בפברואר האחרון, רגע לפני שפרצה מלחמת איראן השנייה, יצאו אמונה ונריה, שניים מששת ילדיה של חוה זינגבוים (60), למסע מרגש מול מצלמות הטלוויזיה בריאליטי "המירוץ למיליון". אמונה הייתה שנה וחודשיים אחרי לידה כשהצטרפה אל אחיה לתוכנית המאתגרת. שניהם ניסו להתקבל עם אנשים אחרים וכשלו, רק השילוב המעניין ביניהם הדליק את המלהקים. נריה הפך לאחד המתמודדים המרגשים בתחרות, כשסיפר על מסע הגמילה שלו מסמים, על אשתו הטרייה ועל אמו הלביאה שנלחמה עליו. בביתה ברעננה ישבה חוה וצפתה רק בחלק מן הפרקים, כי לא עמדה במתח.
כשילדיה הודחו מהתחרות, לאחר המקטע השלישי, הפך נריה לכוכב רשת, חתם בסוכנות יולי וקיבל קמפיין ל"ריפליי". באפריל, לפני ארבעה חודשים, סיים את מרתון פריז. בנקודת הסיום חיכו לו הוריו ואמו פרצה בבכי. אחר כך שיתפה ברשתות פוסט יוצא דופן: "לפני חמש שנים לא ידעתי אם הוא יהיה בחיים. היום הוא רץ 42 ק"מ. הסיפור הזה - אני צריכה לספר אותו".
כבר במירוץ סיפר נריה עלייך, האמא שעשתה הכול כדי להוציא אותו מהסמים, כולל החלטה על נתק משפחתי ממנו עד שיסכים לעבור גמילה.
"אנחנו משפחה שמדברת כל הזמן אחד עם השני. אנחנו בשיח עמוק, יומיומי, קבוע. אני יודעת מה הילדים חושבים עליי, הם יודעים מה אני חושבת עליהם. אנחנו עוברים תהליכים יחד והם לא הפתיעו אותי במה שאמרו. שמחתי לגלות שהקשר בין נריה לאמונה התחזק מאוד. הם חזרו מהצילומים חברים הרבה יותר טובים. התרגשתי מהרכות וההתחשבות שלו כלפיה, לראות שהוא סוחב לה את התיק".
כלים נהדרים לחיים
זו שעת צהריים במשרדים של חוה זינגבוים ברמת גן. נריה נכנס לומר שלום. בימים אלה הוא עובד על מותג אופנה משלו, לנשים ולגברים, ואפילו אמא מצאה שם כמה פריטים. כשהוא יוצא מהחדר עם הגב אלינו, חוה מביטה עליו בחיוך. "אין אהבות כאלה", היא לוחשת לי.
"שנים לא היו לי בארון טי־שירטים או סניקרס. הייתי רק על עקבים ובסוף היום הייתי גמורה. עכשיו חזרתי קצת להיות ילדה. לפעמים אני עוברת מול המראה ואומרת, 'אותך אני עדיין לא מכירה'"
לפני חמש שנים קראה חוה זינגבוים ריאיון עם צופית גרנט שסיפרה שכדי להבין טוב יותר את האנשים שהיא פוגשת בתוכנית שלה, היא משתלבת בקבוצות של שיטת 12 הצעדים להתמכרויות. זינגבוים, שהתמודדה באותן שנים עם התמכרותו לסמים של נריה, הבינה שגם היא צריכה להבין מה עובר על בנה. הימים ההם חלפו, אבל התובנה נחקקה. "כשהבנתי שיש לי ילד מכור וראיתי שאני לא מצליחה לעזור לו, אמרתי שאני חייבת ללמוד", היא נזכרת. "מכל מרכז גמילה שלקחתי אותו הוא ברח, היינו ב־13 מרכזים, ולא ידעתי איך לעשות את זה. חשבתי לעצמי, צופית הלכה ללמוד בשביל העבודה שלה, אני אלמד בגלל החיים שלי. אחר כך הבנתי שאני אצטרך לשבת בקבוצות הקטנות ולדבר, לא ידעתי איך לאכול את זה, אבל בדיעבד, הלימודים האלה הם הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות עבור נריה, עבורי ועבור המשפחה שלי".
מה הדבר הכי חשוב ששמעת שם?
