טרויה־יפה נדאו. "כשקרה האסון שקענו באבל ולא הסתכלנו על המציאות כמו שהיא. רק בדיעבד הבנתי שהיחס למשפחה שלי היה גזעני"

30 שנה למבצע שלמה: "אני הילדה שצולמה במטוס עם מספר 34 על המצח"

טרויה-יפה נדאו צולמה כשעלתה מאתיופיה לישראל בגיל שבע. היא עוד לא ידעה מה צפוי לה כאן: נוסף על ההתמודדות עם חבלי קליטה, אחותה הקטנה הלכה לחברה ומעולם לא חזרה. "קבעו שזו התאבדות", היא אומרת, "אבל אני מאמינה שזה היה רצח"

פורסם: 21.05.21 , 09:30
סיפורה של טרוּיֶה-יפה נדאו (37), מטפלת במעון ילדים ומעצבת שיער, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בפתח־תקווה:
"נולדתי בשם טרוּיֶה למשפחת סֶמָני בעיר באתיופיה ששמה דָבָט. גדלתי עם אח גדול בשם גֶטָהוּן ואחות קטנה בשם טֶנָה. במשך ארבע שנים אבא שלי היה חייל בצבא האתיופי, נפצע קשה במלחמות ועבר ניתוחים. תמיד שמעתי מהוריי על הכמיהה לארץ ישראל, לירושלים. בסוף שנת 1990 סבא וסבתא שלי מצד אמא עלו לישראל והתמקמו בנתיבות. יום אחד אמא שלי בישרה לנו שאנחנו עולים לארץ, שם נתאחד עם ההורים שלה. לקראת העלייה ארצה עברנו לעיר הבירה, אדיס־אבבה, ולמדנו מתמטיקה, אנגלית וקצת עברית בשגרירות ישראל.
לקראת העלייה ארצה הגיע לאדיס־אבבה צוות רפואי מישראל. הם גילו שאמא שלי חולת סוכרת ואשפזו אותה שם למשך שלושה חודשים. לפני הטיסה הדביקו לנו מספרים על המצח והסבירו שזה כדי שנדע לאיזה אוטובוס ללכת, בדרך למטוסים. כן, אני הילדה שצולמה במטוס עם מספר 34 על המצח, בתמונה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" לפני 30 שנה. אני מסתכלת על הילדה הסקרנית שהייתי, וחושבת שבטח שאלתי את עצמי לאן אנחנו הולכים והאם יהיה לי טוב. אני מאמינה שגם פחדתי קצת, כי פתאום לקחו אותי מהעולם המוּכר לי למקום זר לחלוטין.

4 צפייה בגלריה
תמונת טרויה יפה נדאו בידיעות אחרונות
תמונת טרויה יפה נדאו בידיעות אחרונות
טרויה בתצלום שפורסם בידיעות אחרונות. "מאחוריי רואים את אבא שלי ובידיו אחותי טנה ז"ל"
(צילום: נתן אלפרט, לע"מ)

כשנחתנו בארץ לקחו אותנו לירושלים, והייתי צריכה להתרגל למקום חדש ואחר. האנשים היו אחרים, לבנים, הלבוש והדיבור היו שונים. משם לקחו אותנו למלון פאר בטבריה. קיבלו אותנו ממש יפה, הסבירו לנו על כל דבר ועזרו לנו להתאקלם. היה מוזר לגור בבית מלון ולאכול אוכל שאני לא מכירה בחדר אוכל ענק. אני זוכרת את עצמי בגיל שבע, נאלצת לטעום אוכל לא מוכר וחוששת. אחרי כמה זמן התחלתי ללמוד בכיתה ב' בבית ספר בטבריה ופגשתי ילדים אחרים, לא אתיופים. אחרי שנה בטבריה אמא שלי החליטה לגור קרוב להורים שלה, אז עברנו לנתיבות. גרנו בדירת שלושה חדרים שקיבלנו מעמידר, ליד סבא וסבתא, בשכונה שכל תושביה היו אתיופים. התחלתי ללכת לבית הספר בנתיבות, שבו רוב הילדים לא היו אתיופים, התאקלמתי ולא הרגשתי שום גזענות. אחת המורות בבית הספר רצתה לתת לי שם עברי והוחלט על יפה.
"ההורים שלי המשיכו בבית את המסורת האתיופית, ועד היום הם לא אוכלים מאכלים ישראליים. בתור לחם הם אוכלים רק אינג'רה, ובשר הם אוכלים רק מהשחיטה של העדה"
למרות שרופאים הזהירו את אמא שלי לא להיכנס להיריון, היא הרתה ונולדו לי בישראל חמישה אחים קטנים: רחל, גֶנֶט, לילך, נתנאל ואושר. אבא שלי עבד בגינון, ואמא לא עבדה, בגלל הסוכרת. גם היום אמא שלי לא ממש יוצאת מהבית, ואבא שלי עושה את רוב הסידורים והקניות.
כשהייתי בת שמונה באו לראיין אותי מאיזשהו עיתון, ואמרתי שאני רוצה להיות ילדה ישראלית וללבוש חולצה לבנה וחצאית ג'ינס, כחול ולבן, כמו הדגל. אדם בשם יורם מלכא קרא את העיתון והחליט שהחלום שלי מאוד פשוט להגשמה. הוא הגיע לנתיבות, מצא אותי ונתן לי את הבגדים שחלמתי עליהם. מאז אנחנו בקשר.
ההורים שלי המשיכו בבית את המסורת האתיופית, ועד היום הם לא אוכלים מאכלים ישראליים. בתור לחם הם אוכלים רק אינג'רה, ובשר הם אוכלים רק מהשחיטה של העדה. בחג הסיגד אבא שלי נוסע לירושלים, מתפלל ונותן צדקה.

