נועה ברנר, מחזאית, זוכרת היטב את 23 ביולי 2017. רגע אחד היא צחקה עם החבר הכי טוב שלה, אמיר פיי (פרישר) גוטמן. שעתיים לאחר מכן, הכול התהפך. "אמיר חגג יום הולדת 41 במסיבה בים, והיה מהמם", היא נזכרת. "כמתנה עיצבתי לו ספר עם תמונות וכיתובים מתוך תשע שנים של יצירה משותפת. הספקתי לתת לו אותו. נשארנו שם כל הלילה, בבוקר שתינו יחד את הקפה הראשון מול הים. אמרתי לבעלי: 'תראה איזה קטע, הגל מתחיל, נגמר ואז ממשיך. איזה באסה לגלוש פה'. בדיעבד ראיתי מערבולת. אמרתי לאמיר שאני חייבת לחזור הביתה, לכבס לבת שלי את המדים. הוא ענה, 'יאללה, יא בורגנית, תחזרי בצהריים, יהיה על האש'. נסעתי הביתה, עשיתי כביסה, ישנתי שעה והתעוררתי לטלפון מהשחקנית מירב פלדמן, שהייתה במסיבה: 'אני מצטערת. אמיר טבע'. הוא אושפז בטיפול נמרץ, הייתה עוד יממה ארוכה של ציפייה ותקווה, אבל הוא לא יצא מזה.
"מהרגע שהוא נפטר, לא תפקדתי. זה היה הלם לכולנו – בטח אחרי כל השנה הזאת שבה אובחן בטעות בסרטן. הוא 'החלים', התחיל להשתקם ואז טבע. נכנסתי לסחרור והתחלתי טיפול, כי הבנתי שזו לא הפעם הראשונה שמישהו נעלם לי ככה מהחיים. אבא שלי נפטר כשהייתי בת שנתיים, איבדתי תינוק ברחם, אמא שלי נפטרה כועסת על העולם. אף פעם לא נפרדתי מאנשים ולא עיבדתי את מותם. במשך הטיפול התחלתי לכתוב מתוך רצון להיפרד וללכת דרך הכאב".
כך נולד רומן הביכורים היפה של ברנר, "הנערה עם הסולם" (הוצאת סער) שמוקדש לאמיר פיי גוטמן. "אני חייבת לו תודה כי הוא לימד אותי להיפרד ולחיות לצד הכאב בשלום, לזכור את הדברים הטובים שהיו", היא אומרת.
הכול אודות סבתא
ברנר (57) היא מחזאית בולטת. במשך שלוש שנים ברצף כתבה את התכנים של "מותק של פסטיגל" והיא אחראית למחזות זמר רבים ("נסיך מצרים", "רובין הוד", "הרפתקאות נמו"). היא ילידת תל אביב, בתם של יואש, סטודנט לפסיכולוגיה שנפטר בגיל 27 ושל הגר, מורה לחינוך גופני שנפטרה בגיל 65.
"כשהייתי ילדה ונערה ניסיתי להסתיר את העוני והיתמות, את האמא המורכבת, שלא לומר קצת לא נורמלית, ואת סבתא עם הכוויות. פחדתי שיגלו שאני יתומה ואז לא יהיו לי חברים"
סבתך, פנינה דרימר, מקבלת מקום נכבד בעלילה.
"רציתי לכתוב עליה מאז שאני זוכרת את עצמי. אפילו כתבתי עליה מונודרמה ומחזה. לשמחתי הם לא התקבלו לשום מקום ויכולתי להכניס אותה לספר. היא הייתה אישה מדהימה, ביקשה שב־30 למותה יהיו זיקוקים, ואני דאגתי שהמשאלה תתקיים בחולות יבנה".
דרימר הגיעה מווינה בתחילת המאה ה־20 והתיישבה בקיבוץ בנגב. היא הייתה פמיניסטית, עבדה כחשמלאית וחלמה להיכנס להיריון מעשרה גברים שונים. בארץ פגשה את צבי מרטון, הרתה ממנו אבל סיפרה לו על כך רק כשהילד היה בן שנתיים. לאחר שקיבל ממנה מכתב, הם התאחדו מיד והפכו למשפחה. "הם היו משפחה מתוקה לאללה. נולדה להם גם בת, אמא שלי. כשהיא הייתה בת חמש וחצי הם עברו לקיבוץ, ביתם נשרף וסבתא שלי נכוותה קשות".
בספר יש לה מאהב שכותב לה שירים. היה גבר כזה?
