סוניה סודרי. "הדת מאתגרת אותי, אבל אני מצליחה להגיד את כל מה שאני רוצה בדרכים עקיפות ויצירתיות במסגרת הגבולות שלי"

מקימת התיאטרון החרדי היחיד בעולם: "למדתי לתמרן ולדבר גם על דברים שהם טאבו"

חייה של סוניה סודרי, הזוכה הטרייה בפרס לתרבות יהודית בתחום התיאטרון, דרמטיים לא פחות מההצגות שהיא יוצרת: בריחה מאלג'יר לצרפת בזמן מלחמת האזרחים, קריירת משחק מצליחה בתיאטרון הלאומי הצרפתי שנקטעה בגלל החזרה בתשובה, והתאהבות במורה לעברית, קצין ישראלי

פורסם: 27.01.21 , 08:07
דווקא ביום שבו זכתה בפרס לתרבות יהודית בתחום התיאטרון ע"ש אורי אורבך, סוניה סודרי ממודיעין־עילית, שהקימה את תיאטרון "פסיפסו" החרדי לנשים, כיבתה את הסלולרי ליום שלם, שבו בילתה עם בתה בתל־אביב. זה קרה לפני פחות מחודש. אנשי משרד החינוך והתרבות שניסו להשיג אותה במשך שעות כדי להודיע לה הזכייה, החליטו לבסוף לשחרר לעיתונות את ההודעה על זוכי הפרס (ביניהם הזמר והיוצר אהרן רזאל בתחום המוזיקה, ואורי אלון, יוצר ותסריטאי הסדרה "שטיסל" בתחום הקולנוע). כך יצא שרק בלילה, כשהייתה בתחנת הרכבת בדרכה חזרה לביתה, היא פתחה את הטלפון וגילתה הודעה מחברתה עם לינק לכתבה על הזוכים.
"פתחתי את הלינק כי סקרן אותי לדעת מי זכה, בכלל לא עלה על דעתי שאני ביניהם. התיאטרון שלנו ממילא פועל קצת מתחת לרדאר, אז מה הסיכוי? לא ידעתי שאני בכלל מועמדת", היא אומרת במבטא צרפתי כבד. "עברתי על כל השמות, ראיתי את השם שלי, וקפצתי מהתרגשות. צעקתי באמצע תחנת הרכבת 'זכיתי, זכיתי', ואנשים הסתכלו עליי המומים. לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות, בעיקר כי זה היה כל כך מפתיע. עשינו מסיבה בתיאטרון, והבנות קנו לי מתנות מדהימות. ההכרה הזאת בעשייה שלנו כל כך מעודדת, נותנת חשק להמשיך".

האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת

למחרת בבוקר שוחחה סודרי עם מארגני הפרס וקיבלה את ההודעה הרשמית על זכייתה. "הם אמרו לי שהם מצטערים ששמעתי על הפרס מהתקשורת, בדרך כלל השר מתקשר לבשר על הזכייה באופן אישי, אבל לא הייתי זמינה. אמרתי להם, 'זה בסדר גמור, אני מרוצה בכל מקרה'", היא צוחקת.
בנימוקי הפרס, שאותו היא חולקת עם השחקן הדתי אביחי שילה, נכתב שסודרי פורצת גבולות ומגבלות בכך שהיא "מתקיימת בתוך עולם אמוני־מסורתי וצוברת לתוכו מרחב תרבותי מערבי ועכשווי... סודרי הקימה בית ספר לתיאטרון ליוצרות חרדיות, שבו העמידה דור חדש של שחקניות האמונות על התמקצעות במדיה ושאיבה של הטוב מעולם התרבות".
"ריגש אותי במיוחד שאמרו שאני פורצת דרך, כי כל החיים שלי פרצתי דרך, אבל אף פעם לא קיבלתי על כך פרס או הכרה", היא מחייכת. "תמיד עשיתי מה שטוב לי והלכתי אחרי האמת שלי, גם אם זה לא היה מקובל במקום שחייתי בו".
כאישה חרדית את באמת יכולה ללכת עם האמת שלך עד הסוף?
"נכון שיש פה קונפליקט, אבל כל עוד אני מודעת לו אני יכולה להתנהל בתוכו למרות הגבולות. בהתחלה הגבולות היו מכשולים בשבילי, כי יש הרבה נושאים שאסור לדבר עליהם, אבל למדתי לתמרן ולדבר גם על דברים שהם טאבו".


