לפני שבע שנים, קצת אחרי שיצא הרומן האחרון שלה "כמו לשבור אור", הייתה מירי רוזובסקי באמצע שיפוצים. אחרי הפרידה מבעלה השני ופירוק הבית המשותף, היא עמדה לשוב אל הדירה שלה בשכונת רמת החייל. ואז, בתוך החיים החדשים שנפתחו בפניה, החליטה לנסות לפתוח גם את הלב לאהבה עם אישה.
״אני יודעת שזה לא כזה סיפור מקורי״, היא מחייכת, ״ולפחות במקרה שלי, זה לא שגיליתי שחייתי בשקר עד כה. גיליתי שאני יכולה להתאהב בשני המינים. בגדול אני חושבת שכולנו על הרצף הזה, וזו פשוט שאלה של איפה את מתמקמת. אני קצת נבוכה לדבר על זה, כי אני לא נושאת איזה דגל. אני לא מרגישה שהזהות שלי כרוכה בשאלה במי אני מתאהבת".
לא?
"בחיי שלא. בשבילי זה פשוט עוד מרחב של רגש וחיים שנפתח עבורי".
איך זה בעצם קרה?
"בת הזוג הראשונה שלי הייתה מישהי שהכרתי בגיל 20. כשנפגשנו שוב - זה היה בתקופת הקורונה - הדברים פשוט קרו. היינו יחד שלוש שנים. אחריה היו עוד קשר רציני של שנה ושני ניסיונות קצרים".
"אם תצאי לדייט עם גבר, יש תִלי תִלים של עניין סביב השאלה מי ישלם. כשאת עם אישה אין לך את זה. יש משהו הרבה יותר פשוט, והקִרבה נורא מיידית"
נבהלת ממה שקרה?
"האמת היא שלא. הופתעתי מכמה שזה היה לי טבעי. בכל היחסים שלי עם נשים תמיד אני הייתי המוחצנת יותר, שאין לה בעיה להתנשק או לגעת מול העולם, זו שיוזמת. וכן, זה שינוי גדול בהרבה מובנים".
איך קיבלו את זה הילדים?
"הבנות שלי כבר היו גדולות ולגמרי לא עשו עניין. יאיר, בני הצעיר, היה אז בכיתה י״ב, וממנו חששתי. נסעתי לסוף שבוע עם אותה בת זוג ואמרתי לו שאני נוסעת עם חברה. כשחזרתי אמרתי לו, 'אני רוצה לספר לך משהו', אז הוא אמר לי, ׳לא נסעת עם חברה?׳, עניתי לו: ׳זהו, שכן׳. ואז הוא אמר: ׳כשאני חושב על זה, זה הרבה יותר מתאים לך. את צריכה לידך אדם רגיש, ורק נשים יכולות להיות כל כך רגישות'.
״זה כל כך נכון, והתגובה שלו כל כך חכמה. הילדים של היום חיים בדור אחר, והסייגים שיש עלינו לא קיימים אצלם. העניין של זהות מגדרית בדור שלהם הרבה יותר פתוח. אני רואה את עצמי אדם יחסית מתקדם שמנסה דברים, ועדיין אנחנו כל כך רחוקים מהם".
באיזה מובן זוגיות עם אישה הייתה שונה מהיחסים שלך עם גברים?
"בשבילי להיות אהובה על ידי אישה זה קצת כמו למצוא בתוכי בית. יחסים עם גברים מביאים מערך כוחות מובנה שלא קיים עם נשים. את לא מצפה מאישה שתגן עלייך. אין היררכיה תרבותית ומגדרית.
"אם תצאי לדייט עם גבר, יש תִלי תִלים ִשל עניין סביב השאלה מי ישלם. כשאת עם אישה אין לך את זה. יש משהו הרבה יותר פשוט והרבה יותר בגובה העיניים, והקִרבה בגלל זה נורא מיידית. את באמת מוצאת אדם שהוא כמוך.
"עם גברים יש קשר שמתסבך אותי, אולי כי בבסיס עומדת איזו חוויה ראשונית שאבא שלי לא אוהב אותי מספיק ונוטש. שנים של טיפול לקח כדי שאתמודד עם זה. עם נשים אני יכולה להיות פשוט אני, וקל לי יותר להגיד להן מה חסר לי".
