ב-2020, זמן קצר אחרי שפרשה מעבודתה במשרד ראש הממשלה, נוני קופמן חלמה חלום: אמה והיא היו בשדה התעופה בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. האם מחזיקה מצלמת שקופיות ישנה, ובתוכה שקופית בשחור־לבן ובה גבר צעיר בחולצה פרחונית, המישיר מבט אל המצלמה.
"זו הייתה התמונה האחרונה של אבא שלי, שצולמה במוזיאון הדגל בטוקומן שבצפון ארגנטינה ושנשלחה אל אמי זמן קצר לפני שנעלמו עקבותיו. הדבר האחרון שנודע למשפחה היה שהוא הורד מאוטובוס במחסום צבאי, ומאז הוא נעדר. זה היה ב־10 ביוני 1975. גורלו, כמו זה של כ־30 אלף נעדרים נוספים מתקופת הדיקטטורה הצבאית, נותר לא ידוע", אומרת קופמן. "התמונה ניצבת ממוסגרת בחדר העבודה של אמא, ליד המחשב. בחלום, אמא העמידה אותי וכיוונה אליי את המצלמה כך שרואים אותי לצד אבי. במציאות, מעולם לא נפגשנו".
נוני מספרת על אביה הנעדר
היא התעוררה מהחלום בתחושה מוזרה, והחליטה להעלות אותו על הכתב. זה היה הבסיס לספר הביכורים שלה, "שקופיות", רומן מתח היסטורי, אישי ומשפחתי (הוצאת כריכה). הספר המרתק משלב תעלומה, זיכרון ותיעוד ומספר על מי שנידונו לחיים בצלו של געגוע אינסופי.
לידה במסתור
"נולדתי למציאות שבה אבא כבר נעדר", מספרת קופמן (51), תושבת כפר סבא, נשואה ואם לשניים (בת 15 ובן 11), יועצת לסטארט־אפים בתחום המכירות.
היא נולדה בקורדובה שבמרכז ארגנטינה, שנתיים אחרי אחיה הבכור, בת לבאטריס גרבר וחורחה קופמן – זוג סטודנטים יהודים, ציונים ואקטיביסטים, בני 23. "הם גדלו בתנועת השומר הצעיר ובשלב מסוים עברו מפעילות חברתית לפוליטית. ב־1973, עם תחילת הכהונה השנייה של גנרל חואן פרון כנשיא ארגנטינה, התחיל כאוס. היו המון ארגונים פוליטיים מימין ומשמאל שרצו לעשות הפיכה ולהחליף את השלטון הדיקטטורי. לכל אחת מהמחתרות הייתה תפיסת עולם משלה. הוריי היו פעילים בארגון 'הצבא המהפכני של העם'. אצלם בבית הודפס עלון המחתרת ואבא השתתף בפעולות מגוונות, כולל פריצה לבית סוהר כדי לשחרר אסירים פוליטיים. ב־1975 הצטרף לזרוע הצבאית של המחתרת בצפון, למורת רוחה של אמא שכבר הייתה אם לפעוט ובהיריון איתי. באותו שלב שניהם כבר היו מבוקשים ונאלצו לברוח ממקום למקום. ביוני 1975, אחרי חודשיים של פעילות בצפון, כמעט בלי תקשורת ביניהם, הוא החליט לחזור הביתה. האוטובוס נעצר במחסום צבאי, הוא הורד ממנו יחד עם כומר שנמצא אחר כך מת. עקבותיו של אבי נעלמו. רק אחרי כמה שבועות נודע לאמי שהוא נעדר. כשילדה אותי במקום מסתור, היא עדיין לא ידעה זאת".
אמה קראה לה פטריסיה על שמה של פעילת מחתרת שנרצחה, אבל הכינוי נוני דבק בה. "בשנתיים הראשונות לחיי אמא רוב הזמן ברחה ממקום למקום, בלעדינו. היא הייתה מבוקשת ובאותה תקופה כבר היה ידוע שהשלטונות חוטפים ילדים של מתנגדי שלטון ומוסרים אותם לאימוץ אצל אנשיהם. אחי ואני היינו רוב הזמן אצל סבא וסבתא מצד אבא. הסבים מצד אמא, שבת נוספת שלהם הייתה פעילה במחתרת ונעצרה, ניצלו את שחרורה הזמני ועלו איתה לישראל ב־1976".