4 צפייה בגלריה
טרויה יפה נדאו ואמה, אנייש סמני
טרויה יפה נדאו ואמה, אנייש סמני
טרויה יפה נדאו ואמה, אנייש סמני. "אמא לא תולה בבית תמונות של טנה"
(צילום: אלבום פרטי)

כשסיימתי את התיכון הלכתי לשירות לאומי. בשנה הראשונה גרתי באשדוד. בבוקר עזרתי לילדים מִתקשים בבית ספר יסודי ואחר הצהריים סייעתי למשפחות של עולים חדשים מאתיופיה. בשנה השנייה גרתי בחולון ועבדתי בחינוך מיוחד. זה היה מאתגר מאוד והרגשתי שאני תורמת. חצי מהמשכורת שקיבלתי בשירות הלאומי נתתי להורים שלי.
אחרי השירות הלאומי נדדתי בין בתים של דודים ובני דודים שלי בראשון־לציון, נס־ציונה וקריית־עקרון. הוצאתי רישיון נשק ועבדתי כמאבטחת בגנים ובבתי ספר. אחרי תקופה קצרה שכרתי עם חברות מנתיבות דירה בתל־אביב ועבדנו יחד כחדרניות בבית מלון יוקרתי, כעבודה מועדפת. גילינו את עולם הבילויים ועשינו כיף חיים. במקביל התחלתי ללמוד במכינה בסמינר לוינסקי כדי לשפר את הבגרות במתמטיקה. חלמתי ללמוד עבודה סוציאלית ולעזור לנערות במצוקה ולמשפחות עם קשיים. תכננתי להגיע להישגים בחיים.
כשהייתי בת 22 עבדתי כברמנית בפאב ג'מייקני בתל־אביב והגיע לשם דניאל, בחור שעלה ארצה במבצע משה. כשסיימתי לעבוד, פחדתי לחזור לבד הביתה וסמכתי על דניאל שילווה אותי. מאז אנחנו יחד.
"מישהי הובילה אותנו למקום שבו הייתה אחותי, מאחורי חנות. מצאתי אותה כשחבל כרוך סביב צווארה ועל הידיים ראיתי סימני קשירה"
ואז, חודשיים אחרי שהכרתי אותו, קרה דבר נורא. אחותי טנה, שהייתה אז בת 17 וחצי, הלכה לבקר חברה – ולא חזרה. כשאמא שלי ראתה שהיא לא חוזרת, היא הלכה לבית של החברה, שם אמרה לה אִמה של החברה שטנה הלכה מזמן. חיפשנו וחיפשנו ודיווחנו למשטרה. תוך כדי החיפושים אחת החברות של טנה אמרה לנו, 'אין מה לעשות, זה כבר נעשה', ולא הבנו על מה היא מדברת. בסוף מישהי הובילה אותנו למקום שבו הייתה אחותי, מאחורי חנות. מצאתי אותה כשחבל כרוך סביב צווארה ועל הידיים ראיתי סימני קשירה. טנה היפהפייה, שכל כך אהבה את החיים והכניסה אור לכל מקום, נקטפה מאיתנו.
השוטרים שהגיעו לשם קבעו שהיא התאבדה, מה שלא היה הגיוני בעיניי, כי היא ישבה על הרצפה. אמרתי להם, 'איך אפשר להתאבד בישיבה?'. היום אני מאמינה שזה היה רצח, ושמי שעשה זאת היו כמה נערים ונערות שהכירו אותה. עובדה שחלק מהם באו להלוויה וחלק לא. ממה שאני יודעת, לא לקחו אף אחד מהם לחקירה במשטרה, וזה מוזר. כשניסיתי לדבר עם מישהו מהם, הוא פחד ושתק.
4 צפייה בגלריה
טנא סמני ו ז"ל
טנא סמני ו ז"ל
טנה סמני ז"ל. "אהבה את החיים"
(צילום: אלבום פרטי)