"הופתעתי מכמה שזה היה לי טבעי. בכל היחסים שלי עם נשים תמיד אני הייתי המוחצנת יותר, שאין לה בעיה להתנשק או לגעת מול העולם, זו שיוזמת"
איך את מסבירה את זה שכרגע את לא בזוגיות?
"הכאב הגדול שלי הוא שגיליתי שתמיד יש מחסומים, ומה שיכולתי להשלים איתו ביחסים עם גברים, לא הצלחתי לקבל עם נשים שאהבתי. אני מבינה שכל הנושא של יחסים קשה לי יותר ממה שחשבתי תמיד. לא איבדתי גרם אחד של אמונה באהבה, ומצד שני אני מרשה לעצמי סוף־סוף לא לפחד להיות לבד. חבל שצריך כל כך הרבה שנים וכאבי לב בשביל שזה יקרה, אבל כנראה שאי אפשר לקצר את המסע".
לדבריה, האירועים בחייה האישיים והמקצועיים קשורים זה בזה. "כשהתאהבתי באישה הייתי בת 52. הסתובבתי בתחושה שתמיד הייתי ילדה טובה שהולכת בתלם. התחתנתי עם בן גרעין, וגם כשהתגרשתי היה ברור שיהיה לי פרק ב׳. כשנישאתי בשנית האמנתי שהנישואים האלה הם ה־דבר, וזה הבית. ותמיד היה לי ממש אכפת מה חושבים ואומרים עליי".
אז מה השתנה?
"האפשרות לגלות מרחבים של אהבה עם נשים נתנה לי חופש להיות אני בלי לפחד. זה בטח לא במקרה שבעשור הזה הקמתי את הוצאת 'שתיים', שסיימתי את הכתיבה של הספר החדש ושהדוקטורט שלי סוף־סוף אושר. פרשתי כנפיים באופן שלא דמיינתי שאפשר. והכול קשור להכול".
הייתי במצב קיצוני
בשנים האחרונות רוזובסקי היא כבר לא רק סופרת של רבי־מכר ומורה לכתיבה, אלא אחת הדמויות המשפיעות בעולם הספרות הישראלי. היא גדלה ברחביה, ירושלים, הצעירה מבין שלושה ילדים. אמה הייתה מורה ואביה עורך דין ידוע בבירה. כשהייתה בת ארבע ההורים נפרדו, והתגרשו לאחר מאבק משפטי קשה שניהלה אמה, שהייתה עגונה במשך שמונה שנים.
עם אביה, שנפטר כשהייתה בת 24, לא דיברה מאז גיל 18. "כתבתי לו כשהייתי נערה מכתבים ששברו את לבו, כך אמרה לי בת הזוג שלו דאז. ממרחק השנים יש בי צער גדול. אבא היה איש עם המון בעיות, ובכל זאת, ממרומי גילי, לא הייתי מתנתקת ממנו. אני מאוד מצטערת שהוא נפטר צעיר, כי בטח היינו חוזרים להיות בקשר, אבל זו חוכמה שאין לך אותה כשאת צעירה. אז כתבתי ספרים וחשבתי שאפתור את הכאבים. אבל הבורות לא בקלות, אם בכלל, מתמלאים".
לאחר שסיימה את התיכון התגייסה לנח״ל ושם הכירה את אריאל, שנהיה בעלה בגיל 28. הם התגרשו כעבור 11 שנים ושלושה ילדים (נעה, 30, רחלי, 28 ויאיר, 23). אחר כך נישאה לבעלה השני, קשר שהסתיים כעבור תשע שנים, שש מהן כזוג נשוי.