"על פי שיטת 12 הצעדים להורים, התפקיד שלנו הוא להחזיר את הילד לעצמו. זה משפט שלא שמעתי באף מקום. במילים אחרות, הילד יודע מה הוא צריך, את יכולה לסמוך עליו. צריך לגרום לו להאמין ולדעת שיש לו את התשובות, בתנאי שיהיה קשוב לעצמו ולא ינסה לרַצות אף אחד. צריך לשחרר, להאמין בכוח עליון ולהבין שהיכולת שלך לשנות היא רק את עצמך. את לא יכולה לשנות אחרים, כל אחד והמסע שלו. מכל מה שקרה לנו בזמנו, יצאנו יותר חזקים ומאוחדים, ואני קיבלתי כלים נהדרים לחיים. אני ומוטי בעלי עדיין לומדים שם גם היום. מאז הבנתי שכאשר אישה מספרת את הסיפור שלה, תמיד יש מישהי שבדיוק צריכה לשמוע את הסיפור, וזה מקום שחיזק אותי כשקיבלתי החלטה לפתוח את הדברים. ההחלטה הייתה שכל הצוות שלי יֵדע. הכול היה בחוץ. אני לא מאמינה בלשמור סודות ואני גם חושבת שאי אפשר".
אימהות כחלק מהריפוי
היא אמא לשישה וסבתא פעילה. נולדה וגדלה בבת ים לאבא ניצול שואה ולאמא שסבלה ממאניה־דיפרסיה וסכיזופרניה. הוריה התגרשו כשהייתה צעירה ואביה היה בזוגיות פעמיים נוספות בהמשך. בגיל 15 עברה לגור אצל חברות וגם ברחוב. בגיל 17 הכירה את מוטי, זמר חסידי וחזן בן 21, והשניים הפכו לזוג. אגב, מוטי הגיע לאסיפות ההורים בבית הספר שלה, במקום הוריה. בגיל 19 נישאו ובהמשך נולדה בת אל, בתם הבכורה (38). אחריה נולדו ספיר (37), הודיה (29), נריה (28), אמונה (26) ואביצור (23).
האימהות, לדבריה, היא חלק מהריפוי של הילדות הקשה שעברה. "מה שמניע את הכול בחיים זו הכוונה מאחורי הדברים", היא אומרת. "כשאבא שלי אמר לי 'את לא יכולה לגור בבית', זה היה ממקום של 'אני לא יכול להתמודד עם האישה (אשתו השלישית) שאני חי איתה, לא יודע איך לפתור את זה והכי קל לי להגיד לך שתלכי'. כשאני אמרתי לנריה, 'אתה לא יכול לחזור הביתה עד שלא תרצה באמת להשתקם', הכוונה הייתה לשים גבול להתנהגות ההרסנית שלו. הבנתי שנריה הוא זה שצריך לקבל את ההחלטה לעשות שינוי. אנשי מקצוע אמרו לי, 'בבית הבן שלך ימות, כי יש לו את כל מה שהוא צריך (הכוונה היא כסף לסמים אמ"ר). את מבינה שאת צריכה למתוח קו. כשאמרתי 'עד כאן, ההתנהלות שלך לא יכולה להמשיך לפגוע באנשים אחרים', הייתה במילים האלה כוונה שטומנת בתוכה צמיחה וריפוי. אני תמיד הייתי שם עבורו והוא ידע את זה אז ויודע גם היום".
אילו יחסים היו לך עם הורייך?
"עם אבא היה לי קשר נהדר. לא כעסתי עליו ולא נפגעתי. המתנה שקיבלתי ממנו הייתה שאני לא מוגדרת על ידי המצב או המציאות שבה אמא היא מתמודדת נפש. ההבנה הזו היא כוח מאוד גדול ששומר עלייך, שלא משנה מה קורה, זה לא מגדיר אותי. זה איפשר לי ריפוי מגיל צעיר מאוד".
באמת לא כעסת עליו?
"אף פעם. מתי את כועסת? כשאת חושבת שפגעו בך. אני ידעתי שזה לא היה אישי כלפיי. הבנתי שאבא שלי לא מסוגל לשאת את ההורות שלו ושזה לא מעיד עליי כלום. כשאבא אמר לי בכיתה ב' שהמחלה של אמא שלי לא אומרת כלום עליי ושלא משנה מה היא תגיד לי, זו לא אני - אז הבנתי שאמא שלי צועקת עליי לא כי אני ילדה רעה, אלא מתוך המחלה שלה. גם כשאבא אמר 'את לא יכולה לחזור הביתה' ידעתי לומר 'אני נהדרת, אלה העניינים ביניהם'".