ההורים שלי התמוטטו. אמא שלי בכתה יום ולילה ואמרה, 'למה בכלל עליתי ארצה? כדי לאבד ילדה?'. הבית נעשה קודר, וכל אחד התכנס עם הכאב בפינה שלו. נשארתי שם כמה חודשים כדי לתמוך בהורים. אף אחד לא בא לבדוק איך אנחנו מתמודדים עם הטראומה, לא עובדת סוציאלית, לא פסיכולוג. כל השנים התמודדנו לבד עם הכאב העמוק ולא היו לנו כוחות להרים את הראש, ללכת לתחנת המשטרה ולבקש לפתוח את התיק מחדש. לפני שמונה שנים ההורים שלי הלכו לשם ולא קיבלו תשובות. כמה שנים אחר כך הלכתי לשם עם האחיות שלי, ביקשנו לפתוח את התיק מחדש, אבל זה לא קרה.
עד היום אנחנו לא מעכלים מה קרה לטנה ומחכים שמישהו יפתח את הפה ויספר מה בדיוק קרה שם. אנחנו סוחבים את זה כל כך הרבה שנים, הגיע הזמן לנשום קצת.
"אף אחד לא בא לבדוק איך אנחנו מתמודדים עם הטראומה, לא עובדת סוציאלית, לא פסיכולוג. לא היו לנו כוחות ללכת למשטרה ולבקש לפתוח את התיק מחדש"
בתקופה הקשה אחרי האסון דניאל היה איתי, תמך במשפחה ועזר לי להישאר שפויה. התאמצתי להיות חזקה בשביל המשפחה שלי, ובכיתי רק כשהייתי לבד. כמה חודשים אחרי האסון ניסיתי לחזור ללימודים במכינה ולא הצלחתי להתרכז. איבדתי את החשק להשקיע בלימודים. דניאל ואני עברנו לגור יחד בראשון־לציון ועבדתי במספרה בתל־אביב; עשיתי ראסטות, צמות ותוספות שיער. אחרי ארבע שנים יחד, דניאל ואני התחתנו ועברנו לפתח־תקווה.
אחרי הלידה הראשונה עזבתי את העבודה במספרה. השעות לא התאימו לי. ישבתי שנתיים בבית וגידלתי את הילדה. כשהבת השנייה שלי הייתה בת שנה הלכתי להיות מטפלת במעון ילדים, ומאז אני עובדת שם, כבר שמונה שנים. בשעות הפנאי אני עושה לבנות המשפחה עיצובים בשיער. החלום שלי הוא להקים עסק בתחום השיער לזכר אחותי, שכל כך אהבה לטפח את עצמה. הייתי רוצה שנשים יבואו לסדר את השיער וירגישו טוב עם עצמן.
30 שנה אחרי העלייה אתיופיה נוכחת בחיים שלי: הבית שלנו מלא בצלחות ובקערות שחמותי אורגת מכפות תמרים, לפי המסורת האתיופית, אני מבשלת אוכל אתיופי, וכל מוצאי שבת אני עורכת את טקס הקפה האתיופי, שנקרא בּוּנָה.
"התמונה שלי מיום העלייה, שהתפרסמה בעיתון, שמורה בבית הוריי. כיום, כשאני מסתכלת עליה, זה קצת מכעיס אותי שהדביקו לנו מספרים על המצח, כאילו, מה חשבתם לעצמכם?"
התמונה שלי מיום העלייה, שהתפרסמה בעיתון, שמורה בבית הוריי. כיום, כשאני מסתכלת עליה, זה קצת מכעיס אותי שהדביקו לנו מספרים על המצח, כאילו, מה חשבתם לעצמכם?
מאחוריי בתמונה רואים את אחי גטהון ואת אבא שלי, בידיו אחותי טנה. אמא שלי לא תולה בבית אף תמונה של טנה, כך שהתמונה הזו מוחבאת אצלם. כמה שכיף לראות תמונה של העלייה, כואב לנו לראות את אחותי זכרה לברכה.
אחרי שנים של שתיקה לא קל לי לדבר על הטראומה הזאת. אני מקווה שתעלומת מותה של אחותי עוד תתברר".
שורה תחתונה: "כשקרה האסון שקענו באבל ולא הסתכלנו על המציאות כמו שהיא. רק בדיעבד הבנתי שהיחס למשפחה שלי היה גזעני, ושגזענות קיימת. כולנו אותו דבר - והצבע או הדת לא משנים. תפסיקו להפְלות אנשים בגלל צבע או מוצא. בואו נחיה כשווים".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.