הקריירה הספרותית שלה לא קרתה מיד. במשך שנים עבדה כעיתונאית (במקומון "זמן תל אביב"), הייתה רכזת מערכת בתוכנית הטלוויזיה של גבי גזית וכתבת ב״מבט שני״. ב־2001 פרסמה את ספר הילדים ״מיצי״. קובץ הסיפורים ״כל הדרך הביתה״ התפרסם ב־2003 וזיכה אותה בפרס ירושלים, ובאותה שנה גם יצא לאור ספר הילדים ״ילדה עם כנפיים״. רב־המכר ״אותה האהבה, כמעט״ התפרסם שלוש שנים אחר כך ומכר 40 אלף עותקים. אחריו, הספר ״פעם בחיים״. ספרה האחרון, ״כמו לשבור אור״, יצא ב־2017, כמו שאר ספריה, בהוצאת ״כנרת זמורה דביר״. במקביל פרסמה את סדרת ספרי הילדים ״רוני מקרוני״.
כבר חמש שנים וחצי היא מו״לית, מאז פתחה את הוצאת ״שתיים״ עם אורנה לנדאו וביחד שינו את המודל הכלכלי של הוצאות הספרים. ״שתיים״ הציעה לסופרים שעוברים את הסינון הראשוני לשלם על הוצאת הספרים שלהם, להחזיק את הזכויות על הספר וגם לקבל את הרווחים ישירות. שנה וחצי לתוך המלחמה, השותפות ביניהן התפרקה והרעישה את עולם הספרות. לנדאו הקימה את הוצאת ״התחנה״, ורוזובסקי נותרה עם ״שתיים״ והרחיבה אותה לספרי ילדים, פנטזיה ועיון.
"מ־7 באוקטובר הייתי בשבר גדול ורק השקעתי את עצמי במטה החטופים. זה שאב אותי לגמרי"
״השנים הראשונות היו כמו חלום״, היא מספרת. ״הצלחנו לתת במה לסופרים שלא קיבלו אותה בהוצאות אחרות. כמו קסם, מהרגע שפתחנו הגיעו אלינו כל כך הרבה סופרים טובים, וממש בחודשים הראשונים ספרים הצליחו וזכו לפרסים ולהערכה. משהו בחיבור הזה בין אורנה וביני עבד טוב מאוד. היא פרקטית מאוד ואני רוח מאוד. יצרנו מהפך והצלחנו".
ב־7 באוקטובר יצאה רוזובסקי להתנדב במטה הנעדרים ב״אקספו״, וכשהוקם מטה משפחות החטופים, התגייסה לתפקיד מנהלת משמרת בחדר האוכל. לדבריה, למלחמה יש קשר לפרידה בינה ובין לנדאו.
"מ־7 באוקטובר הייתי בשבר גדול ורק השקעתי את עצמי במטה החטופים. זה שאב אותי לגמרי. אחר כך רציתי רק לעשות פרויקטים שקשורים למצב, כי היה לי ספק במשמעות של הספרות הרגילה בזמן הזה. חשבתי, מי עכשיו יכול לקרוא ספרים, את מי זה מעניין? הייתי במצב קיצוני מאוד, לא הבנתי איך אפשר להמשיך כרגיל, ובסוף החלטנו להיפרד.
"זו הייתה החלטה כואבת. אני לא רציתי את הפרידה, זו הייתה בחירה של אורנה. היא פרסמה פוסט הודעה על פרידתנו, שהפתיע אותי, ואני עניתי בפוסט משלי. כיום אני מאוד מעריכה אותה על ההתעקשות להיפרד. אני פחדתי לפרק את הדבר המופלא הזה".
איך זה להחזיק לבד את ״שתיים״?
"זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי בחיים. לשתינו. כל אחת לקחה את היכולות שלה והגדילה אותן במקום שלה. אורנה פתחה את 'התחנה' שהיא באמת ממש בדמותה. ואני, אחרי שהתגברתי על הבהלה להישאר לבד ועל הכאב, הבנתי שעכשיו אני יכולה להפוך את 'שתיים' לבית שאני רוצה שהוא יהיה, לעשות יותר פרויקטים חברתיים, לא מסחריים.
"לקראת סוף היחסים, חצי שנה לתוך המלחמה, היה לי רעיון לעשות סדנת כתיבה לניצולי הטבח ושנוציא מזה ספר. הרעיון הלהיב אותי, ואורנה התנגדה לזה עקרונית. היא חשבה שצריך להמשיך להוציא פרוזה, ושהספרות לא צריכה להיות עדות. אני חשבתי, ועדיין חושבת, שבסיטואציה שבה אנחנו נמצאים יש לספרות חלק חברתי חשוב. הוויכוח בינינו היה קשה.