הבריחה מאלג'יר


סודרי נשואה לאלי ואם לחנה־רחל (36) שמתגוררת בתל־אביב, ולאברהם (34), תלמיד חכם, נשוי ואב לשבעה. היא נולדה באלג'יר, וכשהייתה בת עשר, עם פרוץ מלחמת האזרחים באלג'יריה, ברחה עם הוריה ועם אחותה הקטנה לצרפת.
"הטרגדיה הראשונה בחיים שלי הייתה לעזוב את אלג'יר", היא מספרת. "הייתה לי ילדות יפה, אבא שלי היה נגן חצוצרה בתזמורת, והלכתי לראות את כל ההופעות שלו. אני עצמי למדתי לנגן בפסנתר, והיו לנו חיים מדהימים. הבריחה הייתה קשה ואכזרית, הסתתרנו כמה לילות בשדה התעופה לפני שיצאנו מאלג'יריה, ועד היום אני מתגעגעת אליה. חבל שאי־אפשר לבקר שם, אני מחכה להזדמנות לעשות טיול שורשים".
המשפחה השתקעה בעיר מונטרג'יס, הסמוכה לפריז, ובנתה שם חיים חדשים. "זה לא היה קל גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית ולשונית. הגענו כמו פליטים חסרי בית, ואף אחד לא רצה להשכיר לנו דירה. בסוף מצאנו איזו חורבה שהייתה רחוקה מאוד מהבית שהיה לנו באלג'יר", היא מספרת.
"הטרגדיה הראשונה בחיי הייתה לעזוב את אלג'יר. היו לנו חיים מדהימים, והבריחה הייתה קשה ואכזרית. הסתתרנו כמה לילות בשדה התעופה לפני שיצאנו מאלג'יריה, ועד היום אני מתגעגעת אליה"
מתי החלטת להיות שחקנית?
"מאז ומתמיד רציתי בזה, גם כשאבא אמר לי שזה מקצוע לא מכובד, בעיקר לנשים. להיות שחקנית נחשב אז למקצוע נחות, אבל לא היה אכפת לי, נמשכתי לזה, אהבתי לספר סיפורים. למדתי באקדמיה לתיאטרון, ואחרי הלימודים התחלתי לשחק בתיאטרון חובבני, שם עשיתי את הסטאז' הכי טוב בחיים שלי".
בגיל 24 התקבלה סודרי לתיאטרון הלאומי של צרפת. "נבחנתי לתפקיד מסוים, כולם התלהבו ממני באודישן, אבל הבמאי אמר שאני שמנה מדי", היא נזכרת. "אחרי שבועיים הזמינו אותי לאודישן נוסף, כנראה לא מצאו שחקנית מתאימה. עברתי שבוע מתוח, ואז ביקשו שאבוא לאודישן שלישי שבסופו אמרו לי, 'תודה, נודיע לך'. כבר לא יכולתי עם המתח הזה, אז אמרתי להם, 'תעשו לי טובה, תיקחו או אל תיקחו אותי - אני רוצה תשובה עכשיו'. אז אמרו: 'טוב, התקבלת'. למחרת היה אירוע בתיאטרון, וכל כך התרגשתי להיות בין כל השחקנים הכי טובים והכי מפורסמים בצרפת, שפשוט התעלפתי. כולם חשבו ששתיתי יותר מדי, אבל לא שתיתי כלום, זה פשוט היה הלחץ וההתרגשות שהכריעו אותי. שיחקתי שם כמה שנים טובות, נסעתי עם התיאטרון להופיע בכל העולם, ובסוף גם ביימתי בעצמי".
5 צפייה בגלריה
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
כשחקנית צעירה בהצגה "פרקס", התיאטרון הלאומי של צרפת
(צילום: ארכיון פרטי)