את החיפוש אחר אביה הובילה סבתה, סלינה קופמן, מנהלת בית ספר שפרשה והפכה לפעילה בארגון אמהות הנעדרים, "האמהות מכיכר מאי". חברות הארגון צעדו מדי שבוע במעגל סביב הכיכר שמול ארמון הנשיאות. מחאתן רבת השנים הפכה לסמל בינלאומי למאבק לא אלים למען זכויות אדם, והובילה להעמדת רבים מהאחראים לחטיפות לדין לאחר חזרת הדמוקרטיה לארגנטינה.
בלי סודות
נוני קופמן הגיעה לישראל בגיל שנתיים וחצי, יחד עם אחיה ואמה. הם הסתתרו והוסתרו, עד שהוברחו אל מחוץ לארגנטינה, "בזכות תושייתה של אמי, בעזרת אנשים אמיצים והרבה מזל", כהגדרתה.
הזיכרון הראשון שלה הוא בבית בבאר שבע, כשהיא יושבת על כתפיו של ארי קומפל, בעלה השני של אמה, אף הוא ארגנטינאי במוצאו. "הוא האבא הראשון והיחיד שאני מכירה, הסבא של ילדיי". אחותה נולדה כשהייתה בת שבע.
"היינו משפחה של מהגרים", מספרת קופמן. "בבית מדברים ספרדית ושומעים מוזיקה ספרדית. אמא, שלמדה רפואה בארגנטינה, התחילה פה בסיעוד ובסוף הקריירה שלה הייתה מנהלת היחידה למניעת זיהומים בבית החולים מאיר. היא עדיין עובדת שם כפנסיונרית". כשהייתה בת שמונה עברה המשפחה לברצלונה והצטרפה לחברים שחיו שם, אך חזרה ארצה כעבור שלוש שנים, הפעם לכפר סבא.
מתי נודע לך שארי אינו האבא הביולוגי שלך?
"הסיפור הארגנטינאי תמיד היה שם. לא היו סודות. תמיד ידעתי שארי לא אבא שלי. הוא הופיע בחיי בגיל ארבע. לאמא היה חשוב לוודא שאני יודעת את הסיפור האמיתי. כשהייתי בת שש, היא הושיבה אותי וסיפרה לי על אבא – על כך שהם ניסו לעשות עולם טוב יותר ושהוא נעדר. היו לנו עוד חברים מארגנטינה שאבי המשפחה שלהם היה פעיל במחתרת ונרצח, והיה אבא שגידל אותם, אבל להם היה קבר. היתרון הברור הוא שיש להם ודאות. אין שאלות. יודעים איפה הוא נמצא. ההיעדר של אבי והתחושה המתמדת של זהות חצויה ליוו את חיי".
"לאמא היה חשוב לוודא שאני יודעת את הסיפור האמיתי. כשהייתי בת שש, היא הושיבה אותי וסיפרה לי על אבא: על כך שהם ניסו לעשות עולם טוב יותר ושהוא נעדר"
לאחר שסיימה את התיכון, במגמת צרפתית, שירתה בצבא כמדריכת חינוך. "היה לי קשה ללבוש מדים בגלל התחושה שאבא שלי נרצח על ידי לובשי מדים, אבל עשיתי את זה, בתמיכה ובהערכה של המשפחה", היא אומרת. בתום השירות יצאה לטיול בדרום אמריקה, כשחלק הארי שלו בארגנטינה. "זה לא היה המפגש הראשון שלי עם ארץ הולדתי. מגיל 15 נסעתי לשם לביקורים משפחתיים ואני דוברת ספרדית. ב־1999, בביקור שם, אמא, אחי ואני החלטנו לנסוע צפונה, לאזור שממנו אבא נעדר, והיינו גם במקום האחרון שבו צולם לפני היעלמו".
איך הרגשת כשהיית במקום שבו הוא נראה לאחרונה?