"יום למחרת התקשרה אליי מוריה דיין קודיש, שהציעה לי להנחות סדנה לניצולים במסגרת מכון הקשרים. אמרתי כן מיד, והספר שנולד בסדנה הזו, 'קו ארוך מחוק', מסות על תקווה ששילבו כותבים עם אנשי רוח וטיפול, יצא (בספרית פועלים) והצליח, כי אנשים חיפשו טקסטים על תקווה. כיום מוריה היא העורכת הראשית של 'שתיים'. עכשיו אנחנו עושות ספר על אהבת הארץ בשיתוף עם משכנות שאננים, וכל שנה נעשה פרויקט כזה. הלוואי שיכולתי לעשות יותר מאחד בשנה. זה התפקיד של הספרות וזה התפקיד שלי בתור מי שיש לה מרחב קטן בעולם הזה".
"כתיבה היא לא פעולה אלא מצב נפשי, מרחב שמקביל לשיגעון. ואם את לא יכולה להתמסר לדבר הזה, זה לא ייכתב. זה לא יהיה"
למה אני צריכה את זה?
בספר החדש שלה, ״כמו משאלה של אף אחד: מסות על כתיבה״, המבוסס בחלקו על עבודת הדוקטורט שעשתה לפני עשור, היא חוקרת את מהלך הכתיבה. לא תמצאו בו עצות פרקטיות, רק הרהורים ותובנות על עצמה.
לאורך כל הספר ניכר שכתיבה עבורך היא ניסיון להיחלץ מהבדידות, אבל היא גורמת לך סבל.
״כתיבה בשבילי היא סבל, זו עבודה סיזיפית, אבל יש רגע שבו אני כבר יודעת שאצלח את הדבר הזה ויהיה ספר, וזו שמחה גדולה. ואז מתחיל שלב החשיפה, ויש ימים טובים וגם ימים נוראיים, וכל עפעוף או סירוב של מישהו, זה מכאיב. הבת הגדולה שלי שאלה אותי לאחרונה, מתי נגמר השיגעון הזה של השקת הספר החדש, כמה זמן זה לוקח?״.
מה הדבר העיקרי שחשוב לדעת על כתיבה?
״שכתיבה היא לא פעולה אלא מצב נפשי, מרחב שמקביל לשיגעון, שבו את חייבת להיות מושקעת בתוך משהו אחר. ואם את לא יכולה להתמסר לדבר הזה, זה לא ייכתב. זה לא יהיה".
כלומר, כתיבה היא מלאכתם של אנשים חרוצים ומתמידים.
"מה שמבחין בין אנשים שכותבים יפה לסופרים זו היכולת הזאת, הנפשית. האינסטינקט שלי זה להגיד, למה אני צריכה את הדבר הזה? זה מה שניסיתי לשאול בספר, והתשובה שלי הייתה שכתיבה היא פתרון לבדידות, לאיזה בור עמוק שאף אחד לא יכול להבין חוץ ממי שאני כותבת לו. ספר שלא לימד אותך משהו על עצמך, חסר משהו. גם בספר הזה, שהוא עיון, לא תיארתי לעצמי כמה אישי וחשוף הוא יהיה, כמה משוגעת אני אהיה כשהוא יֵצא וכמה זה קשה.
"עכשיו התכתבתי עם חבר שהוא מבקר ספרות. כתבתי לו, 'היי, שנאת את הספר, נכון?'. הוא כתב לי: ׳את משוגעת? מה יש לך?׳. אבל כך אני עכשיו. בלי עור. את רואה עכשיו ספר שמונח על שולחן, ואני רואה את הנפש שלי, הגולמית. יש פה הרבה דם ויזע. הספר נוגע בשאלה אם אפשר להבין אותי, אם אפשר לאהוב אותי".
מאז שאת מו״לית לא פרסמת רומן חדש. ניהול עסק פוגע ביצירתיות?
"אני עובדת נורא קשה ומברכת על זה, אבל באמת הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואני בכתיבה איטית מאוד. וכן, אני מתגעגעת לזה מאוד".
