טלי חדד. "למדתי להעריך את החיים, כי בשניות הכל יכול להשתנות"

"הוא שלף אותי מתחת לאבנים": 20 שנה אחרי אסון ורסאי הניצולה מחפשת את המציל שלה

למרות המצב הביטחוני, התקיימה השבוע הכנסת ספר תורה לזכרה של חני כהן שנהרגה באסון הגדול. אחותה, טלי חדד, שגם היא הייתה שם, חוזרת ללילה הנורא שבו ניסתה לרקוד על שתי חתונות ויצאה עם רגל מרוסקת, וקוראת לאלמוני שסחב אותה על הידיים ליצור איתה קשר

פורסם: 14.05.21 , 09:26
רס"ב טלי חדד (46), שוטרת במרכז פניות נהגים באגף התנועה הארצי, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בירושלים:
"גדלתי במשפחה חמה בירושלים, בכורה מבין ארבעה. למדתי בתיכון שליד האוניברסיטה, ובצבא התחלתי לצאת עם מוטי, שלמד איתי באותה כיתה. בגיל 21 התגייסתי למשטרה, גם בהשראת מוטי, שנשאר במשטרה אחרי שירות במג"ב, וגם בהשראת דוד שלי, שעבד במטה הארצי. בגיל 22 מוטי ואני התחתנו, ובהמשך נולדו לנו שני ילדים, אושר ואופק.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