"אני נתתי לו את השם שלום וכתבתי את השירים בשמו, אבל היה לה רומן איתו וגם עם אישה. סבא שלי ידע על זה. גם לו היו רומנים. הוא היה מסתיר דברים והיא הייתה ישרה וחדה כתער. דרמה משפחתית שגיליתי באיחור השאירה אותם יחד".
שכונת העוני רמת אביב
הילדות של ברנר לא הייתה שמחה כמו מחזות הזמר שכתבה. הרבה שנים התביישה להודות, גם בפני עצמה, שאמה לא תפקדה מאז שהתאלמנה. גם כאשר מצאה זוגיות חדשה וילדה בן, היום בן 44, המצב לא באמת השתנה. "אני תמיד מספרת שגדלתי בשכונת העוני רמת אביב, ואנשים צוחקים, אבל הבית היה בגודל 48 מטר. היום אני מבינה שאמא שלי חוותה דיכאון קשה ולכן עישנה המון ולא הרבתה לצאת מהבית. היא תמיד הייתה סגפנית, אבא שלי היה התיקון שלה, אבל המוות שלו שבר אותה לרסיסים".
מתי הבנת שאת צריכה לדאוג לעצמך?
"כשהייתי ילדה ונערה ניסיתי להסתיר את העוני והיתמות, את האמא המורכבת, שלא לומר קצת לא נורמלית, ואת סבתא עם הכוויות. הייתי happy happy כל הזמן. התנהגתי מושלם, עשיתי שיעורי בית, המחברות שלי היו מסודרות. הייתי נחמדה למשפחות של החברות שלי, ממקום הישרדותי של ילדה שאין לה משפחה. ההורים של החברות תמיד הזמינו אותי להישאר לארוחה. פחדתי שיגלו שאני יתומה ואז לא יהיו לי חברים. לקח לי שנים להבין שהעבר שלי הוא חלק מהעוצמה שלי כי התגברתי עליו. היום, כשהבנות שלי מביאות חברות לארוחה, אני נדיבה מאוד, רק שלא ירגישו לא נעים.
"אני תמיד מספרת שגדלתי בשכונת העוני רמת אביב, ואנשים צוחקים, אבל הבית היה בגודל 48 מטר. היום אני מבינה שאמא שלי חוותה דיכאון קשה"
"אני זוכרת את עצמי בכיתה ב', קמה לבית ספר, לבד בבית, קולעת לעצמי צמות עקומות, חותכת חלה יבשה שנשארה מיום שישי, מורחת עליה שוקולד, מתחנפת לחברים שלי בכיתה ומקבלת ביסים מהסנדוויצ'ים שלהם. עד היום אני זוכרת מה היה מרוח להם בסנדוויץ'. מעניין איך אף מורה לא שמה לב שאני רעבה. חלמתי על בית עם גינה וגג רעפים אדום וילדים סביב שולחן אוכלים קוטג' וחביתה. משפחה נורמלית. הצלחתי להגשים את זה".
מתי התחלת לבנות לעצמך חיים אחרים?
"כנערה הייתי ב'צעירי תל אביב'. בצבא שירתי בלהקת פיקוד דרום עם רמה מסינגר, עינת ארליך ואייל בוחבוט. ברגע שהשתחררתי, עברתי לדירה שכורה. הופעתי בהצגות ילדים ועבדתי בחנות ספרים יד שנייה. סבא שלי מצד אבא, צבי, סופר ומתרגם, הבטיח לממן לי לימודים".
בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב סומנה ככוכבת לצד צביקה הדר, ושיחקה ב"גורודיש" בתיאטרון הקאמרי. היא יצרה לצד הדר את "הקומדי סטור" וכתבה לעונה הראשונה של "שמש". "צביקה ואני המצאנו את 'הקומדי סטור' יחד. אני כתבתי לו את המונולוגים הראשונים לתוכנית והכנתי לדמות שלו כז'וז'ו חלסטרה מגן דוד מחוטי חשמל ונייר דבק".
למה הפסקת לשחק אז?
"היום אני גם שחקנית, אבל אז לא יכולתי יותר לשחק. היה לי חשוף מדי ומפחיד. הרגשתי שקדמת הבמה לא מתאימה לי בגלל הסיפור האישי שלי. חזרתי לאוניברסיטה ללמוד בימוי, המורים שלי כעסו עליי, כי כשחקנית הייתי כוכבת, הימור בטוח. אבל כנראה הרגשתי שהחיפוש אחר אהבת הקהל מרוקן אותי, שאני לא יכולה יותר להיות קבצנית של אהבה. בחוגים וקורסים לדרמה שהעברתי, לימדתי דורות של צעירים להיות אותנטיים וחשופים. מאוחר יותר הבנתי שאני צריכה לעשות את התהליך הזה גם עם עצמי, אבל התחלתי בו רק כשאמיר טבע. כשכתבתי הצגות ילדים יצרתי עולם עם סוף טוב ומסר חיובי, כאילו אני אומרת לילדה הקטנה שבי שהכול יהיה בסדר. להיות אדם בוגר זה לראות את כל הסדקים בתמונה ולהפסיק לפחד מהם".
