סיפורה של ענת קורנהויזר (47) מגבעתיים, גרושה, בזוגיות, אם לשניים, אחראית תחום יחסי הציבור בעמותת "מתנת חיים"
"בדצמבר 2023 קראתי ב'לאשה' כתבה על שירי דורות, מילואימניקית שתרמה כליה לאדם שלא הכירה. הדברים שהיא אמרה יצרו בי רושם שמדובר בתהליך קל, ואמרתי לעצמי: 'גם אני יכולה'. חיפשתי אותה בפייסבוק, יצרתי איתה קשר, ובשיחת הטלפון הקצרה בינינו היא חיזקה את הרושם שנוצר בכתבה. באותו יום שלחתי טפסים לעמותת 'מתנת חיים' שמלווה תורמי ותורמות כליה.
ענת פוגשת את גילה, שקיבלה את הכליה שלה
גדלתי בתל אביב, בכורה בין שניים לאמא אמנית ולאבא אדריכל, שהתגרשו כשהייתי בת 11. אחרי הגירושים אבא התחתן, נסע לשווייץ ונולדה לו עוד בת שם. הייתי ילדה עצמאית, ללא נוכחות הורית רצופה, אבל זה לא פגע בשמחת החיים שלי.
אחרי שירות צבאי ב־8200, שם הכרתי את בעלי לשעבר, למדתי באוניברסיטת בר־אילן לתואר ראשון בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה ותואר שני במשפטים. במקביל להולדת ילדיי המדהימים התברגתי בעולמות משאבי האנוש ועבדתי בחברות גדולות. לפני שש שנים התחלתי גם להתנדב במקלט לנערות בסיכון של עמותת 'עלם'.
"חששתי לפני הניתוח אבל פחות מאשר לפני הלידה. ביום חמישי תרמתי, ביום ראשון כבר שתיתי קפה בקניון הסמוך לבית"
לפני שנתיים, כשקראתי את הריאיון עם שירי דורות, עבדתי כמנהלת משאבי אנוש בחברת ייעוץ אסטרטגי ופיננסי. כשהחלטתי לתרום יצרתי קשר עם עמותת 'מתנת חיים'. אשת הצוות שדיברתי איתה הסבירה לי על התהליך הצפוי: בדיקות רפואיות, אבחונים פסיכולוגיים וועדות רפואיות. היא שאלה אם אני רוצה לתרום למישהו מסוים, ועניתי שלשמחתי אני לא מכירה מישהו שזקוק לכליה.
ואז התחיל תהליך של כחצי שנה. בשלב האחרון הייתה ועדה של משרד הבריאות, שבה ישבו שישה אנשי מקצוע במטרה לוודא שיש לי כשירות פיזית ונפשית לבצע את התהליך ושאני עושה אותו מרצוני וללא קבלת תמורה.
בשלב הראשון לא שיתפתי אף אחד בהחלטתי. בהמשך עדכנתי את ילדיי (19, 15), את חברותיי הקרובות ואת בעלי לשעבר, ואז גם את המשפחה הקרובה. הילדים שאלו הרבה שאלות אינפורמטיביות, וברגע שהסברתי להם שאין סיכון מהותי בתרומת כליה ושאני אהיה בסדר, הם נרגעו והפסיקו להתעסק בנושא. מחברות שמעתי גם משפטים כמו 'את משוגעת!', אבל הן לא הופתעו. בעצם, מתוך ההיכרות איתי – אף אחד לא הופתע.
הניתוח היה ב־4 ביולי 2024. בלילה שלפני, במרכז הרפואי שיבא תל־השומר, לא נרדמתי. ברור שחששתי קצת, אבל פחות מאשר לפני הלידה הראשונה. אחרי הניתוח היו יומיים של כאבים, אבל אחריהם היה שיפור משמעותי. תרמתי ביום חמישי, ובשבת כבר הייתי בבית. ביום ראשון כבר שתיתי קפה בקניון הסמוך לבית, ואחרי שבועיים חזרתי לשגרה מלאה.
הפגישה עם גילה בן לוי, מושתלת הכליה, הייתה מרגשת. נפגשנו בשיבא כשבועיים אחרי התרומה, היא אמא לילדות שעברה טיפולי דיאליזה במשך ארבע שנים. משהו בחיבוק האמיץ איתה גרם לי להבין שבאמת עשיתי את זה. אנשים שואלים אותי מה אני מרגישה לאחר שהצלתי חיים. אז אכן, יש סיפוק גדול, אך באותה נשימה, המונח 'הצלת חיים' קצת גדול עליי ואפילו מכביד עליי. המעגל השני של החברים שלי אפילו לא יודע שתרמתי כליה.
בשנה האחרונה הרגשתי שאני צריכה שינוי בחיים, ואחרי ארבע שנים וחצי בחברה שבה עבדתי חשתי שאולי כדאי לנסות לשלב את התשוקה שלי לעזור לאחרים עם העיסוק המקצועי. ואז פורסמה בקבוצת הווטסאפ של תורמי ותורמות הכליה מטעם 'מתנת חיים' משרה בתחום יחסי ציבור ודוברות, תחום שלא היה לי בו שום ניסיון קודם, אבל את כישורי הליבה שהוא מצריך – קשר עם אנשים, כתיבה ועשיית הטוב – הרגשתי שיש לי.
בחודש שעבר הצטרפתי לצוות של העמותה, וזו מבחינתי סגירת מעגל. העמותה חוגגת בימים אלה 2,000 תרומות של כליה מן החי בישראל – שיא עולמי, על אפם וחמתם של אנשי ספר השיאים של גינס, שסירבו לפרסם את השיא בטענה שאינם עובדים עם ישראל.
שורה תחתונה: "החשיפה הזו לא טבעית לי, אבל בתפקידי החדש אני מבינה את החשיבות שבהפצת הסיפור, כדי לנרמל את תרומת הכליה ולייצר אדווה של אנשים נוספים שייחשפו ויבינו שהם יכולים ואולי גם רוצים לעשות את זה".