"חשבתי שאתרגש, אבל לא הרגשתי שום דבר. זה היה עדיין בתקופה שבה סופרו עליו סיפורים הירואיים מטעם המשפחה בארגנטינה וארגוני זכויות האדם. אמי דווקא לא טיפחה סביבו סיפור הירואי. ידעתי שהיא השתתפה בפעילויות המחתרת, אבל לא צידדה בלקיחת נשק לידיים. היא לא חשבה שאפשר לשחרר את המדינה בכוח הנשק וגם לא רצתה להרוג אנשים. הוא, לעומת זאת, האמין שזו הדרך היחידה".
מי אני?
היא נישאה לראשונה בגיל 24. בן זוגה והיא נסעו לארצות הברית ולאחר ארבע שנים התגרשו. "חיינו במישיגן, עבדתי בחברת הייטק ישראלית ולמדתי שם ספרות לטינו־אמריקאית לתואר ראשון ושני. הצטיינתי בלימודים, קיבלתי מלגות והייתי במסלול לדוקטורט בנושא תיאטרון רחוב בארגנטינה בשנות ה־30 של המאה הקודמת. התרחקתי בכוונה מהתקופה הנפיצה. הרגשתי שאני לא רוצה לסחוב על גבי את הצלב של ההורים שלי. במישיגן הובלתי בהתנדבות את סניף אמנסטי של האוניברסיטה והייתי מעורבת בנושאי זכויות אדם, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני חייבת לגלות מי אני בלי הסיפור הזה. אחרי שש שנים בארצות הברית נסעתי לחופשה ארוכה בארץ ולא חזרתי לשם. לאחר גירושיי הכרתי את גיא טברובסקי, בעלי הנוכחי ואבי ילדיי. במקביל, התחלתי לעבוד במשרד ראש הממשלה, בתפקידי מטה. ב־13 שנותיי שם ילדתי את שני ילדיי וגיא הקים חברת סטארט־אפ מצליחה. לפני חמש שנים פרשתי, חזרתי להייטק ועשיתי תואר MBA ביזמות באוניברסיטת רייכמן".
"האוטובוס נעצר במחסום צבאי, אבי הורד ממנו יחד עם כומר שנמצא אחר כך מת. עקבותיו של אבי נעלמו"
מתי, אם בכלל, התחלת לכעוס על אבא שלך?
"בגיל 30, כשחזרתי ארצה, התחילו לצוץ אצלי מחשבות על בחירות בחיים. שאלתי את עצמי אם אני חיה את חיי דרך הסיפור של אבי הנעדר ועד כמה הבחירות שלי בחיי קשורות לציפיות של אבא שאיננו. אז הכתה בי ההבנה שיש פולחן סביב הגיבור שיצא להילחם בשם האידיאלים, אבל הגבורה האמיתית היא אצל אלה שנשארים אחריו ומתמודדים עם המציאות. סבתא שלי, לדוגמה, הקדישה למאבק האמהות עשרות שנים, שהסתיימו במותה, שלא לדבר על אמא שלי, שנשארה בנקודת התחלה קשה מאוד להילחם את מלחמת החיים.
"יש משהו קצת תמים בכך שמישהו יוצא בשם האידיאלים ומאמין שהעם ידאג לילדיו אם יקרה לו משהו. נעים להרגיש בצד של הטובים, שרוצים חופש ומוכנים להקריב את עצמם למען הכלל, אבל יש משפחה שנשארת מאחור, סוחבת את העגלה ומשלמת את המחיר של הכאב. בגיל 30 היה לי כבר קשה להתחבר לתמימות הזו. הבנתי שאני לא רוצה גיבור, אלא פשוט אבא. ברגע שכעסתי, הרגשתי גם שחרור, עד כדי כך שמצאתי את עצמי מתחילה לעבוד במערכת הביטחון ואפילו בהנאה גדולה".
היום את עדיין כועסת עליו?
"כבר לא. אני לא שופטת אותו. האידיאלים והכוונות שלו היו טובים, אבל הוא וחבריו לא היו מודעים לכוחות שעמדו נגדם. אני חושבת שהוא היה תמים. בגיל 23 קשה שלא להיות תמים ואידיאליסט. מנקודת הראות שלו הוא ניסה באמת לעשות משהו טוב, ואני לא חושבת שבגיל הזה יש פרספקטיבה להבין את המשמעות של החלל שהוא מותיר אחריו, תוך אמונה מלאה שהוא לא משאיר את אהוביו לבד".
מתי החלטת לכתוב ספר שקשור להיעדרותו?