מאיזה גיל את לבד בעולם?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, והלבד הזה הולך איתי. הבנתי שאני לא יכולה להתקרב לאמא שלי, שהתגוררה לבד, כי המחלה שלה לא מאפשרת את זה, ואבא שלי לא בבית כי הוא עובד מהבוקר עד הערב ואני שומרת על אחי ומטפלת בו. גם אחותי הייתה שם ועדיין הרגשתי לבד. פיזית אני לבד מגיל 15. כבר בגיל צעיר אמרתי לעצמי שאני אצליח, מה שקוראים לו היום 'לזמן מציאות'.
"מכל מרכז גמילה שלקחתי אותו הוא ברח, היינו ב־13 מרכזים. הבנתי שאני צריכה ללמוד את הנושא. הלכתי למפגשים של 'שיטת 12 הצעדים' להורים"
"מעולם לא השתמשתי במושג 'נערה בסיכון'. מלכתחילה, אני לא מסתכלת על החיים כעל משהו שאמור להיות קל. אני לא מכירה דברים שהם קלים בשבילי. הכול הוא התמודדות מאז ומעולם. החיים הם מסע ויהיו מהמורות ואת קמה, מנערת את החול וממשיכה הלאה.
"בגיל 15 ודאי שהיה מאתגר לחפש איפה אישן כל לילה. לא היה לי כסף, לא היו לי בגדים, אבל היה לי עולם פנימי עשיר מאוד. ידעתי שאם אני לא מוצאת איפה לישון אני נוסעת לפתח תקווה. סבתא שלי תמיד תפתח לי את הדלת. היה לי מזרן אצלה, והייתי מדמיינת את החיים שיהיו לי ומה אעשה כדי שהם יקרו".
הורייך כבר לא בחיים. הספקת לשוחח עם אמא לפני מותה?
"לא. גם לא הייתי בלוויה שלה. אני כל פעם שואלת את עצמי, למה דווקא לה היה לי קשה לסלוח? למה לאבא שלי אפילו לא הייתי צריכה לסלוח? מעולם לא שפטתי אותו והיינו בקשר נהדר. איתה היה לי מורכב יותר. היו דברים שלא סלחתי עליהם".
החזרה לישראל
בשנת 1989 נסעו חוה ומוטי זינגבוים לנסות את מזלם בארצות הברית. מוטי עבד כחזן מצליח, חוה גידלה שתי בנות ועבדה כקוסמטיקאית. הם חזרו ארצה ב־1996, כשנה אחרי רצח רבין. "מוטי התגעגע", היא אומרת. "הרצח זעזע אותו וגרם לו להרגיש שהוא פשוט חייב לחזור לארץ. אני בדיוק הייתי במה שחשבתי שהוא שיא הפריחה שלי בקוסמטיקה הרפואית. אהבתי לעבוד עם רופאים ומנתחים פלסטיים. מוטי אמר 'אני לא יכול להישאר פה יותר, אל תעבדי על עצמך, זה לא הבית'".
את שמחה שחזרתם?
"יש לזה שתי תשובות. התשובה הראשונה שבא לי להגיד היא לא. בארצות הברית מוטי היה חזן בקהילה קונסרבטיבית גדולה מאוד עם משכורת וביטוחים רפואיים, ואני גידלתי את שתי הבנות ועבדתי בקטן בקוסמטיקה רפואית. לא היה לי חלום להיות אשת קריירה. במהותי אני אמא, ורציתי להיות שם כשהם חוזרים מבית הספר. אבל כשחזרנו לארץ, עול הפרנסה עבר אליי ובכלל לא תכננתי את כל הדבר הגדול שקרה לי פה. אבל עדיין אני אמא משמעותית ומחוברת לילדים. הקב"ה היה נדיב אליי כל כך כי היום אנחנו גרים באותה עיר, רעננה, והם עובדים איתי והם ממש חלק מהיומיום שלי. עכשיו אני מבינה שכבר לא אהיה האמא שמגיעה בשתיים הביתה ומחכה לילדים עם קציצות ופסטה".
