בנג'מין בן מויאל הוא כנראה המעצב היחיד בעולם שמייצר בדים שנארגו מסרטי קלטות VHS ישנות, פיתוח בלעדי שלו. זאת כמובן אחת הסיבות מדוע העיתונות הבינלאומית כל כך מתלהבת מיצירותיו. חשבתי שבסטודיו שלו אמצא ערימות של קלטות, אך לצערי הוא אמר שפינה אותן ואת חלק מהרהיטים כדי לקבל עיתונאים וקניינים.
בימים רגילים הייתי פוגשת את בנימין בן מויאל, שמעדיף להיקרא בנג'מין, מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה שלו. אך מגפת הקורונה שיבשה גם את מנהגי עולם האופנה, והתצוגה הראשונה של המעצב הצרפתי־ישראלי בן ה־30 במסגרת שבוע האופנה בפריז הייתה ככל התצוגות – וירטואלית. בן מויאל כבר סומן כמעצב שכדאי לעקוב אחריו על ידי העיתונות הבינלאומית, והפגישה בינינו התרחשה, כששנינו במסכות (לצערי, פריז לא זריזה לחסן כמו ישראל), בסטודיו שלו בסמוך לכיכר הבסטיליה. הבניין כולו שייך לעיריית פריז ומושכר למעצבים כחלק מהתמיכה במעצבים צעירים (ועכשיו בהפוכה, איפה אנחנו ואיפה הם).
"במהלך הלימודים נזכרתי בקלטות הווידיאו שציפיתי בהן ילדות, ואמרתי לעצמי, בטח יש מיליוני קלטות שסתם נזרקות לפח ואולי אפשר למחזר אותן. השגתי קלטות, פירקתי אותן ומצאתי דרך לארוג מהסרטים בד בטכניקה ידני"
מאיפה הרעיון המוזר לארוג בדים מסרטים של קלטות וידיאו?
"התחלתי ללמוד אופנה בבית הספר סנטרל סנט מרטינס בלונדון מיד אחרי השחרור מהצבא והשירות בצנחנים. התקבלתי די במפתיע עבורי, והרגשתי שאני נכנס לעוד מסגרת, מתבגר, ורציתי לשחזר את התמימות שאיבדתי בצבא. נזכרתי בחוויות ילדות, בעיקר בסרטי ילדים כמו 'אלדין' ו'מלך האריות', שנהגנו לצפות בהם על קלטות וידיאו, ואמרתי לעצמי, בטח יש מיליוני קלטות שסתם נזרקות לפח ואולי אפשר למחזר אותן. השגתי קלטות, פירקתי אותן ומצאתי דרך לארוג מהסרטים בד בטכניקה ידנית".
(בנג'מין מדגים את תהליך אריגת הבד הממוחזר)
איך קיבלו מורי בית הספר את הרעיון?
"בהתחלה הם ממש לא אהבו את הרעיון ואמרו לי, 'כאן זה לא בית ספר לטקסטיל אלא בית ספר לעיצוב', אבל אחרי שראו כמו דוגמאות שארגתי הם התלהבו והתחילו לתמוך בי".
התקבלת ללימודים בבית הספר הכי יוקרתי בלי שלמדת קודם אופנה. זה נדיר.
"רק במהלך השירות הצבאי החלטתי ללמוד אופנה, לא חשבתי על זה קודם. שלחתי תיק עבודות, אחרי כמה זמן התקשרו מבית הספר וביקשו לראיין אותי בלונדון, ואמרתי להם שאני כרגע בצבא ולא יכול להגיע. אחרי כמה ימים הם אמרו שהם מגיעים לראיין מועמדים בישראל, וגם לריאיון הזה לא יכולתי להגיע. היה קשה להסביר להם שאני נמצא בעזה... אבל הם בכל זאת קיבלו אותי".
"התקשרו מבית הספר וביקשו לראיין אותי בלונדון, ואמרתי להם שאני כרגע בצבא ולא יכול להגיע. אחרי כמה ימים הם אמרו שהם מגיעים לראיין מועמדים בישראל, וגם לריאיון הזה לא יכולתי להגיע. היה קשה להסביר להם שאני נמצא בעזה... אבל הם בכל זאת קיבלו אותי"
מה היה בתיק העבודות שהגשת?
