשתי שאני לא חשובה, שהטלפון לא מצלצל. אמרתי לעצמי, 'זה מה שרצית'. שאלתי את עצמי – האם אני האישה שרוצה לשתות קפה עם חברה, ללכת לפילאטיס ולקבל את הילדים בצהריים? אחרי שחוויתי את הכלום ולא פחדתי ממנו הבנתי שאני צריכה להיות בעשייה, אבל ממקום של אש פנימית".
היום, כשיש לה את האפשרות הכלכלית לא לעבוד לעולם, היא בוחרת ליצור. "אני לא מתגעגעת לישיבות בורד או לכנסים נוצצים, אני שונאת נטוורקינג - את כל הקשרים שלי עשיתי דרך הכתיבה. אני כן מתגעגעת לאש היצירה.
ספר ההפעלות החדש שלה הוא רק התחלת הפרק הזה. "הבנתי שהמהות שלי היא ליצור דברים שלי. אני אמא זורמת, אמא שמנסה להבין מה נכון בעולם המבולבל הזה, אבל בעיקר אמא שרוצה שיהיה לה כיף עם הילדים שלה".