כשהיינו בני 26 הוזמנו לחתונה של קרן ואסי דרור. בזכות העובדה שאחי, שי, הוא חבר טוב של תומר, אח של הכלה, הוזמנו כולנו, כל המשפחה. מאוד אהבנו את קרן ומשפחתה, הם כיבדו אותנו באירועים שלנו, אז אנחנו כיבדנו אותם.
באותו ערב הייתה לי חתונה נוספת - של חברה שעבדה איתי במטה הארצי - באולם אחר בירושלים. תכננתי להתחיל את הערב בחתונה של החברה ולהמשיך לחתונה של קרן ואסי. הילדים היו אז בני שלוש וחצי ושנה וחצי. קבעתי עם בת דודי מירב שהיא תשמור עליהם, כי לילדים קטנים אין מה לחפש באירועים. אחרי שהיא הגיעה התברר שמוטי דווקא רוצה לקחת אותם לחתונה של קרן ואסי, ופרץ בינינו ויכוח. מירב אמרה למוטי: 'אני כבר פה, אני שומרת עליהם'.
מאוחר יותר, כשישבתי בחתונה של החברה לעבודה, הבוסית שלי אמרה לי: 'אל תלכי, תישארי כאן, תראי איזה כיף פה'. עניתי לה: 'אני חייבת ללכת, מחכים לי שם'.
"לא חשבתי שזה פיגוע, אלא ממש סוף העולם, כמו שרואים בסרטים, תוהו ובוהו. כנראה איבדתי את ההכרה. פתאום הרגשתי שאני מתעוררת ואמרתי לעצמי: רגע, מה תמותי? יש לך שני ילדים בבית, תתעוררי!"
סביב עשר וחצי בלילה יצאתי לכיוון אולמי ורסאי בתלפיות וצלצלתי לשי אחי, שיחכה לי למטה. עלינו לקומה השלישית של הבניין ונכנסנו לאולם, שהיה עמוס אנשים. התאורה הייתה עמומה, ואחי הוביל אותי לשולחן שבו ישבו אמא שלי והאחיות שלי, אלינור, שהייתה אז בת 18, וחני, שהייתה בת 14, בת הזקונים ונסיכת הבית.
השולחן שלנו היה קרוב לרחבת הריקודים. אבא שלי ומוטי עמדו לא רחוק מאיתנו ודיברו. הגיע מלצר ושאל: 'מה תרצי לאכול?'. עניתי: 'דג'. לא אשכח את הדג הזה. כמה שנים אחר כך לא יכולתי לאכול דגים. דיברתי עם אמא שלי על ערב שבועות, שהיה קרוב, מה אני אכין, מה היא תכין. תוך כמה שניות לא הבנתי מה קורה. היו צרחות, ושמעתי רעש של התמוטטות, של נפילות. הרגשתי שאני נופלת ומתגלגלת, עושה סלטות באוויר, ואמרתי לעצמי: סוף העולם הגיע, טוב, נמות. לא חשבתי שזה פיגוע, אלא ממש סוף העולם, כמו שרואים בסרטים, תוהו ובוהו. כנראה איבדתי את ההכרה. פתאום הרגשתי שאני מתעוררת ואמרתי לעצמי: רגע, מה תמותי? יש לך שני ילדים בבית, תתעוררי!
אחרי כמה שניות הגעתי לקומת הקרקע. התעוררתי מהמכה שחטפתי ברגל שמאל. כנראה שאבן ריסקה לי את הרגל, ראיתי את העצמות שלי. הכל היה שחור־אפור, המון אבק, היה קשה לנשום. שאלתי את עצמי: איפה אני? הייתי בסוג של ישיבה־שכיבה ולא יכולתי לצאת משם, אז אמרתי לעצמי: טוב, עכשיו אני צריכה למצוא את כל בני המשפחה. היה חשוך, אז יכולתי לראות רק את מי שהיה קרוב אליי. ראיתי את מוטי יושב לא רחוק ממני, ירד לו הרבה דם מהראש, ואת אמא שלי שוכבת. אז עוד לא הבנתי שהיא לא בהכרה. היו חסרים לי אבא שלי ושלושת אחיי.
המון אנשים מבחוץ נכנסו לחלץ פצועים. כל מי שנכנס בעצם לקח סיכון, כי התקרה יכלה להמשיך להתמוטט והמקום היה יכול להתפוצץ בגלל גז או חשמל. פתאום הגיע בחור צעיר, שהיה באירוע באולמי שרון, לא רחוק משם, שמע את הרעש ורץ לעזור. הוא שלף אותי מתחת לאבנים, וראיתי את הרגל שלי שבורה לשניים ומתנדנדת, העצם של הברך יצאה, וכל האזור היה מעוות. הוא סחב אותי בידיים לרחבת הכניסה של הבניין, ליד הכביש. אם הוא מזהה אותי בתמונה, אשמח אם ייצור קשר.
בתוך כמה דקות הגיעו אמבולנסים ופינו פצועים לכל בתי החולים. ראיתי חבר של אחי ושאלתי אותו את מי הוא ראה. הוא אמר שאחי בסדר ולא קרה לו כלום. לימים אותו חבר, אבי נוח ז"ל, נהרג בשריפה בכרמל.
"אחי הגיע ועדכן אותי שאבא שלנו קיבל רק מכות יבשות והוא בסדר ושאחותי אלינור פצועה קל ופונתה לשערי צדק. את אמא לא מצאנו, כי היא שכבה מחוסרת הכרה עד לפנות בוקר ולא ידעו מי היא. גם את חני לא מצאנו"
עדיין לא ידעתי מה עם אבא שלי ועם אלינור וחני. ביקשתי ממישהו טלפון והתקשרתי לבת דודי ששמרה על הילדים. אמרתי לה שקרה אסון ואנחנו מפונים לבית חולים ושהיא תודיע למי שצריך. כשהגדול שאל אותה למה אמא ואבא עדיין לא חזרו, היא שינתה נושא וקראה להם לארוז בגדים לקראת המעבר לבית הוריה.
באמבולנס הרגל שלי כאבה תופת. הגעתי להדסה עין כרם והעלו אותי על מיטה. אחי הגיע ועדכן אותי שאבא שלנו קיבל רק מכות יבשות והוא בסדר ושאחותי אלינור פצועה קל ופונתה לשערי צדק. את אמא לא מצאנו, כי היא שכבה מחוסרת הכרה עד לפנות בוקר ולא ידעו מי היא. גם את חני לא מצאנו.
התחילו להכין אותי לניתוח ונתנו לי מורפיום. נרדמתי והתעוררתי לסירוגין, כשמדי פעם שאלתי את דודתי עפרה: 'מצאו את חני?'. והיא ענתה: 'אל תדאגי'. מוטי, שסבל משֶבר בראש, נכנס בינתיים לניתוח בקומה אחרת בהדסה.
כשאמרו שיש כמה גופות לא מזוהות באבו כביר, אחי נסע לשם. היו שם 17 גופות, ואף אחת לא ענתה לתיאור של אחותי. הוא עמד לנסוע בחזרה לירושלים, ואז אמרו לו: 'חכה רגע, הגיעו עוד 4־5 גופות'. הוא היה צריך להסתכל על הגופה שענתה על התיאור שלה. זו הייתה היא.

4 צפייה בגלריה
חני כהן ז"ל
חני כהן ז"ל
חני כהן ז"ל. "היא היתה בת הזקונים ונסיכת הבית"
(צילום: אלבום פרטי)