קורס גורלי

בגיל 32, בעיצומה של קריירה מצליחה בתיאטרון הלאומי שהייתה חלום חייה, החליטה סוניה לחזור בתשובה ולעזוב את התיאטרון. "הכל התחיל כששלחו אותי מטעם התיאטרון להקריא שירים בפסטיבל משוררים גדול. חלק מהשירים עסקו בשאלות עמוקות על נצחיות האדם, ומצאתי את התשובות בדת היהודית".
כמה היהדות הייתה נוכחת בחייך קודם?
"אמא שלי היתה אישה מאמינה, היא צמה ביום כיפור, ובפסח לא אכלנו לחם. בצעירותי גם מאוד התעמקתי במחקרים על השואה, אבא שלי היה שבוי חמש שנים בגרמניה, וזה חיבר אותי ליהדות. כשחזרתי בתשובה התחלתי ללמוד יהדות בסמינר לחוזרים בתשובה ולקחתי קורס עברית בסורבון. שם הכרתי את בעלי, אלי, ישראלי שהגיע ללמד עברית בשליחות. הוא היה סרן בצה"ל, בחור ישיבה שיצא להשכלה, ואחרי שעשה תואר ראשון ושני, ביקשו ממנו לנסוע לפריז לשנה. כבר הייתי בת 34 ואמרתי לעצמי, 'מה אני בסך הכל מחפשת? לבנות בית יהודי, והוא תלמיד חכם שיודע תורה, יש לי מה ללמוד ממנו'".
"אלי היה סרן בצה"ל, בחור ישיבה שעשה תואר ראשון ושני, וביקשו ממנו לנסוע לפריז לשנה. כבר הייתי בת 34 ואמרתי לעצמי, 'מה אני בסך הכל מחפשת? לבנות בית יהודי, והוא תלמיד חכם שיודע תורה, יש לי מה ללמוד ממנו'"
היית צריכה לשכנע את עצמך?
"בהתחלה היססתי, הוא היה בן 40 פלוס, מבוגר ממני בעשר שנים, אבל שיקר לי שהוא בן 36, הוא אמר שמותר לשקר בשידוך (צוחקת). בשלב הזה כבר ראיתי את המידות הטובות שלו והתאהבתי".
למה עליתם לארץ?
"לא רציתי לעלות, כבר עזבתי ארץ אחת בילדותי, לא רציתי עוד פרידה, אבל אלי אמר שנחיה רק בארץ ישראל, ואישה צריכה ללכת אחרי בעלה".
חשבת שתוכלי להמשיך לעסוק בתיאטרון?
"כשחזרתי בתשובה המשכתי לשחק בתיאטרון הלאומי. לקחתי חדר במלון מול התיאטרון כדי לא לנסוע בשבת, אבל הרבנים אמרו לי שזה לא הולך יחד, וקיבלתי את זה. לא הייתה ברירה. היה לי קשה מאוד, לא אכלתי שבוע מרוב חרדה. זו הייתה הטרגדיה השנייה של החיים שלי".
מה עשית לפרנסתך בארץ?
"לימדתי פסנתר, עד שיום אחד הגיעה אליי אישה צעירה ואמרה, 'שמעתי שאת שחקנית, אני רוצה ללמוד תיאטרון'. אמרתי לה 'תאספי חמש־שש בנות, נעשה חוג'. נפגשנו כל שבוע בסלון שלי, וככה למעשה התחיל בית הספר".
מה בעלך אמר על כך שחזרת לעסוק בתיאטרון?
"לא היה לו קל, בעלי הוא מהדור הקודם. כשהתחתנו הוא אמר, 'אל תגידי לאף אחד שאת שחקנית'. אבל לא שאלתי אותו, ולאט־לאט הוא התרגל גם לזה".
5 צפייה בגלריה
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
סודרי בהצגה "פרקס"
(צילום: ארכיון פרטי)