ב"כמו לשבור אור״ כתבת על משפחות שנשברות ובונות משהו חדש. בספר הנוכחי את אומרת שהשבור אף פעם לא יהיה חלק ושלם. מה האמת?
"רציתי בכל מאודי להאמין שהשבור יכול להיות שלם, אבל הספר והחיים לימדו אותי שהשבור ממשיך להיות שבור. כשמשהו נשבר, הוא לא חוזר להיות חלק".
עוד את מדברת בספר החדש על הגילוי שלך שמעולם לא היה אפשר להכריח אותך לאהוב ילדים שאינם שלך, וחבל שניסית.
"את האחים של הילדים שלי, שנולדו לבעלי הראשון ולאשתו, אני אוהבת בכל לבי, אבל אני יודעת היום שאפשר להתאהב בהורה ולא להתאהב בילדים, ובאמת היו לי יחסים מורכבים עם הילדים של בעלי השני, אודי. אנחנו לא בקשר היום. הקדשתי את כל כולי כדי שזה יצליח, וזה לא. אולי לא הייתי צריכה כל כך להתאמץ. זה לא תמיד יכול להצליח, מאלף סיבות: הילדים לא רוצים, אמא שלהם לא רוצה, או סתם אין כימיה".
הספר הבא שלך יהיה על אהבה בין נשים?
"אני חושבת שכן. התחלתי לכתוב אותו מזמן וזנחתי אותו. אני מנסה לחקור את החיפוש אחר האהבה, וכמה שזה פשוט, ככה זה מסובך".
"אם אתה כותב בשביל שיקנו אותך, אל תכתוב"
ההוצאה שלך מוציאה לאור ספרים רבים שאולי לא היו יוצאים בעבר, אבל אנשים היום קוראים פחות ופחות. לפעמים נדמה שיש יותר סופרים מקוראים. צעירים כמעט לא קוראים. איך את מסתדרת עם הדיסוננס הזה?
"הבן שלי שנמצא עכשיו בטיול הגדול שלו, לקח איתו קינדל להודו ותאילנד. לא כל הצעירים ויתרו על קריאה. אין ספק שעולם הספרות בארץ במשבר מתמשך, אבל אני יודעת שהספרות לא מתה. אני מרגישה את זה. אנשים בישראל עדיין צריכים את המרחב הספרותי, ומאז 7 באוקטובר צריכים אפילו עוד יותר".
"כולנו בתעשייה הזאת צריכים ללכת על קו הגבול הדק הזה שבין מסחר לאמנות, אבל זה לא בלתי אפשרי"
ובכל זאת, הוצאת ״שתיים״ היא חלק מהסיבה שהשוק מוצף ספרים שאין להם מספיק קוראים.
"בניגוד לשמועות, אנחנו הכי סלקטיביים שאפשר. אנחנו חשודים בגלל המודל שלנו, שגורס שסופר צריך לשלם על הוצאות הספר ולקבל את כל הרווחים לכיסו. אבל יש הרבה ספרים שהגיעו אלינו ולא עברו את הלקטורה. זה לא שאם יש לך כסף לשלם, אתה תוציא ספר. אנחנו לוקחים פחות מ־5% מהספרים שמגיעים אלינו. לא נאפשר לכל אחד לכתוב עכשיו את ספר הזיכרונות שלו.
"את צודקת שהיום, חוץ מ'כתר', כל ההוצאות מבקשות מימון חלקי או מלא. כולם מנסים לשרוד. אני יכולה להגיד שספר שאני מביאה לחנויות, אני עומדת מאחוריו ב־100%. כולנו בתעשייה הזאת צריכים ללכת על קו הגבול הדק הזה שבין מסחר לאמנות, אבל זה לא בלתי אפשרי".
עדיין אנשים צריכים הרבה כסף כדי להוציא לאור ספר היום.
"ספרות היא לא רק לאנשים עשירים. יש קרנות ויש פרסים. לאחרונה הקמנו קרן מתרומות של נדבנים, ופעם בשנה אנחנו נוציא ספר אחד למי שלא יכול לשלם. ולסופרים אני אומרת, אם אתה כותב בשביל שיקנו אותך, אל תכתוב. תכתוב רק אם אתה חייב להגיד משהו".