"חודשים אחרי אותו חלום, פתחתי את הקובץ והחלטתי להמשיך את הסיפור כעלילה מרגע שהחלום נגמר".
ובסוף יצא לך ממואר?
"לא. זה סיפור עלילתי שדמויותיו דימיוניות, אבל חלק מהדברים שקורים להן אמיתיים. הסתכלתי בתמונה האחרונה של אבא ושאלתי את עצמי למה מהפכן מבוקש נכנס למוזיאון ומצטלם בעיצומה של מלחמה? האם הוא מנסה להעביר רמז לאשתו? משם מתגלגלת העלילה. גיבורת הספר ואמה חוזרות לארגנטינה כדי לפענח את התעלומה והרמזים שהוא השאיר כביכול".
נועצת עם אמך על הכתיבה?
"אמרתי לה שאני כותבת, והדגשתי שלא מדובר בסיפור המשפחתי. היא שמחה ועודדה אותי. במשך הכתיבה היא קראה ואהבה. בטיוטה הראשונה היא אמרה שהבת צריכה לכעוס יותר. שיניתי את הסיפור בהתאם. היא כועסת על אמה, מאחר שאביה לא נמצא שם כדי לספוג זאת".
"יש משהו קצת תמים בכך שמישהו יוצא בשם האידיאלים ומאמין שהעם ידאג לילדיו אם יקרה לו משהו"
הדמויות הראשיות דומות לך ולאמך?
"הבת רחוקה ממני וממי שאני, אבל יש לנו קווי דמיון בציניות ובהומור. הדמות של האמא רחוקה מאמא שלי. היא מסתירה מבתה את הסיפור המלא, מה שגורם לתחושת אי־אמון מצד הבת. אמא שלי, לעומתה, לא הסתירה מאיתנו דבר. אין בה חרטה, אבל יש בה ביקורת שהיא השמיעה בזמן אמיתי וגם בהמשך. אמא שלי היא הגיבורה האמיתית של הסיפור המשפחתי שלנו. בגיל 25, מטופלת בשני פעוטות, היא הוציאה אותנו בחשאי מארגנטינה, הגיעה הנה בלי כלום, עשתה קריירה מופלאה ובנתה חיים. בנוסף לעבודה, היא שחיינית ויש לה בבית המון מדליות מליגת המאסטרים. היא חיה חיים מלאים באופטימיות ובהומאניות".
כמה זמן כתבת את הספר?
"שלוש שנים לסירוגין. העורכת הנהדרת הגר ינאי נכנסה לתמונה אחרי שסיימתי גרסה שנייה של הספר. המטרה שלי הייתה להביא את הסיפור הלא פשוט הזה לקהל שלא מכיר אותו, בצורה קלה לקריאה, בלי להפוך את החומר לדידקטי. לפי התגובות אני מרגישה שהצלחתי. אמא אוהבת את הספר וגאה בו. אני חושבת שהיה לה צורך שאנשים כאן יכירו את הסיפור. היא אמנם ארגנטינאית, אבל מגיל 25 היא ישראלית. הישראלים אוהבים את ארגנטינה, והיא קשורה אצלם לכדורגל, מרדונה, מסי, אלפחורס, אבל את הפן הזה הם מכירים פחות".
מה אומרים בני משפחתך?
"הבת שלי קוראת את הספר כעת, הבן שלי מספר עליו לכולם ובעלי מחכה לסדרת הטלוויזיה שתופק בעקבותיו. יהיה גם תרגום לספרדית, וכל הקרובים שלנו בארגנטינה כבר מחכים לו בסקרנות".
את רואה בספר מעין סגירת מעגל עם אביך?
"כן. יצרתי לעצמי סגירת מעגל פרטית, מאחר שהסיכוי לכך שהוא יימצא או שנסיבות מותו יתגלו, אפסי עד לא קיים".
נוכח מה שקרה בארגנטינה באותם ימים, האם את רואה כאן מצב שיוכל להביא למלחמת אזרחים כמו שם?
"אני חושבת שיש דברים שקרו בארגנטינה וכבר קורים בארץ. הפילוג כל כך חזק ומשמעותי. אני בהחלט חוששת, כי דברים כאלה יכולים לקרות בכל מקום".