פסיקה יוצאת דופן

את בית הספר למשחק, "פסיפס", הקימה לפני 14 שנה בשתי שלוחות: ירושלים ובני־ברק. לומדות בו נשים חרדיות מכל הפלגים. ההתחלה לא הייתה קלה, לא היה לה איפה לעבוד כי אף מתנ"ס לא הסכים לשכן בית ספר למשחק ללא אישור של רב. "הלכתי לכל מיני רבנים שלא הבינו מה אני רוצה מהם, שאלו: 'מה זה? תיאטרון אצלנו?'. בסוף הגעתי לרב הגאון מאיר סירוטה, פוסק גדול מירושלים, והוא אמר, 'אם זה רק נשים, אז למה לא?'. בעקבות הפסיקה שלו התקבלנו למרכז קהילתי תורני בשכונת הבוכרים בירושלים. היום הנכדה של הרב לומדת אצלנו, איזה עולם קטן. מבית הספר צמחו התיאטרון הקהילתי והתיאטרון המקצועי 'פסיפסו', שבו משחקות שבע שחקניות, מהן שש נשואות ורווקה אחת".
"היו לי שתי שחקניות בבני־ברק שהתחתנו תוך כדי הלימודים ופרשו מהלימודים. אחרי שנתיים אחת מהן התקשרה אליי וביקשה לחזור. היא אמרה לי שבעלה ביקש ממנה בפירוש לחזור לתיאטרון, כי הוא חיפש את הבחורה שהוא הכיר לפני החתונה, שהייתה מלאת שמחת חיים"
העובדה שהן בחרו ללמוד משחק לא הפריעה להן במציאת שידוך?
"הרבה בנות התחתנו תוך כדי הפעילות שלנו. היו בחורים שזה לא התאים להם, וחלק מהבנות בסטודיו למשחק פשוט ויתרו על השידוך. היו לי שתי שחקניות בבני־ברק שהתחתנו תוך כדי הלימודים ופרשו מהלימודים. אחרי שנתיים אחת מהן התקשרה אליי וביקשה לחזור. היא אמרה לי שבעלה ביקש ממנה בפירוש לחזור לתיאטרון, כי הוא חיפש את הבחורה שהוא הכיר לפני החתונה, שהייתה מלאת שמחת חיים, ואמר לה 'תחזרי מהר לסוניה'. כשהיא חזרה גם הבחורה השנייה חזרה. למרות שהחברה החרדית היא חברה פטריארכלית, לאישה יש המון כוח, ואם היא יודעת להשתמש בו בחוכמה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה".
איך הקהל החרדי מתייחס אליכם?
"בהתחלה כמעט לא הגיע קהל. אם היו מגיעות עשר נשים, היינו שמחות. מה לא אמרו עלינו? שזה לא מעניין, שזה לא שייך, שזה טיפשי, אבל לאט־לאט זה התחיל לתפוס, הגיעו יותר ויותר נשים, גם חילוניות, לכן הפרס כל כך מרגש אותי. מבחינתי זו ההוכחה הכי טובה שצדקתי, שיש מקום לתיאטרון בחברה החרדית".
מה היה השלאגר הכי גדול שלך?
"ההצגה 'סיטיפח', שהעלינו ב'פסטיבל 360 מעלות'. ההצגה מתארת עיר דמיונית שתושביה עוטים מסכה של אושר ושלום, אך מאחורי המסכה חבוי רעל חברתי. עם הזמן הכל מתפוצץ, ומתגלים השקרים, הגזענות והפערים החברתיים".
5 צפייה בגלריה
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
מתוך ההצגה "סיטיפח" של תיאטרון "פסיפסו"שעלתה בפסטיבל "360 מעלות"
(צילום: ילנה קויטי)
את מגישה את הטקסטים לאישור של רבנים?