"לא השתמשתי במושג 'נערה בסיכון' למרות שישנתי ברחוב. אני לא מסתכלת על החיים כעל משהו שאמור להיות קל. הכול זו התמודדות מאז ומעולם"
ומה התשובה השנייה?
"למרות שזה לא מה שתכננתי, מצאתי את האהבה שלי לארץ ולנשים הישראליות. תראי את השרשרת שלי, מגן דוד ואגרוף של אישה. ישראל זה הבית. המלחמה האחרונה ו־7 באוקטובר חידדו את זה. מתחילת המלחמה יצאנו החוצה, התנדבנו, חיבקנו. אירחנו את האמהות של החטופים. היום כבר לא תוכלי לנתק אותי מפה".
את כניסתה לעשור השביעי חגגה חוה במסיבה משפחתית גדולה. "60 הוא גיל שבו רוב החיים כבר עברו", היא אומרת. "בסוף זה מתמטיקה. את נמצאת בשליש האחרון של חייך".
מי שעוקב אחריה ברשתות החברתיות גילה שהיא דווקא חזרה אחורה בזמן, לא רק בגלל שהשילה ממשקלה 30 ק"ג, אלא בגלל הג'ינס והטי־שירט שמקלפים ממנה את הדימוי של אשת העסקים בחליפה.
"שנים לא היו לי בארון טי־שירטס או סניקרס", היא מודה. "הייתי רק על עקבים ובסוף היום הייתי גמורה. עכשיו חזרתי קצת להיות ילדה. לפעמים אני עוברת מול המראה ואומרת, 'אותך אני עדיין לא מכירה'. עשיתי שינוי מטורף והשינוי החיצוני הביא איתו שינוי פנימי. יש לי חיים חדשים, במובן הכי פשוט. כשאני יושבת בטיסה, החגורה גדולה עליי - מי שלא היה שם לא מבין. היום אני מזמינה כרטיסים להופעות בעמידה בדשא. הזמנתי כרטיסים לשרית חדד ולנועם בתן. מוטי שאל 'ברצינות? את רוצה לעמוד שלוש שעות ולקפוץ?', והתשובה היא כן. היום אני עולה ויורדת במדרגות.
"הלכתי בשבת לבקר את אחת הבנות ועליתי ברגל, לא זכרתי איזו קומה היא, אז עליתי חמש קומות למעלה, ירדתי, עליתי עוד שתי קומות. פתאום חשבתי 'וואו, עליתי וירדתי עשר קומות ברגל'. אתמול הלכתי פעם ראשונה בלי מחטב. אלה דברים שלי עם עצמי. לאמריקאים יש מושג שנקרא Non Scale Victory, ניצחון שהוא בינך ובין עצמך ובכלל לא שייך רק למשקל. בשבת אני לוקחת את הנכדה שלי בת השנתיים לקומה העליונה בבית שלנו כדי לקלח אותה. זה לא יכול היה לקרות פעם ואת מבינה ששינית לעצמך את החיים. לא כואבות לי הרגליים בסוף היום, יש לי אנרגיה, כי אני גם שותה כל היום. אכלתי טוב בצהריים כי דאגתי שהמזכירה שלי תזמין לי את האוכל שאני אוהבת. וכשאני אוכלת סלט, אני חותכת את הביצה, מוסיפה בעצמי שמן זית ולימון. תמיד הכול היה חשוב, חוץ ממני. חשבתי על העסק, על הילדים ועל הנכדים. עכשיו אני לוקחת את הזמן לדאוג לעצמי".
4 צפייה בגלריה
"אני חיה עם הרעב, למדתי שרעב פיזי הוא לא נורא. ברעב הנפשי אני צריכה לטפל"
(צילום: אלכסנדר ליפקין)
איך קרה השינוי?
"בגיל 58 שאלתי את עצמי 'איך את רוצה להגיע ליום הולדת 60?'. עניתי לעצמי שאני רוצה להגיע אנרגטית, אני רוצה להגיע לגיל הזה חדשה ובכושר, אני רוצה להרגיש שאני באיזשהו שיא חדש. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. ידעתי שאני אשתמש בכל הידע שיש לי, אנחנו הרי יודעות מה לעשות".
מה עשית?
