ב-7 באוקטובר הכניסה דליה עמוס את שלושת ילדיה (היום בני 24, 20, 16) למכונית ועזבה במהירות את ביתם במטולה. הם היו בטוחים שיחזרו אחרי יומיים. זה לקח להם שנה וחצי. עמוס (52), המנהלת האזורית של 38 מרכזי החוסן בגליל, ממשיכה מאז להתמודד עם אתגרים לא פשוטים של קהילות קורסות.
מה תפקידם של מרכזי החוסן? "המרכזים, שפועלים ב־38 יישובים בצפון הארץ, מספקים מענה מקצועי לכחצי מיליון תושבים שנמצאים תחת לחץ מתמשך. למרכזים יש שלושה תפקידים: היערכות ומוכנות לחירום, טיפול ממוקד בחרדה וטראומה ברמת הפרט וחוסן ושיקום קהילתי. מאז 7 באוקטובר המערך שלנו צמח מכ־50 עובדים לכ־550 עובדים".
מהיכן מגיע המימון?
"המרכזים פועלים במימון משרד הבריאות ומתופעלים על ידי 'מרכז משאבים', עמותה שייסד פרופ' מולי להד לפני 45 שנה, המתמחה בתחום הטראומה והחוסן ומכשירה את הצוותים".
איך מחזקים קהילה שנמצאת יותר מאלף ימים במלחמה? "זה אתגר לא פשוט, בייחוד כשלא רואים סיום באופק. אחד הדברים שאנחנו מלמדים את התושבים הוא לקחת יוזמה ולמצוא את אותם מקומות שמאפשרים להם לקבל בחזרה את השליטה על חייהם, כי לחיות באי־ודאות במשך שנתיים וחצי זה שוחק ומרוקן".
מהם האתגרים העיקריים של תושבי הצפון כיום? "לכאורה יש הפסקת אש, אנחנו אפילו לא מוגדרים כאזור מלחמה. אבל בעוד שבמרכז חזרו לשגרה, אצלנו כל המערכות כמעט מושבתות. אנחנו מזהים הרבה סימפטומים קליניים, חרדות קשות, הימנעויות מיציאה מהבית או אפילו יציאה מהממ"ד, ילדים שלא מוכנים להתרחק מההורים. משפחות מתפרקות סביב הדילמה אם לעזוב או להישאר, משפחות לא מצליחות לשרוד, ילדים הולכים לאיבוד כי אין בתי ספר כבר שנתיים וחצי. יש פה קהילות שלמות שמתפרקות כי חלק מהתושבים חזרו וחלק לא".
"אנחנו מזהים הרבה סימפטומים קליניים, חרדות קשות, הימנעויות מיציאה מהבית או אפילו יציאה מהממ"ד, ילדים שלא מוכנים להתרחק מההורים"
האם אתם מנסים להחזיר את התושבים כדי לחזק את הקהילות? "המטרה הישירה היא לא להחזיר את הקהילות הביתה, אלא לחזק את הקהילות שכאן. אין שיפוטיות כלפי מי שעוזב, אני בעצמי גרה חצי מהזמן בפרדסיה, וזה בסדר".
איך מרכזי החוסן שבניהולך נערכו לאירוע הפינוי אחרי טבח 7 באוקטובר? "כשראינו את הפינוי בדרום ידענו שזה יגיע, כך שהיה לנו זמן להיערך. הפינוי הראשון היה רק ב־16 באוקטובר, ועד אז הקמנו מנהלת פינוי עם 42 רכזים פסיכו־סוציאליים, שהצטרפו ל־60 אלף המפונים על האוטובוסים, גרו עם התושבים במלונות ונתנו מענה מיידי".
לאן את ומשפחתך התפניתם? "בהתחלה לקיבוץ הגושרים, משם עברנו לאחותי בנתניה, ואחרי שבוע הבנו שזה הולך להימשך ושכרנו דירה בנתניה. הייתי עסוקה בעבודה מבוקר עד לילה, אבל הילדים התנתקו מכל העולם שלהם. אחרי כמה חודשים הבנו שאם לא ניתן להם קרקע יציבה שתחזיק אותם, הם ילכו לאיבוד, ועברנו לפרדסיה. הבכורה עומר כבר הייתה במילואים, בעוד שבועיים היא יוצאת לסבב רביעי. הבן האמצעי עידן, היום לוחם ביחידת הקומנדו, חזר לצפון כדי לסיים י"ב. שכרנו לו דירה בקיבוץ שדה אליעזר והוא גר שם לבד חצי שנה. עמית הקטנה היא שחקנית כדורגל מקצועית בקבוצת גליל־גולן, ועכשיו היא הושאלה לקבוצת בנות נתניה, אז כרגע אנחנו חיים חצי מהזמן במטולה וחצי בפרדסיה".
איך הגעת לתפקיד מנהלת מרכזי החוסן בגליל? "עבדתי במועצה האזורית גולן כ־16 שנים כדוברת, וכשהקמנו במועצה מרכז חוסן, נוצר קשר עם מרכז משאבים שליווה אותנו ותמך בנו. חוסן וחירום זה משהו שתמיד בער בי. לפני חמש שנים התחלתי לעבוד שם כמנהלת מרכז חוסן גליל מזרחי, ובהמשך התקדמתי לנהל את כל מערך מרכזי החוסן בצפון".
"המטרה הישירה היא לא להחזיר את הקהילות הביתה, אלא לחזק את הקהילות שכאן. אין שיפוטיות כלפי מי שעוזב, אני בעצמי גרה חצי מהזמן בפרדסיה, וזה בסדר"
מה נותן לך באופן אישי חוסן? "הרבה אמונה עצמית בכוחות שלי. את הכוחות אני שואבת מהילדים שלי שמוצאים בכל סיטואציה בלתי אפשרית את האפשרות להצמיח משהו טוב".
מה העצה הכי טובה שקיבלת? "הישגים גדולים נבנים מהצלחות קטנות".
והעצה הכי גרועה? "רק אם תלמדי תצליחי. יש עוד דברים שמצמיחים אנשים, מלבד לימודים".