"לא. למדתי תוך כדי תנועה מה נכון ומה לא נכון. בדיוק סיימתי לכתוב הצגה חדשה שמיועדת לפסטיבל עכו, שיש בה גם אונס וגם אישה שמתחפשת לגבר כדי לעבוד במקצוע שסגור בפני נשים. אלה שני נושאים שלא עוסקים בהם במגזר החרדי, אז נתתי את הטקסט לחברה שלי, שהיא מפקחת חינוכית, כדי שתעבור עליו ותגיד לי אם לא הגזמתי".
קשה ליצור אמנות תחת מגבלות כאלה.
"אני דווקא מרגישה מאותגרת, הדת מאתגרת אותי, אבל אני מצליחה להגיד את כל מה שאני רוצה בדרכים עקיפות ויצירתיות במסגרת הגבולות שלי".
5 צפייה בגלריה
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
לאשה סוניה סודרי פרס התרבות היהודית תיאטרון פסיפסו
מתוך ההצגה "חתונה" שעלתה בתיאטרון "פסיפסו"
(צילום: ילנה קויטי)
קרה שפסלו לך הצגה?
"לא, אבל הייתה הצגה בשם 'המסע' שעשינו ל'פסטיבל 360 מעלות', ובעירייה אמרו לי שהם לא יכולים להגביל כניסה של גברים. הם כבר היו מוכנים לפרסם שההצגה מיועדת לנשים, אבל לא 'לנשים בלבד', ואמרו שאם גברים ייכנסו, הם לא יכולים לעצור בעדם. השחקניות נורא נלחצו וכמעט ביטלנו, אבל לא רציתי לוותר, אז שאלתי את הרב בלוי מה לעשות אם גברים ירצו להיכנס. הוא שאל: 'אתן שרות?'. אמרתי שלא. הוא אמר, 'אם ירצו, תכניסי אותם, אבל אני מאמין שאם כתוב שזו הצגה לנשים, גברים לא יגיעו. וכך היה".
איך מתקיימת הפעילות בתקופת הקורונה?
"בית הספר בהקפאה, אבל בתיאטרון אנחנו ממשיכות לעבוד. עכשיו אנחנו עובדות על ההצגה 'רווקות' שכתבתי יחד עם השחקניות ועוסקת בקשיים שחוות רווקות במגזר החרדי".
"לא היה לי שקל בכיס, נכנסתי לחובות אדירים, כל בוקר קיבלתי טלפון מהבנק, אבל לא ידעתי למי לפנות לעזרה.לא ידעתי שאני יכולה לפנות למשרד התרבות. רק אחרי כמה שנים הצלחתי לקבל 30% מהתקציב, ובזכות זה יכולתי קצת לנשום ולשלם לשחקניות"
איך הצלחת כל השנים לממן את עלויות התיאטרון?
"בעזרת הרבה אומץ ושיגעון לדבר. לא היה לי שקל בכיס, נכנסתי לחובות אדירים, כל בוקר קיבלתי טלפון מהבנק, אבל לא ידעתי למי לפנות לעזרה. כולנו עבדנו בחינם, ומימנו את ההפקות מהכרטיסים שמכרנו. לא ידעתי שאני יכולה לפנות למשרד התרבות. רק אחרי כמה שנים הצלחתי לקבל 30% מהתקציב, ובזכות זה יכולתי קצת לנשום ולשלם לשחקניות. אף פעם לא איבדתי תקווה, כל הזמן אמרתי לעצמי 'תכף הכל מסתדר'. אני מקווה שהפרס הזה יפתח לנו דלת לנשות עסקים שיהיו מוכנות לאמץ אותנו כתיאטרון הנשים היחיד בארץ ובעולם, ולהזמין אותנו להופיע לפני העובדות שלהם. חשוב לנו להגיע לקהלים חדשים".
מה תעשי עם כספי הפרס בסך 75,000 שקל?
"עוד לא חשבתי על זה, אבל אין לי ספק שהכסף ילך לתיאטרון".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.