"לא יכולתי לקחת הורמונים כי היה לי סרטן שד. חשבתי 'מה אני רוצה? עצמות חזקות? אז בכל בוקר אני קופצת 100 קפיצות במקום. טאק, טאק, טאק. בהתחלה אפילו קפיצה אחת לא יכולתי לקפוץ. איבדתי את המיומנות הזאת. היום אני קופצת כמה שאני רוצה. הוספתי הרבה חלבונים, כי במשך שנים הייתי טבעונית ואכלתי רק אורז, קינואה, אגוזים, לחם ופסטות. לא הייתי רזה כטבעונית. המטרה הייתה מקסימום חלבון במינימום כמות, ואת זה את יכולה לקבל רק מהחי. חזרתי לאכול בשר. בנוסף, אני לוקחת גם אבקת חלבון, ויטמין D, אבץ, מגנזיום ועוד תוספים. חוץ מזה, למדתי לסדר לעצמי את השינה כי לא ישנתי טוב. זו הייתה התוכנית שבניתי: תזונה מבוססת חלבון, שינה טובה, ניהול סטרס, התעמלות משמרת עצם ובונה שריר, תוסף חלבון ותוספי תזונה. רציתי לראות אם התוכנית תעבוד".
שילבת גם זריקות הרזיה?
"הפעם זה לא עבד לי. אני בעד זריקות כי הן מפחיתות דלקתיות בגוף ומשפיעות לטובה על תפקוד מוחי. בתקופת הקורונה רזיתי עם זריקות, וזה היה נהדר. לא הייתי רעבה, זה היה כמו נס. כשהפסקתי, העליתי את הכול פלוס. עכשיו הזריקות לא עבדו. נשארתי כל הזמן רעבה. בדיעבד, זה מזל, רזיתי בלעדיהן. אנשים שחיים איתי יודעים את האמת, אני בשנה וחצי של שינוי חיים שבמהלכם ירדתי 30 קילו. זה בערך שני קילו בחודש. אין פה איזו ירידה מרשימה, מטורפת ומהירה".
איך נראה התפריט שלך?
"אני חיה עם הרעב, למדתי שרעב פיזי הוא לא נורא. ברעב הנפשי אני צריכה לטפל. הדבר הכי משמעותי שעשיתי עבור עצמי בשנה הזו הוא שהלכתי לראשונה בחיי לפסיכולוג. הדבר הראשון ששאלתי אותו היה, 'איך יכול להיות שאני מצליחה בכל כך הרבה דברים, ובדיאטה לא?'. שקלתי קיצור קיבה, ניסיתי זריקות, והיקום אמר לי, למה פתרונות מהירים? בואי תפתרי את הבעיה מהשורש כמו שאת עושה כל דבר".
מה עלה בפגישה עם הפסיכולוג ששינה משהו ביחסים שלך עם האוכל?
"דיברנו על מה זה אוכל בשבילי. הוא שאל מי הכין לי סנדוויצ'ים כשהייתי ילדה, מי עטף לי את הסנדוויץ'. לא זכרתי מישהו כזה. פעם בהמון זמן אבא היה מכין לי פיתה עם נקניק ועגבנייה. וכשזה לא היה, היו ימים שלא אכלתי. אמיתי. הוא אמר: 'אוקיי, את מתחילה להבין? אנחנו בעצם לומדים לדאוג לעצמנו דרך המבוגרים שהיו בחיינו ודאגו לנו. איך יכולת לדאוג לעצמך? את אפילו לא מכירה את המושג לדאוג לעצמך. הילדים שלך יכולים לדאוג לעצמם כי את דאגת להם והם מחקים אותך'".
זה חתיכת גילוי.
"יצאתי מהשיחה ההיא רועדת ומאותו רגע התחלתי דיאטה. אבל זה לא אומר שאני לא ממשיכה לדאוג גם לילדים שלי, למרות שהם בני 25 עד כמעט 40, ובבקשה לא לנסות לגמול אותי מזה. אתמול בערב הלכתי ל'דלתא' עם מוטי ועם שתי הבנות ההריוניות שלי (בת אל הבכורה ואמונה, הצעירה מהבנות). רציתי לקנות להן פיג'מות ללידה. אני רוצה להמשיך לדאוג לילדים שלי עד יומי האחרון".