ויהי אור
גם בחייה האישיים הצליחה לשקם את עצמה והקימה משפחה עם עמיר ברנר, בעל חברה מצליחה לתאורה, שעיצבה את התאורה במנהרות הכותל, מצדה, היכל השמות בהר הרצל ועוד. "סליחה על הקלישאה, אבל הוא באמת הביא את האור לחיי", היא אומרת וצוחקת. הם הכירו בקורס אנגלית באוניברסיטת תל אביב. "הוא היה חתיך. התחלתי איתו וגיליתי שהוא תפוס. שנתיים לא חשבתי עליו, אבל בשנה השלישית, כשהוא חזר להיות רווק, נפגשנו בהפקה בפסטיבל עכו ונהיינו זוג". הם נישאו ב־1993, סבתא שלה ליוותה אותה לחופה וחצי שנה אחר כך נפטרה.
ברנר היא אמא לענבל (27), רקדנית; עינת (25), שחקנית ועדן (20), בשירות לאומי. ההיריון השלישי שלה הסתיים כשהייתה בחודש שמיני. בבדיקה שגרתית גילתה שהלב של העובר הפסיק לפעום ונאלצה לעבור לידה שקטה. "זה תהליך כואב שלא מדברים עליו מספיק. הרופאה אמרה לי: 'אל תשאלי שאלות, בעוד חודש תיכנסי להיריון', וכך היה. בהיריון הרביעי עם עדן הייתי חרדתית ודמיינתי שאני אמא אדמה שמצמיחה מתוכה עץ. כשעברתי טיפול הבנתי שהייתי צריכה להיפרד כמו שצריך מהתינוק המת. דרך העיניים האלה גם למדתי לסלוח לאמא שלי, שנפטרה ב־2008. הבנתי שהיא הסתירה סוד שגזל מחייה המון אנרגיה".
שלושה דורות
בתקופת הקורונה, כשהצגות הילדים בוטלו, ברנר ניהלה את החברה המשפחתית וגילתה שהיא נהנית מזה. במקביל החלה לכתוב את "הנערה עם הסולם". הרומן, שעליו עבדה חמש שנים, מספר על שלושה דורות של נשים – סבתא, אמא ונכדה – כל אחת ופצעיה. היא לא מכחישה שהעלילה מבוססת על הסיפור המשפחתי שלה ואפילו שמרה על השמות המקוריים של הדמויות. לדמות המבוססת על עצמה קראה חצב. בניגוד אליה, חצב לא עשתה תיקון בחייה.
אילו תיקונים עשית עם בנותייך?
"אני אופה להן עוגות יום הולדת – אמא שלי בחיים לא אפתה לי עוגה. כשנולדו, פיניתי לכל ילדה זמן. הייתי עם כל אחת מהן כשנה בבית. כשהלכו לגן ולבית הספר, בבקרים הייתי כותבת ובצהריים מבלה איתן. אלה היו שנים קסומות. ציירנו, שיחקנו בבוץ, יצרנו מלאכה יחד, בישלנו ואפינו".
מה היה הטריגר לפרסם ספר כל כך אישי?
"באיחור רב גיליתי במקרה את הסוד המשפחתי העצום שנחשף בסוף הספר. התחלתי לחקור את המשפחה ולכתוב.
"היום אני יודעת שאפשר לעשות שלום פנימי עם האובדן, עם הכאב שהוא תמיד שם. תמיד אהיה יתומה ותמיד אזכור את התינוק שמת ברחם, אבל למדתי להתאבל ובחרתי בחיים. אחרי מותו של אמיר הייתי בין מקימי עמותת 'לנצח נשאר' לזכרו, הפקנו אירוע והרגשתי שאני נפרדת ממנו באופן ראוי. עם אבא שלי לא היה לי את זה. גדלתי עם הטקסים שאמא ערכה לו, היא הקריאה את השירים שלו, אבל זה לא אמר לי כלום. הספר הוא במידה רבה פרידה ממנו ומהעובר שהיה לי בבטן. גם לו אני עורכת טקס מיוחד בתאריך שבו הוא הלך ממני. אני מכבדת את הבחירות של הילדים שלי באשר הן. אם הוא בחר לא להגיע לכאן, הוא כנראה ידע למה".