כשיצאתי מהניתוח, כעבור כמה שעות, הייתי מטושטשת ולא הבנתי למה כואבת לי הבטן. התברר שלקחו לי חתיכה מהאגן כדי להשלים את העצם החסרה בשוֹק. ראיתי פרצופים מוּכרים, ושוב שאלתי איפה חני. ענו לי: 'הכל בסדר, אל תדאגי', ושוב נרדמתי. ככה שוב ושוב, במשך כמה שעות. בשלב מסוים מישהו מהדודים אמר לי שחני נהרגה. מכיוון שהייתי מטושטשת, היה צריך לבשר לי את זה שלוש או ארבע פעמים. כשהתעוררתי באמת והבנתי שהיא איננה, הייתי בשוק. היא נעלמה מחיי בלי שהספקתי להיפרד ממנה.
כשנודע לי על הכשל ההנדסי של אולמי ורסאי, שנבנו בשיטת פל־קל, היה בי כעס גדול. 23 איש נהרגו, 380 איש נפצעו, הכאב והתסכול היו קשים מנשוא.
"בעקבות האסון לא הלכתי לאירועים במקומות גבוהים. כשסגרתי נופש משפחתי בדקתי שהמלון לא בנוי בשיטת פל־קל"
אחרי כמה ימי אשפוז העלו את המיטה שלי לקומה של מוטי והפגישו בינינו. כעבור כמה ימים הביאו את הילדים לראות אותנו, ואופק זיהה אותי אבל נצמד לבת דוד שלי. זה היה לי קשה.
מוטי, ששונא בתי חולים, השתחרר על אחריותו אחרי עשרה ימים והלך לבית של אחותו. אחרי כמה שבועות, עם קיבוע חיצוני על הרגל, קיבלתי הליכון והתחלתי לתרגל הליכה. חודש אחרי האסון העזתי לצפות בסרטון שצולם בזמן ההתמוטטות של האולם. זה היה ממש מבהיל.
כשהשתחררתי מבית החולים, הלכתי לבית של ההורים שלי. אמא שלי התמודדה בגבורה עם האבל על חני ז"ל תוך כדי עזרה למשפחתי ולי. בשיקום התחלתי לכופף את הרגל, שהייתה ישרה הרבה זמן. עד היום הברך שלי לא מתכופפת יותר מ־90 מעלות ויש לי צליעה קטנה. שלושה וחצי חודשים אחרי האסון עברתי לקביים, חזרנו לבית שלנו - וחזרתי לתפקד כאמא. כמה שבועות אחר כך חזרתי לעבוד במשטרה, שם קיבלו אותי בחיבוק גדול.
4 צפייה בגלריה
 הדיווח ב"ידיעות אחרונות" על אסון ורסאי
 הדיווח ב"ידיעות אחרונות" על אסון ורסאי
הדיווח ב"ידיעות אחרונות" על אסון ורסאי
(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
בשנה הראשונה לאֵבל שמרנו על מסגרת משפחתית תומכת ועשינו שבתות עם הוריי. הפכתי לאמא יותר דאגנית, יותר חרדתית. לא הלכתי לאירועים במקומות גבוהים. רציתי לדעת בכל מקום שהבסיס בטוח. כשסגרתי נופש משפחתי בדקתי שהמלון לא בנוי בשיטת פל־קל.
כשהייתי בת 33 נולדה בתנו ליאן. לפני שבע שנים בחרתי לעבור לאגף התנועה, ששם דגש על צמצום הקטל בכבישים. החיים יקרים, וחשוב לשמור עליהם.
"השבוע הכנסנו את ספר התורה לזכרה של חני לבית הכנסת בגבעת זאב, שם אבי ואחי מתפללים. למרות המצב הביטחוני המתוח התעקשנו לקיים את הטקס כמתוכנן"
עברו 20 שנה מאז האסון. החיים עוברים, והכאב נשאר. עד היום אני בטיפולי פיזיותרפיה ודיקור. למדתי להעריך את החיים, כי בשניות הכל יכול להשתנות. את הולכת לאירוע, את יודעת שתצאי משם עם רגל מרוסקת?
חני אחותי יכלה להיות היום בת 34. אני חושבת עליה לעתים קרובות, מעניין איך היא הייתה גדלה ומתפתחת, מה היא הייתה עושה בחיים. לפני שנה וחצי הוריי הציעו שנכניס ספר תורה לזכרה, וכולנו השתתפנו בעלות. השבוע הכנסנו אותו לבית הכנסת בגבעת זאב, שם אבי ואחי מתפללים. למרות המצב הביטחוני המתוח התעקשנו לקיים את הטקס כמתוכנן. הכנסת ספר תורה היתה אירוע משמח, אבל השמחה הזו מהולה בעצב".
4 צפייה בגלריה
השמפחה בטקס הכנסת התורה של חני כהן ז"ל
השמפחה בטקס הכנסת התורה של חני כהן ז"ל
בטקס הכנסת ספר התורה של חני כהן ז"ל. משמאל: טלי חדד ובתה ליאן, מימין: ההורים והאחים
(צילום: שלומי אמסלם)

שורה תחתונה: "התא המשפחתי הוא החשוב ביותר. תגידו לקרובים אליכם שאתם אוהבים אותם".

לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.