"הנושא היה אופנה ומדי צבא. כשאני רואה היום את מה שהגשתי אני קצת מתבייש".
האם האריגים עלו מדרגה לייצור תעשייתי?
"כן, מיד הבנתי שצריך לעבור לייצור תעשייתי. פניתי לאחראים על הטקסטיל בחברת שאנל, שעובדים עם אריגים מיוחדים, והם המליצו לי על חברה צרפתית בשם Malhia Kent, שהתלהבה מרעיון האריגה של סרטי קלטות. היום יש על זה פטנט והם אורגים עבורי בדים על פי הצעות שלי. תחילה אני אורג בעצמי את הדוגמה, ואחר כך החברה מייצרת את הקו התעשייתי, כשהבסיס הוא בדים שחורים מסרטי הקלטות בשילוב עם חוטים צבעוניים, שאריות של מותגי יוקרה שאני מקבל. לגבי חומר הגלם של הסרטים, התחלנו לקבל קלטות מגופים רבים, כמו תחנות טלוויזיה".
"הבסיס הוא בדים שחורים מסרטי הקלטות בשילוב עם חוטים צבעוניים, שאריות של מותגי יוקרה שאני מקבל. לגבי חומר הגלם של הסרטים, התחלנו לקבל קלטות מגופים רבים, כמו תחנות טלוויזיה"
למה החלטת לפתוח סטודיו דווקא בפריז?
"במהלך לימודיי עבדתי בסטודיו של אלכסנדר מקווין. בסיום הלימודים התקבלתי כמעצב מתחיל בבית האופנה הרמס שנמצא כאן. כשהחלטתי לפתוח מותג משלי קיבלתי תמיכה לסטודנטים מתאגיד היוקרה LVMH, ובמקביל התקבלתי למעבדה של מעצבים צעירים מטעם אגודת מעצבי האופנה של פריז. הם מארגנים את התצוגות שלנו ואת החשיפה התקשורתית".
מה ההשראה לקולקציה שהצגת בשבוע האופנה?
"כשהתחלתי לעבוד עליה חשבתי על ההורים שלי, מהיכן הם הגיעו. אמי ילידת מצרים, ואבי יליד העיר מוגדור במרוקו. התחלתי להתעניין בלבוש המרוקאי, ואז גיליתי את הצילומים היפים של האמן Jean Besancenot, שצילם ואייר את לבוש הקהילה היהודית במרוקו בשנות ה־30. היצירות שלו ומחקר שערכתי בנושא הם מקור ההשראה לקולקציה החדשה".
במה זה מתבטא?
"בצבעוניות מיוחדת, באריגה של פסים, בצללית רחבה, בכך שהבגדים עוטפים את הגוף בנוחות".
אתה לא עושה עניין מהעובדה שאתה עוסק במִחזור בעיצוב שלך. זה מובן מאליו בעיניך?
"כן, אני חושב שאנחנו דור חדש של מעצבים שמשתדלים להיות נחמדים לעולם".
אתה מקפיד לציין בכל ריאיון שאתה ישראלי־צרפתי.
"כן. זה חשוב לי מאוד, ואני ממש שמח לנהל את השיחה איתך בעברית".
מתי עלית לארץ ובאילו נסיבות?
"כל הילדות שלי בצרפת חלמתי לעלות לישראל. הוריי העדיפו שאסיים קודם את בית הספר התיכון, ובגיל 18 עליתי לארץ לבד. למדתי באולפן בירושלים ואחרי שנה התגייסתי לצנחנים. כשהתקבלתי ללימודי אופנה בסנטרל סנט מרטינס עברתי ללונדון".
(עבודות של בן מויאל)
אתה מתגעגע לישראל?
"מאוד! אני מתגעגע לתל־אביב, לחברים הישראלים שלי, לחוף מציצים ובעיקר להורים, לשני האחים ולשתי האחיות שלי שגרים ברעננה, שאותם לא פגשתי כבר שנתיים. המשפחה שלי עלתה לישראל בזכותי, ועכשיו הם שם ואני כאן".
