שנים של פחד: האישה שהגיעה אליי מצאה מחסה במקלט לנשים מוכות אחרי שנים של נישואים רוויי אלימות, השפלה ופחד. על גופה היו צלקות פיזיות, עדות למה שעברה, ובנפשה היו צלקות עמוקות אף יותר. היא לא יכלה להרשות לעצמה ייצוג משפטי וקיבלה סיוע פרו־בונו במסגרת תוכנית ״שכר מצווה״ של לשכת עורכי הדין.
הגבר: כשהאישה ביקשה להתגרש, הוא לא רק סירב, אלא הבטיח שהיא לא תשתחרר ממנו לעולם: ״אני אשב בכלא, והיא תיפטר ממני רק כשאהיה בקבר״, אמר.
בבית הדין הרבני: כבר לדיון הראשון הגבר לא הגיע. במקום לדחות שוב ושוב את הדיון, דרשתי להוציא ״צו הבאה״ לדיון הבא.
בדיון השני: הוא כבר הגיע בגלל צו ההבאה, והצהיר באופן חד־משמעי שלא ייתן גט. הסברנו לדיינים כי מדובר באישה החיה תחת איום קבוע ומגיעה לדיונים בליווי של משטרה ושל עובדת סוציאלית מהמקלט לנשים מוכות. הבקשה הייתה ברורה: לחייב אותו במתן גט. בית הדין קבע דיון נוסף עם עדים - וביקש ממנו להגיע מוכן לתת גט.
בדיון השלישי: הוא לא התייצב, והוגשה בקשה נוספת להביאו בכוח.
בקשה לקנס: בדיון בנוכחות עדים שאישרו את גרסת האישה על האלימות המתמשכת, ביקשתי לקנוס את הגבר באלף שקל על כל יום שבו הוא מסרב לתת גט. הדיינים קיבלו את הבקשה, שנכנסה לתוקף ממש מיום הדיון. ברגע אחד השתנה המצב.
השינוי: הסרבן, שעד אז הצהיר שיֵשב בכלא ולא ייתן גט, הבין לראשונה שיש מחיר אמיתי לשליטה שלו – ונשבר כעבור זמן קצר. האישה קיבלה את תעודת הגירושין המיוחלת לא בזכות שכנוע או בקשות, אלא בעקבות שילוב של התמדה משפטית והפעלת סנקציה כלכלית אפקטיבית.

מה למדנו:

גם כשיש סירוב מוחלט, יש כלים חוקיים להתמודד איתו.
לעתים סנקציות כלכליות הן המפתח, וקנס יומי יכול להיות אפקטיבי יותר ממאסר.
חשוב להגיע לדיון עם ראיות ועדים, הוכחות עשויות לשנות החלטות שיפוטיות.
גם מי שאין לה אמצעים לייצוג משפטי יכולה להשיג צדק באמצעות מערכות סיוע שונות.
פורסם לראשונה: 08:45, 06.04.26